וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְהוָ֖ה ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃
נשמת חיים
ונשאר עדין לחקור שאם מהל"ו כריתות מהם רבים באיסורי הערוה ובעילות אסורות שהם מהעברות היותר חמורות ויש מהם מעברות יותר קלות כמו האוכל חמץ בפסח וחלב ודם ודומיהם מהו ההבדל שיש בין כרת לכרת כי אינו מן הדין שישוו כלם בעונש אחד. ועוד איך יהיה העוש' מצות רבות ויש לו זכיות הרבה נכרת נפשו בעוברו על כרת אחת השופט כל הארץ לא יעשה משפט הא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. וראוי שתדע שהרמב"ן בפ' אחרי מות אמר שהכרת על שלשה מינים. ושהכרת אינו בכל החייבי כריתות שוה כי יש ממנו כרת גשמיי לבד כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות וגברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות קודם שיגיע לימי זקנה אבל נפשו תהיה צרורה בצרור החיים בעוה"ב ועל אלה נאמר בתור' ונכרת האיש ההוא. ויש ממנו כרת נפשיי לבד למי שעם החטא והכרת ההוא יהיו עוונתיו מרובה מזכיותיו. ומגיע לנפש החוטאת אחר שתפרד מן הגוף שנכרתת מעולם הנשמות. ואל זה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ויש עוד כרת חמור שנכרת נפשו וגופו שמיוחד לבד לעובד עבודה זרה ומגדף את הש' והוא הנאמר בו (במדבר טו ל) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו חז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. והרי"א כ' שיתחלפו הכריתות בהתמדת זמן העונש בין רב למעט כפי חומר החטא או קלותו ויהיה ענין הכרת לפי זה שמי שרובו זכיות ומיעוטו עונות שכפי המד' האלהית נפרעים ממנו ממיעוט עונות שעשה בעה"ז כדי לתת לו משלם שכרו לעה"ב. הנה אם היה בכלל אותו מיעוט עונות שעשה כרת מן הכריתות אעפ"י שיקבל עונשו בעה"ז לא ינקה משתקבל נפשו עונש בעה"ב אם מעט ואם הרבה כפי החטא. וכן אם הי' רובו עונות ומיעוט זכיות שכפי המדה נותנים לו שכר זכיותיו בעה"ז כדי ליפרע ממנו מרוב עונותיו בעה"ב הנה אם היה א' מהכריתות מכלל אותם העונות שעשה התחייב עכ"פ שגם בעה"ז יקבל עונש גשמי בקיצור ימיו כי זו היא חומרת הכרת עם כל שאר הכריתות שלא יהיה נדון כפי כללות' אלא כפי פרטיות' או תוכרת בין בעונש העה"ז בין בעונש העה"ב וסיים מאמרו גדר הכרת ורשומו הוא הפסק וקצור החיים בעה"ז והפסק העונג הנפשיי לעה"ב עכ"ל. ואף שהאנשים האלו שלמים הם אתנו ודבריהם ברוב במאזני החכמה שקולים מי יתן ואדע מי הביאם לגזור כרת גופים וקיצור ימים כי כבר אחז"ל לפי שאומר כרת בכל מקו' ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי את הנפש למד על הכרת שאינו אלא אבדן. הנך רואה שעל כל הכריתות גזרו שאינן אלא אבדן א"כ כלן שוין לרעה ואין הפרש ביניהם. ולכן אינני רואה שהכרת הוא גופיי אלא נפשיי לאחר המות [כ' הגאון ר"א מווילנא זצלל"ה זי"ע בכתביו ע"ז כי בזמן הזה לא שייך דין כרת בעה"ז לגוף כ"א בעה"ב לנפש. ובזה מבואר הספרי בכמה מקומות]. ודי לנו במה שהתפרדו והתחלפו זה מזה בהתמדת זמן עונשם חוץ ממחיצת' בעונש בגהינם זמן מה כפי חומר החטא וקלותו כאשר כתבנו למעלה. ולהורות הכתוב חומר עון העובד ע"ז ומגדף כפל הכרת תכרת כדי להגדיל ענשם וחז"ל אמרו הכרת בעוה"ז תכרת לעה"ב אבל בשאר הכריתות לא גזרו. ויתחייב כפי דעתן כי מי שעבר על העברות האלו והוא זקן ושבע שיהיה כרתו בעה"ב יותר גדול. וכל זה יובן כשלא עשו תשובה כי התשובה היא ארוכה ומרפא לכל תחלואי הנפש. ולכל הפנים נמצאנו למדין שיש בתור' עונש לנכש אחר המות. ולכן תמצא עוד שכאשר מזהיר על עשיית המצות אמר (דברים ד טו) השמר לך ושמור את נפשך רוצה לומר השמר לך שלא תענשגופך בעה"ז ושמור את יעשך שלא מכרת בעה"ב. וכמו שכתב הרמב"ן הכריתות הנזכרים בנפש היא בטחון גדול על קיום הנפשות שלא חטאו. ויען שהבורא עשה לנו את הנפש הזאת זכה וטהורה לחזו' בנועם ה' ולבקר בהיכלו כחוב בתורתו (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' וטעם איסור המאכלות האלה אינו מפאת הגוף שהנסיון יוכיח שא"ה האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר חיים חזקים ואין עיף ואין כושל בהם. וא"כ איסורם הוא מפני שלמות הנפש השכלית יען מטמאים ומשקצים אותה ומולידים במזג האנושי אטומות וקלקול התאוות אשר ממנו תתהוה רוח הטומאה המגרש רוח הטהרה והקדושה ויהיה סבה שתגרש ותעדר הנפש מלעלות אל הר השם ולקום במקום קדשו. גם בענין העגל אמר הקב"ה למשה (שמות לב לג) מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וכעין זה תמצא בדניאל (דניאל ז) וספרין פתיחו (שם יב) כל הנמצא כתוב בספר. במלאכי (מלאכי ג יו) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי השם ולחשבי שמו ובדוד הוא אומר (תהלים נו ט) שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך ובמקום אחר (שם קלט יו) ועל ספרך כלם יכתבו והכל משל כי אין שכחה לפני כסא כבודו ודברה תורה כלשון ומנהג ב"א הנוהגים לכתוב את הדברים העתידים לעשות כדי שלא ישתכחו מן הלב. ומכאן ראיה להשארות הנפש באשר היודע ועד ייחס לו הכתיבה כמו מדבר שאינו משלם מיד בעה"ז אלא לאחר המות. ובנין אב לכלם (תהלים סט כט) ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ורצונו שלא יכתבו ספר החיים שהוא חיי העה"ב. ולפ"ז הנך רואה בעיניך איך הקב"ה הגזים בעונש הנשמות בעוה"ב אחר המות. וזה כלו ממה שיורה שג"כ בתור' האלהי' נזכר העונש הנפשיי והוא מה שרצינו לבאר.
דרשות אל עמי
אבל האמת הוא להיפך, "לא יאבה ד' סלח לו, כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא", כי העובר עבירה בפרהסיא, גדול עונשו הרבה מהעובר בצנעה, ועליו הכתוב אומר "והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו', ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה, כי דבר ד' בזה, ואת מצותו הפר" (במדבר טו, ל-לא).
חובות הלבבות
וּכְבָר נֶאֱמַר אֵין קְטַנָּה בַּעֲבֵרוֹת עִם הַהַתְמָדָה וְלֹא גְּדוֹלָה בָּהֶם עִם בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה וְהוּא שֶׁהַהַתְמָדָה מוֹרָה עַל בְּזוֹתוֹ דְּבַר הָאֱלֹהִים וְשֶׁהוּא מֵקֵל בְּמִצְוָתוֹ וְהַזְהָרָתוֹ וּמְזַמֵּן עַצְמוֹ לְעָנְשׁוֹ וּבוֹ נֶאֱמַר (במדבר טו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה,