במדבר טז:כב מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחילה יאמר כי ההמון החושב, כי בשם שלום תקרא רק ההסכמה וההתאחדות אשר תהיה בין בני אדם שהיו מריבים ומתקוטטים תחילה יחד, תועה בזה מאוד, כי לפי זה לא היה השלום מעלה אמיתית בעצמותו כי אם שוללת רק החסרון המוסרי הקדום, אחרי שלא יהיה לבני אדם למנה כי אם אחרי שעזבו תחילה אורח המוסר והמישרים ויהי ריב ומדון ביניהם, וכעין זה אמר החוקר גם בענין הבושה כי היא אינה מעלה אמיתית אחרי שלא יבוש האדם כי אם אחרי עשותו פעולה רעה, כמאה"כ "כבושת גנב" וכו' ויען כי הנערים הצעירים לימים הם עוד חמי הדם אשר בעבור זה הם נוטים יותר אל העזות ואל התאות הגופניות ועל נקלה יפלו ברשת החטא והעון כמ"ש הרב ז"ל שמדרכן לחיות חיי ההפעלות, ע"כ אם בכל זאת תכסם בושה ויחדלו על ידה מחטוא, ישובחו בזה יותר מאשר ישובחו האנשים שכבר באו בימים ונתקרר דמם, בהיות להם מידת הבושה [לדעתי כוון החוקר פה רק על אותה הבושה הנולדת באדם רק אם ידע ויכיר בנפשו שעשה עול או שאר פעולה רעה, אבל אותה תכונה נפשית המוטבעת בלב כל אדם אף אם הוא איש בער ולא ידע מאומה בעניני העולם, כי נפשו בקרבו תרגיש ותכיר מעלתה וערכה כי היא יציר עליון הנבראת בצלמו אשר בעבור זה תכסה בושה לעשות פעולה בלתי נכונה. אותה בושה היא מידה יקרה ומעלה אמיתית לאדם, וממנה אחז"ל (נדרים דף כ' ע"א) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה" וכו', [ובני הב' המושלם כ"ה שבתי ש"י אמר לי כי אולי דעת החוקר גם על אותה מידת הבושה היקרה כי גם היא לא תתעורר בלב אדם כי אם בעלות תחילה על רוחו לפחות הרעיון והרצון לעשות דבר רע, ולו היה נשמר תמיד אף מהירהור עבירה כזה לא היה מקום גם להרגש בושה ירקה זה ודבריו אלה ישרו בעיני מאוד.] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם שלום לא יורה לבד על העדר המריבה והמצה בין בני אדם, כי אם גם על התאחדם והתרועעם יחד לעזור איש את אחיו בכל עת וזמן, באופן שכולם יחד הם כאיש אחד חברים, וע"כ בשבת הרבה אנשים בעיר אחת אף שאין מצה ומריבה ביניהם, בכל זאת אם אינם מתרועעים יחד, ויפרדו איש מעל אחיו, ואיש איש לדרכו יפנו רק לבצעו מקצהו לא נוכל לאמר מהם כי יש שלום ביניהם, אחרי שכל אחד מוזר הוא לאחיו, ורחוק ממנו בלבו, ונמשך מזה כי לא לבד מבני אדם הרבה השוכנים יחד יצויר מושג השלום, כי אם גם מכל דבר ועצם, אשר בו יחוברו חלקיו היטב באופן שיתאימו ויסכימו יחד כראוי, וע"כ מורה לא לבד על בריאות גוף האדם או שאר בע"ח המסובבת רק מהסכמת כל האיברים כוחות ולחיות הגוף יחד, ובעשות כל אחד ואחד מהם את מלאכתו הטבעית אשר נועד אליה, כמו שאה"כ "את שלום אחיך ואת שלום הצאן," כי אם גם על היות כל דבר אף שאין בו רוח חיים מסודר כראוי בבחינת כל חלקיו הפרטים, כמו, שאה"כ "וישאל דוד" וכו' ששאל לא לבד "לשלום יואב" בבחינת בריאות גופו, "ולשלום העם" בבחינת התאחדות והסכמת כל אנשיה יחד, כי אם גם "לשלום המלחמה," שר"ל ששאל אם כל הדברים והתחבולות המצטרכים אליה מתוקנים היטב מבלי מותר או מגרעת באופן שתעשה המלחמה כראוי, וע"כ נקרא גם הי"ת הקושר כל חלקי העולם יחד, ומעמיד ומחיה את כלם ומנהיג את התבל ומלואו באופן שיסכימו ויתאימו כל חלקיו הפרטיים יחד לשמר הטוב הכללי המכוון והנרצה בעיניו י"ת, בשם "ה' שלום," (שופטים ו') ובפי חז"ל (ילקוט שה"ש א') בשם "מי שהשלום שלו," אפס למען העמיד השלום הנרצה הזה בין כל יושבי מדינה או ממלכה אחת כלה, יצטרך בראשונה שיהיה להם מנהיג אנושי, ד"מ מלך, שר או שופט, אשר ישים עין השגחתו על כלם יחד, למען יוכרחו כל איש ואיש מבני החברה האנושית הזאת לעשות את חובתו נגד כל זולתו משוכני הארץ ההיא, ולהשמר מכל עול וחמס, ומנגוע במה שהוא לרעהו, כי רק באופן זה יסכימו וישלימו יחד, וישתדלו כלם לשחר הטוב הכללי, אפס בהחסר להם מנהיג אנושי עליון כזה המשקיף על כל מעשיהם יחד, או בעת אשר לא תהיה אימתו עליהם, הלוא אז על נקלה יעזבו דרך המוסר והמישרים, איש את אחיו ידחקון וילחצון, ואיש את רעהו יעשוק ויונה. כמא"הכ "בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה" שנית צריכה להיות גם יראת ה' על פניהם, כי מבלעדי זאת הלוא במחשך ובמסתרים יוכלו עוד באופנים שונים להרע איש לרעהו, ולהרוס עי"ז עמודי השלום והאחוה בינותם, באמור לנפשם הרעה "מי רואנו ומי יודענו" אם בשרירות לבנו נלך לעשוק ולהונות את עמיתנו, אם רק מעיני שופטנו האנושי נסתר ומשבט מושלנו אשר הוא בן אדם כמונו נחבא ונמשך מזה כי בין רשעי ארץ כאלה אין שלום אחוה ורעות כמאה"כ, אין שלום אמר ה' לרשעים" וע"כ היה זה מחסדי הי"ת על ישראל כי נתן להם את תורתו, כי בה סדר ותקן לא לבד כל עניני חברתם האנושית, למען ידעו כלם עד אנה יגיע גבול משפט כל איש ואיש וחובותיו נגד זולתו, כי אם השריש על ידה גם יראתו בקרבם לבלתי יחטאו גם במחשך ובמסתרים לעשוק איש את אחיו, ועי"ז יסד הי"ת בקרב עדתם עמודי השלום, כאשר רומז על כל זה מאה"כ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום," ואחז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא דף ע"א ע"ב "נהלת בעזך" זו תורה שנקראת עוז שנאמר "עוז לעמו יתן והטעם בזה יען כי היא תתן לנו עוז מוסרי לכבוש יצרנו לבלתי לכת אחרי שרירות לבנו, ולחמוד הנאות הגוף המותריות, ובה ינהל אותנו הי"ת להביאנו אל האושר הזמני והמוסרי ועי"ז יהיה שלום לא לבד בעצמינו וגופנו, כי אם גם בקרב עמנו ועדתנו כלה, ויתורגם לפ"ז.
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו. הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. ^*והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:

ולזה הכין והזמין האל ית' לפני עמו הארץ הטובה אשר נתן להם לנחלה והקפיד מאד שידבקו בני ישראל איש בנחלתו כדי שלא יהיה בם אביון עצור ועזוב מהיות לו ספוקו כדי שלא יטרד מהגיע אל שלמותו. גם דרכן של חסידים לחוס על שלהם ולשמור אותו שלא לבזבזו והתורה חסה על ממונן כדי שלא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ושלא ימצא להם מונע מעלות במעלותיהם כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת צ"ב.) אין נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וכו'. על הדרך שכתבנו בשער ל"ה. מעתה ראה כי ירמיהו הנביא עליו השלום התפלא מאוד על הסכמתו יתברך לבזבז ממונו ללא תועלת. כשגלה את אזנו לאמר הנה חנמאל בן שלם דודך בא אליך לאמר קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות (ירמיה ל"ב) כי אף על פי שלא צוה לו לקנות בפירוש הנה כאשר בא אליו ואמר לו כדברים האלה ועוד הוסיף ואמר קנה לך ונאמר (שם) ואדע כי דבר ה' הוא. ירצה שידע ממאמרו שדבר ה' הוא שיקנה ואף על פי שידיעה זו היתה סברה גוברת לא בתורת נבואה לא סר מקנות השדה מיד כמו שאמר (שם) ואקנה את השדה וגו' ואשקלה את הכסף וגומר. ואכתוב בספר ואחתם ואעיד עדים ואשקל הכסף במאזנים ואקח את ספר המקנה וגו' ואתן את הספר המקנה אל ברוך בן נריה וגו' יורה בכל זה שני עניינים האחד חרדתו אל דבר יי' ואפילו שיהה בו שום ספק. והב' שכיון שהוא חושב כי דבר ה' הוא הנה הוא לא חסר דבר מכל אשר יעשה לקיים ולחזק המקח בידו כי לא יתכן שיצוה לו האל יתברך לאבד ממונו בידים לקנות שדה בזמן חרבן הארץ. אמנם אחרי עשותו את כל אלה הנה לא חשך עצמו מהשאלה על הדבר כמו שנאמר (שם) ואתפלל אל יי' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נריה לאמר אהה אדני אלהים הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרעך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר עושה חסד לאלפים ומשלם עון אבות אל חיק בניהם וכו' גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך וגו'. אשר שמת אותות וגו'. ותוצא את עמך וגו'. ותתן להם את הארץ הזאת עד וקרא אותם כל הרעה הזאת הנה הסוללות באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה וגו'. מפני החרב הרעב והדבר אשר דברת היה והנך רואה ואתה אמרת אלי אדני יהוה קנה לך את השדה בכסף והעד עדים והעיר נתנה ביד הכשדים. יאמר אחר שהיה זה הקנין אבוד ממון ופועל בטל הנה לא ימנע אם שיעלם מהאל ית' המצוה מצב העיר או הארץ או שלא היה מכוון מאתו מה שאמר חנמאל קנה לך ולא היתה ההערה רק על ביאתו לבד לא על דיוק מאמרו. אבל כשנתקיים אצלו שא"א שיעלם ממנו מצב העיר הנה נשאר לי הספק על הענין השני. ^*אמנם וכו' כונתו שאף שלא נסתפק הנביא כלל בזה, שהי"ת היודע הכל יודע ג"כ שתלכד העיר ביר הכשדים הצרים עליה בכל זאת מביא שלש מופתים ע"ז שהי"ת יודע שמקרה זה מלכידת העיר עתיד לבוא, הא' מצד החמרים הכוללים וכו', ר"ל אחרי שיודע טבע החמרים והדברים אשר יצר הלא ידע גם כן מה שיקרה להם עד אחרית הימים, וזש"א כי אחרי שאתה עשית את השמים ואת הארץ, וא"כ גם הכשדים והעיר ירושלים הם יצורי כפיך, אי אפשר שיפלא ממך מה שיקרה להם, ר"ל שילכדו הכשדים את ירושלים, כי יחויב שלא יפלא מהיוצר דבר ממלאכת החומר ומעשהו, כמו שאה"כ "היוצר יחד לבם המבין את כל מעשיהם" שר"ל אחרי שיצר לבם יבין וידע ג"כ מה שיעשו, הב' מצד התכונות ההוות בהם, וזש"א "עושה חסד לאלפים וכו' ר"ל אחרי שמדתך היא לשלם הטוב לאלף דור ועון האבות לפחות אל חיק בניהם אחריהם ותקנת כל מקרי התבל באופן זה שישלם הרבה פעמים גם פה עלי ארץ גם הטוב גם הרע אל חיק בעליהם הלא צריך אתה לדעת כי הכשדים ילכדו העיר למען השיב גמול מעשי יושביה הרעים אל חיק בניהם אחריהם, הג' מצד ידיעתו באותן התכונות וזש"א "גדול העצה ורב העליליה אשר עינך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וכו' ר"ל אחרי שאתה משגיח על מעשי יושבי ירושלים הרעים ומשפט צדקך מחייב שתענישם עתה על ידי הכשדים הנה לא נעלמה עמך לכידת העיר על ידם אחר שעפ"י גזרתך תהים הרעה הזאת, ואחרי כי נודעת לך כל זאת מדוע תצוני לאבד כספי ללא הועיל בקנותי השדה בעת חרבן הארץ אחר כי גם רצונך הוא, שישמור האדם את הונו ההכרחי לו לקנין השלמות הנפשית, ושלא לאבדו לתהו ולריק? אמנם עם שהיתה ידיעתו אצלו קיימת ואמתית הנה הוא סדר הראיות המופתיות אשר א"א להכחישם ואמר שהם שלשה. האחד מצד החומרים הכוללים אשר בהם יהיה המאורע. השני מצד התכונות ההוות בהם. והשלישי מצד ידיעתו באותם התכונות. והנה על הענין הראשון אמר אהה אדני יהוה אתה עשית את השמים ואת הארץ וגו' לא יפלא ממך כל דבר כי יחוייב שלא יפלא מהיוצר דבר ממלאכת החמר ומעשהו וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ועל הענין השני אמר עושה חסד לאלפים ומשלם וגו' והוא כי מהראוי לפי התכונות המדותיות שמדה טובה תתפשט לאלפים. אמנם הרעה א"א שלפחות לא תשיג אל חיק בניהם אחריהם. ועל המדה הראשונה תארו באל הגדול כי ברוב גדלו הוא עושה חסד לאלפים. ^*ועל המדה השנית תאר בגבור וכו' להבין דבריו פה עיין ביאורוי למעלה דף פ"א בביאור מחז"ל "איזהו גבור הכובש את יצרו". ועל המדה השנית תאר בגבור יי' צבאות שמו כי במדת רחמים כובש את כעסו שלא יתפשט יותר אל הדורות הנמשכים. אמנם על הענין השלישי אמר גדול העצה ורב העליליה וגו'. וכל הכתובים הנמשכים אשר בהם נשלם המופת בנסיונות גדולות אשר א"א להכחישו. ואם כן הוא מבואר שצרת העיר וחרבן הארץ לא נעלם ממך כמו שחתם והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר אשר דברת והנך רואה. כלומר אתה גזרת ואתה רואה בעיניך הגזירה קיימת ועם כל זה אתה אמרת אלי אדני יהוה קנה לך את השדה בכסף והעד עדים והעיר נתנה ביד הכשדים ומה תועלת בתת הכסף ותשאר הארץ בידם הרי זה דבר של תימה ואף על פי שכבר עשיתי למלאת הדבר כאשר יצא מפי חנמאל הנה אפשר שלא כוון ממך המאמר ההוא אשר דבר. והנה היתה התשובה הנכונה אני יי' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר כי זה התואר רצוני אלהי כל בשר יורה על הפלגת ההשגחה בכל מורשי לבב האדם והעולה על הרוח לעשות או לדבר כמו שנאמר (במדבר ט״ז:כ״ב) אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא וגו' (שם כח) יפקוד יי' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה והכוונה כשם שלא נסתפק' בשלא נעלם ממני ענין מצב העיר ובנותיה מצד שעשיתי השמים ואת הארץ וכו' וגם מצד שידעתני גדול העצה ורב העליליה להשכיר ולהעניש ע"פ דרכי בני האדם המפורסמים והנסתרים כן יש לדעת מהיותי אלהי כל בשר שלא נעלם ממני דבר מהעולה על רוחם ושעל מנת כן גליתי את אזנך כי ידעתי ידבר אליך על האופן ההוא ויפה דקדקת כשאמרת ואדע כי דבר יי' הוא. אמנם על מה שתמהת עליו מאבוד הממון וביטול המעשה תדע שאינו כן כי עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת כמו שכתוב בארוכה עד אומרו ונטעתי' בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי וכתיב ונקנה השדה בארץ הזאת אשר אתם אומרים שממה היא מאין אדם ובהמה נתנה ביד הכשדי' שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין וגו'. ועל כל פנים צריכים אנו לומר כי תפלת ירמיהו קדמה לאומרו (ירמי' שם) אל ברוך בן נריה עוד יקנו בתים אלא שבתחלה אמר כה אמר יי' עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת לענין גמר טעם הצווי שצוה לברוך ליקח את הספרים ולתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ואחר כך ספר הענין כלו איך היה וכמוהו כמה ספורים בתורה וקרא מסייענן שאמר ואתפלל אל יי' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נריה כלומר אחר שנתתו לו לבד ולא אחר שאמרתי לו עוד יקנו בתים וגו'. גם כי מאמר כי כה אמר יי' עוד יקנו בתים וגו'. הוא בפסוק פרשה לפניו ולאחריו וא"א להיות בענין אחר כי איך הוקשה אליו הענין אחר שגלה לו סודו. והנה עלה יפה פי' פרשה זו שיש בה קצת פקפוקי'. ונתבאר מה שרצינו אליו מהיות אלו הקנינים החצוניים הכרחיים לאדם כי על כן ראוי להשתדל לקנותם ולשומרם שלא להוציאם אלא לצורך ודי בזה לביאור הקודם.

הפרשה השנייה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וגו' כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה וגו'. וההערות אשר ראיתי הם אלו. האחד כי מאמר כי תקרב אל עיר וגו' ומאמר ועשתה עמך מלחמה יראו סותרים זה לזה. וכן מה שאמר כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה ולבסוף נאמר ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמ' עד רדתה כי על דרך האמת שקטה ועומדת היא אם יניחוה. השני מאמר כי האדם עץ השדה כי הוא מאמר קשה בעיני המפרשים כלם. השלישי מה טעם אומרו רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא כי מה ידיעה שייכא בזה היה לו לומר רק אשר לא עץ מאכל הוא. ואלו הדיוקים אם שאינם ספיקות גמורות יועיל לגלוי דעת למה שרצינו מכוונת הענינים באלו המאמרים. ומהמבואר שהענינים הנכללים בזה החלק שייחדנו הם ממין העצה הנכונה הראויה לנהוג באלה המעשים בשני למודים. האחד כדי שלא יעלה להם מהפסד הדעות באלהות יותר ממה שירויחי בהצלחת הנכסים וזה שלא יעלה על לבם דבר בליעל לאמר כי הוא יתברך אכזרי במדותיו חפץ בהשחתת העולם ואבדן הבריות כמו שיחוייב מעריכת המלחמות האלה אשר לא תעשינה כי אם בשפוך דמים רבים ובחבילות חבילות גזלות ועושקים וילמדו מזה גם כן להתאכזר במדותיהם ולזה הית' העצה הנכונה בתחלת מעשיהם מיד שפקדו שרי צבאות בראש העם מה שאמר וקראת אליה לשלום להורות להם שהכוונה הראשונ' למלחמותיהם לא היתה אל הרע אשר נמצא בהם כלל אשר הוא לוחם כמו שאמר החכם במקומו כי אם אל דרישת השלום ורדיפתו ובא אל המנוחה ואל הנחלה אשר בה ינוחו הגופות ויוצלחו הנפשות בלי מעכב והדברים הרעים שבמלחמות הנם באים במקרה ושלא במתכוין ולא לרצון גם כן וקרוב לזה כתב הרב המור' בפרק נ"ג חלק א'. ^*וכבר יהיה הלוחם, להבין דבריו אלה (עיין ביאורי למעלה במדבר דף צ"ה ע"ב). וכבר יהי' הלוחם איש שלום בכוונה זחת וכמו שאמר אני שלום וכי אדבר וגו' (תהילים ק״כ:ז׳). כי הפועל לא נקרא אלא על שם תכלית כוונתו וכן אמר בכאן בפירוש כי החרם תחרימם החתי וגומר למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליי' אלהיכם. יאמר שכיון שכל חסדם ועבודתם אשר המה עושים לאלהיהם הוא חטא ופשע לאלהיכם אי אפשר שלא תלמדו מהם דברים רעים וחטאים ומכעיסים לפניו אשר הוא ענין המלחמה הקשה והעצומה והיותר מסוכנת שבכלן כמו שכתבנו למעלה ואם כן המלחמות האלו הם בקשת שלומה ומציאתה בלי ספק וללמדם כל זה הית' המצוה לפתוח בשלום להודיע שתחלת המחשבה סוף המעשה וכי אינן דורשין רק השלום האהוב למעלה ולמטה כמו שכתבנו סגולותיו בברכת השלום שער ע"ד וגם בשער פ"ז. ועל הכוונה הזאת שאמרנו אז"ל במדרש (דב"ר פ' שופטים) שזה אחד מהדברים שגזר עליהם משה והסכים הקב"ה לדעתו אמר ליה שילחם עם סיחון ועוג והוא לא עשה כן אלא וישלח משה מלאכים ממדבר קדמות לסיחון מלך האמורי דברי שלום לאמר אמר הקב"ה אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזירתך כל מלחמה שיהיו הולכין לא יהיו פותחין אלא בשלום שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום וכוונתם בזה עם עקר זה הענין ורוב צרכו נכתב שם במקומו שער פ"ח ולזה הית' מעצתו יתב' והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהי לך למס ועבדוך כי מעתה לא תשתעבד אליהם ולא תשמע אל דבריהם ולא תעש' כמעשיהם ואף בז' אומות אמר הא אם עשו תשובה אינן נהרגין (ספרי פ' שופטים.) אמנם אם לא תשלים עמך וצרת עליה כי הכרח בקשת הטוב ושלום הגופים והנפשות יביאך עד הנה ועם זה תדע כי ישרים דרכי יי' ומדותיו שלמות ורחמיו על כל מעשיו ותלמוד לעשות כמוהו. והרי הענין הראשון הזה הוא עצת שלום ללמדם דעות ישרות ונכונות באל יתברך ומדות שלמות בהנהגתם. וכן מה שאמר בסמוך כי תצור אל עיר ימים רבים וגו' היא עצה נכונה בהישרת מדותית נכונ' והיא שלא יעשו דבר של השחתה ומפלה במלחמות כאלו הית' הכונה לכך רק אם יהי' להם הכרח לפי מבוקשם. וזה שהמנהג בלוחמים להרוג ולהשמיד כל הנמצא חוץ למצור הוא כדי לצור אותם שלא ימלא לבם אותם לצאת לספק להם לחם ומזון ויתר הצרכים אלא שיאספו כלם תוך העיר וימהרו לאכול ממה שבידם מהמזונות ותבא העיר ברעב ואם כן העצים והאבנים הנמצאים חוץ לעיר אשר לא יקוה מהשמידם שום תועלת מאלו וכדומה למה ישחיתום אין זה כי אם רוע לב ולזה באת העצה הנכונ' בפעולותיהם לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן (ב) ונתן הטעם ואמר כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור ותהי' ה"א האדם כה"א האיש אחד יחטא (במדבר ט״ז:כ״ב) האחד בא לגור (בראשית י״ט:ט׳) העולה היא למעלה (קהלת ג׳:כ״א) שכלן קמוצות והוראתן לשון שאלה לפי כוונתן. והכוונ' לכך אני מצוך על זה כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור לשון שאלה וקרוב לזה כתב רש"י ז"ל באומרו כי האדם שמא האדם. ^*והראב"ע וכו' כונתו, כי מאה"כ "כי האדם ע"י השדה" מוסב על המאמר "כי ממנו תאכל", ומא"הכ,"לבוא מפניך במצור" מוסב על מאמר "ואותו לא תכרות".   והראב"ע ז"ל אמר ששיעורו כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור ואשר כתבתי הוא נכון (ג) ואמר רק עץ אשר תדע וגו' כלפי עצי היער המדבריים הטוענים פרי כמו האלונים והבטנים וכדומי' שאע"פ שהם אילני מאכל הוא נודע שהיא מאכל לבהמות השדה ולחיתו יער ולבני אדם הדומים להם ואיננו מאכל לאדם באמת כי הוא מאכל עב וגס ומזיק וזה וכיוצא בו אמר שמותר להשחיתו ולכרותו לבנות המצור ואין צריך להקדים לו שאר אילני סרק כמו שהוא הענין בשאר עצי הפירות או שיהי' אלה הקודמים להם כשיבא הצורך. (א) ומ"ש ועשתה עמך מלחמה אשר היא עוש' עמך מלחמה לפי שאחד היה אברהם והארץ היתה למורשה ואנחנו בניו זכאין בה וכל המחזיק בה שלא כדין הוא מחזיק וגזל הוא בידו ולזה היא העוש' עמך מלחמה במרדה בבעליה. והנה עם זה מתישבים הכתובים לפי העצות הנכונות להתנהג בהם במלחמה הזאת המפורסמת.