צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃
תורת העולה
אשה כי תזוב זוב דמה וגו', כתב בעל צרור המור ריש פרשת תזריע הנה כל הטומאות והטהרות נמשכו מחטא האדם וטומאות כל דם נדות ודם זובות נמשכו מחטא חוה, לזה סדר ענין טומאת יולדת וזב וזבה אחר איסור אכילת המינים הטמאות, כי אכילתה של אדם וחוה גרמו הטומאות והזיבות והנדות בעולם, כי קודם החטא היו כל הנשים ראויים שלא לראות וסת נדה וזיבה אלא טהורות בלא דם, וכמו שאמרו בכתובות ממשפחת דורקטי' אני ואמר לבעלה אשריך שזכית ממשפחת דורקטי' לפי שהן טהורות ואין בהן ספק נדות לבעלה כמו שהיה בענין חוה קודם החטא עכ"ל. גם שאר החברים ופרשנים האריכו בסוד טעמים אלו של טומאה ובפרט בענין היולדת זכר ונקבה וישיבתה בדמי טהרה וטומאתה לזכר ולנקיבה ונדה וזבה וקרבנן ולא אאריך בדבריהם המפורסמים בזה, למה שאינה מכוונת החבור רק לבאר סודי הקרבן ולכן לא אכתוב בזה רק הנראה לי כדי שנעמוד מתוכן על סוד קרבנותיה' שהוא העיקר המכון, ואומר נראה לי כי כל אלו הדברים נמשכים אחר חטא אדם וחוה בענין אכילת העץ וכדברי בעל צרור המור הנזכר וזהו דעת חכמים ז"ל אמרו בפרק המוציא תפילין, אמר רבי יצחק עשרה קללות נתקללה חוה, דכתיב (בראשית ג׳:ט״ז) ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך זהו שני טיפי דמים של דם נידה ודם בתולים כו', משמע שלולא זה לא היה נמצא שום נדות בעולם, ואמרו בתנחומא שנתנה מצות נידה לאשה, על שם שהיא שפכה דמו של אדם תשמו' נידתה ותכפר עליה ואפשר שזה כוונת אמרם פרק אין מעמידין, אמר רבי יוחנן משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו לא פסקה זוהמתן, כיונו בזה, מאחר שישראל מתרחקים מנשותיהם בעת טומאתן פסקה זוהמתן במה שיודעיו להזהר שלא להתגאל בטומאה זוהמת הנדה והזבה, ואפשר שפסקה ממש בשעת מתן תורה אלא שחזרה להם במעשה עגל, כמו שאמרו בויקרא רבה, אמר רבי שמעון בן יוחי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע באותה שעה לא היו בהן לא זבין ולא מצורעים ולא חגרין ולא סומין וכו' על אותה שעה אמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך וגו', כיון שחטאו לא היו ימים מועטים עד שהיו בהן זבין ומצורעים על אותה שעה נאמר (במדבר ה׳:ב׳) וישלחו מן המחנ וגו', מהיכן נתחייבו ישראל בזיבה וצרעת, רבי תנחום אומר על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואמרו הארון הזה הורג את נושאיו ורבנן אמרי מן העגל דכתיב (שמות לב) פרוע הוא שפרחה בהן זיבה וצרעת כמה דאית אמרת ובגדיו יהיו פרומים וכתיב וראשו יהיה פרוע וכו', והנה על פי דרך זה יתבארו לך כל דיני טומאות אלו, ישתרגו מדעות הנופלים בענין חטא אדם וחוה, ואפשר שכולם אמיתיות, וזה כי אמרו במדרש רבה פרשת בראשית מה היו אותו אילן שאכל ממנו אדם, רבי מאיר אומר חטין היו כדלא הוה בבר נש דעת, אינון אמרין לא אכל ההוא אנשא פתא דחטא מן יומי, רבי שמואל בר יצחק בעי קמיה דרבי זירא, אפשר חטים היו והכתיב עץ, אמר ליה מתמרות היו כארזי לבנון, רבי יהודא בר אילעי אומר ענבים היו שנאמר (דברים ל״ב:ל״ב) ענבימו ענבי ראש ואשכלות מרורות למו, רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה הה"ד (בראשית ג׳:ו׳) ותרא האשה כי טוב העץ אמר צא וראה איזו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג, רבי יוסי אומר תאינים היו, דבר למד מענינו משל לבן מלכים שקלקל עם אחד מן השפחות, כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזיר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקלה עמו פתח דלתה וקבלתו, כך בשעה שאכל אדם מאותו אילן, טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן והיה מחזיר על אילנות ולא היו מקבלים אותו ומה היו אומרים, א"ר ברכיה הא גנבא דגניב דעתיה דבריה, הה"ד אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, רגל שנתגאה על בוראה, ויד רשעים לא תיסב מיני עלה, אבל תאנה שאכל ממנה פתחה דלתיה וקבלו, שנאמר (בראשית ג׳:ז׳) ויתפרו עלה תאנה כו', מה היתה אותה תאנה רבי אבין אמר ברת שבע דאמטייה שבע ימי אבלא לעלמא, רבי יהושע דסכנין בשם רבי אלעזר אומר ברת אליתא, דאמטייה אליתא לעלמא, רבי עזריה ורבי יהודא בר סימן בשם רבי יהושע בן לוי אמר חס ושלום לא גילה הקדוש ברוך הוא הוא אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב (ויקרא כב) ואשה אשר תקרב אל כל בהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה, ואם על כבוד תולדותיו חס המקום, על כבודו על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.