במדבר ט:יז מחשבת ישראל: לנבוכי התקופה ומורה נבוכים

היוצא מזה, שנפש האומה הישראלית הוא עצם נבדל ומתקיימת גם אחרי שיצא גופה מן העולם, כשם שהתקיימה טרם שיצא גופנו לאוויר העולם. היינו ארבעים שנה במדבר וענני כבוד סככו עלינו, ״‎וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״‎ (במדבר ט, יז), אבל נפש שאר האומות היא רק מין הרמוניה, וכשנופץ הכינור – פוסקת היא מאליה להתקיים כלא היתה כלל מעולם.

וכן אמרו: ״על פי יי יחנו ועל פי יי יסעו״ היה מספיק בסיפור. ויעלה בלב האדם מתחילת מחשבה כי כל מה שבא אחריו בזה הענין הוא הארכת דברים אין צריך – רצוני לומר: אמרו: ״ובהאריך הענן וגו׳, ויש אשר יהיה הענן וגו׳ או יומים וגו׳״ – ואני אודיעך טעם אלו הפרטים כולם. וטעמם הוא – לחזק הענין ההוא, לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום, ש׳ישראל׳ תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו – כאמרו: ״נבוכים הם בארץ״. וכן קוראים אותו הערביים עד היום – רצוני לומר: ה׳מדבר׳ ההוא קוראים אותו – מדבר התעיה, ויחשבו ש׳ישראל׳ תעו ולא ידעו הדרך. והתחיל הכתוב לבאר ולחזק כי המסעות ההם שהיו בלתי מסודרות, ושובם בקצתם פעמים, והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה, ובמסע אחד יום אחד, ובאחר לילה אחד – הכל בשיעור אלהי. ולא היה זה תעיה בדרך, רק לפי העלות ׳עמוד הענן׳ – ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם. וכבר בארה ה׳תורה׳. כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול – רצוני לומר: הדרך אשר בין חורב אשר באו אליו בכונה כמו שציוה האלוה ית׳: ״תעבדון את האלהים על ההר הזה״ ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב, כמו שבא בכתוב: ״והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך״; והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום – כאמרו: ״אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע״ – ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה, אבל טעם העיכוב הוא מה שכתוב ב׳תורה׳.