במדבר ה:טו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, באר הגולה, גבורות השם ונצח ישראל

וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. הנה בראש ספר ויקרא הסמוך יתיחד הדבור על ענין הקרבנו' וטעמן בשני מיניהן. אם המין מהם הבא בכפר'. אם המין מהם הבא להפיק שפע שבע רצון. ויאמר שם כי זה המין השני כוונת המקריב בו הוראות והודאת חיוב הקרבת עצמו וכל כחות נפשו והזמנתו אותם לעבוד בוראו כי בזה יתרצה אל אדניו ויעשה נחת רוח לפניו להוריד עליו שפע ברכה ושלום כפי מה שיאות לפי מדרגתו. ויתבאר זה מקרבנות הנשיאים וזולתם מהראיות כמו שיבא לשם בארוכה שער נ"ז ב"ה. אמנם עכשו על ההנחה ההיא נעבור בקצרה על ענין אלו התמידין ונאמר מוסף על מה שאמרנוהו מהיות בהם מחזיקי' טובה על המחיה והכלכלה התמידית שהכוונה בהן להקריב דוגמת עצמן בכל חלקיהן כי על כן באו בו שלשה מינים הקרבן עצמו ומנחתו ונסכו. וזה כי המקריב מקריב שם את עצמו בשלש' חלקיו כי הקרבת הבעל חי ירמוז את הקרבת סוגו הכולל שהוא חי. והמנח' היא קמח סלת מן החטי' שהוא מאכל המדבר לבד שהוא ההבדל המיוחד לכל מין האדם. ושני עדים יוכיחו. הא' עומר השעורי' הנקרבת ממחרת הפסח לרמוז שעדיין לא באו לכלל אנשים עד סוף הספירה שמקריבין שתי הלחם מהחטים כמו שיבא שם במקומו שער ס"ז ב"ה. והשני מנחת סוטה הבאה מן השעורי' (במדבר ה') וכמו שאמרו (סוטה פ"ב מ"א) היא עשתה מעשה בהמה וכו'. הא למדת שהחטים באים לסימן מאכל אדם כי על כן הקפיד למעלה (שמות כ"ט) סלת חטים תעשה אותם. והיין הוא בא לרמוז השלמות הנקנה אל האדם המיוחד שהוא הבדל האדם האמתי הישראלי שעליו אמר (ב"מ קי"ד:) אתם קרויין אדם וכו'. וכמ"ש (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן והוא אשר עליו אמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם כאשר כתבנו בשער מ"ד. והיין באמת כך עמט כי יש תחתיו הבסר שברכתו בורא פרי האדמה (ברכות ל"ו:) והוא סוג כולל ואחריו הענבים שברכתן בורא פרי העץ (שם ל"ה.) שהוא הבדל מינו ואחריו היין שהוא עקר הכל וברכתו בורא פרי הגפן (שם) שהוא המיחד מהמיחד. והנה לזה שמה הנבואה דמיון האומה הזאת אל כרם הגפן בכל מקום. וביחזקאל מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה וכו'. וביאורו יבא בשער פ"ד ב"ה. והנה עם זה יהיה היין רמז על השלמו' האחרון הנקנ' באדם אחר הבדלו הכולל. והוא מה שנקנה לו מהיות הסלת בלול בשמן כי כשהכח הדברי יתעסק בשמן זך למאור יגיע אליו השלמות ההוא הנאצל בלי ספק. ועל דרך שאמר הכתוב (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ירצה מחמת השמן ויהיה רמז נכון מאד. ויאמר שיקריבו כן שני פעמים ביום כדרך הסעודות הבאות בקר וערב כי כן יאות הלמוד בא למזון הנפש לאלו העתות. ועל ידי זה יותמד שם הכבוד האלהי כהתמדת הנפש בגוף על ידי המזונות כמו שיבא ביאורו שם ב"ה. ובפרק נסכים יקפיד על דקדוק שיעור אלו הדברים וצורך הגבלתן כמו שיבא בשער ע"ז ב"ה ושיהיה זה נוהג תמיד לדורותם פתח אהל מועד לפני ה' כי הכוונה הזאת תהיה תמידית לעולמי עד כמו שאמרנו למעלה בשאר הענינים. ואמר (שמות כ"ט) אשר אועד לכם שמה כמו שאמר (שם כ') בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'. כי כשיקריבו עצמן על זה האופן הוא יתעלה יזדמן להם ויהיו הם וכל כליהם קדשקדשים: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהי' ירצה אם אשכון בתוכם ובקרב לבבם על האופן הנזכר והייתי להם לאלהים על דרך האמת וידעו כי אני י"י אלהיהם המוציא אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם וגו'. כלומר ידעו וישכילו סבת כל המעשים אשר עשיתי עמהם ותכליתם מראשן ועד סופן. וזה מה שראינו בזה הענין. והנה במזבח הקטרת וטעם בלתי הזכירו בתוך כלי הקדש אשר בהיכל בשעת מצותן כבר דברנו בו בשער מ"ח. ומעתה נבא אל הדבור בענין השני אשר הוא טעם הכופר הבא אחריו:

וכדי שתבין דבר מעט מן דברי קדושים, אף שאין ראוי להאריך בדברים אלו, כי כבר סלקנו מהם התלונה, מכל מקום מה שאפשר לפרש בדבריהם לא נעלים. וזה כי האדם מורכב ומחובר מד' דברים; האחד הוא הגוף, והשני הוא הנפש, והשלישי הוא יותר מכל, שיש בו הצלם האלקי. כאשר הוא מחובר מגוף ונפש, שהם חלקיו, אז על ידי שניהם ביחד יש לו צלם אלקים, וכדכתיב (בראשית א, כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו", וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, והדבר הוא פשוט. והרביעי, כי אף אשתו נכנס כנגד האדם, שהרי לא נקרא "אדם" רק עם אשתו, שנאמר (ר' בראשית ה, ב) "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". וכאשר נוטה באחד מאלו חלקים אל ההעדר היותר, יש כאן העדר גמור, כי אלו ד' דברים הם מציאותו*. והאב בית דין שמת, הוא נטילת הנפש, ולא נספד כהלכה, הרי מצד הנפש נוטים אל ההעדר, והוא ההעדר הגמור. ודווקא אב בית דין, מטעם אשר התבאר למעלה, וזהו חלק אחד. ועל נערה מאורסה, ההעדר הזה מצד הגוף, כי כל זנות הוא מצד הגוף, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ורמזו ז"ל בענין הסוטה (סוטה יד.) היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה שעורים (במדבר ה, טו), שהוא מאכל בהמה. ודבר זה ידוע כי כל זנות הוא חמרי, שנמשך אחר תאותו החמרית, ואין צריך ראיה. ולפיכך נערה מאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע, החטא וההעדר הזה מצד הגוף החמרי, להיות חוטא בנערה שיש עליה קדושין, והוא חוטא בהם, שנמשך אחר החומר, והוא העדר גמור מצד החומר. ושני אחים שנשפך דמם כאחד, החטא הוא מצד צלם האדם, שהאדם נברא בצלם אלקים, שנאמר (בראשית ט, ו) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם". וזה שהוא שופך דם שני אחים כאחד, אין לך יותר מזה. ועל משכב זכור, כי השם יתברך נתן לאדם חבור שלו נקבה, וזה מתחבר לזכר, ואין לך חטא והעדר מצד השלמת האדם יותר מזה. ולכך אלו ד' דברים הם העדר גמור. ולכך מצד שנמצא חטא זה בעולם, ראוי אל העולם לקוי מאורות, שהוא העדר גמור גם כן. והבן הדברים האלו, כי הם ברורים מאוד.

ועוד יש בזה סתרי החכמה מה שהיו ישראל משועבדים דוקא במצרים, ולא במקום אחר. וזה כאשר אמרנו כי המצרים הם דביקים* בזנות, וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה, ולפיכך אמרה תורה במנחת סוטה שיהא קרבנה שעורין (במדבר ה, טו), לפי שהיא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה (סוטה יד.), כי ענין הזנות הוא מתאות הגוף. וישראל שהם נבדלים וקדושים מן העריות, זהו מפני שהם נמשכים אחר הצורה, שהיא קדושה ונבדלת מן הענין* החומר.