במדבר ט:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, לנבוכי התקופה והצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם איש שה לבית אבות שה לבית. עם היות שידיעת הדבר והכרתו מכל צדדיו בשלמות תהיה בכל ארבע סבותיו החומרית והצורית והפועלת והתכליתית כמו שנודע אצל החוקרים. הנה להיות כל אחד מהן תשובת שאלה מיוחדת לצד מצדדי הענין ההוא הנודע מארבעה רבעיו כבר יקרה שתספיק אחת ממנה או שתים או שלש להשיב אל כתות השואלים כפי שלימות דעתו או קיצורו מהצד אשר תעוררהו השגחתו בו. המשל אם יושאל לך מאיש שוגה ומפתי למה היה זה הדביר ואתה השיבותה לו לפי שהיו עציו ואבניו כבר יתפייס דעתו הגס ויחשוב איפשרות מציאותו למציאות חומרו בחיוב. אמנם אם יחסר קצת פתיותו לא ימנע בזה מלשאול שכמה פעמים הוא רואה עצים ואבנים מבלי שיהיה מהם דביר עם כל זה אם תשיבהו אז בסבה הפועלת ותאמר לו לפי שהיה פלוני החרש שבנאו כבר יספיקו לו שתי הסבות האלה לחיוב מציאותו. אבל אם היה יותר פקח גם בזה לא תתישב דעתו עד שיודיעוהו הצורך המביא אל הפועל לבנותו וכשיאמרו לו שתכליתו הוא למחסה ולמסתור כבר ישתוק משאלתו. אמנם האיש הלבוב לא ישקוט ולא ינוח עד יעמוד על צורת הבית ותכונתו בכללו וחלקיו עד שמתוכן ידע שאין התכלית להיות סתר לו לבד כי אם שיהיה בית זבול ומקום מקדש מלך והיא תכלית הידיעה ושלמותה: והנה לפי שהיו כתות האנשים על זה המספר החכימה תורת האל יתעלה לדבר מהענין אשר אמרנו מסבות הפלאים וסדרן עם ארבע מדרגות בני האדם אשר עליהם אז"ל כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. כי אל החכם נתייחדה חקירת הסבה הצוריית עם כלל שאר הסבות. ואל הרשע נתיחדה התכליתית עם שלא ימלט מהחומרית והפועלת. ואל התם הפועלת עם החומרית. ואל שאינו יודע לשאול נתיחדה החמרית לבדה. והוא ענין נכבד יתבאר אמותו בהמשך אל הארבע פרשיות אשר ידבר בארבעתן. אולי כפי מה שאומר. וזה כי הוא מהמבואר כי מכת בכורות הנזכרת בפרשת החדש להיותה גמר וסיום האותות והמופתים ההם המציא בה האל יתעלה כל סגולות שלשת הסימנים שקדמו שנתבארה בהם אמתת מציאותו יתעלה והשגחתו ויכלתו על הצד היותר שלם שאיפשר כמו שביארנו היטיב בשער ל"ו והנה לפי זה היה זכרון זאת המכה הנפלאה עם לקיחת הפסח הנעשית על ידה עם מצות החגיגה ושמירת המצות וכל אשר יעשה בה ענין מספיק להגעת שלמות האמונה בפנות ההם האלהייות וגם בקבלת עבודתו והפקת רצונו בכל מעשיו כי על כן כלל שני העניינים הללו בפרשת החדש הנזכר. הענין הראשון עד והיה הדם לאות וגו'. והענין השני מוהיה היום הזה לכם לזכרון כמו שהוא מבואר מענינם כלומר בשתים אלו תתחתנו בי היום. (ג) והנה אחר שנצטווה משה על זה הענין כלו בפרשה ההיא הנה הוא יתברך בחכמתו האלהית חלק הלמוד לעם באופן יגיע תועלתם למתלמדים על הד' פנים שאמרנו על הצד היותר נאות שאיפשר. וזה כי מה שיגיע ממנו תועלת באמונות האלהיות שהוא העקר קבע בה מסמרות תחלה בפרשת משכו ויחד אותו לזקנים שנאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל ולזה לא זכר שם רק שחיטת הפסח והזאת דמו על המשקוף ועל המזוזות ועבר יי' ופסח ה' שזה מה שיכלול אמיתת מציאותו ויכלתו והשגחתו ועשאו ראיה מופתית כנגד הרשעים עזי נפש המערערים על אלו הפנות: (ב) והוא מה שאמר שם והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם כי לא כיון בכאן אל השואלין בדרך שאלה וחקירה ליסודות רק אל הגוזרים אומר בתורת ערעור ופקפוק כי רבים הם. דוגמת מה שנאמר ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלהי ישראל וגבול נתן ה' וגו' (יהושע כ"ב.) כי הוא ודאי לשון ערעור ופקפוק. ומכאן אחז"ל רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וגו'. כי ראו שהכתוב ייחדו מכל הבנים בלשון עירעור וקנטור ולזה הוא מבואר כי אומרו מה העבודה הזאת לכם וגו' הוא כאומרו מה לכם ולעבודה הזאת וגו' כלומר מה בצע כי נעבוד אלהים והוא ערעור על התכלית ולזה ייחד הכתיב תשובתו ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'. כי בזה נתבררו אצלנו תכלית האמות מציאותו ויכלתו והשגחתו. ולזה ראוי לכוין אליו העבודות כדי שתשאר האמונה הזאת תמיד בלב האנשים והיא סבה תכליתית נכבדת מאד אמנם הם ז"ל ראו להקהות את שניו בהחליף הכתוב הזה ושום תשובתו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וגו'. לאמר שאין צריך לומר שלמדנו שם בענין ההשגחה שהוא ית' מבדיל ומבחין בין עם לעם כמ"ש הכתוב בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל אלא שהוא מבדיל ומבחין בין איש לאיש מהאומה לתת לאיש כדרכיו עד שמזה יתברר שאלו היה הוא ורעיו שם לא היה נגאל שום אחד מהם אבל נגפים עמהם והרי היא תשובת הכתוב אלא שחדדו אותה בחריפות זה הדקדוק שבכתוב השני מכל מקום כל זה הוא מענין התכלית. והנה אחר שנאמר וילכו ויעשו וגו' ונזכר ענין המעשה באומרו ויהי בחצי הלילה כמו שנתבאר בשער המכות נאמרה פרשה אחרת וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת הפסח ומהכרח בעניינה שעם שלא זכר בתחלתה רק חקת הפסח כי בו נכללו עדותיו חקיו ומשפטיו. כמ"ש במקום אחר (במדבר ט׳:י״ד) כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה והפסח בכללו הוא עדות כאמרם (פסחים קט"ז:) פסח זו שאנו אוכלין על שום מה וכו' גם פרש' זו יראה שתכללם כלם כי איסור העבדים והערלים יורה ויעיד כי הנס ההוא וכל כיוצא לא נעשה אלא לבני בריתו של אברהם אבינו והבנים בניו כי זה מה שראוי שיקובל בזה בלי ספק וענין אומרו בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבשר חוצה וגו'. ועצם לא תשברו בו הוא מכלל החקים אשר לא ידע טעמם יפה. ואומרו כל עדת ישראל יעשו אותו וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' וגו' תורה אחת יהיה לכם וגו'. הוא מכלל משפטי התורה האלהית המוטלות עליהם וראוי היה לפי זה שיסמוך לכאן, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. (א) אלא שעקר השאלה הזאת ותשובתה היא יותר ראויה בעצם וראשונה בתורה בכללה שהוכללה בשלשה מינים אלו וכל חכם לב ראוי שיעיין לדעת מה טיבן של חלקים אלו אצל התורה בכללה ומה תועלתן ויחקור אם יפול בהם ההכפל או המותר או לא. וזה כי לפי מה שיראה בתחלת המחשבה כי העדות והחקים ענין אחד להם במה שהתועלת המגיע משני המינים הוא הכנעת העושה וההשתעבד אל עשייתם בבחינת שהוא מצווה ועושה מאל עליון שאי אפשר לו להפטר מעשו' רצונו וכאלו שני העניינים מכוונים להעיד על מציאותו. וזה יהיה מגונה מצד בא הכפל בדבר שאינו צריך. וקשה עוד מזה כי החלק המשפטי בכל שיכלול הדינים אשר בין איש ובין אחיו ובין גרו הנה הוא מותר גמור כי זה וכל מה שיצטרך לחיות חיים מדיניים היה איפשר אל השכל האנושי להמציאו ולסדרו כמו שכן נמצאו עליהם מעולם בנימוסי הגוים עם ועם ככתבו וכלשונו. ומתנאי השלם כי לא יגרע גם לא יוסיף. והרי הם שאלות עצומות מפאת צורת המצות ומהותן ראויות אל כל איש נבון וחכם כמו שאמר חכם מה הוא אומר מה העדות וגו'. ובאה שם התשובה נכונה מאד, ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'. ויתן ה' אותות וגו' ואותנו הוציא משם וגו'. ויצונו ה' וגו'. וצדקה תהיה וגו'. והענין שלמדהו דעת תועלתן והפרדתן שאין הדבר כמו שחשב אמנם חלק העדות הוא סימן לאשר גמלנו כל חסד ורב טוב כי זה מה שיכריח האדם להיות לעבודתו יתברך בתכלית החיוב והוא מה שהודיעו באומרו עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' אלהינו וגו'. כי אז קנה אותנו לעבדים נמכרים לפניו כי נתן פדיון נפשנו ומחירנו אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו כלומר לא נוכל לכפור מה שראינו בפרעון מחירנו ואותנו הוציא וגו'. הרי שיש לו עלינו טענה חזקה להכריחנו אל כל מצותיו ולעבוד עבודתו וכמו שאמר בכל מקום (דברים ה׳:ט״ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'. ועל הדרך הזה אמר המשורר אנא ה' כי אני עבדך וגו' פתחת למוסרי (תהלים קט"ז). ירצה במה שפתחת מוסרי מאויבי הרודים עלי קנית אותי לעבד עולם בן האמה שאין עבדו' חזק ממנו. סוף דבר הודיעו שזהו ענין העדות: ואחר נעתק אל טעם החקים ואמר (דברים ו') ויצוונו ה' לעשות את החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו וגו'. וזה שהודיעו כי מלבד התועלת ההוא הנודע לו בהם יש תועלת נפלא והוא שיש בכל המצות תוחלת שכר רוחני ונצחי נוסף על מה שיועילו לחיות חיי שעה כי מזה הטעם כל המצות כלן נקראות חוקי' מצד שנעו מעגלותיהם ולא נדע איך יושג בהם זה התועלת הנצחי כי מה שלא נדע עניינו מהו איך נשכיל אופן השגתו ולעורר על זה בא החלק המיוחד מהחוקי' אשר לא יורגש מהם תועלת לחיי האדם כלל כמו שהוא באיסור חזיר ושאר המאכלות ולבישת כלאים והדומים כדי שנדע בהם שמזה המין יש בכל המצות כלן וזה יתבאר עוד בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והוא מה שביאר יפה באומרו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כפי מה שפיר' אותו המורה פ' נ"ז ח"ג. עם שיש לנו פירוש אחר יבא בפרש' אם בחוקתי שער ע' ב"ה. והנה על חלק המשפ' יצוה שיודיעוהו ענין נכבד ראוי שידע אותו כל בעל תורת משה רבינו עליו השלום והוא כי נוסף על מה שיכללו המשפטים האלהיי' מהצדק והאמות יותר מכל הנמוסי' האנושיים יש בהם תועלת נמרץ והוא מה שיקרה אל המתעסקי' בהם ההשארו' הנפשי וההצלחה האחרונה לחיי העולם כמשפט כל שאר המצות שמחזיקים בהם ודורשים אותם ומקבלים עליהם שכר והוא מה שביארו דוד המלך באומרו (תהילים י״ט:י׳-י״א) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב וגו'. והוא מבוא' ובפרש' ואלה המשפטים יתבאר הדרוש הזה על השלימות הזה ב"ה. והוא עצמו מה שכללו באומרו (דברים שם) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו והטעם מבואר. וראוי שתדע כי לחלק שקראו החכם בשאלתו משפטים הוא מה שקרא עכשו מצות כמו שקראו כן בתחלה כשאמר (שם) שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקיו אשר באה השאלה עליו מה העדות והחקים והמשפטים הרי כאן שאלת החכם בכל חלקי התורה בכללה ותוכן תשובתו בכל חלקיה וראויה היתה שתיעשה בפרש' זאת חקת הפסח אשר היינו עליה כפי מה שביארנו מענינה אלא שהניח ענין המצוה החלקית שיובן וידר' מתוך הענין הכללי שהוא דרך נכון בכמו זה: ולפי שראו חז"ל זה הענין הנכבד זווגו השתי פרשיות יחד ושמו הפרטי תשובת הכולל להורות שגם השאלה תצדק עליו וכאלו אין בכלל אלא מה שבפרט ולזה אמר (במכלתא שם) אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וגו'. כלומר שיאמר לו טעמי הפסח בעדותיו חקיו ומשפטיו כאשר הם בתוך הפרשה הזאת כמו שביארנו כ"א יתבונן בהם ובטעמ' הנכון ולא יבטל אותם בטעמי' חצוניים הכל ימצא בתוכם עד שיגיע לו מזאת המצו' הפרטית מה שרצה מכלן כי הוא דבר ראוי שיובא לכאן לתועלת ענייני הפסח ופרסומו והנה הוא מבואר שהשאלה והתשובה הזאת הכל הי' מפאת הסבה הצוריית אשר למצות:

לא רק על הפרטים מבני ישראל חסה התורה – אך גם על הפרטים משאר האומות, הבאים להסתופף תחת צל קורתנו, פרשה התורה את כנפיה, אם כי על ידי זה סבל כל הכלל הישראלי. דבר זה אפשר לראות ביותר מהלכות גרים. אמרנו – ״‎הלכות גרים״‎, אבל באמת, אין בתורה אלא חוק אחד והוא: ״‎חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח״‎ (במדבר ט, יד). וחוק זה יקר כל־כך בעיני התורה, עד שכמה וכמה פעמים כפלה אותו. התורה אינה מסתפקת בזה רק בחוקיות בלבד, אך דורשת מאיתנו גם אהבה, שנאהוב את הגר בכל לבבנו ובכל נפשנו – ״‎וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר!״‎ (דברים י, יט).

יסוד היסודות ושורש השורשים שלה הוא צלם הא־לוהים שבאדם והרוחניות המוחלטת השוררת בכל, ושבמקום האנוכיות הגסה מעמדת את האנוכיות ממין אחר לגמרי, את ה״‎אנוכי ד׳ א־לוהיך״‎. וסוף דבר הכל נשמע של לאומיותנו הוא: ״‎וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״‎ (ישעיה ב, ב); לא נסגור את השערים ולא נשאל כלל לוויזה ולתעודת מסע. כך התנהגנו תמיד הלכה למעשה גם לפנים, ופסקנו הלכה למעשה ש״‎חוקה אחת לאזרח ולגר״‎ (על פי במדבר ט, יד).