במדבר ט:יא מחשבת ישראל: נר מצוה וגבורות השם

ועוד יש לך לדעת, כי בבריאת השם יתברך את עולמו ראוי שיהיו נרמזו המלכות זה. כי בשם י"ה ברא השם יתברך את עולמו, עולם הבא נבראה ביו"ד משמו הגדול, והעולם הזה נברא בה"א משמו הגדול (מנחות כט:). וזה כי שם י"ה ברוך הוא, היו"ד מן שם י"ה מורה שהוא יתברך אחד ואין בו חלוק כלל, כי היו"ד שהיא קטנה, אי אפשר לחלקה, רק היא אחת. ולכך היו"ד מורה על שהוא יתברך אחד. והה"א מורה, כי אל תאמר כי הוא יתברך אחד ואין כחו יתברך על הכל, והוא כמו שאר דבר שהוא אחד, ואין כחו על הכל, אבל השם יתברך הוא אחד, וכחו מתפשט אל הכל. וזה מורה הה"א משמו הגדול, כי הה"א יש בו הד', ויש בה נקודה תוך הד'. וכבר אמרנו כי הד' מורה על ההתפשטות של ד' צדדין. וזה מורה, כי עם שהוא יתברך אחד, יש בכחו הכל. לכך, מה שהיו אומרים שאי אפשר שיהיה הוא יתברך אחד בעולמו, כי אם כן לא היה נברא ממנו רק אחד. כי תמיד מתחייב ונברא מן הפועל דבר שהוא מתיחס אל הפועל; כי מתחייב מן האש שהוא חם, וכן הקרירות מתחייב מן הפועל שהוא קר, וכן כל הפעולות הבאות מן הפועלים כל אחת היא מתיחסת אל הפועל. ולכך גזרו ואמרו, מן הפועל שהוא אחד לא יבוא ממנו גם כן רק פעולה אחת. וכאשר נראה לפנינו רבוי פעולות מתחלפות בעולם, דבר זה מורה על התחלות מתחלפות. וכבר בארנו זה במקום אחר ובטלנו שבוש זה. הפך זה, כי מורה רבוי הפעולות על התחלה אחת, כמו שבארנו זה באריכות בחבור גבורת השם אצל קרבן פסח, שצוה לאכול (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים", עיין שם. ודבר זה מורה הה"א, כי הה"א יש בה ד', אשר הד' מורה על ד' רוחות, ויו"ד הקטנה שבתוך הד' הוא אחד, כנגד האמצעי, והאחד מצטרף אל הכל והוא מקשר הכל. ולפיכך באות ה"א ברא השם יתברך העולם הזה, כי העולם הזה יש בו חלוק, ועם כל זה הוא עולם אחד, כי הריבוי הזה הוא לאחד. ועולם הבא שהוא אחד לגמרי, נברא ביו"ד.

ומי שלא עשה פסח ראשון, יעשה פסח שני בחדש השני (במדבר ט, יא), והוא מורה על העבודה של יחידים, שהוא בא בחדש השני. ואינו רק יום אחד, יום פרטי בלבד, אבל חג המצות הוא שבעה מספר כללי, כי העבודה הראשונה מצד האומה הכללית, אשר נקרא "אלקי ישראל" (שמות ה, א), ופסח שני מצד הפרטי, ולכך הוא יום אחד. והוא בחדש השני, כי ראוי הוא כך, כי ראשון הוא עבודה הכללית, ואחר כך הפרטית. וכדי להורות שהוא יתברך אלקיהם על כל פנים, לפיכך אין רבים נדחים, אפילו הם טמאים יעבדו לפניו.

ופירש הרמב"ם ז"ל (הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ב) דבעי כזית לטבול ראשון. אבל בטור אורח חיים (סימן תעג ס"ו) פסק דלא בעי כזית, דלא הוי טבול ראשון אלא משום היכר תינוקות, ולהא מלתא לא בעי כזית. דודאי במלתא דכתיב אכילה, כמו מרור (במדבר ט, יא), צריך כזית, אבל מלתא דלא הוי רק משום היכרא, למה צריך כזית. ויראה שהסוגיא (פסחים קיד:) כדברי הרמב"ם דבעי כזית, מדדייק ריש לקיש דמצות צריכות כונה, דאי אין צריכות כונה, למה לי טבול שני, והא טביל ליה חדא זימנא. ומאי מוכיח, נימא דטבול ראשון לא היה שם כזית, ולכך צריך טבול שני לצאת ידי מרור. ואין לומר דמקשה שיטבול כזית בטבול ראשון, ויהיה יוצא בו מצות מרור. דזה אינו קשיא, דמצות מצה יותר להקדים למרור, כדכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים יאכלוהו". ובהדיא מוכח דעיקר אכילת מרור עם המצה, כדאמרינן גבי טבול ראשון (פסחים קיד:) דלא בעידן מצוה אכיל ליה, בבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה. ופירש רשב"ם ז"ל (שם) לכך הוי טבול ראשון שלא בעידן מצוה, משום דמצות מרור עם המצה. ואם כן נאמר לעולם מצות אין צריכות כונה, וכיון דמתחלה אכל פחות מכזית שלא בעידן מרור, לא יצא, וצריך טבול שני בעידן מרור, ואכל כדי כזית. אלא בודאי בעי בטבול ראשון כזית, והשתא הוי שפיר. ואף על גב דלא הוי טבול ראשון רק משום היכר תינוקות, כיון דהיכר תינוקות ממה שאוכלין שתי פעמים ירקות, ואין אכילה פחות מכזית (פסחים לב:), ולכך צריך בטבול ראשון גם כן כזית. וכך הלכתא, וכך ראוי לנהוג.