במדבר ח:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק

והיא מה שעוררו אליו אזננו מתקני תפלותנו באומרם (ברכות ס'.) אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו' וכן בעת הלידה כפי המדרש שכתבנו אומרים לו הוי יודע שהקב"ה טהור וכו' ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה וכו'. וכל זה להודיע וללמד שלא תעלה בה חלודה אלא לאשמותינו. ואל ההערה הזאת הנפלאה החמיר משה אדננו ע"ה באומרו (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשר מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך וגומר. וזה כי הוא הקדים לדבר בשבח האומה הזאת במה שאמר (שם) ושמרתם ועשיתם וגו'. ואמר רק עם חכם ונכון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגומר ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים. שהכוונה בכל זה לומר שהם נבדלים מכל העמים ביתר שאת ומעלה בהדבקם אל האלהים ובהתיישר לפניו במעשיהם הנאותים ואמר רק אם תשמרו נפשכם שהיא התחלה המקבלת כל אלו העניינים ותזהרו בה מאד לבלתי טמאה בטמאות הגופיות ופן תשכח את הדברים המחוקים בה מתחלה אשר ראו עיני בחינתך ופן יסורו מלבבך מה שנרשם בה מאמתת המציאות בכלל אשר מכללו יום אשר עמדת לפני אלהיך בחורב וכל מה שנדבר שם בלי שום שבוש. וכן אמר להלן (שם) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגומר. פן תשחיתון וגו'. ופן תשא וגומר. כי הכל נמצא במירוק הנפש כשתשמר מהחלאה והחלודה בלי ספק. וזה הענין כוונוהו וקיימוהו חז"ל במה שאמרו (שבת קנ"ב:) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמו שנתנה לך. אמנם זה יובן בענין הזכוך אמנם בענין המירוק רצוני ההתעצמות שכתבנו שהוא הכרחי לשלמותה בענין הנפש שער ו' ראוי ומחוייב להשיבה ביתר שאת ומעלה ממה שנתנה לו בלי ספק. סוף דבר נתבאר מאלו המאמרים מה שכיווננו אליו מתחלה מהמצא ההתחלה הזאת באדם אשר בשמירת טהרתה וזכוכה יראו עליה ניצוצות השפע העליון ויראה בה הרואה תמונות נכבדות תחלה מהחכמות האנושיות בתוספות וחידושין מראות אלהיות אשר בם יבא לצאת מכל שבושי הדמיונות ויכיר את בוראו לשבחו ולפארו כפי מה שיספיק מדעו ואם לא כפי רוממותו. וכמו שאמר דוד בכל חמשה ברכי נפשי את יי' אשר זכרנו וזולתם כי כל זה היא מה שימשך מההתחלה הזאת הנפשית כמו שאמר במקום אחר אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד (תלים קל"ט). ^*אמר כי הוא וכו', ר"ל רק על ידי נפשו היודעת מאוד (שהיא המראה הלטושה הזכה והבהירה אשר בה יראו מראות נפלאות אלקים ר"ל שעל ידה לבדה יכיר האדם את בוראו ונפלאות מעשיו) אני נותן לך תודה והלל על כי נוראות נפלאתי (ר"ל על כי נבראתי באופן נפלא, ועל כי) נפלאים מעשיך, כי מי שנפשו איננה טהורה וזכה ורעיוניו אינם בהירים וצלולים הוא איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין נפלאות ה', וע"כ לא יתן גם תודה לאלקיו על כל זאת, וכאה"כ "כל הנשמה תהלל יה", ר"ל רק הנשמה שהיא נפש השלם הזכה ובהירה, היודעת בוראה אשר אליה נלוה כבר השפע האלקי, (עיין מזה ביאורי למעלה בראשית דף מ"ז,) תדע, ותמצא עצמה מוכרחת להלל ה', ולהודות, [ועד"ז בארתי כבר גם מה שיסדו בתפלת ר"ה "ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ר"ל רק מי שיש לו נשמה אמיתית מכיר בוראו וממשלתו בכל.] אמר כי הוא לא הגיע אל שיעור זה המדע בהוראות האל יתברך ופליאות מעשיו אלא באמצעות זאת ההתחלה הנכבדת אשר היא היודעת מאד על הדרך שאמרנו ועל זה חתם ספר תלים באומרו כל הנשמה תהלל יה וגומר. ואל זה הענין החשוב אמרו ז"ל (אבות פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מחביבות זה האדם וישראל קרויין אדם נתנה לו זאת הנחמה אשר היא המרא' המלוטשת המראה מראות אלהיות בלי ספק עד שבעבורם יאמר שהאדם נברא בצלם אלהים ^*והנה כל אדם וכו'. כוונתו כי לפי גודל מעלת האיש ומדרגת הכרתו את הי"ת, כן תגדל גם תודתו אשר יתן לו, כמו שיסדו בתפלת נשמת "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל", וכל קורא מבין יראה כי אותיות יצחק מורות על שינוי מדרגת המהללים כמו שיורו אותיות רבקה אשתו, על שינוי השבחים והמהללי' אשר יתנו לו כי יחס המשבח שהוא הפועל אל השבח שהוא מקבל פעולתו, כיחס האיש אל אשתו. והנה כל אדם חייב להלל לשבח לפאר כפי כחו כמו שאמר (ביוצר לשוי"ט) בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל כי הנה הם ז"ל זווגו זווגין על סימן יצחק ורבקה לפי שהמהלל והשבח המיוחד לכ"א מהתוארים הוא הראוי אליו ועליך להתבונן בזיווגם כי קרוב הדבר. והנה כל הענין הזה כוונו בר קפרא באותו מאמר שזכרנו על אותו הכתוב שזכר החכם שלמה זה הדרוש בעצמו והוא נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ירצה כי נשמת האדם היא נר ה' בידו באורו יראה אור להיותו חופש וחוקר למצוא כל הענינים המדעיים והעיונים האלהיים העמוקים והנסתרים בחדרי לבו ובטנו והוא עקר כל מה שכתבנו ולזה דרש עליו בר קפרא נרך בידי ונרי בידך וכו'. והכוונה לזרז האדם בצורך זה הנר ותועלתו ולעוררו שיגמור וישלים החפוש הזה על האופן היותר שלם שאיפשר כי זהו תכלית מציאותו כמו שאמר החכם (קהלת א׳:י״ג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה ולזה זרזו ביותר באומרו נרך בידי ועל דרך שאמר (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי וגומר. וכמו שסדרו מסדרי התפלות (ברכות ס':) אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני כלומר נר אלהים טרם יכבה התחפש ובא לדרוש ולתור בחורין ובסדקין עד מקום שהיד מגעת ועל דרך שאמר (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש וגומר. והנה הוא ייחד לו מקום החפוש והענין באומרו נרי בידך שנאמר להעלות נר תמיד. כי מלבד שהיא מצוה מעשיית מהמצות החמורות שבמקדש הנה הוא מבואר כי המנור' הטהור' ההיא ונרותיה היא סימן אל החכמות האנושיות עם ההערות האלהיות כמו שכתבנו במקומו שער מ"ח ומ"ט והם ודאי מקומות העיון והחפוש בנר יי' נשמת אדם כמו שאמרנו. ואולם כבר זכרנו שם ומה שהוסכם מהכל שהמשכן בכלל הוא צורת העולם ולפי הדמיון ההוא יהי' הנר הזה אשר בתוכו כאלו היא נשמת העולם ונפשו בו יודע כל מה שבאפשרות לדעת מכללות הנמצאות חצוניות ופנימיות כמו שבאורו יראה אור הכהן בבית הגדול והקדוש ההוא מחוץ לפרוכת העדות וגם יועילו ניצוצי האור מהפרוכת ולפנים והוא רמז נכבד מאד אשר עליו אמר נרי בידך כי הוא באמת העסק המיוחד אשר יעשה האדם אותו לאור הנר הנתן בקרבו וראה אותו וחי. ולזה אמר אם אתה תאיר את נרי אני מאיר את נרך כי על דרך האמת שתי הנרות ענין אחד הוא כמו שהוא במרא' שזכרנו כי אם המרא' היא זכה ומלוטשת הנה התמונות נראות בה בלי שום מעכב. וכמו שאמרו במדרש (נדה ל':) אם אתה משמרה בטהרה מוטב שיעלו בו צורות יפיפיות אלהיות מעלות שירים והודאות לאלוה עושה כמו שאמרנו. ואם לאו הרי אני נטלה ממך כי אם אינו מאיר את נרו אבל הוא משליך המרא' הזכה אשר נתנה בידו אחרי גיוו ובירכתי ביתו הנה היא תעל' זוהמה וחלודה ותחשך זיוה ולא עוד אלא שיעלו בה צורות רעות ותמונות משונות מזיקות מטילות דופי ומטיחות דברים כלפי בוראן למרות עיני כבודו אשר עליה לא לבד הוא יתברך נוטל אותה מהן אבל ידין אותה לעונש גדול וצער נמרץ כמו שאמרו במשל התרומה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב ואם לאו הרי אני שורפה לפניך. וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו וגומר. ועל שתי הכתות אמר החכם דרך רשעים כאפלה וגו' ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור וגו' (משלי ד׳:י״ח). והנה הכוונה בכל זה נכונה והדרוש נכבד מאד. ואתה ראה כי ענייני שתי הכתות האלו נסדרו בזה אחר זה בזה החלק מזאת הפרשה כי הנה הוא סדר מצות הדלקת הנרות אשר במנורה הטהור' המצייר והמחקה מציאות זאת ההתחלה וזכותה וטוב תועלתה אשר על זהירות ענינה נאמר (במדבר ח׳:ג׳) ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה ואמרו ז"ל (תו"כ אמור פ' ל"ד) מגיד שבחו ושל אהרן שלא שינה כמו שכתבנו בשערים הנזכרים. והנה הוא וחביריו ותלמידיו הם המיוחדים להלל ולקלס את השם יתברך ולברכו בכל אותם שבחים והלולים וברכות שנזכרו אצל דוד בהני חמשה ברכי נפשי וזולתם כמו שאמר (דברים כ״א:ה׳) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יי' אלהיך לשרתו ולברך בשם יי' כי באמת הוא הנמשך מהדלקת הנר והחפוש בו ובכלל זה הוא מערכת הלחם אשר על השלחן הטהור אשר לצדו כי גם כן הוא מקום החפוש באותו הנר כמו שאמר (משלי ט׳:ב׳) חכמות בנתה ביתה וגומר. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. וכבר נזכר שם במקומו. ^*והנה אחרי וכו', כונתו, כי את זה לעומת זה עשה האלקים, כי מצות לקיחת השמן הזך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה שהיא רומזת על הנשמה הטהורה הזכה והבהירה, אשר יום יום תוסיף שלמותה לאור באור ההשכלה האמיתית, אשר בזכותה יארכו גם ימי בעליה עלי ארץ, ולא במהרה יכבה נר אלקים אשר בקרבם, הציג הכתוב לעמת מעשה בן אשה ישראלית אשר בעבור סכלותו ובערותו וחשכת אור שכלו לא ידע את ה' ולא הכיר עוצם מעלתו י"ת, אשר ע"כ גדפו וחרפו, ולעונש על חטאו זה גם נר חייתו נדעך, ובחצי ימיו קפד כאורג חייו, ויתן את רשעים קברו, ובכל זאת נתאמת מאמר בר קפרא שהחל בו הרב ז"ל "נרך בידי ונרי בידך" וכו'. והנה אחרי זה ולצדו כתב מעשה בן האשה הישראלית אשר נדעך נרו באישון חשך כי לפחיתות ענינו עלתה חלודה וזוהמא בנפשו ובל יראה בה גאות יי' ועוצם מעלתו ויצא מכלל מחנה המשבחים המברכים את יי' בכל לבם ונכנס אל אהלי האנשים הרשעים המנאצים אשר בפיהם ובקרבם יקללו סלה והמה יאבדו ויכלו כעשן וצדקתו לעולם תהיה וברכתו לעולמי עד. וזה שיעור מה שרצינו להקדים אל אלו החלקים. ואחר ביאורו נבא אל ביאורם בזכרון הספקות תחלה:

^*ויהי וכו', כוונתו היא, יען כי ההשגות החושיות הן מקור כל ההשגות השכליות, כי רק על מה שיראה האדם בעיניו ובאזניו ישמע או ישיג בשאר חושיו, יבנה השכל יסודות משפטיו והקשיו, ע"כ יכונו בלה"ק גם השגות השכל בפעלים המורים בהנחתם הראשונה על השגות חושיות, ובעבור היות בפעולתו חוש הראות יותר חזק והולך מהר למרחוק, מחוש השמוע', וחוש השמיע' מחוש הריח, וחוש הריח מחוש הטעם, וחוש הנועם יוחר נכבד מחוש המישוש, אשר בו ישתמש האדם רק בהיותו עור או באישון לילה ואפיל', והוא ג"כ החוש הגס והעב מכולם עד שממנו אמר החוקר כי חרפה לנו, (יען כי על ידו אנו נופלים ברשת התאוה, אשר אש היא עד אבדון תאכל ועצומים כל הרוגיה) ע"כ תכונה מדרגת ההשגות הראשונה הכוללת ההשגות היותר ברורות ונכונות בפעל ראה, כמו "ואראה את ד'" המדרג' השניה בל' שמיעה, כמו "הסכת ושמע ישראל" והשלישית בל' ריח, כמו "והריחו ביראת ד'," והר' בלשון טעם, כמו "טעמו וראו כי טוב ד'" ובלשון מישוש הפועל ורק בעוד הגוף המוחש קרוב אליו עוד ונוגע בו לא תכונה שום השגה שכליית שהיא דבר רוחני ולא גופני, ואמר עוד הרב, כי בעבור היות חוש הראות חזק מכולם, לא על נקלה יטעה איש במרא' עיניו להחליף אישים שונים זה בזה, וע"כ ברצות הי"ת כי ברכת יצחק יחולו על ראש יעקב היותר ראוי להם סבב שתכהינ' עיני יצחק, ולא יוכל להכיר בין זה לזה. ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות לפי שההשגות הפנימיות לא יושגו כי אם באמצעות החושים החצוניים כמו שזכר בטבעיות והיה כח קצתם יותר חזק בזה מקצתם לפי מעלתם ודקותם וזה כי לחוש הראות יש כח חזק בבחינת הענינים והכרתם עד שלזה הורגלו בכתבי הקדש ליחס אליו ההשכלה באומרו וראיתי אני בלבי (קהלת ב׳:י״ג), כי לא יראני האדם (שמות ל״ג:כ׳), ואראה את ה' (ישעיה ו'), ולמטה ממנו חוש השמיעה על האמת. שלזה ג"כ הורגל בו יחס ההבנה והכרה השכלית. שמע ישראל (דברים ו'), הסכת ושמע (שם כ"ז), שמע בני (משלי א׳:ח׳) וכדומה. ולמטה ממנו חוש הריח כי ידמה להם בהשיג המושג מבלי הפגישה בו. ולזה כבר נאמר מרחוק יריח מלחמה (איוב ל"ט), בהריחו אש (שופטים ט״ז:ט׳), והריחו ביראת ה' (ישעיהו י״א:ג׳). ואמרו ז"ל מכאן שמריח ודאין (סנהדרין צ"ג:) ולמטה מהם חוש הטעם כי זה לא יפעל רק בפגישת המוטעם אמנם לפי שהטעימה לאו מילתא חמרית לגמרי היא אבל היא משפט הטעמים כמו שביארנו אצל עץ הדעת בשער ז' וט' מצינו טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים ל״ד:ט׳), ותהי בפי כדבש למתוק (יחזקאל נ'), כי אמת יהגה חכי (משלי ח׳:ז׳). כי הכרת הטעם יש בה דקות והשערה מדעת. ולפי שהכח אשר במישוש הוא למטה מכלם בזה עד שאין לו מבוא כי אם בבחינת הרכות והקושי בשעירות או בחלקות קרירות או חמימות והוא ענין חמרי ממשיי לזה לא יוחס לו בכתוב שום התבוננות אבל יוחסו לו הסכלות באומרו והיית ממשש בצהרים (דברים כ"ח), וכאין עינים נגששה (ישעיהו נ״ט:י׳). וכבר ביאר החכם בפרק י"ד מהמאמר הג' מספר המדות ענין אלו החושים כלם אצל ההשתמש בהם בהנאות הגופניות וביאר שלא יוחס חטא בהנאה מהם בעצם זולתי בחוש המשוש חרפה הוא לנו. וזה לפי שלא נתלו אליו בחינה והכרה שכלית במשפטים והנה לפי שבהיות חוש הראות שלם לאדם היה קרוב לנמנע שיטעה האדם במה שיראה בפניו אף על פי שיהיה הפסד שאר החושים לזה היתה עצה יעוצה מאת הש"י שיכהו עיניו של יצחק לעת כזאת כדי שימשך ממנו מה שכוון אליו מענין הברכות כמו שאמרנו. אמנם מהספור הזה תראה נפלאות איך נשתדל הזקן להעזר משאר חושיו וטוב בחינותיו למלא חסרון החוש ההוא וכמה התחכם יעקב עד שנתפש בו והוא ענין נכבד מאד. (התר ספק א') ויקרא את עשו בנו הגדול. אם כהו עיני בשרו הנה לא כהתה לגמרי עין בחינתו מראות בדרכי עשו בנו שלא היה ראוי לאותה ברכה אז מצד עצמו ולזה התחכם לזכותו וראה להרבות לו מצות ולסדר לפניו מעשים טובים אשר בהרגילו בהם ובהזדרזותו עליהם יהיה לו לזכות לפני האל יתברך ויסכים שיתברך הבכור כבכורתו. ולפי צורכו אל אלו ההזמנות המשך זמן. אמר לו (א) הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ואם תקפוץ עלי המות לא יהיה פנאי לזה. ועתה טרם יחשיך שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד כו'. הכין לפניו בזה דרך ה' בבלתי שלמים לקבל הטוב לפי שעתם כמו שעשה בדם פסח ומילה וזולת זה שבאו בכתובים. כי כאשר ישא איש זה את כליו במצות אביו החמורה כלי ה' הוא נושא וכאשר יחזיק בחצים ובקשת את קשתו הוא נותן וכשיוצא השדה במאמרו לפני ה' הוא יוצא וכשהיא צודה את צידו הוא היה גבור ציד לפני ה' וכשיעשה המטעמים להביא לחם ה' הוא מקריב. והנה בזה באר הענינים בשיורגל בהם עד שיושלם רצון הזקן בהם לפי חפצו ומאויי נפשו אשר מדרכו שזה לא יהיה רק בפעמים רבות יש ממשות ליפות כח המקבל גם להטיב נפש הנותן שתתדבק במבורך ויושלם בזה וזה מה שחסר מצד עצמו. (ב) ולזה עצמו אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות כי יודע היה שאם לא יברכהו בחייו מהכח המסור אליו על האופן שהקדמנו בשער שעבר כי אחר מותו לא יזכה אליה כמי שזכה הוא אחרי מות אביו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק (בראשית כ״ה:י״א). ולא אמר ואברכך לפני ה' כי לא ראה לברכו רק מפאת הכח המסור אליו במדה"ד כמו שאמרנו. וכמה נתאמת זה במ"ש ויתן לך האלהים כו' כי מלפני ה' הוא בורח: ועתה ראה נפלאות ממאמריו האחרונים. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. והוא דרך תימא שהרגיש ביעקב שהיה בו ריח שדה הנעבד ומוכן לקבל ברכת ה' ולזה ויתן לך האלהים כו' מה שלא חשב כן על עשו שאמרנו. ויהיה מאמר כאשר אהבתי מוסב אל העושה כלומר כאיש אשר אהבתי דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וה"ה בכאשר אהב. וזה מפני שהאהבה לא תפול על דברים כאלו כמו שכתב' בשער ח' עיין עליו: ורבקה שומעת בדבר יצחק כו'. (ב) יראה מדקדוק הלשון שלא היתה דעת יצחק נוחה שידעו בדבר הזה לא יעקב ולא רבקה אמו אלא שהוא כבר חשב שאין שומע אותו. והנה רבקה שומעת בדבר וכו' ואמר כן לפי שאם ידע שהיא שמעה לא תספיק שום תחבולה להוציאו מידי ספקו כי ידע שיד אמו היתה עם יעקב באהבתה אותו: וילך עשו השדה לציד ציד להביא. יגיד הכתיב כי לא הרגיש עשו בטוב כוונותיו של יצחק ולא כיון את מעשיו על הענין ההוא שאם היה מכוין היה אומר הכתוב ויעש כן עשו וישא את כליו את תליו וקשתו ויצא השדה כו' כי כן דרכו בענינים כאלו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה (במדבר ח׳:ג׳) ואז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פרשת בהעלתך) וזולת זה. אמנם זה האיש לא הרגיש ולא דקדק בכמו אלה הענינים כי לא נסה: ורבקה אמרה אל יעקב בנה וגו'. גם לשון הכתוב הזה נותן טוב טעם ודעת למה ששנתה רבקה אמנו בטוב שכלה ממה ששמעה למה שאמרה. (ג) וזה שהוא כבר תלה בדבריו קבלת הברכות האלו בהשלמת כל המצות ההנה ע"פ דבוריו וממילא משמע שמי שלא יצווה על זה לא יקבלם. וכמו שאמר גדול מצווה ועושה וכו' (ב"ק ל"ח.) ורבקה אמרה בענין אחר והוא שלא הזכירה רק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברככה לפני ה' כאלו לא יבקש רק מה שיועיל להטיב הנפש בלבד: (ג) וגם הוסיפה באומרה ואברככה לפני ה' לפני מותי להטעימו דבזכותא תליא מילתא ולזה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה כו' כיוונה גם היא להרבות לו זכות במה שיכוין לעשות כל מה שיעש' במצות אמו הצדקת כדי שיוסיף זכות על זכיותיו כדי שלא תפגע בו חמת אביו וכמו שאמרה בסוף עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי. והנה הוא שמע וכיון המשפט לשומרי מצוה כמו שאמר וילך ויקח ויבא לאמו מלמד דסבר וקביל. הן עשו אחי כו' אולי ימושני כו' אחר שנאמר הקול קול יעקב למדנו שהיו נפרדים בקולות. (התר ספק ג') ולא חשש לטביעת קלא לפי שהיה יודע לכוין לשנות קולו לקולו של עשו. כי יש אנשים רבים בקיאין לדבר בקול איש ואיש ולזה לא חשש רק שמא בשמשו לפניו בצרכי הסעודה בפגעו בו הוא ימושהו וירגיש בחלקת בשרו שאינו עשו ויהיה בעיניו כאיש אחר שהוא מתעתע בו ומשנה קולו לרמותו ויביא עליו הקללה המחוייבת לצאת מפיו על האיש הלזה ולא הברכה המכוונת ממנו. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך אם תשמע בקולי ותתנהג על הסדר שאשים לפניך: וילך ויקח כו' ותקח רבקה את המטעמים כו' ואת עורות כו' בג' פסוקים אלו תראה איך כוונה בחכמתה לעשות מעשיה כתריס לפני הקיטרוג העתיד לבא מפאת שלשת ההרגשים הנותרים. המטעמים כאשר אהב, אל הטעם. ובגדי עשו בנה החמודות, לענין הריח שנאמר וירח את ריח בגדיו. ואת עורות גדיי העזים, לענין המשוש. והיה כל זה להם בתכלית הצורך למה שלא היה בידם לכוין שיעור הזמן הראוי להביא הסעודה שאם ימתינו לשיעורו יקדמנו עשו בצידו וכוליה האי ועדיין נאמר ויהי אך יצא יצא יעקב וכו' ועשו אחיו בא מצידו. ולזה הוא היה הפתח שבו נכנס יצחק לכלל החשד כמו שאמר מה זה מהרת למצוא בני. ומלת החמודות תרגם אונקלוס דכייתא. כלומר בלתי מזוהמות במלאכת הציד נראה שקשה בעיניו שהיו לו בגדים חמודות לבא בהם לפני אביו ולא כאלה חלק יעקב אמנם עשתה מה שעליה לעשות והטילה השאר על מי שבידו לגמור:

אלה תולדות נח. למה שהיה נח בדורו אכן כאדם בדורו כי כמוהו היה האב הראשון לכל המין האנושי כמו שהקדמנו היה מהראוי שינתן בו ובעניניו ובבניו סימן אל החיים האנושיים המכוונים בבריאתו ואופן התישרם אל שלמותם והשגת הצלחתם האחרונה עד שתהיה פרשה זו כראשונה בכל הדברים האלה כפי מה שביארנו. א ולזה אחר שהודיע ראשונה מציאות נח ותולדותיו כאחד א' מאבות השלשלת שקדמו חזר עתה לזוכרם מצד מה שהיה האב עם תולדותיו אלה ראשית עריסה לעולם כאב הראשון ולזה זכר שמותם ומספרם שנית לעורר אותנו שנרמז בהם הענין עצמו הנרמז בג' בני אדם. אמנם אמר ראשונה אלה תולדות נח נח איש צדיק כו'. להעיר על ענין נכבד מאד והוא כי לפי שפעולות האדם יתחלקו אל מה שיפעלם מצד מה שהוא חי ואל שיפעלם מצד מה שהוא אדם בהחלט כמו שזכרנו בתחלה בחלוקה הראשונה. כי פעולות כחות ההרגש והחיות לא יפעלם רק מצד השתוף שיש לו עם הב"ח. אמנם פעולות השכל והמעלות יפעלם מצד צורתו. כמו שהאריה דרך משל אוכל ושותה ומוליד מצד שהוא חי ומתגבר ביתר עז מצד מה שהוא אריה. ולזה אמר כי תולדות נח מצד מה שהוא נח כלומר האדם מצד מה שהוא אדם הוא להיות צדיק תמים וכמו שאמרו עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (תנחומא פ' נח). ואומרו צדיק תמים. ירצה צדיק בכל דרכיו לא בדבר הצדק המיוחד בחלוק הממון לבד שהפכו הוא נבל: אלא הצדק הנאמר על מי שהוא שומר התורה בכללה שהוא כולל כל המעלות ומתמים אותם והפכו הוא הרשע העוזב תורה. כמו שכתב החוקר בשני ממאמר ה' מהמדות. ולפי שבענין הזה יתקרב האדם אל האלהים והוא הדבר המיוחד שבו יתמעט הריחוק אשר בינו לבינו יתברך אמר את האלהים התהלך נח כי בכל כחו שנס את מתניו לרוץ המערכה בדרכי הש"י על דרך שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה׳:כ״ב). האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (שה מ"ח) ודוד אמר אתהלך לפני ה' כו' (תהילים קט״ז:ט׳). אמנם טעם אומרו בנח בתחלת ענינו צדיק כו' את האלהים התהלך נח הוא מה שנאמר לאברהם בסוף התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳) עם היותו שלם ממנו במעלה כמו שיבא בפרשת מילה. וכוונת חכמינו ז"ל בהבדל אלו המאמרים תתבאר יפה בתחלת ספורו של אברהם שער ט"ז ב"ה: ויולד נח כו'. אמנם נח לבד לא מצד מה שהוא נח הוליד שלשה בנים אלו הנקראים בשם על שם מעשיהם שם וחם ויפת כמו שקדם ענינם. אשר ממציאותם והרכבתם נפלגה הארץ להיות על האופן שהיא בהמצא בה מכל חלקי חיי בני האדם ומיניהן בסדר והגבלה מה על הדרך שכתבנו באורך בשער שקדם. ותשחת הארץ כו'. ספר שכבר היו כל בני האדם הנמצאים על החלוקה הרביעית המקולקלת שזכרנו שהם בלי שום הגבלה אבל הם נשחתים לגמרי כאשר ייחסו אותם חכמינו ז"ל לקין וחביריו (ב"ר פ"כ). אשר תשוקת היצר הרע תרדפם ותבהלם כנוע עצי היער מבלי השקפת שום תכלית אשר חרף אותם יותם בן ירובעל ופתר חלומותם באומנו תצא אש מן האטד כו' (שופטים ט׳:ט״ו). כי באמת המנהיג אותם לא ישיב ידו עד השמידו אותם והוא לא ימלט והמחוייב ממה שכתבנו בפרק הנגון כי בהשחית כלל מעשיהם ובקלקל כל טורי הכלי אשר בידם לנגן יתבלבלו ג"כ טורי הכלי הגדול הנערך לנגדו ויפסד נעימותו ויהפך עליהם שירו לבלע ולהשחית. ב הוא מה שאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו'. יאמר כי ראתה חכמתו ית' כי נשחתה הארץ ולא תוכל שאת מחמת כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כו'. והוא מה שאמר הש"י לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ירצה שבא קצם וענשם כפי מה שראויים ליענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם והנני משחיתם ומסיר אותם מעל פניה. אמנם אתה ששמרת יחס הנגון להיותך צדיק תמים ראוי שישמרו לך סדרי העולם כלו עם נגונו ורני פלט יסובבוך סלה. לכן עשה לך ולהצלתך תיבת עצי גופר כו': ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ כו'. ד כי הוא העונש היותר נאות והיותר צודק לפי ההשגחה האלהית וזה כי טבע המים לכסות הארץ ואינם עומדים רק שמאמרו ית' המצוה תמיד לעמוד על מצבם ושלא יהרסו לצאת מגבולם כמ"ש המשורר כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה אוהב צדקה כו' כונס כנד מי הים כו' ייראו מה' כל הארץ כו' (תהילים ל״ג:ח׳). וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו' (ירמיהו ה׳:כ״ב). והכוונה כי הכל תלוי ועומד באמונתו יתב' מבלי שום חיל וחומה יעכבו להם כאשר יתבאר בשער הבא בע"ה. אמנם זה הברית וקיום האמונה זו לא יעמדו כי אם עם השומרי' אמונתם וחק הגבלתם במעשיהם. אבל עם העוברים חקם ומפירין בריתם אף אני אסלק את בריתי ואמונתי וחסדי אפיר להם ואסיר גבולות ימים וישוב טבע המים לאיתנו ושטף ועבר ואין מציל. ג אמנם אתה ששמרת בריתך ועמדת על הגבלת חייך חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט: והקימותי את בריתי זה אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך כו'. ומכל החי מכל בשר כו'. והנה הודיעו מי ומי העתיד לבא בה לשני טעמים. הא' להודיעו כי מכלם ישאר לצרכם שארית בארץ ולא יחסר להם שום אחד מהם. והשני כדי שיתישר מדעת תכליתה ורוב מיני הנמצאים הנכנסים בה וכל מה שיצטרך להם למאכלם בכל הזמן ההוא אל מעשה התיבה ואל תוכן צורתה במחיצותי' ומדורותיה אשר א"א לכוין להם באופן אחר אשר על זה הכיוון נאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. כענין ויעש כן אהרן כו' (במדבר ח׳:ג׳). ואז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פ' בהעלותך). ד ומעתה יודע איפה למה נענשו דור המבול ואם לא נזהרו כי הם גמלו לנפשם רעה כלה ונחרצה וגם הוא יתברך חיבם ויבא מעל ראש רשעים בהניח מוסדות עולם על טבעם זאת ועוד שאפילו תמצא לומר שלא היה ראוי להענישם בבחינת החוטאים לסבה זו מ"מ חוייב לבערם בבחינת החטא עצמו משל לעושה אוצר חדש בתוך ביתו לאצור בו תבואה ועוד מעט נתעפש עפרו וירם תולעים ויבאש אשר לא מצא שום תקנה להעביר הרמה ממנו כי אם להדליק בו האש יום או יומים להעביר בתוכו אמת המים כי לא יעשה זאת להעניש התולעים רק להשיב האוצר אל כנו כמשפט הראשון שעלה במחשבתו. וכמ"ש כי לדעת רז"ל (סנהדרין נ"ז.) אתורה ואמצות עברו ונענשו שהרי אדם הראשון קבל מצות שנאמר ויצו יי' אלהים על האדם כו' (בראשית ב׳:ט״ז). וכבר כתבנום בסוף שער הז'. והנה בני נח גם בני אדם אזהרתם זו היא מיתתם (סנהדרין שם). ואם חזרו ונשנו למשה בסיני לאו קושיא היא כי החלוף מהם רב ועצום מאד אם מפני הגבלתם והשערתם הנפלאה ואם לחייב עליהם בבית דין של מטה ואם לחלוקי העונשים איזה לקרבן איזה למלקות איזה למיתה איזה לדין שמים מה שלא היה כן במצות בני נח רק העובר בקטנה או בגדולה אחת דתו להמית. כי חכמה נפלאה היא להשמר בהתחלה בג' ענינים. האחד למעט את המצות שלא יכבדו עליהם. והשני שלא להטריד דעתם בחלוקי דינים והבדלי עונשים. והשלישי להחמיר את העונש כדי שלא יהיו מצות קלות בעיניהם. וברוך הוא כי אין כמוהו מורה ויודע פשר דבר: ויאמר יי' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כו'. מכל הבהמה הטהורה כו'. אחר שעשה את התיבה בצביונה ובקומתה כאשר צווה ולא נתעצל להיות דבר רחוק ונפלא אשר לא נהיה כמוהו מימות עולם הוסיף שנית לומר לו שכבר יוכל לבא הוא וכל ביתו אל התיבה כי לימים עוד שבעה יבא המבול אשר אמר לו בתחלה ובתוך ז' ימים יאספו אליו כל הבאים להחיות זרע. ועוד הוסיף לצוות אותו כי מאותם שיבאו שנים שנים כלומר זוגות זוגות יקח לו מכל הטהורים ז' ז'. גם מעוף השמים הטהור ז' ז'. וזה הוא פלא גדול שתהא התיבה קולטת כל אלו המינים המשובעים עם היות שלא עשה נח התיבה מתחלה אדעתא דהכי והרי אז"ל שזה אחד מהמקומות שהחזיק מועט את המרובה (ויקרא רבה פ' י'). גם הרמב"ן ז"ל בלאו הכי חשבו לנס ופלא: ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ה עוד הוסיף לספר בשבחו כי גם בזה לא פקפק ולא הרהר שמא לא יהיה הדבר ולא יבא בעת ובעונה ההיא עם היות דבר נפלא מאד אשר לא נשמע כמוהו אבל התחילו לבא הוא וביתו אל התיבה ולהכניס לתוכה כל הבעלי חיים ההם וכל צרכי מזונותיהם והן נכנסין ויוצאין להשלים מעשיהם בחריצות גדולה כאלו היה רואה בעיניו את מי המבול באים עליו והוא אשר ביארו הכתוב בפירוש באומרו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים כו' ייבא נח ובניו וכו' מפני מי המבול. ירצה כי עם היותו בן ת"ר שנה שהזמן הארוך ההוא יספיק להודיעו מצד הנסיין כל הקורות המתרגשות לבא ולא עוד אלא שהמבול אשר כן נאמר לו היה מים על הארץ שהוא דבר שהיה לו מבוא לידע טבע הגשם הראוי לבא מצד התחלותיו הטבעיות אם מהסיבות הארציות ואם לשום חבור מהככבים אשר יתחדש להם עכשיו וכבר בקשו חכמי הדור ההוא שום סבה למבול ההוא המיועד ולא מצאו ולזה לא האמינו ויקשו את ערפם. אמנם הוא ירא את ה' והאמין לדברו ובא הוא ובניו ואשתו אל התיבה כאשר צוהו ה' מפני מי המבול ירצה כאלו כבר ראה המבול בעיניו והוא דבר שיש לו זכות בו ואוכלי המן יוכיחו אשר לא היו מאמינים מה שנא' להם מפלאי המן עד שראו בעיניהם. ואמר שנשתדל בכל עוז באותן שבעת ימים שנתן לו להיות בתוכה המה וכל החיה וכל הבהמה כו'. עם שהיו נכנסין ויוצאין לעשות מצוה כתקנה. אחרי כן ספר לענין מעשה ויהי לשבעת הימים ומי המבול כו'. בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני כו'. ויהי הגשם כו'. בעצם היום הזה בא נח כו'. וזה עדות ברורה כי בראשונה לא כוון לקבוע זמן המבול מצד עצמו ולזה לא הזכיר לא היום ולא החדש גם עכשיו אמר כי כשבאו נח ובניו כו' וכל החיה וכל הבהמה כו' כאשר צוה אותו אלהים ויסגור ה' בעדו כי עד הנה היה נכנס ויוצא ועדין לא הוסגר. וכבר כתבנו בסוף שער י"א כי צורך זה המספר היה להודיע נאמנותו יתב' במ"ש והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא נכון. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק המספר מנח ותולדותיו ותוכן טבעם והשחתתם ואבדנם. אמנם עדין יש לדעת מה טיבו של ספור זה ותועלתו אשר תספר אותו התורה האלהית סמוך למעשה בראשית וזה מה שיתבאר בשער הבא ובחלק הספור הנאות אליו ב"ה: