במדבר יא:כג מחשבת ישראל: עקידת יצחק

ואני שמעתי מאחד מחכמי פלוסופי עמנו ומחשוביהם (הוא ר' אברהם בן ר' שם טוב ברב"ג בספרו דרך אמונה מאמר ב' שער ז') שהיה מחטיא מאד האומר כי משה חטא בשום פנים כי הוא היה רואה שאם הונח כן תפול התורה בכללה וזה משפטו יסוד מוסד אצלינו שתורתנו האלהית היא שלימה בכל מיני השלמות עד שתכלול כל מצוה וכל מניעה שאפשר לזכות ולחטוא בהנה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. והנה שלימותה וכללותה על זה האופן יחייבו שיהיה בטבע האפשר שיצא איש אחד אל המציאות שיקיים אותה בכללה ושלא יחטא בה כלל שאם היה נמנע להיות איש שלא יחטא כבר יהיה האדם חוטא בהכרח ואיש כזה אינו ראוי ליענש אבל יהיה איפשר. ולא עוד אלא שחוייב היותו נמצא שאם לא כן יהיה גם כן שלמות זאת התורה על זה האופן לריק. והנה אם נודה שמשה חטא בה הנה כבר יקרה בטל מהנחתנו המצא זה האיש והוא שהאיש ההוא המונח נמצא על זה תתאר מהשלימות יהיה יותר שלם ממשה ומזה חוייב שתנתן על ידו תורה יותר שלימה כי הנבואה תוקש אל הנביא אשר תושפע עליו וכבר שמנוה היותר שלימה שאפשר והנמשך ממנו הוא בטל. ולזה נאמר בהקש החלוף אם הונח שחטא הנה אם כן לא היתה תורתו שלמה אבל תורתו היא שלימה בלי ספק אם כן הוא לא חטא. זו היא דרך ראיתו והוא מסתייע מהמאמר ההוא שזכרנו ראשונה שנאמר בו שמשה ואהרן קיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו (שבת נ"ה.) כלומר שלא חטאו כלל והיה משתדל לבאר הכתובים המעידים על חטאתו בשיוסבו על כלל ישראל כענין חטא ישראל דעכן (יהושע ז') ומאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי (שמות ט״ז:כ״ח) וכיוצא ואמר שעונש מיתתם היה עונש לכלל ישראל לא להם כי על כן אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (במדבר כ׳:י״ב.) ולא אמר על כן לא תראו וגו'. עד כאן תרף כוונתו ודבריו כפי מה שנשארו בזכרוני. ואני הנה ראיתי שאין דבריו אלה קיימי' מפני שלשה תשובות. ^*האחד מצד שיתוף. וכו' ר"ל בעבור היות שם בטל או נמנע שם משותף המורה על ב' מיני בטל אלה, תעה החכם ר' אברהם הנ"ל להחליף ולהמיר אותם יחד, ולחשוב כי מה שהוא רק בטל נבואיי, הוא גם בטל טבעי ובנה על זה יסודות משפטו, האחד מצד שתוף שנפל בגבולי משפטו ומופתיו שלא נזהר ממנו. ^*והשנית מצד דבקות וכו', ר"ל מלבד שטעה החכם הזה בהקדמתו זאת, בשיתוף ב' מיני בטל אלה, טעה ג"כ במה שרצה להמשיך ולהקיש מהקדמתו זאת. כי גם אלו יונח כדבריו שימצא בזמן מן הזמנים איש שלם יותר ממשה, לא נמשך עוד מזה שרק ע"י השלם ההוא ולא ע"י משה היה ראוי שתנתן התורה, (עיין תוכן השער ובפנים הספר לקמן ד"ה אמנם התשובה השנית) ועפי"ז צריכים אנו לגרוס פה בדברי הרב ז"ל שאין דבריו קיימים מפני שתי תשובות ולא מפני שלש כמו שנדפס בטעות. והשנית מצד דבקות הקודם בנמשך מה שהיה ענין השתוף שכבר נשתתפו בשני מיני הבטל. הבטל אצל הטבע או הכזב אצל הנבואה שהאחד הוא מסוג המציאות וההעדר. והשני' מסוג האמת והשקר וביאור זה שאע"פ שיהיה אפשר לקום אחרי משה מי שלא יחטא וכשיונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל אצל הטבע מכל מקום כבר בא העדות הנבוא יי שלא יצא האפשרות ההוא אל הפועל ושהאדם היותר שלם שהיה או שיהיה הוא משה רבן של נביאים כמו שאמר והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (שם י"ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' (דברים ל״ד:י׳). ולא יתבטל בזה כח האפשרות הטבעי כמו אם ינבא הנביא שלא תפיל אשה בשנה זו או שגתים או שלא תולד נקבה ודאי יתקיים דברו בהשאיר האפשרות הטבע במציאותו. וכשיונחו נמצאים שני הענינים ההם בזמן ההוא לא יקרה בטל אצל המציאות אבל יקרה כזב אצל הדבור הנבואיי. וכמה נבואות באו מזה המין לכל נביא ונביא המיעד הדברים אשר ימשכו אשר על המין הזה נאמר עתה תראה היקרך דברי וגו' (במדבר י״א:כ״ג). ^*כי כאשר לא יקרה וכו', ר"ל גם העדר ומניעת היות בשר לאכול חודש ימים לשש מאות אלף רגלי במדבר ובארץ ציה, היא דבר מצוי על פי מהלך הטבע ובכל זאת אחרי שהי"ת אמר לו "בשר אתן להם," הוא נמנע נבואיי שלא יהיה להם בשר רב כזה, וכן היות חוטאים בקרב ישראל ויהודה גם באחרית הימים, או היות אז ג"כ אנשים הבונים בתים ולא ישבו בהם, או נוטעים כרמים ולא יאכלו פרייהם בעבור שימותו תחילה. כל זה הוא אפשרי טבעיי, ובכל זאת הוא בעל נבואיי עפ"י מאמר הי"ת ב"ימים ההם וגו'", ומאה"כ לא יהיה משם עול ימים לא יבנו ואחר ישב וכו'". כי כאשר לא יקרה יהיה הדבר היותר מנוי אצל הטבע אבל יקרה בטל אצל המאמר האלהי. והנה הנבואה אומרת בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה (ירמיהו נ׳:כ׳) והרי האדם הוא אפשר על החטא כמו שאמרנו. אמנם אם ימצאו החוטאים בימים ההם הנה יהיה האפשרי אצל טבעם אמנם יקרה הבטל אצל הנבואה וכן בכל כיוצא בזה לא יהיה עוד עול ימים לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל (ישעיהו ס״ה:כ״ב) ורבים כמו אלה שבכלם נתחייב להאמין מה שתייעד הנבואה באחד מחלקי אפשרותם בהשאיר האפשרות הטבעי על ענינו כמו שאמרנו. והנה כאשר נבדיל בשני מיני הבטל האלו יתבאר שתוף הענין ועלה בידנו כי משה רבינו אע"פ שחטא הוא היותר שלם שהעיד עליו הנבואה שיצא ושהוא עתיד לצאת אל המציאות ולזה נתנה התורה השלמה על ידו. והפלא ממה שקבל מהמאמר ההוא שמשה ואהרן לא חטאו כלל איך לא זכר שנאמר במשה בתחלת ענינו ויחר אף ה' במשה (שמות ד׳:כ״ד) ובסוף ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שם) ואם אין שם חטא חרון אף ומיתה למה וכן אמר כמה פעמים ויתעבר ה' וגומר (דברים ג'). גם בי התאנף יי' (שם א'). ויותר קשה מאהרן השכח מעשה העגל שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (שם ט') והוא מבואר שהקרבנות הראשונים בשמיני למלואים היו לו ולכל ישראל לכפרת עון העגל ועוד נאמר ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' (במדבר י״ב:ט׳). ונאמר ויחר אף ה' בם וילך (שם). והוא עצמו אמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם). סוף דבר שאין עקר להנחה הזאת וכמו שיבא. אמנם התשובה השנית שאף גם זאת שנודה שיצא אל המציאות איש אשר לא יחטא כלל הנה לא בעבור זה יחוייב הנמשך והוא שיהיה הוא יותר ראוי להנתן דת על ידו כל שכן שתהיה יותר שלמה שמן המבואר שלא כל הראוי לנבואה ינבא אם לא שיסכימו תנאים אחרים הכרחיים. וברוך בן נריה סופר עד בדבר לפי הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' גם חז"ל מנו בתלמידיו של הללהזקן רבים שראוי שתשרה עניהם שכינה כמשה רבינו ורבי' שראוי שתעמוד להם חמה כיהושע אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכה כ"ח.). והנה א"כ נאמר שהיה משה רבינו היותר שלם שנמצא בזמן מהזמנים אשר הביא הצורך וההכנה מכל הצדדים להנתן תורה מן השמים על ידו. וכבר הגידו החכמים ולא כחדו אפשרות הנותן טבע חכמה ומדע על יד איש גדול ממנו כמו שאמר בסוף ההצלחות (ישעיהו נ״ב:י״ג) ירום מאברהם ונשא ממשה וכו' (תנחומא פ' תולדות) כמו שכתבנו פירושו בשער כ"ח. וכבר דחה הראב"ע ז"ל סברת מי שאמר שלא יתכן שליח השם ממיר דברו כמו שנראה מפירושיו ז"ל (פ' חקת) ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן כשיהיה השליח מהשם ממיר דבר מהשם ואם הוא ממיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אלו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאיננו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה ברצון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם (דברים א׳:ל״ז). הנה שהזכיר זה הדעת ובטלו לפי שהשם יקבל שאע"פ שחטא הוא אמת ותורתו אמת. והנה כי מה שחויב מבלתי המצא איש שלא יחטא שיהא האדם חוטא בהכרח ושלכן אינו ראוי להענש הנה מזה לא יקרה בטול לכלל רק אם יקח לו המשפט החלקי לכולל. וזה כי היות האיש ואפילו היותר שלם שבמין חוטא בשום דבר מהדברים שכללה אותם שלמות התורה האלהית כאשר הניח הנה הוא מוכרח מצד טבעו וכמו שאמר כי אין צדיק בארץ וגו' (קהלת ז׳:כ׳). וכמו שאמרנו ראשונ'. אמנם כאשר יהיה על זה האופן מקלות החטא או משלמות התשובה ודאי לא יענש ולא יקרה מזה בטול. וכמו שאז"ל אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא לאחר שיחטא וישוב (ר"ה י"ז:). אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש כי אם האדם מוכרח לבלתי היותו אלהי לגמרי לא הוכרח להיותו מעמיק בחטא ומורגל בו וזה מבואר. והנה אחר שהמין הזה מהחטא עם שהוא אפשרי על האדם ימצא על המעט ועל הזרות מי שלא יחטא בו ולא עוד אלא שבא העדות הנביאיי שלא ימצא וכל שכן שהחטא מהמין הראשון הוא הכרחי אליו מצד טבעו. הנה מזה יתחייב היות המות הגופיי הכרחי על האדם וא"א זולתו ^*כמו שכ' הרב וכו' ר"ל כי שם כ' לתלמידו וז"ל "אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי עד שיהא אבדו באבדי אשר אי אפשר מבלעדו. "היה בעיני או נאה בחיקך ובחיק כל נבוך וכו'. כמו שכתב הרב המורה בהקדמת החלק הג' אמר עד שיהא אבדו באבדי אשר א"א מבלעדיו רמז אל זה הענין מהמות והכרחיותו אשר עליו נאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז):

ואלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יי' ויסעו וגו'. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגו'. ומצרים מקברים וגו'. יאמר שצוה ה' שיכתבו כל מוצאיהם למסעיהם כדי שיהיו המסעות ההנה זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה. וראשונה יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים שהוא מהענינים הנוראים שהיו בעולם כמו שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו' (דברים ד׳:ל״ד). ולא עוד אלא שבצאתם היו מצרים מקברים את אשר הכה ה' כל בכור ולא חרץ לאיש מהם את לשונו ובאלהיהם עשה ה' שפטים ולא מפני זה נמנעו מצאת ביד רמה ובכבוד גדול ויסעו מרעמסס לסוכות ומשם לאיתם ומאיתם על פי החירות והוא הדרך אשר הסב אותם כדי שיאמר פרעה נבוכים הם בארץ ועל הכוונה שנתבאר' שם ומשם באו בתוך הים המדבר' ונעשו להם נוראות על ים סוף ואחר הלכו ג' ימים במדבר אשר נזכר שלא מצאו מים כי היה המדבר מקום נחש שרף וצמאון ולא מת אחד בצמא: ולא עוד אלא שחנו במרה ולא יוכלו לשתות מים ממרה ושם הורהו ה' עץ וימתקו המים ושם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט״ו:כ״ה). ומשם באו לאלים ובאלים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שם) כי ראה השם יתברך בצרכם והרוה צמאונם על צד היותר נאות שאיפשר. ומשם לשתי מסעות באו למדבר סין אשר נזכר שנתרעמו שם ואמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר וגו' (שם ט"ז) ושם נאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ונתן להם המן והשליו (שם) כמבואר במקומו. והלכו משם לדפקה אלוש ורפידים ולא היה שם מים לעם לשתות והיה מה שהיה בצור חורב להוציא להם מים מצור החלמיש ושם לסבת נסותם את ה' קראם ענין מלחמת עמלק (שם י"ז). ומשם באו אל מדבר סיני וקבלו שם את התורה אשר בה ספק להם מזון הנפש השכלות מן היום ההוא עד עולם. ומשם אל קברות התאוה אשר נזכר מה שנסי אל בפיהם לומר היוכל אל לערוך שלחן במדבר (תהילים ע״ח:י״ט) כמו שנתבאר שם ועם כל זה לא מנע להם כמו שאמר היד ה' תקצר (במדבר י״א:כ״ג). ומשם לחצרות אשר היה שם מעשה מרים ומחלקתו של קרח. ומשם לרתמה אשר ממדבר פארן והיה שם מה שהיה מהמרגלים וגזרת מתי מדבר והיא היתה סבה שהיו רועים במדבר שלשים ושמונ' שנה אשר הלכו בהם תשע עשרה מסעות עד הגיעם אל הר ההר בקצה ארץ אדום אשר מת אהרן שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שם כ'.) להודיע שלא חסר להם אהרן עד סוף הזמן ההוא שהיו לשם ואם בא אז הכנעני מלך ערד להלחם בם כבר נזכר שלא הזיקום ולא חסרום כלל אבל ישראל הכו אותו והחרימו את עריהם ואז הוצרכו לחזור קצת מסעות לקבור את אהרן כמו שזכרנו שם. ומשם ואילך כבר קרבו אל ארצם והלכו לצלמונה ומשם לפונון והוא הדרך אשר נאמר עליו ותקצר נפש העם בדרך וידברו העם באלהים ובמשה ומשפט הנחשים השרפים ורפואתם באומרו עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו' (שם כ"א.) ומשם לאובות ומאובות לעיי העברים בגבול מואב ומשם לנחל זרד ולעבר ארנון אשר במדבר אשר קראם הוא דיבון גד ועלמון דבלתימה אשר היו בהם הענינים הנפלאים ממעברות ארנון ומלחמת סיחון ועוג ומעשה בלק ובלעם המפורסם אשר אחר כל זה באו אל הר העברים אשר בערבות מואב אשר שם מת משה על פי ה'. והנה בזה זכר להם את אשר גמלם כל טוב בכל אשר הלכו כל הימים הרבים ההם וכמו שאמר להם משה בפירוש ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳): והנה אחר שסדר כל הענין הגדול הזה שהטיב עמם לשעבר אשר היה בו כדאי להיטיב האמונה ולחזק היראה וההכנע' ולהגדיל הבטחון במציאות התועלת והצורך בכל אשר יצוה סמך מה שעתיד לעשות עמם בהכנסם אל ארץ טובה ורחבה והפליג להיישירם וללמדם ולזרזם ולהתרות בהם כל מה שראוי לזרז ולהתרות כדי שיבאו בו בתכלית הידיעה וההכר' בלי ספק ואמר כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה (במדבר ל״ג:נ״ב-נ״ג) וכבר דברנו למעלה צרכה ואופן שמושה בשער הקודם. והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם וגו'. והכוונ' שלא ישכון זר בתוכם ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו'. והיה כאשר דמיתי לעשות וגו' (שם). הודיע אותם שכוונת האל יתעלה בהכנסם לארץ היא אשר זכרנו להיות תבואת' ופירותי' לבד הספוק ההכרחי לצרכי הגופיים אמנם עקר השתדלותם יהיה בשלמות נפשם בעבודתם קרבנותם ושאר המצות האלהית ושזה לא יתכן להם רק בשישבו שם לבדם מבלי שום דבר שיפנה לבם ויסיח אותם אחרי הדברים אשר לא יועילו ולא יצילו בעסקי העמים ההם ומתעתועיהם. ולזה נהפכו רחמי השם יתעלה להם לאכזרי וצוה עליהם שישמרו לנפשם מהשאיר מיושבי' שם ושארית לפי שאי אפשר שבהשארם לא ישאר זכר עבודתיהם הזרות אשר ילמדו אותם לעשות וחטאו לאלהיהם וכבר יהיה הנשארים בהם לשכים בעיניהם לעור אותם שלא יראו את הנולד להם מהחטא העצום בהשארות' והמה יהיו לצנינים בצדיהם מצד היותם כלי משחיתם להפרע מהם על ידם והוא מה שנתבאר בתחלת ספר שופטים אמר ויחר אף ה' בישראל ויאמר יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם ולא שמעו לקולי גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת וגו' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפני' לא ידעום (שופטי' ב' ג'). הודיעם שאם היו תמיד דבקים בו יתעלה היה נותן בהם כח להשמיד ולכלה אותם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט וכבר יהיו הם בטוחים על ארצם. אמנם כאשר סרו מעליו סר כחם ולא היה בם כח לגרשם ויד ההשגחה לא תעזור אותם להורישם מפניהם אדרבה כיונה להניחם כדי לייסרם ולהענישם בהם למען ידעו דורותם את החסד אשר עשה ה' עם הראשונים בהיותו נלחם מלחמותיהם לא בחרבם ולא בקשתם והם ידעו כובד המלחמ' אשר יהיה להם עם אותם הנשארים ואם מעטים היו אשר לפנים לא יידעוה הראשונים עם היות הגוים אז רבים ועצומים מכם. והנה עם זה כאשר דמיתי לעשות להם והוא לגרשם מעל אדמתם לגמרי כן אעשה לכם שחטאתכם יגרום לשתגרשו כלה ממנה כמו שנזכר בברית תורת כהנים והנשארים בהם ימקו בעונם וגו' (ויקרא כ״ו:ל״ט) עד שלא יהיה להם יד ושם בה. וזה תכלית הזירוז וההתראה על הדרך שאמרנו. והנה לחזק הענין הזה בידם ולהודיע' שלא יאות שישב עמהם זר סמך הודעת גבולות הארץ ומצרניה מכל צדדיה ומה שיתנו ללוים מהערים והמגרשות כי כל זה מה שיורה שאין הקב"ה מוותר עמהם דבר בענינים ההם רק שהוא מקפיד שיהיה לכל אחד חלקו הראוי לו כמו שביאר ראשונה והתנחלתם את הארץ בגורל למשפתותיכם לרב תרבו וגו' ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה וגו'. וכל זה למען ירשו בני ישראל את נחלת אבותיו ולא תאבד מהם בלא יודעים. והנה אחר כל זאת חתם ממצות ערי מקלט ודיני הרוצחים וההבדל אשר בין השוגג והמזיד ובמזיד בין המותרה והבלתי מותרה למען דעת כל עמי הארץ את אשר אמרנו מענין האשם המושב למקבלי האזהרות והזירוזין לפי שיעור הידיעה המתחברת לו אל המעש' אשר משם ישוער שבט הרשע אשר ינוח עליו כפי רשעתו ואמר דבר אל בני ישראל וגו'. והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה והיי לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והערים וגו'. ואם בכלי ברזל וגו'. ואם באבן יד וגו'. או בכלי עץ וגו'. גואל הדם וגו'. כמו שכן עשה בתחלת משנה תורה שאחר שהזהירם על התורה ועל העבודה סמך אז יבדיל משה שלש ערי' וגו'. כמו שיתבאר לשם. והנה הדבר שאמרנוהו ראשונה מהיות המעשה נשלם לפי הידיעה המשתתפת בו הוא עצמו הדרוש אשר יתבאר היטב בהבדלים אשר יתן הכתוב בין הרוצח המזיד המומת על פי בית דין או המזיד המומת על יד גואל הדם והשוגג הגולה בעיר מקלטו כאשר יתבאר. וזה שאף על פי שהנרצח כבר נגמרה מיתתו על ידי השוגג כמו שנגמרה על ידי המזיד ואין צריך לומר שהמזיד בעדים והתראה והמזיד זולתם הם קרובין בענין. מכל מקום כוונה התורה האלהית שלא יענש שום אחד מהם רק עונש הנערך למה שהגיעה לו מהידיעה ושלימותה באותו מעשה. והנה חז"ל אמרו שלא יושלם לו המעש' להתחייב בבית דין עליו כי אם בשידע ויכיר הרע המגיע ממנו אל הזולת וגם בשידע ויכיר הרע אשר ימצא את עצמו ממשפטי התורה והמצוה או מענין הנקמה. ולזה אמר שהמומת בבית דין צריך התראה בעדים במיתתו המיוחדת ושיקבל המוסרה אותה התראה ויאמר כבר ידעתי שהעושה כן נהרג בב"ד במיתה פלונית ועל מנת כן אני עושה (סנהדרין מ"א:). והנה כשתחסר אחת מהנה אין יד בית דין משגת אותו מפאת התורה האלהית כי אע"פ שהוא מזיד בהריגה ד"מ הנה לא היה יודע שההורג נהרג מן הדין. אמנם במה שידע שהוא הורג אע"פ שלא יודיעוהו שיהרג על ידי ב"ד כבר ימסר ביד גואל הדם כי הרוצח כבר ידע שהוא מתיר את דמו לכל בעל זרוע מקרוביו של נרצח כמו שידע שהנרצח עצמו אם היה יכול הוא ימיתנו. ואולם בפגיעת גואל הדם בו צריך להתברר האחד משני הענינים. והוא אם המית בדעת והכיר המעשה אשר עשה וזה מה שנתחכמה התורה להישירנו בבירור דבר זה אם מתוך הכלים אשר ימית בהם ואם מתוך המצב אשר היו שניהם בו מהשנאה והאהבה ואמרה שכבר יתברר מחמת הכלי שהכה בו שאם הכה המכה בכלי ברזל כל שהוא או באבן יד או בעץ יד אשר ימות בה הנה הוא מבואר שהיה הרוצח מזיד ברציחתו. אמנם כשלא יוכל לקחת ראיה מצד הכלי כגון שהיה ע"י דחיפה או השלכת עליו כותל או עמוד וכיוצא מהדברים שאין דרך להכות בהן ולפעמים הם מזדמנים מעצמן הנה כבר יודע זה מהאהבה והשנאה אשר ביניהם כמו שאמר ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות שכבר תהיה שנאתו אותו אמתלא גדולה שכוון בהריגתו אע"פ שלא הרגו כדרך ההורגים עד שאם הופלגה השנאה ביניהם ובאה לכלל איבה אע"פ שלא יכנו רק בידו לבד לדון אותו כמכוין במיתתו כמו שאמר או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה רוצח הוא גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו. ואמר במיני המזיד רוצח הוא כי הוא ודאי ראוי ליקרא רוצח על דרך האמת לפי שהוא ידע מה יעשה ואשם בו ומה שלא יהיה כן בשוגג אשר יאמר עליו ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה ואפילו בכל אבן אשר ימית בה והוא הדין בכל כלי שהוא כדי להמית אם היתה ההכאה בלא ראות ויפל עליו וימות והוא ג"כ לא אויב לו ולא מבקש רעתו אז לא יהיה נכון למעשה גמור ולא יענש למיתה אפילו על ידי גואל הדם ועל זה נאמר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. ירצה בלא צדה שלא הכה כדי להמית והאלהים אנה לידו כי הוא לא היה שונא לו ולא מבקש רעתו רק האלהים אנה לידו בעון שניהם שמגלגלין חובה ע"י חייב. ולזה האלהים עצמו משים לו מקום לגלות שמה למרק את עונותיו ולא ינתן ביד גואל הדם כי אע"פ שנעשה מעשה לא היה הוא העושה ע"ד האמת כמו שאמרנו וכמו שביאר החכם בדברים אשר זכרנו ממנו שתראה בהם כל אלו הענינים בהשקפותיהם המיוחדות אשר ראוי להתבונן בהם ע"פ המשפט כמו שאמרנו. ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה ואם לא יתברר מתוכן שהיה מתכוין יצדיקו לרוצח ויצילו אותו. מיד גואל הדם וישיבו אותו אל עיר מקלטו אשר נס שמה לרציחתו וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו וגו'. וטעם זה אמרו ז"ל בספרי (פ' מסעי) רבי מאיר אומר רוצח מקצר ימי של אדם וכהן מאריך ימיו של אדם אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה בארץ אין בדין שיהא מי שמטמא וכו'. ורש"י ז"ל כתב עוד לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא יארע תקלה זו בישראל ויראה שזו היא דעת הראב"ע שכתב שהוא יכפר בעד ישראל וזו המאורע אירע בימיו. אמנם הרב המורה פרק ארבעים חלק ג' כתב שהוא ענין נחמה לקרובי הנהרג במה שמת אדם גדול כזה ואל זה סמך הרלב"ג ואיפשר גם כן כי לפי שמיתת אדם גדול כזה היא מכפרת על הדור ובחבורתו ירפא לשוגג ההיא.