במדבר ה:י מחשבת ישראל: עקידת יצחק ודרשות אל עמי

ועתה ראה איך כוונו לסדר ביום הזה הנכבד לפי הסדר המעול' המסומן בו עשרה עניינים נפרדים במספר העשרה מאמרות שכתבום הפלוסופים שכוללים כל טבעי הנמצאות הטבעיות אשר אנחנו ביארנו זכרונם במאמרות הבריא' בשער השלישי מבלי ספק ואמר שהיום הזה הוא כמוהו בענין ההנהג' אשר לפי המעשים ראשון למעש' בראשית ושכבר נתחדשו להם בו חדושים תורניים יעמדו במקום עשרה מאמרות הטבע בהיותן על מספרם ומשפטם: ובאומרו ראשון לנשיאים יורה על חדוש ענין ממאמר האיך כי הגדולה והשררה ואי זה תואר שיהיה הוא מבואר שהוא ממאמר האיך. כמו שהמאמר הזה נתרשם לשם במאמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: ואיסור הבמות הוא חדוש ממאמר הכמה במה שאסר להם להעלות עולותיהם וזבחיהם בכל מקום ולא התיר להם כי אם מקום מיוחד והנה המעיט את המרובה והענין מיוחד למאמר הכמה כמו שבמאמרות היצירה יוחד זה למאמר (שם) ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש וגו'. כמו שנתבאר שם חיובו ^*והפלא וכו' ר"ל שעל כן חברו חז"ל פה מאמרי האיך והכמ' אל מאמר העצם, יען כי אלה ימצאו בגוף העצם בעצמו שהוא בעל האיכות והכמות הידוע' מבלי שנצריך להשקיף אל יצור עצם אחר זולתו, משא"כ ז' המושגים האחרים, כי לצייר ד"מ ברעיוננו, מושג המקום, הזמן והמצב, צריכים אנו לצייר בדעתנו מלבד העצם המתקומם, גם המקום, הזמן והמצב אשר בו יתקומם, וכן האחרים. והפלא ששמו בכאן השנים האלה ראשונה על הדרך שסדרום החוקרים להיותם לחלק אחד והם מין שלא יצטרך אחד מהם בציור עצמותו אל ציור חוץ ממנו. ואחרי כן המשיכו השבעה אשר הם לחלק אחד הצריך השקפה על ענין חוץ מהם כמו שנתבאר להם: ושכון השכינה הוא ממאמ' האנה כי זה אינו לפי הפרסום רק העתק השכינה מהמעלה אל המטה והוא ההעתק היותר מפורסם אשר במקום הנרמז במעשה בראשית בהבדל הרקיע בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת. והכהונה הוא ממאמר המצטרף שהוא ענין שירות ולא נמצא משרת כי אם בהמצא מקבל השרות והוא הנזכר במעשה בראשית באומרו (שם) וירדו בדגת הים וכו'. והעבודה הוא עצמו מאמר שיפעל הנזכר במאמר (שם) תדשא הארץ דשא וגו'. והברכה אינו אלא מאמר שיתפעל כי המתברך יתברך וזה הענין מההפעלו' נרמז במאמר (שם) ויעש אלהים את חית הארץ. כמו שנתבאר שם. ואמרם ראשון לחדש הוא חדוש מפורסם ממאמר המתי הנזכר באומרו והיו לאותות וגו'. שחיטת הצפון הוא מבואר מענין המצב כהאי דאמרינן בסוף סוכה (נ"ו:) בלגה לפי ששוהה משמרתה קנסוה בחלוק' ובחלונה ובטבעת' וענין הטבעת שהיו לכל המשמרות טבעות של ברזל קבועות שם בבית שחיטתן פתוחות מצד אחד שמכניסין בתוכן צוארי הנשחטין כדי שיהיו באותו מצב הנאות לישחט בלי טורח וקנסו למשמרת בלגה שסתמו טבעתה כדי שלא יהנו ממנו והנה א"כ שחיטת צפון היה ענין מיוחד למאמר המצב המוזכר במאמר יקוו המים (בראשית שם). אכילת קדשים הוא ממש מאמר הלו כי הם קנינים שהקנ' להם השם יתעל' דכתיב (במדבר ה׳:י׳) ואיש את קדשיו לו יהיו והוא הנזכר באומרו (בראשית שם) הנה נתתי לכם את כל ירק עשב וגו' כי היא הבחינ' היותר מפורסמת מזה המאמר כמו שכתבנו שם. אמנם ירידת האש הוא עצמו מאמר העצם כי הוא אש רוחני אינם מרגישים בו דבר מהמקרי' הגשמיים החמריים רק חדוש עצמיותי לבד והוא המוזכר שם במאמר יהי אור וגו'. והכוונ' בכל זה לומר כי די באלו העשרה המאמרות התוריות להנהיג העולם באותה הנהג' המיוחדת לבעלי התור' ושומרי משמרת' כמו שעשר' מאמרות הבריא' נהגוה לפי הענין הטבעי. ולכל זה הענין הנפלא הוקבעה (מגיל' כ"ט.) פרש' זו בכל שנה לקרות אותה בצבור בספר בפני עצמו בזמנ' בכלל פרשיות כיוצא בה במנהגה ואם לא בתועלת' כי הוא עקר שההבדל אשר בין ישראל להעכ"ום תלוי בה. ומהפלא שלא עשה כן לפרסם ולקבוע יום מיוחד לסימן הטבע הראשון רצוני שיהא ראש השנה לבריאת עולם אבל כסתה אותו וכבשה זכרונו באומרו (ויקרא כ״ג:כ״ד) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש וגו'. והיה זה לפי שהסימן הזה כולל הענין הראשון הטבעי ועוד המעולה המיוחד לפי שיטת התורה האלהית והנוהג מנהגה כמו שאמרנו. וזאת ההנהג' המיוחדת היא אשר יחסה התורה האלהית לו יתברך בייחוד בכל ספוריה למען ספר שמו והראות את כל כחו על כל מעשיו בכל מה שזכרה מהנסים והייעודים עד הנה ובכל מה שתזכור מכאן ולהבא בביטול הכח ההוא הטבעי וכל הענינים המחוייבים אליו והנמשכים ממנו ועל זה הענין בא מאמר הכתוב הזה אשר עמדנו עליו וכל הפרשה כלה. אמר החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה וגו' לפי שכבר נתפרסם להם שהמצריים היו מכוונין עבודתם למזל טלה שהוא ראש המזלות ובכחו זה חשבו להשתרר גם השתרר על זולתם ואין צריך לומר על ישראל שהיו נמסרים ונכנעים תחת ידם. כי מעתה יהפוך להם ענינם וכח מבטם במה שהחדש הזה הוא חדש ניסן שמזל טלה הוא המצוה והמולך לפי המנהג הטבעי יהיה להם תחלה וראש לישועתם ולפדות נפשם ויהפך לאויב וצר לעבדיו המצריים העובדי' אותו עד הנה והוא אומרו החדש הזה לכם לטובתכם ולהנאתכם וכן ראשון הוא לכם ולעזרכם כי עזרכם אלהיכם: ועוד אמרו דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. לפי שכבר נתפרסם להם שהמזל ההוא אשר בחרו להם היה שופע עליהם מעלה וכבוד וחוזק יד באמצעות הכבוד והעלוי שהיו נוהגים הם במקנ' ההוא אשר נקרא שמו עליו והוא על דמותו. וטעם עבודות כאלה וזולתם ידובר בו במעש' העגל שער נ"ד. ואיך שיהיה כבר היה מפורסם בין המוניהם כי הנוגע באחד אחוז מן הכשבים או מן העזים כנוגע בבבת עינו של אלהיהם אחת דתו להמית. שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע עד שהיהודים האמללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם. ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים ולוקח איש שיו ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם (כלים פי"ט מ"ב) ויניחוהו במשמר שלשת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה ואין מושיע, ויען כל רואיו יכירו יבוא אינו נאכל אלא צלי פן יבולע ונתח אותו לנתחיו לא יבושל במים כי אם גלוי לכל העמים כדמותו וצלמו ראשו על כרעיו ועל קרבו ובדרך עראי ובזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו ועצמותיו ייגרם עד בלתי השאיר מן הבשר מאומה עד אור הבקר והנותר שרוף ישרף והכלבים עזי נפש לא יוכלו לנבוח וכדי בזיון וקצף בעיני כתות ההמון המורגלים בענינים ההם. ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם הרואים בככבים את צורת טלה למזל למו החושבים אותו היותו ראשונה למלכות לכל דבר שבגדול' וכבוד ושהוא הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא עד הנה הם המכירים בעצם וראשונה ומרגישים את כל מפלתו בעשור לחדש הזה ראשית ממלכתו עודנו בבחרותו ושליש זמנו גם כי שחיטתו ואכילתו ביום י"ד שהוא תכלית גבורתו על ידי המאור הגדול העומד עמו במחיצתו: ואף גם זאת בהיותו זכר תמים בן שנה ולא נמצא אתו כל מום להסתיר פניו ממנו אל ידרשהו אלוה ממעל להציל אותו מרעתו כי אלו העניינים והדומים להם ממינם היו מכוונים בכתובים הנאותים לשתי הכתות האלה עד אומרו ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה': ואחר זה אמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה לומר כי האלוהות והבכורות מכה אחת להם רגע אחד ובחצות לילה להראות לעיני חוזיהם ויודעי עתיהם כי לא היתה שעה אשר שגבה ממנו יתברך לעשות כרצונו כי חצי הלילה ההוא היה תקפו וגבורתו של מזל טלה לפי מדת ימי חדשו כפי השנים המצריות ולהיות אז השמש שוקע בטבור הים וסר כחו ממנו שלא יאמרו שלהיות המאור הגדול שם בביתו נוסף גם הוא על אכסניא שלו להלחם בו נצחו שהרי השמש אינו מושל רק ביום כמו שאמר בפי' (בראשית א׳:ט״ז) את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הליל' ואת הככבים וכן בדברי המשורר ע"ה (תהלים קל"ו) הכוונה שהשמש לבדו הוא המושל ביום בעודו על הארץ אמנם הירח והככבים נתנה ממשלתם אף בלילה וכמו שאמרו ז"ל (חולין ס'.) לכי ומשול ביום ובלילה ואמרו (ב"ר פ"ו) לפי שהמעיט' הרבה צבאיה והוא מה שדקדק במשנה תורה באומרו (דברים י"ד) כי בחדש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה וכמו שביאר (שם) אנקלוס דעבד לך נסין בליליא זמן היות המזל בתכלית חזקו ושלא נחלש שום חולשא מכח השמש אשר עמד עמו ולא משום זולתו. וזה הדבר אשר בו נתפאר דניאל על מלכו כשאמר (דניאל ו׳:כ״ג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני. כי לפי שיובן מדבריו שאמר אליו (שם) אלהך די אנת פלח לי' היכיל לשיזבותך וגו' שהיה מסופק אם יכול להצילו אם לא אמר לי' אין צורך לו יתברך לשיתירו בכבודו ובעצמו בדברים כאלה אבל אלהי שלח מלאכיה ובעודם בתקפם וגבורתם סגר פיהם ולא חבלוני שהיא גבור' עצומה יותר משאם הרגם בשום תחבולה ומזה הצד יחשב לגבור המציל את עצמו או את חברו מיד רודפו בחוזק ידו עליו או באחד מאיבריו ממה שימיתהו בלי ספק. ולזה הטעם אמר מלך ארם לגדודיו ולא תלחמו את קטון ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו (מלכים א כ״ב:ל״א). כי בגובה לבו ראה שהיא גבורה גדול' להמית המלך מבלי הפיל שום אחד מאנשי חייליו. ולב מלך ביד ה' לאשר חפץ הטהו בזכות יהושפט שהיה שם: והנה חז"ל ייחדו אלו הפעולות כלן אליו יתעלה בתכלית ההתיחסות באמרם (מכילתא בא פ"ז) אני ולא מלאך אני ולא שרף וגו'. ואין הכוונה להם שלא תהיה מכה זו ע"י שום שליח ומלאך ממית שהרי נאמר, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף אלא כאמרך שהמלך בכבודו ובעצמו ילך למדינה פלוני' לעשות משפט מה ושלא ישלח לשם שר ושופט גזבר ופרנס שאין הכונה בזה בשילך המלך לבדו ושהוא בעצמו יהרוג את הנשפט אלא שילך הוא וגדוליו שריו ושופטיו אשר בבית המלכות. ואיפשר שכוונו חז"ל בד' שלילות אלו לומר שלא היתה מכה זו ע"י שום סבה טבעית מהארבע המיוחדות שבהם ינגף האדם מאחת אחת מארבעה רבעיו. וזה שנפש כל בשר תעמד בו כלהבה הנאחזת בפתילה ע"י השמן והכלי המעמידן ועל דרך שאמר החכם (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם כי החום הטבעי אשר הוא מיסוד האש הוא הלהבת והרוח הנושא איתו הוא הפתילה והלחות השרשי שהוא מיסוד המים הוא השמן והיסוד העפרי שהוא רוב בניינו הוא הכלי הנושא את הכל. וכמו שכבר יכבה הנר בבוא פגע בשום אחד מהם כמו שהוא מבואר. כן מות האדם כשיגע ההפסד בשום אחד מאלו אם בהפסד הרוח או הכבות החום או יבושת הלחות או בפרוק חבור יקרה בבשר או שום הפסד. ובאומרו אני ולא מלאך ירמוז אל הפסד הרוח כמה דאת אמר (תהילים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות. אני ולא שרף ירמוז אל יסוד האש. אני ולא השליח אל יסוד המים כמה דאת אמר (איוב ה׳:י׳) ושולח מים על פני חוצות (תהילים קמ״ז:ט״ו). השולח אמרתו ארץ וגו' וסמיך ליה הנותן שלג כצמר. והנה לא נשאר רק אחד ועליו נאמר אני ה' אני ולא אחר וכמה דאת אמר (ויקרא י"ד) ועפר אחר יקח וכל זה להפליג פלאי מעשי ה' הגדול אשר עשה כנגד כל הסבות הטבעיות. ואם כוונו לזה מוטב ואם לא יהיה דרך הלצה: והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם וגו'. חלילה שיהא הדם הזה לו יתברך כתקות השני אל בית רחב (יהושע ב') אלא כמו שאז"ל (מכילתא שם) לכם לאות ולא לאחרים לאות אמר שיהיה לכם הדם הזה לאות ברית בלבכם ביני וביניכם וראיתי אותו בבתי מושבותיכם אלה כי אעבר עליכם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף בהכותי את מצרים כי הפרש הדעות והאמונות יהיה פדות ביניכם לבינם. ולפי צורך הענין הזה הנפלא כמו שביארנו אמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגו'. וצוה על עשות ימי הפסח בשמירת המצות מכל מיני הפסד שאור וחמץ ומחמצת והם הוראה גדולה למה שיאות לאדם בעצמו כי הלשונות הללו כבר גלו חז"ל הוראתם עליו באומרם (ברכות י"ז.) שאור שבעיס' מעכב גם הכתוב אומר (ישעיהו א׳:י״ז) אשרו חמוץ (תהילים ע״א:ד׳) מעול וחומץ ירמוז להרחיק שאור התכונות הרעות אשר בנפש הזנה וחמוץ הדעות אשר בנפש הדברית מחמצת המעשים אשר בחיונית ונגדם גזר עליהם שלשה כריתות שני' בפסח ראשון (שמות י"ב) ואחד בפסח שני (במדבר ט') כי על כן ראוי לבדוק בחורין ובסדקין, בנר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן וכמו שאמר' (פסחים ב'.) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר כי הוא הזמן אשר יחל רוח ה' לפעמו לפי המנהג. וחיוב המצות יוכיח. וסוף דבר אמר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם בראשון וגו':

^*מה שלא יצדק וכו' תוכן דעתו שאף שבדרך הטבע יחשבו קצת בני אדם בהפך שע"י נתינת המעשר ימעט הונם ורכושם, ורק דרך פלא ותמיהה אמר החכם כי לפעמים "יש מפזר ונוסף עוד" גם אסור לאדם לעשות פעולה טובה רק בעבור נסות בזה השגחת הי"ת ולראות אם יגמלהו כצדקו וירבה עי"ז הונו ורכושו אשר מכל זה היינו יכולים לשפוט שהנסיון בנתינת הצדקה להרבות הונו על ידה, אסור מכש"כ, אחרי שהוא מתנגד גם אל הטבע, שע"י חסרון ההון ירבה ההון ? בכל זאת אחז"ל "חוץ מזו" ר"ל שבפעולות הצדקה הדבר בהפך, כי המרגיל נפשו לעשר תבואתו והונו ולתת צדקה ממנו, ומקנה לו בזה מדה ותכונה טובה יעשרהו הי"ת בשכר זה, להרבות לו תבואתו ורכושו באופן שיוכל אח"כ לתת עוד, שיעור יותר גדול, מה שלא יצדק נפרד באלו הענינים יצדק מחובר. וזה כי אם בקבוץ הממונות בדרך הטבעי יש מפזר ונוסף עוד וגם בדרך ההשגחה הנסיון אסור. הנה בהתחבר שני הענינים יחד רצוני הטבע וההשגחה יצדק מאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר והוא על הדרך שזכרנו בתולדות הקנינים על הדרך הטבעי והוא כי כל עוד שירגיל אדם עצמו בפועל יתחזק בו הקנין ויעשה יותר בשלימות וכל עוד שישלים מעשהו יהיה השכר מרובה יותר בהצלחת הקנינים וכל עוד שיצליחו יותר יוסיף הוא בשפע וילך כן בסבוב עד לאין מספר (א) ועל זה האופן יצדק יפה עשר בשביל שתתעשר כלומר עשר כהוגן כדי שתתעשר על ידי שכר ההשגחה ותוכל לעשר שיעור גדול יתר מאד. ועל זה הענין יהיה בהפך בחולשות הפעולות עד שיהיה בעל הבית הוא הכהן כמו שאמר (ברכות י"ג.) ואיש קדשיו לו יהיו. וכבר כתבנו זה על הדרך אשר זכר אותו החוקר בפילוסופיא המדינית בשער מ"ז הנזכר דרוש אותו משם אם תרצה. והוא טעם זה המאמר בשם רבי אושעי' חוץ מזו כלומר שהנסיון סכנה אצל השם יתע' בשכר המצות חוץ מזו שהיא בנתינת הממונות שיתחייב שמנתינת הממון תמשך הנתינה עוד בשפע וזה דבר שנתן לבחינה ולנסיון בלי ספק והוא מאמר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות ולזה אמר התינוק שאלו הגיע להערת הכתוב בזה היה מבין מדעתו ולא היה צריך לו ולר' אושעיה רבו והוא ענין נכבד מאד יועיל אל הישרת קבוץ הממונות ולהודיע כי לא יועיל עוצר היד בהם במה שראוי אך למחסור. ובמדרש פ' עקב מעשה בר' פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת והיו העכברים הולכים בתחומה של עיר באו ובקשו ממנו א"ל ר' פנחס בן יאיר אומר לכם מפני מה הם מצויין מפני שאין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי אמר להם ר' פנחס בן יאיר מבקשים אתם שנערוב אתכם שאתם מפרישים מעשרותיכם אמרו לו הן ערב אותם הלכו העכברים ולא נראו עוד הרי הלכה למעשה לנסיון הנזכר. ואמר למען תלמד ליראה את יי' אלהיך וגו'. כי נתינת המעשרות הוא באמת יראת אלהות כמו שכתבנו אצל וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שער כ"ה וכאשר נתן סדר אכילת מעשר שני והפרשת מעשר עני בשנה הג' וכל ענינם שכלם הם דברים שצריכים למוד והרגל מפני שטבע האנשים מנגדתן בקצת נעתק לענין שהוא יותר מנגד מזה. ואמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו והוא דבר קשה מאד בעיני האדם שילוה מממונו לחברו ושימתין לו עליו עדן עדנין ואחר שיעבור עליו השמטה לא יהיה לו בו רשות לשואלו: את הנכרי תגוש וגו'. לפי פשוטו כנגד יצר הרע מדבר כלומר אם תאוה נפשך לנגוש על הממון ולתבעו ולמשכן עליו כי זה מין מתשוקות ההתיהר את הנכרי תוכל לנגוש ובו תראה כח יכלתך אמנם מאשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך וכיוצא בזה אמר להלן כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כמו שיבא אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. ירצה זה שצויתי לך שלא תנגוש את אחיך ושתשמט את ידך ממנו לא יהיה דבר גדול ולא תצטרך אליו הרבה כי לא יהיה בך אביון באופן שיצטרך אל ההלואות מהעשירים וימתין שישמטו בשביעית כי ברך יברכך ה' וגו'. רק אם שמוע תשמע וגו' והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים לרדות ולנגוש אותם על מה שתלוה אליהם ובך לא ימשולו ולא תשמע קול נוגש כי באמת כאשר ינהגו בני ישראל שררה זה על זה אינו אלא לסבת חטא ולזה היה מתפלל עליו כהן גדול באותה תפלה קצרה שהיה מתפלל בבאו אל הקדש ביום הכפורים. וכבר כתבנו בפ' בהר סיני שער ס"ט התועלות הגדולות הנמשכו ממצות השמטה והיובל בזירוז ולמוד אופני עסקינו בעולם המביאין אותנו אל תכלית שלימותנו והנה כאשר הזהיר על זה הענין מהשמטה נעתק אל דבר יותר זר ויותר קשה בטבע האנשים והוא שיתן ממנו תחלה ע"מ שלא ישוב אליו עוד ואמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר יי' אלהיך וגו' פתוח וגו'. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו'. ירצה אם יגרום החטא שיהיה בך אביון מאחיך וגו' לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ ידך מאחיך האביון אבל פתוח תפתח ידך הרבה פעמים לפי צרכיו. והעבט תעביטנו הוא פי' הפתיחת יד שזכר שאם לא רצה לשם מתנה יהי' לשם הלואה ושיהי' בה כדי לספק די מחסורו אשר יחסר לו ואפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו לפי הדרש (כתובות ס"ז:) אמנם פשוטו הוא כדי צרכו ולא יותר. ולפי קושי זה הענין בעיני האדם אמר השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגומר. באחיך האביון וגומר. כי האביון יצטער מאד מגודל צרכו ומתוך הדוחק יצעק וישוע לפניך אל יי' עם היות שאין אתה חייב לו כלום והוא חוטא למסור דין על מי שאין לו עליו מן הדין והחטא הזה יהי' מוטל עליך וזהו אומרו והיה בך חטא כי את חובו מידך יבקש או שירצ' שבעבורך יקרא תגר אל יי' ויהרהר אחר מדותיו לאמר שאיני מצדיק מדותיו לתת עושר וכבוד לאיש כמוך ויבא לספק בהשגחתו יתעל' והיה בך החטא הזה שהרי שם שמים מתחלל על ידך. והנה לפי שכל זה שמזהיר עליו הוא כנגד טבעו של אדם וכבר חשבו קצת שלא יגונה האדם על הפחיתיות הנמשכות מתכונותיו הנקנות לו כפי טבעו ומזגו לפי שאינו מושל בדמיונותיו אשר לפיהן יפעל וייחסו אותו אל המזל אשר נולד בו כאשר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מהמדות וזכרנוהו בשער כ"ב הנה נתן לו עצה נכונ' מאד והיא עצמה אשר הסכים עליה החכם בספר ההוא במה שביאר בפרק ההוא שאין המזל מושל ע"ז האופן על טבע האדם עד שלא יהא הרשות בידו לנטות אל מה שיחפוץ אבל שהכל יהי' לפי הלמוד וההרגל כמו שביארנו בהקדמה ושנקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל והוא מ"ש נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגומר. והכוונה שיהי' שיעור ההרגל במעשי הנדיבות עד שלא תעצב במתנות מצד היותה כנגד טבעך ותלך בהם מעלת השלימות והקנין אלא שהוסיפה תור' במאמר זה במה שהגבילה זה ההרגל מה שלא הגבילהו החכם והוא מסכים למה שאמרו בכל מקום בתלתא זמני הויא חזקה (בבא בתרא כ"ח.) ואמר כי כשיתן פעם אחד וישנה בה הנה כשיחזור ויתן שלישית כבר יצא מידי רוע הלב וייטיב לו המעש' ההוא. והלשונות דוקא הן כי הראשון לא ייחשהו אל הפועל לפי שהוא פועל במקרה גמור ולא להתיחס אליו ולזה אמר נתון שם המקרה. אמנם השני בא המקרה עם הכנוי ואמר תתן אבל לא אמר שנתן כהוגן. אמנם בשלישית אמר ולא ירע לבבך בתתך לו כי הוא הנותן ויודע למי ורוצ' בו וכל עוד שירגילוהו יוסיף שמחה וחדוה כמ"ש וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (ד"ה א' כ"ט) וכאשר פירשנו למעלה. ועל היות הענין הזה כולל כל המצות אמר דוד נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה (תהילים קי״ט:קי״א) כמו שביארתי אצל בגדי כהונה שער נ"א. והוא למוד נפלא מאד ולפי שבשיעור הזה מההרגל כבר יקנה האדם שתי שלמיות. האחד שלמות המעש' הנעשה על ידי גשם טבעי כליי. והשני הקנין אשר בנפש שהוא ענין נכבד ממנו לזה אמר כנגדן כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך כי המעשים המחיחסים לו סתם הם הקנינים המעולים אשר הם פעולות הנפש באמת והמשימים המעשים מעשים בעצם ועליהם אמר בכל מעשיך ואמר ובכל משלח ידיך על המעשים הנעשים בשלוח היד המסודרים מהקנינים. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וגומר. לפי שכבר יהיו האנשים הולכים אחר שרירות דמיונם שמתכבדים בהמצא אנשים שפלים ודלים כי בערכם יחשבו הם גדולים ונכבדים כמו שאחשוב קצת החשובים שמחים באיש משתגע לפי שהחסרון שכלם של אלו יעיד על שלמותם בערכם לא כן משפט השלמים מאד כי הם יקוצו בהם וימאסום תכלית המיאוס וכמ"ש איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת. (משלי כ״ט:ט׳) (ב) ולהוציאו מזה הדמיון המשובש אמר נתון תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר איך אעניק את פלוני העני או אחזיק בידו ואם כן במה יודע איפה מעלת העשיר על העני ובמה יוכר שוע לפני דל (ג) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ לדמיון זה רצוני משאר העמים שתרא' כל היום עניים ומרודים ותכיר מעלת עשרך בהם אם תאוה נפשך החסרה בכך על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך השיאו עצה נכונה שלא ירצ' בזלזול אחיו ענייו או אביונו אשר בארצו אשר עליו אמר בתחלת הענין כי יהי' בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. וזה אחר שאפשר להמצא עניים ואביונים שלא יהיו אחיו וענייו ואביוניו כאשר בארנו. וזה הפירוש הוא נכון ומתיר שני ספקות שנזכרו בו ואחר שזירז בזה הענין על האופן הנזכר נעתק לאחר זר ממנו ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגומר וזה שכבר ימכרו לו העברי או העבריה בכדי דמיהם ושלא יעבדו עמם רק שש שנים ואותם שלא יעבוד בהם עבודת עבד אבל כימי שכיר יהי' עמו ועוד עמו במאכל עמו במשקה (קידושי' ט"ו.) שלא יאכל פת נקייה והעבד פת קיבר הוא יין ישן והעבד חדש ושלא ישכב הוא על גבי מוכין והעבד על גבי תבן שנאמר כי טוב לו עמך וגם שיפרנס אשתו ובניו אם יש לו ולא די לו כל זה אלא שהוא צריך להעניק לו בצאתו מצאנו מגרנו ומיקבו שיעור רב לרבי מאיר ט"ו סלעים לרבי יהודה שלשים לר' שמעון חמשים (שם י"ז.) ולפי הקושי הנמצא במצוה זו הוצרך לומר וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום. ויש בזכרון זה שני טעמים: האחד שקנאו ופדאו מבית עבדים והעבד שכך ענינו הוא חייב לעשות כל מה שיצוה עליו רבו בין שקשה עליו או שיקל. והשני כי מתוך כך ידעת את נפש העני אשר הוא עבד תחת יד זולתו כי הוא צריך להטבה זאת כלה ועוד. ולענין השני חוזר ואומר על כן אנכי מצוך וגומר. והנה לקרב דעתו ולהשיאו לנהוג בו מנהג אהבה וקלות העבודה אמר והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך כלומר מאחר שטוב לו עמך סוף שיאמר כן ויסבול באהבתו אותך חרפת העבדות והרציעה כמו שאמר ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי והגישו אדוניו וגומר ועבדו לעולם ואומר ואף לאמתך תעשה כן (ד) לומר שאע"פ שלא יקווה כי בהטיבו עמה תרצע להיות לשפחה עולמית שהרי עבד נרצע ואין אמה נרצעת מכל מקום אל נא תמנע מהטיב עמה כמו שזרזתיך על העבד כי טוב לו עמך ואיך שיהי' לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך בסוף ולא ירצע כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים חכמינו ז"ל אמרו מכאן שהעבד עברי עובד את רבו בין ביום ובין בלילה (שם ט"ו.) ומהו עבודתו שרבו מוסר לו שפחה כנענית והוולדות לאדון והוצרכו לומר זה לפי שלא עלה על דעת שיהי' לו רשות לרדותו בפרך עד שיעבוד אותו בלילה כמו שעובד ביום שהרי אמר כי טוב לו עמך זה שוכב במוכין וזה בתבן אסרה תור' כל שכן שיהי' זה שוכב על המטה וישן שנת מנוחה וזה עומד ועובד בליל' לראש אשמורות. והרלב"ג ז"ל כתב ואפשר שהיה הרצון בזה כי ימי השכיר הם ג' שנים באומרו שלש שנים כשני שכיר ולזה יהי' זה שעבד שש שנים עובד משנה שכר שכיר עד כאן. ואני קודם שראיתיו בפירושיו עלה כך בלבי אלא שלא מצאתי בו טעם פיוס שכבר יוכל לומר ג"כ כי שש פעמים כשכר שכיר עבדך שש שנים שכן כתיב ג"כ בעוד שנה כימי שכיר (ה) ואשר יראה לי בזה יותר נכון הוא שהשכיר ששוכר עצמו בכל יום הרי הלילות הוא ברשות עצמו לגמרי כשאר בני חורין אמנם העבד הנמכר לשש הנה העבדות חל עליו בכל הזמן עבד יקום מהמטה בבקר ועבד ישוב שם בלילה ואף כי ינום ויישן לא יסור עבדותו ממנו והוא מעותד לכל עת שתצוה אותו דבר שיקום עמך לעשותו ולא יסרב דבריך והרי עם זה שיש בעבודתו משנה עבודת השכיר באלו השש שנים עד שראוי שתחשבם לי"ב שנים גם כי בגלל הדבר הזה שתוותר עמו יברכך ה' בכל אשר תעשה. ואחר כל זה אמר כל הבכור וגומר להזהיר על לא תעבוד ולא תגוז שהם דברים שבנקל יכשל האדם בהם וגם התר בעל מומו ואיסור דמו כדרך בשר של חולין שלא יחשב יצא מכללו. שמור את חדש האביב וגומר. כבר כתבנו בפרשת בא אל פרעה שער ל"ח מה שראינו בפרשת זו גם בפרשת כהנים שער ס"ז כתבנו מה שבידנו בספירת שבעה שבועות ובחג השבועות עצמו ובשאר המועדים כלם כל אחד בפרשה בפני עצמו אשר בכללם נתבאר ענין חג הסכות וכל מצותיו ושמחתו על נכון הוא אשר חתם בו פרשה זו שנאמר ושמחת בחגך וגומר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וגומר. עד והיית אך שמח ומלת אך יורה על הפשרת השמחה עם היראה אשר כתבנו שם והזהירם על עליות הרגלים שלש פעמים בשנה לשלש תועלות גדולות. האחד משום מה שהם חייבים לעלות להודות לפניו על יציאתם ממצרים שהוא דבר מיוחד להם גם שהם בזמן הקציר והאסיף שהם טובות משותפות לכל באי עולם ולהם לבדם נתן להודות לו ולברכו על הכל כי בשבילם נתברכו כלם כאשר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) והוא השבח המיוחד על זה הענין בהלל לא שהגוים עצמם והאומים ישבחוהו ויהללוהו כי הוא יתעלה אינו חפץ בקילוסן וכמו שאמר בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתקדש וכי'. וכבר כתב החכם בספר המדות מה ששמע או קבל מאלו העולות והקרבנות הנקרבים באלו הזמנים המיוחדים ונתן טעם לנתינת המעשרות ולהיות האנשים בטלים כמו שכתבנו בפרשת משפטים שער מ"ז. אמנם התועלת השני כי בעליית רגלים אלו יתקיימו ביד כללותם תמיד החקרים התוריים הרמוזים והמסומנים בכל הרגלים כמו שכתבנום אחד לאחד בשער ההוא ויתקיים בידם היכולת האלהיי הנסיי ממרא' עיניהם אשר יראו שם בניסים התדירים במקדש. והתועלת השלישי שתתקיים ההכרה והאהב' ביניהם ויהיו מזומנים להשלים אלו עם אלו צרכיהם מאשר יצטרכו קצתם לקצתם וירבה השלום וטוב המצב כמו שיבא בפרשת וילך שער ק"ב ב"ה. לפי שאמר ולא יראו פני ריקם שהכוונה אפילו דבר מועט לשם הראי' כמו שאמר הראיה מעה כסף (חגיג' ב'.) לזה חתם איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך יאמר זה כמדבר עם החולק על המיעוט הזה וירצ' כל זכר מהם שיביא לשם איש כמתנת ידו ואם הוא מעט הוא מקובל לפניו יתעל' כברכת יי' אלהיך אשר נתן לך ואתה מקריב אותה לפניו ואמר זה לחבב ולהקל העליה בעיניהם כדי שיעלו שם לאלפים ולרבבות לקבל התועלות הנזכרות וכ"ש במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל לראות וגו'. אשר שם יקרא המלך באזניהם את דברי התור' הזאת כמו שיתבאר בשער הנזכר וזה מה שרצינו ענינו בזה השער:

ורק עצה אחת יש לך זו היא "וצרת הכסף בידך", "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (פסחים נ, א), אך גם אשרי מי שבא לכאן וכספו בידו כי הכסף שאתה נותן לצדקה, לצרכי הכלל או לצרכי הפרט, זהו נשאר בידך, ברשותך, תמיד. כמו שפרשו את הכתוב "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה, י) כי האדם מדמה שהחולין שלו הוא בעוד שהקדשים הוא רק לגבוה, הוא מדמה, כשנותן תרומה לכהן שהוא מפסיד על ידי זה מכיסו, אבל באמת להיפך, "ואיש את קדשיו - ולא החולין - לו יהיו, איש אשר יתן לכהן - ולא מה שהשאיר לעצמו - לו יהיה".