וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃
עקידת יצחק
והיותר נכון שיראה לי במאמר זה הוא שרצו לבאר עד היכן מגיע כח שמוש החכמים. וכמו שאמרו (ברכות ז':) גדולה שמושה יותר מלמודה שהרי אלישע ע"י שיצק מים על ידי אליהו ז"ל זכה ומלא מקומו וכן אמרו (במדבר רבות פ' י"ז) על יהושע נוצר תאנה יאכל פריה וגו' (משלי כ״ז:י״ח). שאע"פ שהיו בדור זקנים וחכמים ממנו כמו שהיו בדורו של אלישע זכה לעוצם שמושו התמידי למלאת מקום רבו. ואל הענין הנכבד הזה אמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. וזה שהחמה הוא כמלך בגדודי השמים וכל צבאם ושאר הככבים הנבוכים כמשרתים לה. והנה היה דרך המלך לסבוב כל אפודת המזלות שנה בשנה חדש בכל מזל וכה משפטו כל ימי עולם סובב סובב הולך כי שם ביתו וכמ"ש (תהילים י״ט:ה׳) לשמש שם אוהל בהם והנה שאר הככבים אינם הולכים לרגלו ואינם שומרים משמרתו כל אחד הולך גם הוא בדרך ההוא או קרוב לו איש אל עבר פניו ופגעו בו לא יחוש אליו. אמנם הלבנה חגרה בעוז מתנים ותרץ ותתצב לפניו בכל מזל ומזל שני פעמים א' בדבוקה ואחד בניגוד' כלומר הנני הנני לעמוד לפניך ולא תסור מעשות כן כל ימי עולם. והנה הלבנה נוטלת פרס מהשמש כי היא מקבלת אור ממנו ולא זולתו מהככבים והוא משל מפואר מאד אל הסבה אשר זכה בה יהושע לקבל פרס מרבו למלאת מקומו יותר מכל זקני דורו כמו שאמר ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל. וכבר היה ענינם בתוך הנביאים כענין שני אלו המאורות בין שאר הככבים כי כלם נקראו על שם נבואתם ישעיה הנביא ירמיה הנביא יחזקאל הנביא וזולתם כמו שנקרא ככב שבתאי ככב צדק ככב מאדים וזולתם. אמנם משה ויהושע לא נמצא לעולם שנקראו על שם נבואתם לומר משה הנביא יהושע הנביא אלא משה ויהושע סתם בשמם כמו שאומרים שמש ירח או חמה לבנה כי פני משה כפני חמה וכמו שאמר הקב"ה בעצמו (במדבר י״ב:ז׳) אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו'. וכן פני יהושע כפני לבנה. והנה הזקנים שבאותו הדור כבר זכו לקצת זה היחס שלא נקראו נביאים לגדולתן אבל נקראו זקנים כתוארם הכללי כמו שכתוב בפירוש (שם י"א) אספה לי שבעי' איש מזקני ישראל וגו' וירדתי ודברתי עמך שם וגו' ונאמר בסוף ויאסוף שבעים איש מזקני ישראל וגו' וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' ונאמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו. הנה שאף על פי שהתנבאו לא נקראו מעולם נביאים אלא זקנים לפי שנאצל עליהם מרוחו של משה ונשתתפו עמו במעלה זו כמו שאמרנו וזו היא מדרגת הזקנים אשר נאמר עליהם (שופטים ב׳:ז׳) ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל. ולסדר מדרגותם במעלתם אמרו במשנה (אבות פ"א) ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ומ"מ לאותה מדרגה שירדו ממדרגת יהושע לעצלתם והתרשלם אמרו אוי לה לאותה בושה כלומר שאם ירגלו בהרגלו ישיגו בהשגתו. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ה) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים אמר לו הקב"ה לא כך התנתי עמך כשיהיו פני כועסות יהיו פניך מרצין את פני. וכשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצין את פניך וחזור בך והכנס במחנה. הנה שפירוש שנתרחק מהם לקנאת ה' צבאות והיא היתה הסבה ששב אפו מהם עד שצוה אותו שישוב ובענין השבתו אמרו (שם) א"ל הקב"ה משה שוב אל המחנה א"ל איני חוזר אמר ליה אם אין אתה חוזר יהושע בן נון נער הוי יודע שהוא באהל. משל למטרונה שכעסה על בית המלך ויצאה לה חוץ לפלטן והיתה יתומה אחת מתגדלת עמה בפלטין שלח המלך אצלה חזרי למקומך ולא בקשה לחזור אמר לה אם אין את חוזרת הוי יודעת שאותה יתומה נתונה בפלטין כך א"ל הקב"ה למשה שוב אל המחנה ואם לאו יהושע בתוך האהל לפיכך כתוב ושב אל המחנה מי גרם למשה ששב אל המחנה משרתו יהושע בן נון. וכל אלו הם ענינים צחים להם ז"ל להורות על געגועו חביבותו עמהם עד שיאמר לו שאם הוא לא יטפל בהם הוא ית' יבקש מי שיטפל ושלא יעזוב אותם בשום פנים והוא מה שראוי לפרש בזה החלק מהספור המועיל מאד לפתוח שערי תשובה לכל עון ולכל חטאת הן יחיד הן צבור כמו שאמרו ז"ל במדרש (ע"א ד:) שביארנוהו בהקדמה שהיסוד הזה הוא לנו פתח תקוה לכל ישועתנו כמו שכתבו כל הנביאים שזכרנו בשער ג' ובכללם אמר ירמיהו (ל"ג) הנני מעלה לה ארוכה ומרפא ורפאתים וגו'. והשבתי את שבות יהודה וגו'. וטהרתים מכל עוונם אשר חטאו לי וסלחתי לכל עונותיהם וגו' והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת לכל גויי הארץ אשר ישמעו את כל הטובה אשר אנכי עושה אותם ופחדו ורגזו על כל הטוב' ועל כל השלום אשר אנכי עושה לה. יורה כי יסוד כל הטובות המקוות הוא התשוב' והסליח'. ואחד מחשובי הדור ונבוניו הסביר לי בזה הכתוב כונת המשורר באומרו (תהילים ק״ל:ד׳) כי עמך הסליחה למען תורא כי ענין הסליחה הוא אשר אמר (ירמי' שם) וסלחתי לכל עונותיהם אשר חטאו לי ואשר פשעו בי ומאמר למען תורא הוא מה שאמר ופחדו ורגזו על כל הטובה. והוא ענין נכון מאד קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי:
גבורות השם
ודוקא מספר שבעים הוא ראוי אל התחלה הפנימית שלהם, שמספר שבעים, בעבור שמספר "סוד" הוא במספר שבעים, מורה על מדריגת המספר הזה העליונה הפנימית. ולכך לא תמצא בתורה מספר משוער רק עד שבעים; וזה כי תמצא בתורה מספר עשרה משוער למעשר (דברים יד, כב), ומספר עשרים משוער ליוצאי צבא (במדבר א, כ), ומספר שלשים ללוים שיבא לצבא צבא באוהל מועד (במדבר ד, ג), ומספר ארבעים למלקות (דברים כה, ג), ומספר חמשים שישוב הלוי מצבא העבודה (במדבר ח, כה) וליובל (ויקרא כה, יא), ומספר ששים, שעד ששים שנה יש ערך מחולק לפי השנים, ומן ששים ולמעלה אין ערך לפי השנים*, ומספר שבעים לשבעים זקנים (במדבר יא, טז), ומן שבעים ולמעלה אין כאן מספר משוער. וכל זה כי המספר השיעור מן הדברים הנגלים, ויותר ממספר שבעים אין גלוי ושעור. ולכך בא מספר "סוד" בגמטריא שבעים, להורות על מדריגה הפנימית של מספר שבעים, ואין אחריו דבר.
גן נעול
מצות כבוד חכמים וזקנים, לקום מפניהם ולהדרם. אמר (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". והמצוה הזאת כוללת כבוד התורה והחכמה ולומדיה. כי אין סגולה יקרה יותר מן החכמה, כמו שבארנו. ולכן באה המצוה לקום מפני הזקנים להדרם ולכבדם. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לב, ב) "'מפני שיבה תקום'. יכול זקן אשמאי? ת"ל זקן. ואין זקן אלא חכם. שנאמר (במדבר יא, טז) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. ר"י הגלילי אומר אין זקן אלא זה קנה חכמה. שנאמר (משלי ח, כב) 'יי' קנני ראשית דרכו'. ע"כ. כלומר "זקן" נוטריקון "זה קנה". ואין קניין נפש אלא חכמה. שאם אין מאסף חכמה באדם, אין שאר קניניו כלום. אפילו תאמר, קנה שכל. קנה בינה. קנה נדיבות. קנה אומץ הלב. הנה אם אין חכמה קדומה, ישתמש בכל קניניו לבטלה. כי החכמה גברת ממלכת על כל כחות הנפשיות, ואם תחסר ינהג בכל קניניו שלא כמשפט. וּרְאָיָה: "יי' קנני ראשית דרכו". כלומר החכמה היתה ראשית דרכו. ועל ידה נוהג בכל דרכיו. וכבר בארנו זה למעלה (חדר ב' חלון ט'). ולכן כפי חכמת האדם ובינתו יוסיף לכבד ולהדר אנשי החכמה ובעלי התורה, בעבור מעלתם הגדולה. וזה כדרך יראת ה', שהיא בעבור כבודו וגדלו כביכול. כן יירא את החכמים בעבור כבוד נשמתם, שחָרות עליה מכתב אלהים התורה והמצוה. אמרו קדמונינו ז"ל (כתובות קג, ב) על יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, והיה קורא לו רבי רבי מרי מרי [ע"כ]. ואתה יודע מעלת המלך הזה שהעיד עליו הכתוב (דהי"ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי יי'" ובארנוהו למעלה. כי ברוחב בינתו ויראת השם ואהבתו שהיו תקועים בלבו, ובינתו בתורה ואהבתו אליה, היה מכבדם כל הכבוד הזה. וכן הולך הענין בין רב למעט בכל הנפשות. אמרו ז"ל (פסחים כב, ב) "'את יי' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". עוד אמרו "איזוהו הידור? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו". והמכבד את החכמים ומהדרם, יעשה הרבה לכבודם בגוף ובממון. וכענין שהזכירו ז"ל (פסחים נג, ב) ממטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים. וכן (כתובות קיא, ב) הנושא בת ת"ח והמשיא בתו לת"ח. כללו של דבר, כפי רוב קיום מצוה זו במחשבת הלב, כן תרבינה הפעולות הנכבדות בענינה: