במדבר טז:כח מחשבת ישראל: עקידת יצחק ותורת העולה

הקודם ביארו הרב המורה פרק ל"ב חלק ב' זה לשונו וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וכו'. יאמר שכבר יהיה באנשים מי שיהיה חכם גבור ועשיר כפי הראוי ושישתמש במעלות ההנה כפי הנאות שהם ענינים הכרחיים שקדימתן מחויבת אל השגת הנבוא' כמו שבארנו יפה שער ל"ה ועם כל זה לא ינבאו וזה ברצון אלהי. והכוונה שימנעו זה סבות חצונות נמשכות אל ההשגח' האישיית ומזה המין אמר שהיה מתרעם ברוך בן נריה מצד מה שהלך אחרי ירמיהו ולמדו והכינו והיה מקוה להנבא ונמנע שעל זה אמר יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מ"ה) ושנאמר לו על ידי ירמיה בתשובת זה ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש שהכוונה לפי זה כי הוא מבקש גדולות הנבואה מצד מה שהוא בעצמי ראוי אליה כי הוא המכוון באומרו תבקש לך אמנם שמצדדים אחרים חצוניים נמנעה והוא טרף הזמן ההוא ודוחק השעה מצרות הזמן במלחמות וגליות הארץ בעונות יושביה הגורמים שנביאיה לא מצאו חזון מיי' כל שכן שינבאו מתחלה. ועל זה הענין נמצאו בכל הדורות הראשונים אלינו תחכמונים ורבי פעלים בכל אלה הענינים ולא נבאו עם נביאים כמ"ש חז"ל על הלל שהיו לו עשרים תלמידים שראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה אלא שאין הדור ראוי לכן וכו' (ב"ב קל"ד.) וזה שהסבות העצמיות אניהם נמצאו בהם אמנה הסבות החצונות הראויית שיצרפו אליהם להגעת הנבואה וצרכה לא תמצאנה. ואם כן משפט הנמשך הוא מחוייב תכלית החיוב לפי שהחסרונות אשר בעצמות האדם ופחיתיותיו הם המונעים העצמיים בעצם וראשונה ולכן אשר נדבק בהם החסרון בטבעם אם בהשגת הג' מעלות הנזכרות ואם באופן השתמשן בהם הנה אפשרותם בהשגת הנבואה הוא שוה להנבא חמור או צפרדע כמ"ש הרב שם. וזהו שרש אמתי אשר עליו סמכו חז"ל באומרם (ברכות ז'.) שבקש משה רבינו מהאל יתע' שתבדל זאת האומה הנבחרת מכל זולתה במעלת הנבואה כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות נ"ג) שהודה לו האל ית' בו באומרו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. (שם) והשאל' הזאת בלתי הגונה גם ההודאה עליה הוא עול בחקו ית' כי למה ימנע הטוב מהראוי אליו חלילה לו אלא שגלוי וידוע לפניו יתברך שאין נחת רוח בטוב מהם להכין עצמו למעלה גדולה כזאת כמו שאי אפשר שהטוב מהסוסים יהי' פלוסוף אמנם יעלו קצתם למדרגת קוסמים וחוזים בככבים כי על העניין ההוא באת השאלה והתשוב' כמו שביארנו היטב פרשת פקודי שער נ"ו. והנה אם כן יש תימא נפלא איך התירו חז"ל שם נביא על איש מאומות עכו"ם עד שיאמר שהעמיד נביאים לאומות עכו"ם ואמרו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם. והיותר קשה מה שאמרו העמיד משה לישראל ובלעם לאומות עכו"ם וזר ומגונה מזה ומזה מה שאמרו במקום אחר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל נא קם אבל בהאומות קם ומנו בלעם (ספרי פ' וזאת הברכה) כי הנה המאמר הזה הוא מהמבהילים מצד עצמו וגם סותרים בו מאמריהם המפורסמים. והמקובלים לאמתיים. וזה שהם אמרו ופרסמו בגנותו של זה האיש במקומות רבים ובפרט בעניינים המיוחדים לנביא תארוהו בתכלית הפחיתות והחסרונות במה שתארו אותו ואת תלמידיו בעין רעה ונפש קצרה ורוח גבוה (אבות פ"ה) ^*ומהמבואר כי עין רעה וכו', ר"ל כי תואר זה איננו פה בבחינ' מוסרית לבד, כי אם יורה גם על חולשה גופנית, המסובבת מרוע עין, כי הקנא' והחמדה, אשר לא תמלא תכהינה ותכלינה עיני בעליהן (תחת כי ההסתפקות בשלו, והשמח' גם במה שיש לאחרים תאיר עין האדם, ותחזק אותו,) וזה הפך מעלת הגבורה הגופנית והמוסרית לכבוש את יצרו, המחויבת לנביא אם תחול עליו רוח ה', ותואר נפש קצרה, יורה שהיה תמיד נבהל להון, אם בעבור שהיה עני וחסר כל, או בעבור שהיה אוהב כסף אשר לא ישבע כסף, וחסרה א"כ לו גם המעלה השניה המצטרכת אל הנביא להיות עשיר שמח בחלקו, ובהיות לו גם רוח גבוהה גאה וגאון, נדע כי חסרה לו גם מעלת החכמה שהיא המעלה השלישית המצטרכת לנביא, כי החכם האמיתי אשר ידע, כי גם אם כחול ירביון מעלות האדם הוא בכל זאת חסר השלמות וכאין וכאפס נחשב הוא נגד ברוחי מעלה השכלים הנבדלים, הלא תקטן מעלתו בעיניו, ויהיה עני ושפל רוח ורק איש בער וסכל, יתגאה על זולתו, גם אם יש לו רק מעלה אחת קטנה גופנית או מוסרית, וזשאחז"ל "סימן לגסות הרוח עניות הדעת", ומהמבואר כי עין רעה מחסרון הגבורה היא באה ופחיתות הבנין הגופיי וחסרונו ומזה המין מה שאמרו (סנהדרין ק"ה.) שהיה סומא מאחד מעיניו שנאמר שתום העין (במד' כ"ד) הנה שהי' בעל מום וחסר וכ"ש למה שאמרו (סנהדרין שם) שהיה חגר מרגלו אחת שנאמר וילך שפי ויוכיח עליו הכתוב במה שאמר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר (במד' כ"ב) שהיה לו לומר ותלחץ את בלעם אלא שדקדק לומר שנלחץ במקום מיחושו וכל זה הפך מה שנרצה בתאר הגבור וכמ"ש ילדים אשר אין בהם כל מום (דניאל א׳:ד׳). ונפש קצרה יורה על שחסרה ממנו מעלת העושר כמו שנתבאר להם מהיותו טרוף אחר הממון באומרו אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו' (במדבר כ״ב:י״ח). וגם הכתוב העיד על זה ואשר שכר עליך את בלעם וגו' (דברים כ״ג:ה׳) הרי שמצד עניותו הוצרך ליטול שכר על זה ועל כיוצא ואם היה עשיר ובלתי מסתפק הרי הוא עוני שאין לו רפואה כי מה יועיל העושר שלא יוציא בעליו מפחיתות הנבלה. ובתארם אותו ברוח גבוהה העידו עליו שאינו חכה וכמ"ש סימן לגסות הרוח עניות (קידושין מ"ט.) ופירשו מאי עניות עניות תורה וכבר אמרו שסלקה אותו אתונו בתוכחתה (סנהדרין ק"ה:) כמו שנבאר שם שלעגה עליו שלא ידע להשתמש מהקדמות אמתיות מפורסמות והרי הוא חרפה וכדי בזיון. והנה אחר שהם אמרו עליו כל אלה הענינים המונעים כל שלמות מהאדם ומתארים אותו בתכלית הפחיתיות וכ"ש אם נצרף אליהם מה שאמרו שהיה נוהג עם אתונו מנהג אישות (שם) שהוא בתכלית הגנאי והטומאה איך יאמרו עליו שהיה נביא ושהי' כמשה חלילה חלילה מהם. ואולם הספק הראשון אשר מצד שלחם שם נבואה על אומות עכו"ם כבר הותר לנו בשער נ"ו הנזכר במה שביארנו שהרואים מהם בככבים והמעוננים והמנחשים והקוסמים היו להם כנביאים במה שהיה מענינם להגיד קצת עתידות וכמ"ש הכתוב מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך (ישעי' מ"ז) ושאותה נבואה נסתלקה מהם כשהוקם המשכן מה שברא השם חדשה בהנהגת העולם בהפך כל מה שהורגלו עליו עד שלא מצאו עוד ידיהם ורגליהם וכו' כמוזכר שם עיין עליו. והנה לזה נזהרו החכמים בדבריהם שמעולם לא נמצא בפיהם שם נביא סתם על נביא מהאומות אבל אמרו נביאי אומות עכו"ם שהוא שם לווי וע"ד שאמרו מלך בבהמות שור ומלך בחיות אריה ומלך העופות נשר (חגיגה י"ג:) וכמ"ש הכתוב מלך אין לארבה (משלי ל׳:כ״ז) אשר אין לה קצין וגו' (שם ו') מכלל שמטבע הב"ח להיות להם ראשים ומלכים כמין האדם. אמנם הראש באנשים יקרא מלך סתם והראש בב"ח יקרא מלך בבהמות וכן הענין בנביאיהם. וראו מה יקרו רעי האל ומה עצמו מאמריהם בענין הבדלם במאמר ההוא שזכרנו. כי הנה אחר ששמו הבדל המלכים והחכמים מהם בהשתמשם במעלותיהם ממלכי ישראל וחכמיהם ^*אשר הפעולות וכו' ר"ל אחרי שכל פעולות אדם נמשכות רק מכוחותיו אשר הוא משתמש בהן לפי איכות ומהות מדותיו, הטובות הן אם רעות, הלוא נמשך, כי מלכי וחכמי ישראל אשר פעלו אך טוב וחסד היו בעלי מדות ותכונות טובות, תחת כי מלכי וחכמי העמים אשר הרעו מעלליהם היו בעלי מדות רעות ופחיתיות רבות. אשר הפעולות ההם יורו הכתות אשר מהם ימשכו ויודיעו שמעלות ישראל הם מתנות אלהיות בידם בהנה יתיישרו לעבודתו. ומעלות האומות עכו"ם הם מתנות שמאליות למרות פני עליון. ראוי לתת סימנים והבדלים נפלאים במה יוכרו ויודעו הנביאים האמתים מהמתדמים כי היא ידיעה הכרחית כאשר לא יוכר זה מפאת הדברים שיניחום עצמם והנה הרב המורה פרק מ' חלק ב' שם בחינה זו במה שאמר זה לשונו: ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבוא' או הוא איש התפאר במאמרים ההם וגנבם מזולתו ואופני בחינתו הוא בחינת שלימות האיש ההוא ולחקור ולבדוק פעולותיו ולהסתכל במדותיו והגדול שבמיפתיך הנחת התענוגים הגופיים ובזותם שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה כל שכן הנביאים וכל שכן חוש המשוש אשר חרפה הוא לנו כמו שזכר ארסטו וכל שכן מיאוס המשגל ולזה גלה ופרסם השם ית' בו כל המתפאר בנבוא' כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו וכו'. והנה חכמינו אלה קדמוהו בזה ושמו בחינתם ג"כ במדותיהם ופעולותיהם אמנם ביארו מהם שני ענינים מיוחדים. האחד הוא אשר שמהו הרב הגדול שבמופתים. והשני בטוב מזגם ותמימותם באהבתם ורחמנותם אצל הבריות ודרישתם הטוב להם. כי באמת בשתים אלה יורה השליח על שלחו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו כלם טהורים וקדושים וגם מצד שהוא אבי אבות העולם כלו בכללו וחלקיו תחוייב לו האהב' והרצון הטוב למעש' ידיו ולא יחפוץ בהשחתת קצתם אף כי ירעו וישחיתו וכמו שאמרו ז"ל על המורדים והפושטים מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (מגיל' י':). ראו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם והוא אומרו כלומר הביטו וראו ודעו והתבוננו היטב במה יבחנו הנביאים כדי שלא יוחזקו לכם המזוייפים לאמתיים כי הנה נביאי ישראל היה מדרכם תמיד להזהיר את ישראל מן העבירות לאסור להם העריות והרחיקם מכל הענינים המגונים בין שיהיו מכח המישוש או זולתו מהכחות ונביא שעמד מן העכו"ם והוא הטוב והמשובח שבהם העמיד פרצ' של זמה וזנות מפורסם אשר הוא תכלית הפחיתיות וחרפתן ועתה ראה גם ראה אם יצדק עליו שם נביא אם לא. ועוד שנית כי הנה סתם הנביאים כלם תמצא בהם נפש טהור' נקיית המחשבות וזכת התשוקות אצל הבריות כלן ודורשים שלומם וטובתם בכל מאמצי כחם כמו שהוא ית' יתואר בזה באומרו טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמ״ה:ט׳) וכן תמצא הנביאים מתחלחלים בעצמם על הרעות המגיעות על האומות אף על פי שחטאו וכמו שנאמר בו ית' החפוץ אחפוץ במות הרשע נאם ה' כי אם בשוב רשע וגו' (יחזקאל י״ח:כ״ז). אבל בלעם היה אכזרי לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר אמרו חנם שלא צווה על כך אלא מרצון עצמו הפך הנביאים שאף על פי שצוו על הרעות היה צר להם. ואמרו על לא דבר שלא חטאו לו כלל ואין לו טעם אחר אלא כי נפש רשע אותה רע ובקש להשחית עיר ואם בישראל ולבלעם חנם ותאותו בזה תתבאר עוד בביאור ב"ה: ועתה בעלי השכל שפטו נא אם איש כזה אע"פ שירא' עצמו נביא מצד ענינים אם ראוי שישולח עליו זה השם על דרך האמת אם לא. והנה להסכים עם מאמר הרב ז"ל שאמר שהשם ית' ראה לגלות ולפרסם חטאות האנשים המזוייפים להסיר מכשול מדרך העם כמו שהביא ראי' מצדקיהו בן מעשיה ואחאב בן קוליה אשר קלם מלך בבל באש יען אשר וגו' וינאפו את נשי רעיהם וגו' (ירמיהו כ״ט:כ״ב-כ״ג). אמרו חכמינו לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מאומות העכו"ם והכוונה מה שאמרנו ראשונה שיתפרסם לכל שחסרונותם ופחיתיותם הדבקות בהם גרמו להם לא קוצר יד הנותן והמשפיע ב"ה ולא כילותו חלילה כי על כן התחילו מאמרם זה זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העכו"ם לומר אתה רחקתנו מה עשה הב"ה כו' והכוונ' כי מצדו יתברך לא ימשכו רק פעולות שלמות והחסרון היה מצד המקבלים כי בהשפיע תמיד שפע הטוב והשלמות על העולם יקבלו ממנו הראויים שפע שבע רצון שלם והבלתי ראויים קבלו מה שקבלו. והיותר שלמים מהאומות לא היה כחן יפה שיוכלו לקבל יותר מהשיעור ההוא שסופר עליהם ואם כן מה ידברו ומה יצדיקו לומר אתה רחקתנו כי הם המרוחקים מעצמם הנה אלה הם דברים חיים ונאמנים דברו בהם חכמים מה שהוא כדאי להתיר בו הספק הראשון ולקיים מה שאמרנו בו תכלית הקיום. אמנם הספק השני והוא אומרם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) הנה העמידה עליו היא קשה וכבר נאמרו בו דברים הרבה. אמנם אשר יראה לי בו הישר והטוב והאמת אשר אין בו ספק לעמוד עליו כשנתבונן תחלה בהבדל אשר בין מעלת משה רבינו לשאר הנביאים כלם במעשיהם הנוראים המיוחסים להם על פי התור' והנביאים וכוונת הכתוב במה שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגומר. אשר עליו דקדוק זה המאמר המבהיל שעמדנו עליו. וזה כי היא מבואר שענין כלל הנביאים אצל האותות והמופתים הנעשים על ידם הוא על שני פנים. האחד כשיעש' הנביא הדבר ההוא במלאכות ה' עם קדימת הודעתו אליו את כל אשר יעש' והוא הדבר היותר מיוחד אל הנביא מצד מה שהוא נביא כמו שהיו עקר מעשיו של משה רבינו וקצת מעשה שאר הנביאים. והשני הוא מה שלא יהי' לנביא מצד שהוא נביא בייחוד אך גם מצד מה שהוא חסיד וקרוב לאלהיו כמו שהיו עקר ורוב האותות והמופתים אשר נעשו על ידי שאר הנביאים ושנתפרסמה מעלתם עליהם אשר עשאום מעצמם בשעת הצורך על ידי התפלה והתחנה לאל יתברך כאשר היו בעניני אליהו ואלישע ויהושע ושמואל וזולתם וגם קצת ממה שעשאו משה כמו שיבא אשר כלם לא נעשו אלא על הדרך הזה מן הבקשה והתחנה מאלהיהם שעל זה נאמר כמו שאחשוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם (תלים צ"ט). כי משה ואהרן הם לבדם היו הכהנים הנגשים אל ה' במדרגה הראשונה מהקורבה אשר לא יצטרכו לעקר מעשיהם תפלה ותחנה. אמנם שמואל הוא המיוחד שבמדרגת כלל שאר הנביאים אשר היה עקר ענינם באופן השני והוא לקרוא בשמו ולהתחנן לפניו כשיבא הצורך כמו שנודע מאד מעניניו המיוחדים במצפה נאמר קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ושם נאמר אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו ויושיענו מיד פלשתים (שמואל א' ז'). ובגלגל הנה קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ויקרא שמואל אל ה' ויתן קולות וגו'. ושם נאמר ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך וגו'. והשיב חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל וגו' (שם א' י"ב) הנה שכל עניניו היו על ידי התפלה והקריאה לאלהיו ועל זה נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא ראש הנביאים אשר ענינם על הרוב להיותם קוראים אל ה' והוא יענם. והנה אין ספק כי כאשר היה ענינם על זה האופן כבר לא יפול כאשר בתחילה שום ספק אצלם במציאות הדבר ההוא אשר עליו יתפללו אם יהיה אם לאו. וכבר יתברר זה מרוב צערם והתאמצם בתפלותיהם בהפלגה נמרצת כדי שתצא כוונתם אל המציאות ולא ישובו ריקם מלפניו ראה כמה הוצרך אליהו להתחזק בתפלתו אל האלהים אשר יענה באש אמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים לישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה ענני ה' ענני וידעו כל העם הזה כי אתה האלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א י״ח:ל״ז). ובבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעותה להמית את בנה ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשוב נא נפש הילד הזה אל קרבו (שם י"ז) ובאלישע ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה' ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וגו'. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וגו' (שם ב' ד'). ואפילו ישעיהו שנשתלח מאת השם ית' אל חזקיה כמו שנאמר זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר (שם ב' כ') כשנתחדשה אצלו שאלתו על אחת מב' הדרכים שקדמו בענינה בפרשת נח הוצרך להמלך בגבורה וגאמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' (שם). וסוף דבר אופן תפלותיהם מוכיח עליהם את אשר היה בלבבם מהצער והשערת שום ספק בקיום הדברים ההם עם שהשם יתע' לא העלים עיניו מהם וגמר על ידיהם שנאמר עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם (תהילים ל״ד:ט״ז) ועל דרך מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). אמנם כל האותות והמופתים הנפלאים אשר נתיחדו למשה ע"ה מצד מה שהיו מהמין הראשון כלם נתאמת לו ענין מציאותם קודם שיעשה ולא נפל בהם אצלו שום ספק כלל לא בתחלה ולא בסוף כי בכלם קדמה לו האמירה מאת השם יתעלה בבטחון גדול ראה מה נאמר לו בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה (שמות ד׳:כ״א) ואומר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך וגו' (שם ז'). וגם בענין העם נאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' (שם ד'). וכן בכל המכות ובקריעת ים סוף ובצור ובשליו ובמעמד הר סיני שהיא גדולה על כלם בכלם קדמה לו ההודעה בהשגת נבואתו העולה למעלה בהתאמתות נפלא על כל שאר הנביאים כי בכל ביתו נאמן הוא ומפתחות כל האוצרות חצונות ופנימיות נמסרובידו ופותח ואין סוגר מבלי שיצטרך בענין האותות והמופתים האלה המיוחדים אליו אל דברי התפלה והתחנה כלל כמו שהוצרכו שאר הנביאים בעקר מופתיהם כמו שנתבאר כמו שהוצרך גם הוא בקצת דברים אשר לא היו מעקר האותות והמופתים ההמה נאמר ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו' (שם ח'). ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו וגו' (שם ט'). ובמרה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ (שם ט"ו) וברפידים ויצעק משה אל ה' (שם י"ז) וגם בדבר קרח כפי מה שהורגלנו לשמוע מפי המדרשים שמעצמו עשה הוצרך להתעצם לפני מלכי לאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקידת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני (במדבר ט"ז). אמנם לפי מה שפירשתי שם הפסוק יש לבאר כפי הענין הזה בעצמו מההבדל אשר בינו לשאר הנביאים על הדרך שאמרנו לפי שבא אל הענין ההוא גם כן בקדימת הידיעה כי לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (שם) בירר להם שכל המעשים המיוחדים אליו הוא עושה אותם על ידי שליחות האל ית' הנודע אליו מתחלה בידיעה אמתיות וברור לא שרצם מלבו ובקש עליהם בתפלה ותחנה כשאר כל הנביאים. וזה יתברר במה שאמר לפניהם על דרך ההגדה או הצווי אם כמות כל האדם ימותון וגו'. ואם בריאה יברא ה' וגו'. ויהי ככלותו לדבר את הדברים האלה ותבקע וגו' ולפי שכבר תקשה הגעת הענינים על דרך התפלה והתחנה המיוחד לשאר הנביאים מהגעתם על הדרך המיוחד אל משה רבינו כנזכר ואמר במלחמת יהושע ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) אמר כי לא נעשה ולא יעשה כגם הזה אשר ישדד השם מערכות השמים לתפלת נביא אשר יתפלל אליו מעצמו מפני שהאופן הזה מההשגה לא יספיק שיעשה שינויי גדול אשר כזה על ידו או שלא ימלא לבם אותם לבקש דבר נפלא אשר כזה או שלא בא לידם צורך גדול כמוהו ולא יבא. אמנם על הדרך הראשון והוא שישלח הנביא מאת השם יתעלה לעשות דבר כבר קדמו שנוי סדרי בראשית כאשר היה בימי נח בענין המבול וגם מעמד הר סיני הנכבד והנורא ע"י משה רבינו וגם אחריו בא ישעיהו להשיב תנועת השמש בגלגלו עשר מעלות כאשר ביארנו אמותו שם בפרשת נח שער י"ג. וגם כל האותות והמופתים המיוחדים שעתיד ליעשות בשמים ובארץ ע"י משיח צדקנו או על ידי השליח העתיד להשתלח מלפניו יתעלה עליהם:

והנה הרב ן' חסדאי ז"ל בכלל הרביעי אשר מהמאמר השני מספרו הקשה עליו מה שיש בו כדאי לדחות סברתו זאת. אחת במה שצריך לדחוק הכתוב הזה האומר אשר ידבר הנביא בשם יי' ולא יהיה וגו' כשיהיה הטוב ההוא מסודר מפאת הגרמים השמימיים. ואם כן כבר יתנצל הנביא בשיאמר שמה שייעד היה מפאת ההשגחה האישיית המשתנה לפי שנוי מעשה המקבל. ועוד שאפילו נקבל שהטוב ההוא הבא מפאת הגרמים השמימיים הוא רחוק שלא יגיע מכל מקום אינו נמנע שכבר יספיק רוע בחירת המקבל להדיחו מעליו והאפשר לא יקרה מהנחתו בטל וכבר יוכל להתנצל בזה. זה תורף השגותיו. ועם שהספק הראשון אינו צודק על האופן שהניחו כי הוא כבר העמיד הכתוב ההוא בפירוש התורה בדברים שאין מדרכם להשתנות מפאת המקבלים כמו שכתבנו אמנם יעמוד לו זה הספק בדברי ירמיהו עצמו שאמר הנביא אשר ינבא לשלום וגומר שכבר יוכל לומר שמצד ההשגחה האישיית הוא נבא ושהמקבל שנה מעשיו ועל כן לא בא דברו. ואולם הוא עצמו מסכים עמו בכל מה שהעמיד מאמרי ירמיהו רגע אדבר ורגע אדבר כפשוטן ואמר שהכתוב האומר איכה נדע את הדבר וגו' ידבר כאשר הנביא יתן אות על אמותו בהתחלת ענינו כי אז לא נתן להשבון בשום ענין בין שיהיה האות בדברים הנתלים בבחירת המקבל או לא כמו שאמר משה בזאת תדעון כי יי' שלחני וגו' אם כמות כל אדם וגו' לא יי' שלחני (במדבר ט״ז:כ״ח) ואליהו אמר אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים וגו' (מלכים ב א׳:י׳). אמנם לישב מאמר ירמיהו הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא וגו' הוצרך להשתמש בהבדל ששם הרלב"ג ז"ל בין הנבואה אשר מפאת ההשגחה האישיית לבין הנבואה אשר תהיה מפאת הסדור השמימיי אלא שאמר שהיה כמהתל בו בזה ודרך משל כי יאמר לו כמו שהנביאים אשר היו לפנינו מוחזקים בנביאים וינבאו על ארצות וגו' והנביא החולק עליהם יאמר כי מה שנודע להם בנביאותם היה מפאת הסדור השמימיי ומה שנדע לו היה מפאת ההשגחה האישיית שכן הוא ראוי ליחס הרע אל הסדור השמימיי והטוב אל ההשגחה האישיית כי אין לו דרך אחר לחלוק עליהם אחר שהם מוחזקים לנביאים ואם כן בבא דבר הנביא ההוא אשר ייחס נבואתו אל ההשגחה האישיית יודע אשר שולחו יי' באמת כי הוא השליח באמת מבלי אמצעי ועתה כמו כן בבא דברך הטוב אשר יעדת יופסק ביני ובינך כי אנכי שלוח להגד' רע ע"י אמצעי והוא הסדר השמימיי ואתה בא מתנבא בלי אמצעי זה תרף דבריו והיה ההתול לפי כן לפי שעל כל פנים ישארו שניהם בחזקת כשרים כפי המשל ואין הנדון ההוא דמיון וראיה להכזיב דברי שום אחד מהם וזהו מה שביארו באומרו בסוף דבריו ולקח זה הדרך כאלו אמר אתה תראה אם שלחך יי' באמת ולזה אין אצלנו תוכחה מזה שהבחינה תהיה בשלא יתקיים היעוד הטוב בלבד ע"כ. והטעם הוא מבואר מפני שאע"פ שנקבל שהרע הוא יותר ראוי ליחסו אל הסדור השמימיי והטוב אל ההשגחה האישיית מ"מ אינו נמנע שיהא בהפך ואם כן כבר תהיה הטענה שוה בין שינבא הנביא ההוא טוב או רע מלבד מה שננעלה מפניו שער התשובה לומר כי שנות מעשה המקבל יגרום שנות ימין עליון וחולשת הפירוש הזה בעיניו תעיד בפניו שהוא רחוק מאד שיכוין אליו ירמיהו בשום פנים. הן אלה קצות הדברים שנכתבו בזה הענין עד הנה מאשר הגיעונו דבריהם הספקות המשיגות לכל אחד ואחד מהם מלבד מה שיש להפלא על האלו האחרונים המזכירים מגידי הדברים אשר על ידי הסדור השמימיי בלהקת הנביאים עד שיצטרך הכתוב לתת אות בין שניהם גם ירמיהו ישתדל בענין הזה כי אלו לא יקראו רק קוסמי קסמים או הוברי שמים החוזים בככבים ואם יש דבר יי' אתם נוסף על חכמתם הנה כבר תחזור הקושיא למקומה כי לא יחסר כח הנביא הבא בשם יי' בעבור שיסכים אל דברו הסדור השמימיי כמו שאחשוב שהיה על דרך האמת מסכים עם דברי ירמיה בזמן ההוא כמו שכתבנו בפרשת פקודי שער נ"ו:

והנה הרד"ק ז"ל כתב בשם אביו ז"ל על פסוק כי המרו את רוחו (תהילים ק״ו:ל״ג) כי המעל והמרי היה מפני שהעם דוחקים אותו להוציא להם מים מסלע והם השיבו המן הסלע זה מבלי אשר ירד עליו ה' באש לחמם אותה ולפעפעה כמו שנאמר בפעם הראשונה הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳) נוציא לכם מים זה א"א והיה בזה מעל במה שהוציא דבה שהקב"ה צריך אל האש אל המעשה ההוא ושא"א זולתו וגם היה מרי שלא אמר לו השם שיבא ויעמוד לשם זה תורף פירושו ודאי מעל הוא אשר לא יצוייר רבן של נביאים ומעל בו וגם שעקרן של דברים חסרו מן הספר וגם כי מה טעם שיענש אהרן. ואחרים אמרו שהיה החטא במה שאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים כי ייחסו הדבר לעצמם שהיה להם לומר המן הסלע הזה יוציא יי' לכם. וזה הדעת אשר שבחו הרמב"ן ז"ל מכל הפירושים שזכר וייחם אותו אל רבינו חננאל ז"ל וטעמו יתבאר עוד. אמנם אחרים אמרו שחטאו נכתב ונתתם לפנינו באומרו ויך את הסלע במטהו כי הוא צוה לדבר אל הסלע לבד שהיה הקב"ה מתקדש ע"י כן על דרך לחכימא ברמיזא (מדרש משלי רבתא פכ"ב) והעם ישמעו וייראו ויקבלי מוסר והם החליפו את דברו והכהו על דרך ולשטיא בכורמזא (מדרש שם). וזה דעת רש"י ז"ל ורבים מחכמי המדרש והוא הדבר אשר יסכים בו הכתוב יותר. אמנם לא נהלמו שאר הכתובים להסכמת זה כי יקשו עליו לאמר שהדבור אל הסלע הוא עצמו ההכאה ואין נס בזה יותר מזה ואם לא היה לו להכות המטה אשר בידו למה. וגם כי במה שאמר אל העם בפני הסלע שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר נתקיים מה שנתקיים מה שאמר ודברתם אל הסלע כי היא שמעה מאמרו ומעתה אין שם מרי ולא מעילה. והנה הר"ן ז"ל בדרשותיו העמיד זה הדרך ונתן צורך אל המטה ושם הבדל בין הכאה לדבור אבל עדיין אנו צריכין לתקון. ואחרים אמרו שחטאו היה במה שאמר פעמים כי הדבור אל הסלע הוא ההכאה שכונה באומרו קח את המטה וגם כי פירוש ודברתם כמו ידבר עמים (תהילים מ״ז:ד׳) ותדבר את כל זרע הממלכה (ד"ה ב' כ"ב) אמנם היה החטא במה שהכה שתי פעמים. נמצא עם זה שכבר נתייחס החטא הזה אל כל חלקי הכתובים הבאים עליו לא נפל דבר. האמנה כי מפני הספקות המגיעות לכל אחד מאלו הפירושים בקש לו החכם בעל ספר העקרים ז"ל צדדים אחרים והיו בעיניו כמוצא מציאו' גדולה והוא מה שכתב בפרק כ"ב מהמאמר הרביעי מספרו שעצם המעל היה מה שנאמר במאמרים ראשונה ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ואמר שעקר חטאם של משה ואהרן היה מפני שלא בטחו בה' ולא סמכו בישועתו להתעורר מעצמם להוציא להם מים מצור החלמיש לצורך עם גדול ורם ורב כמוהו מבלי שיראו עצמם מרעידים על הדבר ובורחים מפניהם אל פני אהל מועד לנפול על פניהם לפני ה' כי כשיראה הנביא המדבר ביי' לעיני הכל כי יש לאל ידו לחדש מעצמו אותות ומופתים בשמים ובארץ בשעת הצורך הוא קדוש השם בלי ספק. וההשמט הזה הוא חלול השם והביא ראיה לדבריו מכמה נביאים וחסידים שכן עשו כי אליהו ז"ל עצר את השמים (מלכים א' י"ז) וגם אמר תרד אש מן השמים (שם ב' א'). ואלישע למחר סאה סלת בשקל (שם ז') וכן ויצף הברזל (שם ו') וזולת זה גם משה עצמו אמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד על הם לא ה' שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט). והחסידים שנזכרו בתלמוד כרבי חנינא בן דוסא בערוד (ברכות ל"ג.) ומה שאמר מי שאמר לשמן הדליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כ"ה.) ומעשה ר' פנחס בן יאיר בגנאי נהרא (חולין ז'.) ורבים כמו אלה. ואמר שענין (יהושע י׳:י״ב) בשמש בגבעון דום היה מזה המין שעשה מעצמו מבלי תפלה וכמו שנאמר שם לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (שם) יראה שלא היה כיום ההוא שיסכים השם יתעלה על מה שיגזור איש מעצמו על דבר גדול כמותו מבלי שיתפללו לפניו עליו. ושעל זה נאמר להם יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וגו'. שאלו הייתם מאמיניה הייתם גוזרים על הטבע שישתנה כדי שיתקדש שם שמים על ידכם שיראו הכל שאני מקיים דבר עבדי ועצת מלאכי. ולפי שהוקשה אליו אומרו יען מריתם פי ארכבה אתרי רכשי ואמי. שחטאו חטא שני במה ששנו מדבור להכאה אשר על זה נאמר בעון ההוא מיעוט אמונה ומעילה ומרי. זהו תורף פירושו והוא נפלא בעיניו עד שגזר שהוא היותר נאות מכל מה שנאמר על זה. ומי יתן איפה ויתפשרו דבריו אלה עם דברי רבינו חננאל ז"ל ששבחם הרמב"ן ז"ל כמו שכתבנו שאמר שכל פשעו וחטאתו היה במה שייחס זה העניין הנסיי לעצמו באמרו נוציא לכם מים שהכוונה במאמרם הדור אתם ראו הנקל בעיניכם שאנשים כמונו נוציא לכם מים מהסלע הזה כמו שתראו שנוציאם בפועל ולכן אמר שמעלו ביי' כי נתנו מקום שיחשבי קצת העם שהם בחכמתם עשו ולא מאת ה' היתה זאת עד כאן דבריו: ^*ראו זה חדש וכו' ר"ל כי כל משכיל הלא יתמה לראות איך תתנגד דעת בעל העיקרים לדעת ר"ח כי הוא חשב שחטאו בזה שנפלו תחילה לפני ה' לבקש עזר ממנו, ולא התעוררו בעצמם להוציא להם מים מן הסלע, כי אז היה נחשב זה להם לקידוש ה' יותר אם בטחו בישועתו, שימלא כל מוצא פיהם, ושיגזרו אומר ויקם להם אף שלא בקשו זאת ממנו בתחילה, ור"ח חשב בהפך, כי מאמרם "נוציא לכם מים" נחשב להם למרי ועון, כי לא היה להם לתלות הדבר ביכלתם לבד באזני כל העם, כי אם לאמר "יוציא לכם ה' ר"ל הוא לבדו ולא אנחנו יכולים לעשות לכם הנס הגדול הזה, מלבד שיתנגד גם אל דעת ב"ע זאת, מה שנמצא הרבה פעמים כי בכל עת שבקשו ישראל מעשה שימציא להם מחסורי גופם, צעק תמיד אל ה' תחילה, ולא התעורר מעצמו לתת להם שאלתם בטרם ישאל את פי ה', ובכל זאת לא נמצא שנחשב זה לו לעון? ראו זה חדש ונפלא שהדבר שהוא מרי ומעילה לדברי זה הוא עבודה וקדוש השם לדברי זולתו. אמנם הדבר הגדול העומד כנגדו בדעתו זה הוא מה שמצאנו שלא הורגל משה לעשות בכל צרכיהם אלא על זה הענין רצוני בדבר ה' ומעולם לא הקפיד השם יתעלה וסמך לזה ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳) ולא הקפיד על שלא הוציא להם לחם ובשר מהשמים או מהארץ. ואחרי כן ברפידים קרה הענין הזה בעצמו. וידבר העם עם משה וגו' ויאמר להם משה מה תריבון עמדי ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני (שם י"ז) ואז היה ראוי שיקפיד מאד על היותו מצטער כל כך כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע ולא עשה אבל אמר עבור לפני העם ומטך אשר הכית בו וגו' הנני עומד לפניך שם וגו'. וכן בבשר תאוה (במד' י"א) וזולת זה ובאמת אם היה בענין עון אשר חטא אי אפשר שלא יוכיחהו אליה על אחת מאלה. והדבר השני מה שלא הוכיחם הכתוב בזה עד אחר מעשה הסלע והוצאת המים כי אם כדבריו היה ראוי שיוכיחנו ראשונה לאמר יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו וגו' ואחר כך יאמר לו קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגומר שאז ודאי יהיה משמעות הענין כמו שאמר והיה בזה מתקן השם יתע' אשר עוותוהו במה שירגישו כל העם כי היה בידם כח לעשות מעצמם ויען לא עשו נענשו. אבל כשהוכיחם אחר מעשה נעלמה הכוונה ודאי אם כתב כאן יען מריתם פי וגו' הנה היה להשיב שהמתין התוכחה עד שיכלול עמה אשמת המרי שהיה גלוי וידוע לפניו שיפעלו בו והוא ההכאה שחשבה הוא למרי שני כמו שנזכר אבל אחר שלא הוכיחם הנה אלא על האחת הנה אין לו שום תשובה. אלא שנראה שרצה לתרץ זה במה שכתב ז"ל שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנין קצת ממה שחטאו ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא עד כאן. שיראה שאם לא בעבור מה שחזרו לחטוא בהכאה לא היו נענשים. וזה אינו שאם חטאו למה לא יוכיחם לפחות כדי שישמע העם ויאמינו וגם כי אולי לא יפלו בשנייה. ועוד שעדיין לא יצא מידי קושיא שאם משה גמר החטא אחר כך במה שהכה ולא דבר הנה אהרן לא גמרו ואיך נאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו' יען אשר מריתם פי (שם כ') וגם במעילה ג"כ לא היה ראוי להאשים לאהרן כי מה יש לו לעשות במקום משה רבו כי לא נסה לעשות דבר גדול או קטן בפניו שלא ברשותו ומאמרו ואם כן אהרן מה הוא כל האשמה והתואנה למשה היה למנה. ועוד שהוא כתב ז"ל ואע"פ שהם מצד ענותנותם לא רצו ליטול עטרה מכל מקום נחשב להם לעון ולמיעוט אמונה מפני חלול השם ע"כ. ומעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי מדת הענוה עד הנה הפך מה שנאמר עקב ענוה יראת ה' (משלי כ״ב:ד׳) כי אין לנו מדה משובחת ומעולה כמדת הענוה ונמנע הוא שתצא ממנה חלול השם בשום צד. ואם הגיעה שעה שצריד שיתקדש שם שמים על ידם ולא יקדישו הנה המדה המונעת ההיא תקרא פתיות או קלות ראש ומיעוט זהירות בכבוד שמים ולא תקרא ענוה בשום פנים. ואם החטא היה מהמין הזה שכתב יבטא בשפתיו ובשמן ערב של מליצה אל ירא ראשנו כי ודאי במקום שיש ענוה אין שום חטא כללי. אבל האמת לדעתי כי מצד ענותנותן לא הורגלו לעשות כיוצא בזה מעצמן והיה להם לשבח ולחכמה כי אחר שמשה היה נאמן בית בא בכל עת אל הקדש לדעת מה יעשה בכל דבר ודבר שיבא צרכו למה יעשה מעצמו. וגם כן באם בריאה יברא ה' כבר הוכחתי שם יפה שלא מעצמו אמרה כמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח):