במדבר ט:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק ונפש החיים

ותדבר מרים ואהרן במשה וגו'. (א) יראה שהספור הזה הוא קשור קשור ומחובר למעל'. וזה כי לפי שהרגישו מאמר ה' אליו היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא כי הוא נאמר באופן טובה תוכחת מגול' כמו שפירשנו חשבו שהיה הוא יתעל' שרוי עמו בכעס והתירו שלוח לשונם בו להרהר על מעשיו על דרך נפל תורא חדידו סכינא (שבת ל"ב.) וגמגמו עליו על אודות אשר לא לקח אשה מבנות עמו וחשבו שזאת היתה הסבה שפירש ממנה לסוף דמאיס ליה ודנו בעצמם שלא היתה נבואתו סבת פרישותו שהרי הלא גם בנו דבר ולא מנע מהם פרי בטן או שהיה לו זה הפרישות דרך יוהרא לבד מבלי שום צורך והוא חטא שני. וישמע ה' האל הנאמן שומר הברית לאוהביו שמע משמי קדשו כי מקום לדבורם זה מצד מה שחשבו שהיה בינו יתעלה ובין משה צד נזיפה והפליג לקנאת לכבודו ולהוכיח ולזכור אותם כפלי כפלים ממה שהיה מקנא אם היה דבורם בזמן או באופן אחר. והאיש משה עניו מאד וגו'. יעיד עליו הכתוב שעל דרך האמת לא נמצא בו דבר דופי ושמצ' שיוכלו לדבר ממנו כלל ושלא היתה פרישותו מהאש' מצד שנאה או יוהרא כמו שחשבו רק מצד שהיה עניו מאד וכו'. וזה שכבר היה אצלו שמוש מטתו בחדרי חדרים באותו ענין שהיתה הפרהסיא בו אצל הצנועים ולזה פירש מצד ענוותו העצומ' מכל האדם כו' כך שמעתי מאחד החברים והנאני כי באמת השלם בתכלית השלמות כמוהו אשר לא היה פנוי מהשכינ' רגע אין פרסום ופרהסיא מזו. אמנם לפי ששמע ה' קול דבריהם באומרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר מה שהיה טעות גדול בהם לשתף מדרגת נבואתם לנבואתו הנכללת במין כמו שאמרנו כי מזה באו לפקפק על פרישותו מאשתו כמו שנזכר. לזה נאמר ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם וגו'. והיתה האמיר' פתאומית כדי שירגישו בחסרונם אז שלא היו מוכנים אל הנבוא' ויכירו אשר הוא מוכן ועומד תמיד ויכירו תועלת הפרישות. וכן אמרו (תנחומא פ' צו) במדרש שהיו נבהלים לאמר מים מים וכבר אמר שצוה למשה לצאת כדי שיהא מזומן להתפלל על מרים. ויתכן כי לפי שהיו אז אהרן ומרים חטאים לא תשרה עליהה נבוא' כי אם על ידי משה המשתתף עמם וזהו שאמרו שבדבור אחד קרא לשלשתן שמשפע משה נאצל עליהם וגם עמדו שם באהל יועיל למה שידבר עמם חוצה לו כשקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם והית' היציאה מהאהל לרמוז להם על ההבדל הגדול שהיה בינם ובין משה העומד בפנים כי הוא נאמן בית והוא מה שירצ' להורות אותו להם במיני הבדליו מהם ומכל הנביאים כי זהו הדרוש המיוחד בספור הזה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמר. ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' הנה בכאן הודיע הקב"ה בעצמו מעלת אדון הנביאים עליו השלום על נבואת כל זולתו והבדלה מכלן באותו לשון עצמו שאמרו חז"ל כל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינ' מאירה ומשה רבינו נתנבא באספקלריא המאירה (יבמות מ"ט:) אלא שהוסיף בביאור ההבדלים שיש בין שתי האיספקלריות באופן נכבד מאד ממה שזכרו הרב בפרק ז' מספר המדע וזה כי הוא הבדילם בארבע מעלות. ושם הראשונ' שכלם מתנבאים בחלום או במרא' והוא בהקיץ והשנית שכלן מזדעזעין והוא כאשר ידבר איש אל רעהו. והשלישית שכלן בדרך משל וחידה או על יד מלאך והוא פנים אל פנים כלומר בלי מלאך ובלי משל וחיד'. והרביעית שכלם צריכים הכנה והוא מוכן ועומד. והנה הוא ית' לקח בכאן ההבדל הראשון אשר זכר לסוג כולל ופירש איך ימשכו ממנו ד' הבדלים גדולים ועצומים קצתם מהשזכרם הוא ז"ל. וקצתם מה שלא זכרם. והנה א"כ בכלל דבריו יתבאר דבריו. ועוד כי ההבדלים אשר יזכור ייחדם לשון מאמריו יותר ממה שייוחדו במה שכתב הוא ז"ל גם כי אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. ^*ולבאר וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי הראיה מתוך המראה, יש לה ד' חסרונות, הא' כי לא נוכל לראות בה כל הדברים כי רק את העומדים לעומתה נראה, אבל לא את העומדים אחריה, או מצדיה הרחוקים ממנה, הב' כי רק תמונת איש ותנועת פיו לחייו וידיו נוכל לראות במראה, אבל לא נשמע עי"ז גם את קולו אם עומד הוא מרחק, ולא ידבר עמנו כלל, ואחרי שלא נשמע גם את קולו לא נכירנו בראיה זאת הכרה שלימה ואמיתית ולא נדע עוד את שיחו, הג', כי לא נראה במראה רק ציור ודמות תמונתו, לא גופו ובשרו בעצמו, והד', כי ברצותנו לראות במראה צריכים אנו לעמוד לעומתו, ולהפוך ערפנו אל הדבר אשר נרצה לראות, באופן שנראה כל דבר רק בהפך, הימין יהיה לנו לשמאל והשמאל לימין, והמופת על זה נראה כאשר נציג כתב מה לנגד המראה, כי אז יראו בתוכה האותיות מהופכות בצורתם, גם כאשר נרים ד"מ יד ימיננו שהוא לצד מזרח נראה היד המורמת גם במראה לצד מזרח, אף שבצורה הזאת העומדת לעומתנו במראה, היתה ראויה להראות רק לצד מערב, אם לא היתה הפוכה יען כי שם מקום יד הימין באמת, כמו שנראה בשני אדם העומדים זה לעומת זה, שאם ימין האחד ד"מ לצד מזרח, ושמאלו לצד מערב, תהיה ימין העומד נגדו לצד מערב, ושמאלו לצד מזרח.] וכל אלה ד' החסרונות ישנן גם בבחינה מוסרית במראה וחזון שאר הנביאים, הא' כי אפס קצה הדברים יראו וכולם לא יראו, כמו שנאמר לאברהם שיעלה את בנו על אחד ההרים מבלי אשר נודע לו עוד על איזה הר? וכן נאמר לשמואל למשוח אחד מבני ישי למלך על ישראל מבלי אשר הראה לו בתחילה את מי מבניו ימשח? הב' כי גם מה שיראו לא יבינו לפעמים היטב על נכון, וכן אמר דניאל "ואראה את המראה" וכו', ולא עצרתי כח, ר"ל להבין ענינה כראוי, וכמו שראה זכריה מנורת זהב וכו', והודה אח"כ בעצמו שלא ידע מה המה אלה? וכן לא יראו הנביאים הדברים המושגים להם בנבואתם בעצמותם, כ"א רק ע"י משל ודמיון, כמו שנראה שקרא המון העם בעבור זה את יחזקאל אשר גלה להם דבר ה' רק ע"י משלים וחידות בשם "ממשל משלים" והד' כי הרבה נביאים ברצותם להשיג השגה רוחנית ושתנוח עליהם הרוח הנבדל מחומר יצטרכו לפעמים תחילה להרחיק מהרוחני זה ולהפוך פניהם אל הנאה חמרית וגופנית, כמו שבקש יצחק מטעמים כאשר אהב, ועל אלישע נחה רוח ה' רק כנגן המנגן, וכן נאמר גם בדוד "עורה כבודי עורה הנבל וכנור" ר"ל שרק ע"י הנבל והכנור יתעורר כבודי שהיא רוח ה' אשר דבר בו. ועל כל זה רומז מאה"כ "אם יהיה נביאכם במראה אליו אתודע," [כי לדעת הרב ז"ל מראה בקמץ הוא בל"א שפיגעל, והריבויי "במראות הצובאות" (שמות ל״ח:ח׳) אבל מראה בסגול בל"א געזיכט אדער ערשיינונג, כמו שנאמר במשה "במראה ולא בחדות".] אבל משה היה נעלה ונשגב מכל ד' חסרונות אלה כי בו נאמר בכל ביתי נאמן הוא" ר"ל שראה, וידע כל הדברים, גם נאמר בו "פה אל פה אדבר בו," באופן שידע והבין הכל אל נכון, כאיש אשר ישמע קול רעהו המדבר אליו באר היטב, גם נאמר בו, "ובמראה ולא בחדות" שמורה שלא במשלים וחדות כ"א דבר הנבואה בעצמו הוגד לו בפירוש גם נאמר בו, "ותמונת ה' יביט," להורות שלא הצטרך כשאר הנביאים להפוך עורף ד"מ אל הדבר הנראה, גם לא היה מצטרך לשום הכנה קודמת אל קבלת הנבואה, כ"א היה בכל עת מוכן ומזומן לה כנראה מפרשתנו כי מדי שאלו אותו האנשים אשר היו טמאים לנפש איך יעשו את הפסח השיבם "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". ולבאר אמתת הכוונ' הפליג המליצ' ואמר אם יהיה נביאכם יי' במרא' אליו אתודע כלומר כל נביא זולתו ואפילו שיהיה ראוי להיות לכם לנביא יי' במרא' בקמץ האלף אליו אתודע (ב) כי הוא שם לכלי המחז' כמו שאמר במראות הצובאות (שמות ל״ח:ח׳) והוא רומז לאספקלריאות כל הנביאים והוא עצמו ענין היות הדבור בהם בחלום ואם בהקיץ באופן בלתי נשלם כמו שיהיה הענין בהסתכלות הדבר במראה הזאת אשר זכר למשל וזה כי המסתכל איזה דבר במראה מהמראות יש בראייתו ארבע חסרונות גדולות אשר לפיהן ישאר הרואה חסר וקצר בהשגת עניני המובט ההוא. ולפי עניני סדר ארבע ענינים נפלאים שהם כנגדם בנבואתו של משה בשלימות השגתן (ב) חסרון האחד הוא שהמסתכל במראה לא יוכל לראות בה כי אם אשר יתראה נכחה אמנם מה שיכנס או יסתר תחת או אחר שום מסך מבדיל לא יראהו וכן יקרה לנביאים באספקלריא שלהם שישיגו בה חיצוני הדברים ופנימיותם ונסתרם היו נעלמים מהם כמו שנמצא באברהם עליו השלום שנאמר והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳) וגו' והוא חשב שהיתה הכוונה שיעלהו וישחטהו שם על ההר שראה ואינו כן כי לא איש אל ויכזב כאשר נתבאר במקומו שער כ"א. גם שמואל כשנאמר לו ומשחת לי את אשר אומר אליך חשב שהיתה הכוונה למשוח לבכור בניו כמו שגזר ואמר אך נגד ה' משיחו עד שנכחש מפיו הדבר שנאמר אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו וגו' ואמר כי לא כאשר יראה האדם וגו' (שמואל ט"ז) כמו שנתבאר אצל מראות הסולם תחלת שער כ"ה. גם בתחלת ענינו קרא יי' אותו וחשב שקורא אותו עלי זה שלש פעמים (שם ג'). והנה על זה האופן מהקצור אמר החכם הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות וגו' (שיר השירים ב׳:ט׳). והכוונ' שזה הדוד הנאהב הנה הוא עומד ונסתר בתוך היכלו ומשגיח ומציץ בנו מן החלונות. אמנם לא נוכל להשיג ממנו זולתי מעט מעט מהשגותיו כי הכותל מבדיל בינו לבינינו והוא מעבה האדמה אשר בטבענו ולכן בקשה החשוקה הביאני המלך חדריו וגו'. כי שם כשנבא חדר בחדר עמו ואין הכותל מפריד אשבעה בהקיץ תמונתו. ועל זה הענין עצמו אמר בכאן לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כי לא כאשר יראו המסתכלים מתוך המרא' שלא יוכלו לראות רק מה שהוא מגולה כננד הפרוץ כמו שאמרנו כי הוא בכל ביתי נאמן וכל החדרים עליים ותחתיים פתוחין לפניו ובא ולן ושכב ואין כל דבר נעלם ממנו. החסרון השני הוא שהמסתכל בצורה אשר במראה מצד שאין מבוא לחוש השמע בהכרתה הנה הוא לא יוכל לשמוע דבר ממה שידבר הנראה במראה ההיא ולא יבין ממנו רק מעט שיכיר מתיך התמונות הנראות שם לעיניו ואם יראה שום אדם יכיר דבר מתוך סימניו ורמיזותיו ותואר פניו ותנועת שפתיו אבל לא הכרה שלימה מאחר שאינו שומע דבריו ודוגמת זה בנביאים באספקלריא שלהם לפעמים יראה הדבר סתום בלתי מפורש רק מה שיכירו מצד התמונות הנראות להם שום דבר מועט כמו שנראה בזכריה הנביא אמר ראיתי והנה מנורת זהב וגו'. ולבסוף אמר הלא ידעת מה המה ואומר לא אדוני עד שנתבאר אליו בנבואה שנית (זכריה ד׳:ה׳). וכן בדניאל נאמר ואשא עיני ואראה והנה איש לבוש בדים מתניו חגורים בכתם אופז וגוייתו כתרשיש ופניו כמראה הברק ועיניו כלפידי אש וזרועיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון (דניאל י׳:ו׳). הנה שלא נראה לו רק ענינים המראה לחוש הראות אמנם מהקול לא שמע כי אם קול המיית המון שאינו מבין ממנו רק הכרה לבד או שמא לא כלום רק מה שהכיר בתנועות שפתיו שהוא מדבר בחריצות ובשפע כקול המון. או שמדבר עם המון רב ולזה היה קורא אותה מראה כמו שאמר וראיתי אני דניאל את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה וגו' (שם) ולזה היה מה שהיה מקיצורו מהשגת כוונת המראה כמו שאמר בסמוך ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא היה בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. יראה כי לסבה שנזכרה לא היה בו כח לדעת ענינה גם כבודו שהוא שכלו נהפך עלי למשחית כי לפי שהשכל ימציא צדדים רבים ופנים מפנים שונים לפתרונה ישחית אחדות כוונת' לפי שלא יספיק כחו השופט לשפוט האמתי מהם ולגזור עליו והוא אומרו ולא עצרתי כח רצוני לברר האמת עד אחרי כן שנאמר (שם) ואשמע את קול דבריו וכשמעי את קול דבריו ואני הייתי נרדם ופני ארצה והנה יד ה' נגעה בי ותניעני על ברכי וכפות ידי ויאמר אלי דניאל איש חמודות הבן בדברים אשר אני דובר אליך הורה הוראה גמורה כי כששמע קול דבריו בחתוך הדבור מיד התעורר מתרדמתו והבין בדברים מה שלא הבין במראה לבד והנה אמת נכון. וכנגד זה אמר במשה פה אל פה אדבר בו והכוונה לא כמי שמבין מתוך מראה עיניו לבד שרואה ואינו מבין כי פה אל פה אדבר בו ממש ולמשמע אזניו יוכיח וידע את אשר יראה כי עמו דעת שפתי ברור מללו. החסרון השלישי והוא היותר מיוחד להסתכלות המראה וזה שמסתכל בה איננו רואה הצורה המבוקשת עצמה אבל דמות דיוקנה +הוא הבבואה +שלה המחוקה בה ודוגמת זה ישיג לנביאים והוא הדבר המיוחד באספקלריא שלהם שאפילו הדברים המושגים להם הרבה מהם אינם מושגים רק במשלים וחידות אשר יתחקו בהם הענינים בנבואה במראה וזה נתברר ממשלי הדברים כלם חוד חידה ומשול משל עד שאמרו הנה ממשל משלי' הוא ומשלי זכריהו יוכיחו. וגם באומרו היה דבר יי' אל אברם במחזה לאמר (בראשית ט״ו:א׳) כתבנו הנזכר שם זה הענין של המחזה לפי שרוב מה שהגיעו שם בא על דרך רמז המשל או החידה כמו שנתבאר שם אשר זה מה שיסתיר הרבה מהכוונות עד שהוצרכו אל ביאור נבואיי כמו שנתבאר מדבריהם או שתהיה עליהם קשה הבנתם. ולזה אמר כנגדו במשה במראה ולא בחידות שירצה שאינו מביט במראה בקמץ שהיא אספקלריות שאר הנביאים שיתיחד אליה זה הענין כי הוא במראה הדבר עצמו רואה ולא ישיג אותו על ידי משלים וחידות ולא ע"י שום אמצעיות. ולזה לא יתחלף לו דבר בדבר ולא יקשה עליו הבנתו. החסרון הרביעי והוא גם כן מהיותר מיוחדים אל המראה הנזכרת והוא שהמסתכל בה הוצרך להפוך פני הבטתו אל מקום מקביל אל התמונ' הנרצית שאם היא מזרחית יצטרך להפוך פניו אל המערב וכבר מראה ערפו אל הדבר הנרצה ופניו אל מקבילו. ולזה יתחלפו הענינים הנראים בו שכל הדברים שתראה ימיניים הם שמאליים והשמאליים הם ימיניים וכדומה לזה ודוגמתו בנביאים מתוך שאינם רואים בתמונה עצמה רק במראה יצטרכו בשירצו להשיג השגותם הרוחניות להפוך פניהם תחלה אל הפך מזה ומזה למה שיצטרכו להכין חומרם ראשונה להיטיב לבם אם על ידי מאכל ומשקה כענינו של יצחק שאמר הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים (שם כ"ז) או ע"י הנגון כמו שאמר ועתה קחו לי מנגן וגו' (מלכים ב ג׳:ט״ו). עורה כבודי עורה הנבל וכנור (תהילים נ״ז:ט׳) או על ידי מתנת דבר כמו שהיה מנהג בנביאים כמו שאמר שאול והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳) וזולת זה מהענינים שהם הפיכת עורף אל הנרצה והסב פנים אל המקביל. ועל הפך כל זה אמר ותמונת ה' יביט כי הוא רואה ומביט בתמונה עצמה ולא יצטרך להפוך עורף אליה להכין עצמו כי תמיד הוא מוכן ומזומן כמו שנתבאר בפתאומיות הזה כמו שכתבנו. וכמו שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט׳:ח׳). והנה אחר שזכר אלו הד' מעלות המעולות אשר בם נבדלה נבואתו מנבואתם ומנבואת כל הנביאים עד שנתברר בהם שהוא לא נכלל עמהם במין נבואתם ולא יתיחס עמהם רק בהתיחס העלה אל העלול השלים דבריו ואמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. (ג) ^*והנה בכאן וכו, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי כבוד המלך ומוראו יתחייב שנכבד כל עבדיו הפקידים אשר יפקיד עלינו למקטנם ועד גדולם, ואם נחלל כבוד אחד מהם, יחשב לנו כחילול כבוד המלכות, אפס אם יש אחד מהם אשר בעבור יקרת מעלתו, רוב חכמתו או ישרו ותומתו נשאו המלך על כל השרים עד שהיה משנהו הלא כפלים נחטא אם נחלל כבודו, כי מלבד היותו עבד המלך ככל שאר עבדיו נחשב הוא לבדו גם בעבור יקרת מעלתו וחשיבותו בבחינה מה כמלך עצמו אחרי ששם אותו למשנהו הממלא מקומו, וע"ז רומז המדרש, כי אלו נאמר "בעבדי משה" היה שם משה רק כשם פרטי המחבר אל הכללי, אבל אחרי שנאמר "בעבדי במשה" יורה כי דיבורם יחשב להם לעון משנה כאלו אמר להם הי"ת דברתם בעבדי ודברתם במשה היקר לי מאוד עד שבכל ביתי נאמן הוא, והנה בכאן קבע שמו רבן של כל הנביאים אשר חוייב להם אצלו הכבוד והמורא הגדול כמו שאמר ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד). וזה כי כמו שהנמצאים העליונים המכוונים לשמים ואל הסבה הראשונה יתברך שמו יש עליהם כבוד ומורא מלכותו עליהם לפי שאינם עמו ביחם אחד רק כמו שהוא העלול עם עלתו כן הוא הענין אל התלמיד עם רבו וכל שכן לכל הנביאים כלם עם משה רבן כמו שהונח ראשונה. ובמדרש (ספרי פ' בהעלתך) אין תלמוד לומר בעבדי במשה אלא בעבדי משה אלא שדברתם בי דברתם בעבדי במשה משל למלך שהיה לו אפטרופוס והיו בני המדינה מדברים בו בפניו אמר להם לא בעבדי דברתם אלא בי ואם תאמרו אינו מכיר במעשיו זו קשה מן הראשונה. והכוונ' להם לומר שכבר חטאו לו יתעלה משני פנים. אחד מצד דבורם בעבדו של מלך שהמזלזל בעבד מזלזל באדוניו מצד היותו קנינו. והשנית מצד שלימותו של משה בעצמו אשר בעבורו ידעו בשם מכל זולתו ובה יש לו צד יחס וצירוף עמו כדרך המלך עם משנהו או שלישו דרך משל כי המזלזל המשנ' יזלזל המלך מצד מה שהוא מזלזל בחלק שכרה לו. והוא ידוע שהחטא הזה אשר בבחינה השנית הוא יותר חמור מהראשון שהראשון הוא הקל כנגד המלך במקרה במה שיזלזל בקנינו אמנם בשני במה שיזלזל ממש בעצמו ואליו כוונו באמרו מדקדוק הכתוב האומר בעבדי במשה תחת שנדברתם בי נדברתם בעבדי כי הדבור בו מצד מה שהוא משה הוא דבור סרה בו יתעלה מצד שלימותו אשר יצורף עמו בה כאדם שרוצה לזלזל המלך ולזלזל משנהו המשותף אליו בגדולה והוא מה שנאמר במשל לאנשי המדינה לא בעבדי דברתם רצוני מצד היותו עבדי לבד כי הוא החטא היותר קל כי גם בי דברתם מצד שלא חששתם למעלתו המצורפת אלי ואם תתנצלו בגרוע מחוק שלימותו להכחיש מדרגת הצירוף הזה וקירובו אלי הנה זאת תהיה תפיסה קשה מן הראשונ' והוא שתאמרו שאין אני מכיר במעשיו ואהבת חנם אהבתיהו וכמו שכתב רש"י ז"ל היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם ומהידוע שחטא יותר עצום הוא זה מזלזל במשנה המלך הנה שנצחם בטענות שאין עליהם תשובה והחטיאם בשתים. אם להקל ראש כנגד קנינו של מלך. ואם כננד המלך עצמו וזה משני פנים. אם בזלזל בכבודו המצורף אל אפטרופוס שלו נאמן ביתו. או בקשה ממנה והוא לגזור דעת בטל בידיעתו יתברך לומר שאינו מבחין במעשי האנשים ואשר לא טוב עשה יקריב אליו אשר כל אחת מאלו היא תפיסה עצומה והיה ראוי לבא עליה חרון אף כמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ו חלק א' שלא נמצא בכל התור' כלה חרון אף ה' רק על עסקי ע"א לפי שהמזלזל כלפי מעלה צד ע"א הוא. אמנם לפי שלא יצדק זה בכל המקומות ובפרט באומרו ויחר אף ה' במשה אני מוצא לו ריוח והצלה ממקום אחר והוא כי באמרו חרון אף לא כוון אלא על הענין ההוא עצמו שהזכירם כי הוא דקדק שלא הזכיר מהם רק וחרה אף ה' (דברים י"א) פן יחרה אף ה' (שם ו') והכוונה שלא נמצא בכל התורה יעוד חרון אף רק בענין ע"א הניחה לי ויחר אפי בהם וגו' (שמות ל״ב:י׳). כי אז יעשן אף ה' וקנאתו וגומר (דברים כ״ט:י״ט) וחרה אפי בו ביום ההוא וגו' (שם ל"א). אבל על דברים אחרים כיוצא באלו שהקשו עליו האמת שנמצאה בהם חרון אף אבל לא ייעד עליהם בו. אמנם כעס וחמה לא נמצאו כלל כי אם על ע"א: והנה אחר שכלה לדבר אתם מה שיספיק להודיעם ההבדלים הנזכרים אשר בעבורם היה כובד חטאתם מפורסם הסתיר פניו מהם ומיד פגעה מדת הדין במרים (ד) למה שהיא לבדה היתה המדברת אלא שמפני ששמע אהרן ושתק צירף אותו בדבור במה שאמר ותדבר מרים ואהרן שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים וא"כ הצירוף הזה הוא מגונה ודי לי עונש בו כמו שכתבנו בפרשת מצורע מוציא שם רע שער ס"א: אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו וגו' ירצה שלא ישתדל בדבריו להשית עליהם חטא ואשמה ולהוכיחם על זה שכבר הודו שנואלנו ושחטאו אבל שיתן לב שיתפלל עליה מיד ומה שאז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג'.) ביארנוהו בשער ע"ג: אל נא תהי כמת אשר בצאתי וגו' (ו). אמר כי כאשר תענש מרים אחותו עם היותה עצמו ובשרו כדי לחוש אל כבודו כבר יראה זה ממש לאשה המקשה לילד שמנתחין עוברה שהוא בשר מבשרה לחוש על עצמה ורע ומר המעשה אלא שאי אפשר בענין אחר אבל בכאן איפשר שהוא ימחול על כבודו בלי מיתת אחותו והוא אומרו אל נא תהי אחותך זאת אצלך כולד המת אשר להוציא מרחם אמו להצלתה הוצרך לנתחו ולהאכל חצי בשרו ואתה מוחל על כבודך ולא תצטרך להמית חצי גופך לכבוד חציו והנה כן עשה ומיד צעק אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה כלומר מיד בלי שום איחור כענין דבר נא באזני העם (שמות י״א:ב׳) כלומר עתה הגיעה שעה כמו שנתבאר שם: ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה וגו' (ז) ירצה הנה אהרן הוכיח בענין הזה ממה שהוא קשה להמית פרי בטנה של אשה להצלתה והן לו יהיה כדבריו אין ראוי שתצא חפשית שהרי יש הוכחה על זה ממקום אחר והוא שאם יקרה שירוק האב בפניה והוא כנוי לנזיפה ולדבור עמה ברתיחת הכעס הלא תכלם שבעת ימים ואחר שהיא חטאה לאביה שבשמים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף ותסגר מרים והעם לא נסע וגו'. ככר ורצועה באו בזה כרוכין כאחד (ז) כי במה שהמתינו לה לכבודה נתפרסם עונשה והכל לכבודו של משה ולפרסם מעלת נבואתו על כל שאר הנביאים כמו שלכוונ' זו נכתבה פרשה זו בתורה כמו שבהבדל אותותיו ומופתיו מאותות ומופתי כל הנביאים נתיחד לו מקום בחתימת התורה כמו שיבא הביאור בזה קצתו בפרשת בלעם וכלו במקומו ב"ה. וגם כי תחת גערה במבין עם אשר בכל דור ודור שלא להתפקר כנגד הגדולים מהם במעלה ובחכמה וידעו ויכירו כי הפרנסים אשר הם בכל דור ודור תחת אלהים וממלאים מקומו הם המחוייבים לקנאת אל קנאתם. ואני הנני קורא על זה הענין שלשה כתובים רצופים מספר משלי ואלו הן. לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה. משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלימה. רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה (משלי י"ח) וזה כי כמו שקדמה ענותנותו של משה רבינו בכל עניניו אל כלל הכבוד הזה אשר כבדו השם יתברך קדימת סבה כמו שכוון באומרו ראשונה והאיש משה עניו מאד וגו'. כן קדמה סבת גובה לבם של אהרן ומרים במה שזחה דעתם עליהם הרק אך במשה דברי ה' וגו' לשפלותם ותוכחתם הנזכרת בכתובים אל הדרך שנתבאר. ולזה ראוי שיוקח מזה מוסר כולל לכל אדם. כי משיב ומקנטר דבר בטרם ישמע ויבין טעמו כמו אלו שהשיבו וקנטרו על אודות האשההכושית בטרם יבינו טעם פרישותו ממנה אשר הוצרך השם להשמיעם מה שלא ידעו כמו שנאמר בפירוש שמעו נא דברי וגו'. הנה ישיגוה שני גנאים גדולים שהשיגו אותם. האחד הוא שהדבור הוא אולת וחסרון השנה כמו שהודו באומרם אשר נואלנו ואשר חטאנו. והשני כלומר אשר תמשך למשיב הנזכר על זה האופן בהכלים איתו רעהו ואומר לו אין אתה יודע טעם הדבר ועקרו ואתה מקשה עליו ודי בזיון והוא אשר נזכר בכאן בפירוש הלא תכלם שבעת ימים תסגר וגו'. לכן העצה היעיצ' שישער איש רוח לבו שלא יגבה כי כל עוד דעתו בו ורוח נבון בקרבו הנה האיש ההוא יכלכל מחלהו והוא שיסבול וישא כל המחשבות המטרידות המתרגשות עליו ולא יחטיאוהו אמנם כאשר תהיה רוחו נכאה רצוני בלתי שלימה והמחל' היא בקרב' מי יכלכלה כמו אלו שלא עמדו של עצמם והוצרכו למשה רבן שיליץ בעדם. ואולם מין דבורם זה יתבאר בתחלת ביאור הספור הבא אחרי זה בטעם סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים וביאור מה שכוונוהו חז"ל בו ודי בזה למה שרצינו אליו בזה השער:

אמנם הספקות אשר ראוי לעורר מדרך הספור ולשון הכתובים הם שבעה. האחד כי מה לו לכתוב כל מה שאירע במעשה ההוא יספיק כשיאמר ויבאו אל האשה לילה ויאמר לה שאול קסמי נא באוב והעלי את שמואל ותעש כן. ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאוד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם בנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה (ש"א שם). וכל היותר מאשר אמרה אתה ידעת את אשר עשה שאול ואשר נשבע לה אם יקרך עון בדבר הזה וגם החרדה אשר חרדה בראותו ומה שאמרה אלהים ראיתי עולים מן הארץ ושאלת מה תארו ותשובתה הכל הוא דברי הזיות הנאותים לדבר באזני עם הארץ החפצים שמוע דברים כהוויין אשר על כל זה וכדומה אמרו תמיד מאי נפקה מינה מה דהוה הוה. השני אומרו קסמי נא לי באוב כי מהראוי שיאמר שאלי נא לי באוב כי הקסם לפי הנראה דבר בפני עצמו הוא משאלת האוב וכן אמר הכתוב קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ושואל אוב או ידעוני ודורש אל המתים (דברים י״ח:י׳). השלישי אומרו והעלי לי את אשר אומר אליך היה לו לומר מיד והעלי לי את שמואל כמו שאמר בסוף. הרביעי אומרו חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה דודאי במקום שיש חומר שבועה היה לו לדקדק בדבריו ולומר חי ה' אם ימצאך רע כי עון ודאי יקרה ומי כמוהו יודע אשר העביר האוב מן הארץ כמו שנזכר ראשונה. החמישי שלא נראה בכתוב שעשתה כלל ממעשה האוב להעלות את שמואל אלא מיד שנאמר את שמואל העלי לי נאמר ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול ותאמר האשה אל שאול לאמר למה רמיתני ואתה שאול דמשמע שמאליו נראה אליה. הששי מלת ואקראה לך שאינה לפי המנהג כי אם תוספת הה"א בא על משקל ואשלחה (בראשית ל"ב) ואשמעה (במדבר ט') חלוף הנקודות הוא בדרך זר וכן הודה ר' דוד קמחי זכרו לברכה. השביעי אומרו בדברי הימים לשאול באוב לדרוש כי די בשיאמר לשאול באוב אי נמי ולדרוש באוב אבל לשאול באוב לדרוש הוא לשון מבולבל לפי הנראה ממנו בלי ספק אלו הן כלל הספקות.

ולזאת היה משרע"ה מוכן כל רגע לנבואה כמ"ש עמדו ואשמעה וכו' וכמ"ש רז"ל. וכן היה משיג נבואתו בכל המקומות באיזה מקום שיהיה בהשואה גמורה בלא שום חילוק כלל. כמאמרם ז"ל בשמות רבה פ"ב ובבמד' רבה פ"ב ובחזית סי' ג' בפסוק עמודיו עשה כסף ז"ל למה דיבר הקב"ה עם משה מתוך הסנה וכו' ללמדך שאין מקום פנוי בארץ פנוי מהשכינ' שאפי' בתוך הסנה היה מדבר עמו עכ"ל. והוא כפי בחי' מדרגתו הנוראה.