וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דרך ה'
ענין זכירת יציאת מצרים: אח״כ מקבל עליו עול מצות ב״והיה אם שמוע ואח״כ מזכיר יציאת מצרים בפ׳ ציצית והיינו כי הנה יציאת מצרים היה תיקון גדול שנתקנו בו ישראל ונשאר הדבר לנצח והיינו כי מאחר חטאו של אדה״ר נשאר האנושיות כלו מקולקל כמ״ש בח״א והיה הרע מתגבר בכלו עד שלא היה נמצא מקום לטוב שיתחזק כלל ואעפ״י שנברר אברהם אבינו ע״ה להיות הוא וזרעו לה׳ נבדלים מכל האומות הנה עדיין לא היה להם מקום שיוכלו להתחזק ולהתכונן בבחי׳ אומה שלימה ולזכות לעטרות הראויות להם מפני הרע שהיה מחשיך עליהם והזוהמא הראשונה שלא יצאה מהם עדיין וע״כ הוצרך שיגלו למצרים וישתעבדו שם ובאותו השעבוד הגדול יצורפו כזהב בתוך הכור ויטהרו. והנה כשהגיע הזמן הראוי חיזק האדון ב״ה את השפעתו והארתו על ישראל וכפה את הרע לפניהם והבדיל אותם ממנו ורומם אותם מן השפלות שהיו בו והעלם אליו. ונמצאו גאולים מן הרע גאולת עולם ומשם והלאה הוקמו לאומה שלמה דבוקה בו ית׳ ומתעטרת בו. והנה זה תיקון שנתקן לעולמים כמ״ש וכל הטובות שהגיעו ושמגיעים לנו כלם תלוים בו וע״כ נצטוינו לזכור אותו תמיד ולהזכירו בפינו שעי״ז מתחזק התיקון ההוא עלינו ומתאמץ האור בנו ומתמיד בנו התועלת הנמשך מן התיקון ההוא:
נתיבות עולם
ומה שאמר (ילקו"ש משלי פ"ד, רמז תתקל"ה) "אל תהי מצות קריאת שמע קלה בעיניך וכו'", כלומר כי השם יתברך צוה לאדם שיהיה מקבל מלכותו עליו, ובזה שהוא מקבל מלכותו עליו השם יתברך מלך ואדון אליו, ואז הוא האדון ושומר את אשר הוא עבד אליו. ובשביל שצריך שיהיה נכנס לגמרי תחת רשות השם יתברך, ומקבל מלכותו לגמרי עליו, ולכך יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כנגד רמ"ח איבריו (מכות כג:), שבזה מקבל האדם מלכותו לגמרי עליו, כאשר יש בקבלת מלכותו יתברך רמ"ח תיבות, נגד איבריו של אדם. ואף שאין כאן רק רמ"ה תיבות, נראה כי שלש פרשיות; פרשה "שמע" (דברים ו, ד-ט), ופרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), ופרשת ציצית (במדבר טו, לז-מא), שלש פרשיות משלימים לרמ"ח תיבות, עד שהם כנגד איבריו של אדם. וכנגד זה הם רמ"ח מצות עשה (מכות כג:), כי על ידי מצות עשה, שהם על ידי מעשה, נקרא האדם עבד לבוראו. רק מפני שאי אפשר שהאדם יעשה כל יום רמ"ח מצות עשה, ולכך נתן השם יתברך לאדם מצות קריאת שמע, שהוא קבלת מלכות שמים. שבזה שמקבל האדם עליו מלכות שמים, בשביל זה האדם לגמרי תחת ממשלת השם יתברך בכל איבריו, ובזה השם יתברך אדון עליו, ושומר אותו מכל רע. ולכך מדמה דבר זה לכרם.
נר מצוה
ואמר עוד 'הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה'. וזה נאמר כי יש עוד עולם אחר התחיה, וזה שאמרו כי 'הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה'. כי לזמן התחיה יעמדו בלבושיהון, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צ:), שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר; אמרה, ידענא דחיי שכבי, דכתיב (תהלים עב, טז) "ויציצו מעיר כעשב הארץ". אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין, או בלבושיהן עומדין. אמר לה, קל וחומר*; ומה חיטה שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושין. צדיקים שנקברים בלבושיהן, על אחת כמה וכמה. ופירוש ענין זה, כי קליאופטרא המלכה שאלה אם עולם התחיה יהיה עולם שהוא כולו כבוד. ולא שהוא כמו עולם הזה, אף שיש בו הכבוד, אינו רק כבוד מה שיקנה האדם, ואינו כולו כבוד. כי יש בו הגוף, שיש בו כמה דברים של גנות. גם בא לעולם שלא בכבוד, כאשר הוא ערום. אף שהאדם מכסה עצמו במלבושי כבוד, דרבי יוחנן קרי ליה למאני מכבדותי (שבת קיג.), כי הבגדים מכסים גנות הגוף, אין זה רק מלבוש לזמן מה, ויש לאדם הסרה וסלוק מן הכבוד, ונשאר הגוף עצמו ערום שלא בכבוד. גם יצא אל העולם ערום. גם נמצא בו הגנאי בצואה ובשתן ושאר דבר. אבל התחיה יהיה האדם כולו כבוד, לכך יעמדו בלבושיהן ולא יהיו ערומים, וזה מורה על הכבוד לגמרי. ואמר, כי הוא קל וחומר מחטה. כלומר, אם האדם נולד ערום שלא* בכבוד, היינו מפני שהגוף נבראה מטפה סרוחה, ולכך נמצא בו הגנות ונולד ערום. אבל החטה אינה באה מטפה סרוחה, רק מחטה נקיה. לכך היא יוצאת בכמה מלבושים, ואינה יוצאת בגנות. קל חומר, צדיקים הנקברים בלבושיהם דרך כבוד, וטפה סרוחה כבר הלכה ואינה נמצאת במיתת האדם, כל שכן שיעמדו במלבושיהם, ולא יהיו ערומים, רק יהיה האדם כולו כבוד. ולכך אמר, 'הזהיר בציצית', (-עד-) המלבוש שהוא כבודו, יש בו מצוה אלקית, הם הציצית (במדבר טו, לז-מא). ובשביל כך כבוד הזה, הוא כבוד אלקי. והחוטין הם ל"ב, כמספר 'כבוד'. לכן אמר 'הזהיר במצות ציצית* זוכה לטלית נאה', הטלית הנאה הזה הוא לתחיית המתים, שיעמדו בלבושיהן, ואז יזכו אל טלית נאה. וכן אמרו* (שבת לב:) הזהיר בציצית, זוכה ומשמשים לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר, (זכריה ח, כג) "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו'". וכל זה, מפני כי זוכה לכבוד על ידי מצוה זאת.