במדבר טז:ל מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ותורת העולה

ואומר כי הנאות והנראה מחוייב אצל הדעת לצאת מידי מבוכה זו שזכרה המשורר ומכל המבוכות והספקות שזכרנו ושלא זכרנו, הוא שנקבל בדעתנו שהנפש הזאת האנושית המימית היא הצורה הראשונה המתחדשת ונמשכת אל הרכבת החמר ההוא האנושי ושוויי מזגו. והוא דבר נלך ממנה מדרגת ההיולי. וזו היא הנכבדת שבכל הצורות ההיולניות. כמו שהחמר הזה הוא על המזג היותר שוה והיותר נכון שבכל החמרים. כי כמו שהצורה הצומחת נתעלתה מהצורה המחצביית מצד עילוי מזג נושאה מנושאה. וכן הצורה החייונית נתעלתה מאד מן הצימחת לסבה הזאת עצמה. עד שכבר העלה אותה בוראה למעלת ההרגש והחיות והבחינה להתקרב אל המועיל ולהתרחק מן המזיק. מה שלא היה כח ביסודות על זה כמו שכתבנו אצלם בשער הג'. וגם בהרגש ובבחינה ההיא נמצא הבדל ויתרון לקצת המינים על קצתם. לפי ההבדל שימצא בדקות חומרו ובטוב מזגו בהתקרבו אל השיווי. עד שכבר נמצאו מינים מהב"ח שהם מסוגלים בתכונות נאותות דומות למדות טובות כמ"ש החכם מלפנו מבהמות ארץ וכו' (איוב ל״ה:י״א) לפי דרש חז"ל (עירובין ק':). כמו שנמצא בהם מרגישיים ומפקחים במלאכות הדקות ובהרבה תחבולות המיוחדות להם בטבעם הפלא ופלא מזולתם. ועוד נמצא להם ערמומיות טבעיות דומות למחשביות. בהם יכניעו קצתם לקצתם ושיעבדו להם כמו שכל זה הוא מפורסם. ולא נתחייב זה רק ממה שהוא מבואר כי לפי דקות החמר ההוא ושווי כך גזרה חכמתו ית'. בתחלת היצירה להלבישו צורה יותר שלימה. והשפיע עליו הרגש גדול ונפש יתירה עד שכבר הגיע זה אל שימצא מין הקוף שהוא מופלג בזה הענין עד שיקביל מזגו כדמות התמונה האינושית. וכמעט היות יהיה כמוהו במה שנתפרסם ממנו מן החקויים. ולזה שמוהו ממוצע בין הנפש החיונית והמדברת. כמו שאמרו מהאלמוג (קאראללע בל"א ע' רמב"ם כלים פ"ג ותבין) והאספוג הימיי שהם ממוצעים בין המחצב והצומח ובין הצומח והחי. כן בהיות החמר האינושי היותר שוה והיותר נכבד מכל החמרים. עד שכבר שולח עליו שם מזג שוה בבחינת שאר המינים. היה מחכמתו יתברך שהצורה המתחדשת בו והנותנת בו השלימות תהיה היותר שלימה והיותר זריזה בכל פעולותיה מכל הצורות ההיולאניות בזה. רצוני בהמצא בטבעה טוב הבחינה בהתרחק מן הרע והמזיק ולהתקרב אל הטוב והמועיל, באופן יותר שלם ממה שתמצא בחינה זו בכל הבעלי חיים. ונוסף לו כח אחר נכבד מזה והוא הרצון או המניעה בבחינת הטוב והרע. וזה כי האדם כבר ימאס בטבעו בטוב או בערב המתדמה אליו בתחלת המחשבה מפני בריחתו מהרע או הנזק הנמשך לעתיד. או יבחר הרע לרצותו אל הטוב הגדול המקווה ממנו. אשר זה הענין תקרא בחירה שהיא רצון שכלי. מה שלא נמצא כן לשום אחד מהב"ח הבלתי מדברים. כמו שנודע מספרי החכמים והביאו החכם בטבעיות במאמר בנפש האינושית. והנביא העיד על זה כשאמר בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב (ישעיהו ז׳:ט״ז) יעיד שבתחלת ענינו תמצא בו סגולת הבחיר' לעשות מעשיו לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. כמו שהביא לדמיון חמאה ודבש יאכל (שם). כי עירוב שניהם למאכלו יהיה למאוס ברע המגיע לגוף מאכלו כל אחד בפני עצמו. ולבחור בטוב המזון המועיל והערב המגיע משניהם יחד. גם מטוב מזגו ועוצם שוויו תמצא אותו בתחלת ענינו סגולת המושכלות הראשונות ופקחות השכל בעניניו. אשר בזה נשתמשו להשלים צרכיהם ההכרחיים והנאותים. כמו שהוא הענין בהמציא המלאכות העמוקות כלם הצריכות להם לכדי חייהם למאכל למשקה ולבוש. מה שלא ימצא זה לאחד מהב"ח. ואם שתמצא מלאכה מה למין אחד מהם ומלאכ' אחרת למין זולתו. וגם בפקחות וערמימות בעניני המשא ומתן הנמצא ביניהם. וטוב ויושר התכונה לאהוב הצדק ולשנוא העול והחמס ולגרשו מבין כתותיהם לחיות החיים המדיניים הטבעיים אליהם. עד שיוכרח להם מזה הצד להמציא הלשון והכתב להגיע כוונותיהם הנפשיות קצתם לקצתם אשר לא ישוער מציאות קיומם זולת זה כמו שכתבו החוקרים. והאדם יראה לעינים. והנה הצורה הזאת ההיולאנית אשר כן תארנוה היא הצורה המיניית המשותפת למין האדם בכללו. ואשר יקבלו אותה כל אחד וא' מאישי המין באותה מדרגה מהשלמות אשר יאות לו לפי הכנת המזג ההוא המיוחד שמקבל' בשעת ההויה. ואתה קרא אותם שכל היולאני או כח או הכנה או באיזה שם שתרצה, ואני הנני קורא אותה בשם כח מקבל התעצמות נבדל במעשה ועיון. וזה כי בתחלת ענינה והוא בהיות' על התואר שאמרנו כבר יצדק עליה שם הכח. והוא התואר שתארו' קצת הפילוסופים כאלכסנדר וסיעתו שאמר שאיננ' דבר בפועל זולתי הכנה. והוא האמת הגמור כי זאת היא התחלה והכנה ושלמות ראשון לקבל שלמיות אחרות בזה אחר זה עד שתושלם לגמרי. וזה כי כאשר יורגל זה הכח באותו השלמות הראשון שהוא טבעי אליו. עם החריצות והזריזות בכל דבר שיצטרך אליו. וביושר המעשים והפעולות בכל עסקיו. וטוב התכונ' בכל עניניו. וישתמש בכח הבחיריי ההוא המוטבע לבלתי נטות אל המדות הרעות והפחיתיות אשר הוא אפשר עליהם כמו כן. ולא יתעצל לטמון יד מהשיג מה שהוא בחוקו להשיגו במושכלות הראשונות והשניות. ובכל מה שנמסר לו מהתבונן בעצמו על מעלתו משאר הנמצאות השפלות. אבל יתן אל לבו לדרוש ולתור בעניני המציאות כאשר תמצא ידו לפי הקיצור אשר תמצא אז ידו. ויתרבה לו הכוסף והתשוק' לצאת מהמחיצ' ההיא לעלות במעלות החכמה והמדע. אז יבקע כשחר אורו, לחדש עליו כדמות הויה שנית רוחנית. ויושפע על הכח ההוא אשר אמרנו רוח ממרום. ואתה קרא המשפיע ההוא כבוד נברא או שכל הפועל או כמו שתרצה. ואנחנו בשם יי' אלהינו נזכיר ואליו יתברך מיחסים הכל כמ"ש נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיהו מ״ב:ה׳) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו' (שם נ"ז). ירצה כי הוא הנותן על ידי ההרגל הנאמר בשלמות הראשון ליעף הזה כח יתר ולאין אונים ירבה עצמה. לחדש בו רוח נכון להתחזק בתיקון המעשים הנכבדים בשיעור יותר גדול. ולקנות תכונות מעולות בנפש ולהתאמץ בעיוניות הנכספות אליו. עד אשר יתעצם הכח ההוא הראשון עם זה השפע האלהי המחודש אליו התעצמות רב. והוא הולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף כלל. מה שלא היה זה אפשרי בכח ההוא כמו שהיה ראשונ' אצל החמר ההוא כלל. כמו שכתב זה החכם בטבעיות. אמר שהגשם כבר נתבאר שלא יהיה סבה לחדוש דבר כ"ש למה שאינו גשם. אבל בסבת נותן הצורות והוא עצם שכלי וישאר העלול כהשאר העלה, ואותם העצמים הנשארים. ע"כ סוף המאמר הרביעי בנפש. וכבר תהיה הנפש הזאת על התואר שתארה תמסטיו"ס והנמשכים אחריו שחשבום שסכלו בתואר' שהיא עצם נבדל בלתי הווה ונפסד. ועם שכבר יהיה זה ההתעצמות וחדוש אלו המושכלות ומציאותם בשכל האנושי הויה באופן מה. אבל כבר נתבאר בפי' בטבעיות והביאה החכם בספר המלחמות כי על זה האופן אינו נמנע בנבדל שיהא הווה. ואתה קרא ההתעצמות הזה בשם שכל נקנה אם תרצה. כי הענין הוא שכבר נתחדש בכאן מציאות עצם נבדל שלא היה כן מתחלה כאשר הנחנו. ואין להפלא אם בריאה יברא ה' אותה על זה האופן. יותר ממה שנפלינו אם היא ברואה ועומדת מששת ימי בראשית כמו שחשבו ההמון. אבל הוא יותר קרוב אל הדעת מטעם כל הספקות שזכרנו. ועכ"פ יצדק בה מאמר המשורר באומרו נאלמתי לא אפתח פי וכו' (תהילים ל״ט:י׳) כמו שכתבנו. ומ"ש במקום אחר על הנפש הזאת וידעו כי ידך זאת אתה ה' עשיתה (שם ק"ט) כמו שיבא. והנה אז יעלו פעולות הנמצא הזה הנכבד אל מדרגה עליונה מאוד מהראשונ' בבחינות פעולותיו הבחיריות. והוא שכבר יהיה הרצון בהם או המניע' מהם בבחינת הטוב והרע הנפשיי. כמו שהיו בתחלה בבחינת הטוב והרע הגופיי והזמני לבד. וזה הענין מהבחינ' במעשים נתייחד לאומה הישראלית בפעולות התורניות כמו שיבא. ואולם כאשר הורגל' הנפש בשלמות הזה השני הרגל נמרץ ויעלה בפעולות אל מעלת החסידות והזריזות והענוה ובהפלגת העיון אל השגת האמתיות בנמצאים. כפי מה שיסבול חק המדרג' ההיא ולא עצרהו לאות או עצלות או הסת או פתוי אל הבלי העולם ודמיונותיו מבוא עד סוף מה שיכול עליו. ויוסיף לו אז תשוקה על התשוק' הראשונ' שיתגלו אליו הסודות העמוקים והדרושים האלהיים הנשארים והנסתרים מפניו. בעת ההיא יוסיף ה' שנית ידו להשפיע על הנפש הזאת שפע יותר נכבד רוחני בשיעור גדול ועצום מן הראשון. עד שיתעצם התעצמות יותר יקר ונעלה. ויהיה קורבתו אל העלה הראשונ' בשיעור יותר מופלג. עד אשר יעלה אל מעלת הנבואה ויחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ, יהיה המוכן ההוא איש או אשה [ילקוט שופטים רמז מ"ב] אלא שהשלמות בכמו זה השיעור נמצא בנקבות על המעט ובחולש'. אשר המדרג' הזאת מהשלמות נתיחד' לאומתנו הקדוש' ולא לזולתה מהאומות. כמ"ש אדון הנביאים ונפלינו אני ועמך מכל העם וכו' (שמות ל״ג:ט״ז.) אך כמו שיתבאר בפרשת פקודי שער נ"ו ב"ה. ובהגיע הנפש ממדרג' אל מדרגה אל זה השיעור מהמעל', כבר תתואר באותו תואר שתארוה חז"ל כשהורגלו לומר עליה שהיא אלהית ושהיא חצובה מכסא הכבוד. ושמה תשוב בסוף כמ"ש החכם בפי' והרוח תשוב אל האלהים וכו' (קהלת י״ב:ז׳). ועל זאת המדרגה שמו חז"ל נשמותיהן של צדיקים סבה לכל הנמצאות כמו שביארנו בשער הקודם. עד שאמרו כל העולם כלו לא אברי אלא בשביל חנינה בני וכו' (ברכות ס"א.) וביארו בהבראם בזכות אברהם (ב"ר פ' י"ב). כי ודאי זה וכיוצא בו מזרעו יעצור כח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ומי בכל צבא השמים אמר ואם בריאה יברא יי' ופצתה האדמה וכו' (במדבר ט״ז:ל׳). או מי זה אמר ותהי שמש בגבעון דום וכו' (יהושע י׳:י״ב) או אשר מלאו לבו לומר חי יי' אם יהיה טל ומטר (מלכים א י״ז:א׳) ורבים כמו אלה אפי' כחכמי התלמוד וחסידיהם שעלו במעלות מעלה ויקם להם. וכמה הפליגו חז"ל (חגיג' י"ב:) לספר בשבח זאת הנשמה במ"ש ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות אך כשיובן על הפירוש הנכון שפירש הרב המורה פרק ע' חלק א'. אמר ומה נכבד ענין זה למי שיבינהו כי הנשמות הנשארות אחר המות אינה הנשמה ההווה באדם כשיתהוה. שזאת ההווה בעת התהוותו היא כח ההכנ' לבד. והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המתקיים בפועל. ולא הנשמה ג"כ ההווה היא הרוח ההווה. ולזה מנו (רבות סוף ואתחנן) להויות נשמות ורוחות. אמנם הנבדלים הם דבר אחד לבד. וכבר בארנו שתוף רוח וביארנו עוד בספר המדע (יסוד התורה פ' ד') מה שנפל באלו השמות מן השתוף ע"כ. ראה דבריו דברי אלהים חיים מכוונים לכל מה שאמרנוהו הנה. כי הוא נתן הבדל מפורש בין הנשמות הברואות לבין העתידין להבראות. ואמר כי הברואות והטובות בשלמותן הן הנה הנשארות אחר המות. ואשר ייחסו חז"ל מושבם במדרגת גלגל ערבות (חגיג' י"ב:) שהוא המניע הנבדל הנמצא ראשונה לכל הנמצאות. כמו שהוא ג"כ בהנעתו מסייע בהויות הנשמות. רצוני לתת נפשות ורוחות בגופים שהם להם ההכנה הראשונה כמו שאמרנו. ואמרם ז"ל שהם בו כלומר שמציאותם תלוי בו כפי אשר הפקד עליו מאת הבורא ית' שמו. ראה כונת הרב טובה באלו הענינים שהם עקר מציאות האדם וחלילה לשמוע על זה פירוש אחר. והנה במה שאמרנוהו הנה אצל שלמות נפש האדם כבר באנו בקרוב אל מה שאמרוהו הפילוסופים הנקראים בפי האומות אלהיים. במה שנמצא מהם ומרמיזותיהן שיעור מה שכללו הספר הידוע הנקרא חי בן יקטן כמו שנרא' מבואר מענינו. אמנם הסכמנו עם המתפלספים מחכמי אומתינו כשהניחו במהות הנפש ג' מדרגות. השכל ההיולאני והשכל הקנוי ושכל נאצל. אלא שלא ראינו מאמריהם על זה האופן שהנחנוהו. אמנם רבותינו בעלי הקבלת ירא' מאד מהם שמחזיקים הדרך הזה. כי הם אשר שמו שמות בארץ לחלקי נפש האדם נפש ורוח ונשמה כנגד כהנים ולוים וישראלים באומה. וכנגד השלש' עולמות בכלל המציאות (רבות סוף פ' ואתחנן). ואמרו שהנפש היא אשר תמצא עם האדם בתחלת ענינו בהיותו על התכונה הראשונ' מהבחינה בעניניו. ואחר בואו בקצת הימים ופקוח עיניו יותר בדרכי התור' והמצוה יתגבר שכלו ותנח עליו הרוח. וזה שכבר התעצם העצם ההוא להיות רוחני נבדל כמו שאמרנו. וכשיוסיף אומץ בהרגל אדם עצמו בזאת המדרג' בתכלית הזריזות והתשוק' לעלות ולראות אל פני אלהיו. תבא בו הנשמ' שהיא השלמה שבמדרגות. כמו שאמר נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיהו מ״ב:ה׳). ירצ' שהנשמ' תנתן לעם אשר יש להם מעלה ושלטנות על הארץ. כענין שנאמר ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א׳:כ״ח). ורוח להולכים בה לא שהם משועבדים אליה. ואפשר כי שתי מעלות הנבוא' שהאחת נקראת רוח הקדש והשנייה נבואה בסתם. הם מיוחדות כל אחת מהן למדרגה מדרגה מאלו השתים. רצוני רוח ונשמ'. כי בהיות האדם על צד השלמות באות' מדרגה שנקראת אצלם רוח. יושפע עליו שפע אלהי בו ישיג מדעים רוחניים אלהיים לשיר שירות ותהלות ולהגיד בעתידות. תקרא תשגה זו רוח הקדש. להיות' על זה החלק הנקרא רוח. וכמו שנאמר רוח ה' דבר בי (שמואל ב כ״ג:ב׳) ורוח קדשך אל תקח ממני וכו' (תהילים נ״א:י״ג) ואמלא אותי רוח אלהים (שמות ל״א:ג׳). ועל זה הכח אמר פרעה על יוסף הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו (בראשית מ״א:ל״ח) ולהמצא לדניאל (ה') זה השלמות תארוהו ברוח אלהין קדישין. והנה בהיותם במדרגה הזאת אף על פי שהיא גדולה מאד בערך אל הראשונ'. עדין אין בהם כח לעלות אל מדרגת הנבוא' עד שיעלו אל השלישית הנקראת אצלם נשמה. זה שפירוש דניאל בעצמו באומרו והיך יוכל עבד אדוני זה לדבר עם אדוני זה ואני מעת' לא עמד בי כח ונשמה לא נשאר' בי (שם י') אמר כי מצד שעדיין לא יפה כחו בשימצא אתו יתרון ומעלת הנשמ'. לא היה בו כח למעלת הנבוא' כי אם לרוח הקדש: ויהי' אומרו לא נשאר' בי כמו לא נותרה בי כלומר לא נתוספה בי כאומר ושאר רוח לו (מלאכי ב׳:ט״ו) שירצ' תוספת ויתרון רוח לו. וממה שיאמת זה הדעת הוא שאפילו קצת החכמים מחכמי ישראל אמרו עליהם שהיו משתמשין בכח הזה. עם שלא נמצא עמם כל כך בקבע. אמר בעירובין (ס"ד:) מעש' בר"ג שהיה רוכב על החמור והיה הולך מעכו לכזיב והיה ר' אלעאי מהלך אחריו ראה גלוסקא בדרך א"ל אלעאי קח גלוסקא זו מן הדרך. ראה עכו"ם א' א"ל מגבאי קח גלוסקא זו מאלעאי. נטפל לו רבי אלעאי אמר ליה מהיכן אתה. אמר לי' מעיירות של בורגין אני. אמר לי' מה שמך. אמר לי' מגבאי שמי כלום הכירך ר"ג מעולם. אמר לי' לא. מכאן למדנו שכוון ר"ג ברוח הקדש ע"כ: אמנם כשתתעצם הנפש במעל' השלישית של תוספת ויתרון הנשמ'. יעלו למעלת הנבוא' סתם ובה יתנבאו כל אחד מן הראויים אליה לפי מעלתם. אם לתועלתם אם לתועלת הרבים כשיסכימו הדברים אשר מחוץ. כמו שאמרו חז"ל עשרים מהם ראויין שתשר' עליהם שכינה כמשה רבינו ע"ה אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכ' כ"ח.). ברוך המשפיע ומאציל מחכמתו ומזיו כבודו ליראיו:

"לא אבו לעצתי, נאצו כל תוכחתי" (משלי א, ל). פירוש. לא אבו שמוע לעצתי שיעצתי להם בתורתי, גם נאצו כל תוכחתי. והפסוק הזה נכתב באותה הפרשה עצמה. ולשון "עצה" שבשני הכתובים ענין אחד להם. והנה תשאל לאיזה טעם שנה המליצה ואמר "לא אבו לעצתי", ולמעלה אמר "ותפרעו כל עצתי". וכן שנה אצל תוכחת ואמר "נאצו", ולמעלה אמר "לא אביתם". וביותר יקשה לפרש מליצת הכתוב הזה כפי דרכנו הנכון שֶׁדָרַכְנוּ בפירוש "ותפרעו", כמו שיבין המשכיל. אבל תשמע דבר. דע כי בפסוק הכתוב לפניו אמר "תחת כי שנאו דעת ויראת יי' לא בחרו" (משלי א, כט), כלומר בגלל כן תבוא אידם ויום צרה ומצוקה, ויקראו ולא יענם ה' לפי ששנאו דעת. וזה שב על "ותוכחתי לא אביתם". כי התוכחות הם הענינים המתבררים במופתי הדעת כמבואר למעלה. ואלה האנשים שלא אבו שמוע התוכחות, אות היא שהם שונאי דעת, והוא פשע שאין כמוהו כמבואר למעלה. ונגד "ותפרעו כל עצתי" אמר "ויראת יי' לא בחרו". והענין נפלא מאד, כי המפריע עצת ה' בטענות של הבל, אעפ"י שיוכל להתנצל בעיקר הדבר שהוא מוטעה מלבו, ובארח שכלו ובינתו סותר לדרכי החכמה הנשגבים משכל האדם ומבינתו. הנה יסוד החכמה היא יראת ה' כמבואר בבית הראשון בארוכה. והירא את ה' ויודע כי הוא אדון העולם ועמו החכמה והכבוד, וששכל האדם ובינתו בַּמֶה הם נחשבים? בהכרח יקבל חֻקי החכמה כמו שחקקן השם ב"ה. ואמרנו שם שאעפ"י שהיראה עצמה אחת מנושאי ה"חכמה", ולכן יש בנפש כח הפוך ממנה, והוא האומץ והעזות; הנה סעיף אחד מן היראה נטוע בשקול הדעת, והסעיף הזה הוא יראת ה', והאדם מוכרח ממנה לירוא את ה', ואי אפשר לו בשום טענה שבעולם להעיז פניו בסעיף זה מן היראה. ושם בארנו דבר בטעמו. ולכן הפורע חכמה ומוסר בטענות השוא גם הוא שונא דעת. כי דעתו תכריחנו לקבל החכמה, לא בעבור שחוקותיה מוכרחים מן הדעת אבל בעבור יראת ה' שצוה על החֻקים האלו, ולכן הם עצות עליונות. ולכן הם רשעים גמורים כי "יראת יי' לא בחרו" (משלי א, ל). ואחר שהציע ההצעה הזאת חזר ואמר "לא אבו עצתי" (משלי א, ל), כלומר הרי תבינו כי הרשעים האלו¹אלו מהקבוצה הראשונה "תחת כי שנאו דעת, ויראת ה' לא בחרו" (פסוק כט) הפורעים עצתי בטענותיהם, ולפי מחשבתם יתנצלו בדברי שקר שהם דוברים, כי אני ה' עֵד שהם אנשי משחית. ו"לא אבו לעצתי"²הם בני הקבוצה השניה, שגם אין בפיהם שום טענה, אלא לא רוצים לדון בשום תוכחת (פסוק ל) בלי שום טענה, כי מה יועילו כל טענותיהם? ובהכרח דעתם צריכין להודות כי רם ה' גדול ומהולל מאד ושעמו החכמה והתבונה. ואחר שהשוה רשעת הפורעים, לרשעת [אלו] אשר לא אבו בתוכחות, חזר והגדיל רשעת המסרבים לקבל התוכחות מעלה יתירה, ואומר "נאצו כל תוכחתי". ולשון "נאוץ" נופל על המעיז פנים לדבר דופי על המופתים המדעיים, ולהחזיק בהשחתותיו, כדרך שכתוב במחלוקת קרח "כי נאצו האנשים האלה את יי'" (במדבר טז, ל), וכמו "נאצו את קדוש ישראל" (ישעיה א, ד). וגם זה בארנוהו שם. גם רמזנו עליו בפירוש "רק בזדון יתן מַצָּה" (משלי יג, י), כלומר מלבד שאינם חפצים לשמוע התוכחות, אלא שהם מעיזים ודוברים סרה ודברי הֶשְׁחֵת הדעת להכחיש הידוע. ואין תועבה גדולה מזה, הבן היטב.

מזה המין עונש קרח וכל עדתו. ואצלם נאמר (במדבר טז, ל) "וידעתם כי נאצו האנשים האלה את יי'". וכבר בארנו שאין מנאץ, רק מי שהוא מִכַּת הבוזים דבר ה' ה"חכמים בעיניהם". ואע"פי שהיה משה עניו מכל האדם, ראה כי נכון לעשות רושם בחוטאים כאלו והלך בדרך ה'. מזה המין שליחת העדה את פינחס בן אלעזר ועשרה נשיאים עמו אל בני גד ובני ראובן (יהושע כב, יג-יד) להודיעם שיעלו עליהם לצבא בעבור המזבח שבנו. ואף על פי שמדין תורה השוחט בחוץ דינו מסור לשמים, ראו בחכמתם שלא דברה תורה בענין כזה שהי' מרד ומעל בפומבי, וכבוזה דבר ה'. מזה המין עלות בני ישראל לבא על גבעה ובני בנימן כולם (שופטים כ׳:ז׳). בעבור שהיה במעשה ההוא אפקורסות, ודנום כמתקוממים נגד חק התורה.⁹עיין "מורה נבוכים", ח"ג פרק מ"א וממה שבארנו תקיש על כלל המשפטים הנמסרים למלכים ולבית דין הגדול, שהן ענינים נבדלים באופני ההנהגה מהנהגת שאר העם ושופטיו. והכל בעבור הבדל הנפשות. הלא תראה שכאשר נמשח שאול למלך, אמר לו שמואל (שמואל א י, ו) "וצלחה עליך רוח יי' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר". ונאמר (י, ט) "והיה כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל ויהפך לו אלהים לב אחר". והוא הרוח הטוב, רוח הקדש רוח נדיבה, שבארנו מקצת ענינים למעלה (חדר ה' חלון ד'). וכן כשנמשח דוד ע"ה למלך נאמר (שמואל א טז, יג) "ותצלח רוח יי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה". וכן שלמה ושאר המלכים הטובים, כולם בעלי הנפשות היקרות הראויות למלוכה. וקבעה להם החכמה העליונה ארחות קבועות, מה שיעשו ומה שישתמרו מהן, שכר ופרעון. הכל נפלא מדרך שאר העם מזרע הסגולה. וזה מופת על סגולת נפשותיהם, כי אין רוח הקדש שורה על הנפשות זולתי בהיותן בעלת הציורים הנכבדים בחכמה ובדעת. וכפי משקל הכחות כן משקל הרוח, וכמבואר למעלה (שם). ועל זה אמרה החכמה (משלי ח, טו-טז) "בי מלכים ימלוכו, ורוזנים יחוקקו צדק. בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ". כמו שבארנו (חדר ב' חלון ג') שהחכמה תחוקק למלכים מנהגי המלוכה, ולרוזנים מנהגי הצדק, לשרים לנדיבים ולשופטים מנהגי השררה הנדיבות והמשפט. והנה בכל דור ודור קבלו הנגידים משפטי התורות ומנהגי המלוכה הרבים, מפי אבותם וחכמיהם שקבלו מרבם, ורבם מרבם עד הלכה למשה מסיני. כי כל זה בכלל ה"חכמה", דבר והפך-הדבר. וכן נאמר (במדבר כז, כג) "ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו". כי צוה משפטי המלוכה והנגידות. ועל כן אמרו קדמונינו ז"ל (מובא ברש"י, במדבר יא, יז. פסקתא דרב כהנא, טז) "דע שטרחנים הן, סרבנים הן, על מנת שתקבל עליך". להורות שלמדו הנהגת הנגיד בעם ה', איך ינהיג עמו. ואיך יצא ויבא לפניהם במלחמה ובשאר עניני העם. וכן לענין המשפטים וכיוצא. ועוד נזכיר הדברים בחדר העשירי בעז"ה, כפי הצריך להשלמת כונתינו: