אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה מִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
מורה נבוכים
ובספר ההוא סופר על איש מ׳נביאי עבודה זרה׳ שהיה שמו ׳תמוז׳ קרא מלך לעבוד השבעה כוכבים והשנים עשר מזלות והרגו המלך ההוא הרג משונה. וזכר שליל מותו התקבצו הצלמים מקצות הארץ אל ההיכל אשר בבבל אל צלם הזהב הגדול אשר הוא צלם השמש והיה הצלם ההוא נתלה בין השמים והארץ, ונפל באמצע ההיכל והצלמים כולם סביבו; והתחיל לאנות על תמוז ולהגיד מה שקרהו; והצלמים כולם בוכים ומקוננים כל הלילה וכעלות השחר עפו הצלמים ושבו להיכליהם בכנפות הארץ; והיה זה מנהג מתמיד בתחילת יום מחודש תמוז יקוננו ויבכו על תמוז ויספדו עליו הנשים ויאנו.
מורה נבוכים
וידיעת הדעות ההם והמעשים ההם היא שער גדול מאד בנתינת עילת ה׳מצוות׳ כי תורתנו כולה שרשה וקטבה אשר עליו תסוב הוא – למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות. למחותם מן הלבבות אמר ״פן יפתה לבבכם וגו׳״, ״אשר לבבו פונה היום וגו׳״ ולמחותם מן המציאות אמר ״מזבחותיהם תתצו... ואשריהם תגדעון וגו׳״, ״ואבדתם את שמם מן המקום ההוא״ ונכפלו שני הענינים האלה במקומות רבים; והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כולה – כמו שהודיעו אותנו ׳ז״ל׳ בפרושם המקובל לאמרו ית׳: ״את כל אשר צוה יי אליכם ביד משה״ – אמרו: ״הא למדת שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה״. והבן זה.