במדבר יא:כה מחשבת ישראל: הכוזרי, האמונות והדעות ומורה נבוכים

(יא) אָמַר הֶחָבֵר: אָמְנָם הָיִיתִי מְדַמֶּה אוֹתָם לְגֵרִים אֲשֶׁר לֹא קִבְּלוּ כָּל תּוֹלְדוֹת הַמִּצְוֹת אַךְ שָׁרְשֵׁיהֶם, לוּלֵא שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם סוֹתְרִים אֶת דִּבְרֵיהֶם וְשֶׁכְּבוֹדָם לִמְקוֹם הַנְּבוּאָה בִּדְבָרִים, עִם מַה שֶּׁהֵם מְכַוְּנִים אֶל מְקוֹמוֹת הָיוּ לָאֱלִילִים, בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁיִּקְרֶה שֶׁיִּהְיֶה בָהֶם הֲמוֹנָם, לֹא נִרְאָה בוֹ מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי, עִם הַשְׁאִירָם חֻקֵּי הָעֲבוֹדוֹת הַקְּדוּמוֹת וִימֵי חַגֵּיהֶם וּמוֹעֲדֵיהֶם, וְלֹא שִׁנּוּ זוּלָתִי הַצּוּרוֹת שֶׁהָיוּ לְשָׁם, מָחוּ אוֹתָם וְלֹא מָחוּ דָתוֹתֵיהֶם. כִּמְעַט שֶׁאֹמַר כִּי כָל מַה שֶּׁאָמַר הַבּוֹרֵא: "וְעָבַדְתָּ שָׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן", וְנִשְׁנָה פַעֲמַיִם, הוּא רֶמֶז אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵם מְרוֹמְמִים אֶת הָעֵץ וַאֲשֶׁר הֵם מְרוֹמְמִים אֶת הָאֶבֶן. וַאֲנַחְנוּ עִם רֹב הַיָּמִים מִשְׁתַּוִּים אֲלֵיהֶם בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת הוּא שֶׁכַּוָּנָתָם אֵינָהּ אֶלָּא לֵאלֹהִים, כְּמוֹ עַם אֲבִימֶלֶךְ וְאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וּמִתְפַּלְסְפִים יִקְרְאוּ לְשֵׁם הָאֱלֹהִים. וּמַנְהִיג כָּל אַחַת מִשְּׁתֵי הַכִּתּוֹת אָמַר כִּי הִשִּׂיג הָאוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הָהֵם בְּמוֹצָאָם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, שֶׁמִּשָּׁם הֶעֱלוּהוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְצֻוָּה לְיַשֵּׁר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְהָיָה מְקוֹם כַּוָּנָתָם הָאָרֶץ הַהִיא, וְלֹא נִתְעַכֵּב הָעִנְיָן כִּי אִם מְעָט עַד שֶׁהֵשִׁיבוּ כַוָּנָתָם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲמוֹנָם שָׁם. הֲלֹא זֶה כְּמִי שֶׁיִּרְצֶה לְיַשֵּׁר בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם אֶל מְקוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עֵינֵיהֶם תְּרוּטוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת וְלֹא מָצְאוּ מְקוֹמָהּ, וְנָשָׂא אוֹתָם אֶל קֹטֶב הַצָּפוֹן אוֹ אֶל קֹטֶב הַדָּרוֹם וְאָמַר לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ הֵנָּה! הַקְבִּילוּהָ תִּרְאוּ אוֹתָהּ! וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ. וְהַמַּנְהִיג משֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הֶעֱמִיד הֶהָמוֹן אֵצֶל הַר סִינַי לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר אֲשֶׁר רָאוּהוּ אִלּוּ הָיוּ יְכוֹלִין עָלָיו כִּיכָלְתּוֹ. וְאַחַר כֵּן קָרָא לְשִׁבְעִים זְקֵנִים וְרָאוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". וְאַחַר כֵּן קָבַץ הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים הַשְּׁנִיִּים וְחָל עֲלֵיהֶם מֵאוֹר הַנְּבוּאָה מַה שֶּׁנִּשְׁתַּנּוּ עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים", וּמְעִידִים קְצָתָם לִקְצָתָם בְּמַה שֶּׁרוֹאִים וּבְמַה שֶּׁשּׁוֹמְעִים. וְנִתְרַחֲקוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת מִן הָאֻמָּה, שֶׁיֵּחָשֵׁב כִּי הַנְּבוּאָה טַעֲנָה מֵהַיָּחִיד שֶׁטָּעַן בָּהּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לַעֲבֹר הַהַסְכָּמָה עַל הַהֲמוֹנִים הָהֵם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁרַבּוּ וְהָיוּ קְהִלּוֹת, מִשְׁתַּוִּים עִם אֱלִישָׁע בִּידִיעַת יוֹם לֻקַּח בּוֹ אֵלִיָּהוּ, בְּאָמְרָם לוֹ: 'הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְיָ לֹקֵחַ אֶת־אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ", וְכֻלָּם עֵדִים לְמשֶׁה מְזָרְזִים עַל תּוֹרָתוֹ.

אבל השאלה (השמינית) היש בענין הצדיקים יתרון זה על זה? וכן בענין הרשעים, כבר נכנס שרש ‏תשובתה במאמר הזה הקודם. אבל רואה אני להשריש משרש, אשר להם יתרון שבעה סעיפים ‏ואומר, כי ממה שמורה שיש לצדיקים מעלות בגמולם, שכל אחת יתרה על חברתה, תחלה מה ‏שמחייב אותו השכל, ואחר כן שמצאנו בספרים שבע מעלות זו למעלה מזו. הראשונה שקצתם יהיה ‏לו אור כזריחת אור השמש, אמר בו (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, וקצתם יהיה ‏לו עם ערבות בניצוציה, כמו שאמר (שם) ומרפא בכנפיה, וקצת' יתקיים לו האור כדבר הנטוע, ‏כמ"ש (תהלים צ"ז י"א) אור זרוע לצדיק, וקצתם יוסיף לו האור. כמ"ש (משלי י"ג ט') אור צדיקים ‏ישמח, וקצתם יהיה אורו כאור הגלגל, אמר בו, (דניאל י"ב ג') והמשכילים יזהירו בזהר הרקיע, ‏וקצתם יהיה אורו כאור הכוכבים, חוץ מן השמש, אמר בם (שם) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ‏ועד, וקצתם יהיה אורו לו כאור עצם השמש, ובם אמר (שופטים ה' ל"א) ואהביו כצאת השמש ‏בגבורתו. וכמו שידענו שמרע"ה היו פניו מלאים הוד, ופני יהושע פחות ממנו, מפני שאמר בו ‏‏(במדבר כ"ז כ') ונתת מהודך עליו, ולא אמר כל הודך, ופני שבעים זקנים פחות מהם, בעבור שאמר ‏‏(י"א כ"ה) ויאצל מן רוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, וכאשר תהיה עלת מהודך עלליו, ‏למען ישמעו כל עדת בני ישראל, הזקנים בכלל העם. ומה שיורה על כי הענושים גם כן יש להם ‏מעלות זה על זה, מצאנו בספרים להם זכרון שבע מעלות בלהב האש. מהם מי שהאש מלהבת פניו ‏עד שיאדימו, ובכמוהם אמר (ישעי' י"ג ח') פני להבים פניהם; ומהם מי שישחירו פניו כשחרות ‏הקדרה, ובכמוהם אמר, (יואל ב' ו') כל פנים קבצו פארור; ומהם מי שיגיעהו ממנו כמו צליה ובשול, ‏ובהם הוא אומר, (מלאכי ג' י"ט) הנה היום בא בוער כתנור; ומהם מי שיגיעהו כמי שתאכלהו האש, ‏ובהם הוא אומר (איוב כ' כ"ז) תאכלהו אש לא נפח; ומהם מי שיגיעהו כאש אוכלת בעצים, ובהם ‏הוא אומר (ישעי' ל' ל"ג) מדורתה אש ועצים; ומהם מי שיגיעהו כאש אוכלת העפר והאבנים, ‏ובכמוהם הוא אומר, (דברים ל"ב כ"ב) ותאכל ארץ ויבולה; ומהם מי שיגיעהו כאש אוכלת עד מעמקי ‏ארץ, כמו שעושים הזועות, ובהם הוא אומר, (איוב ל"א י"ב) כי אש היא עד אבדון תאכל, כאשר ‏ידענו כי מכת מצרים היתה כוללת ומגיע לכל אחד כפי מדתו, כמו שאמר (תהלים ע"ח נ') יפלה ‏נתיב לאפו. ופרוש יפלס ישקלהו במשקל, כמו שאמר (משלי י"ו י"א) פלס ואזני משפט ליי. - אבל ‏תשובת השאלה (התשיעית) מי אשר ם ראויים ליסורים האלה? נאמר, הכופרים והמשתפים ובעלי ‏העברות החמורות אר לא עשו תשובה. אך הכופרים והמשתפים הוא אשר אמר בהם (ישעיהו ס״ו:כ״ד ‏כ"ד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ובעלי העברות החמורות, הם אשר נכתב בהם כרת או ‏מיתות בית דין. כי כאשר יכרתו מהעולם הזה, יוציאו' אל הכרת בעולם הבא מבין הצדיקים גם כן, ‏מפני שלא עשו תשובה. ואם לא יכריתנו, אבל השלים ימיו כדי שיאריך לו, ועם כל זה לא עשה ‏תשובה, יהיה ענשו יותר קשה, והכרתו מבין הצדיקים יותר ראוי, מפני שהאריך לו ולא שב. ואם לא ‏יהיה מכל אשר ספרנו מאומה, מה שהוא זולתם הם קלות ויכופרו לו. - ואם יאמר אומר באי זה דבר ‏יכופרו לו מבלי תשובה? נאמר, הלא הקדמנו המאמר שאין להם כי אם קלות, ואמרנו שזה מחייב ‏שכבר נזהרו מן החמורות, ולא נזהרו מהם עד שקיימו שבנגדם, ולא כפרו אבל האמינו, ולא שתפו ‏אבל יחדו, ולא רצחו ולא גנבו ולא נאפו, אבל עשו בצדק ובמשפט. ומי שהוא על הדרך רוב מעשיו ‏זכיות, והעבירות המעטות ההם כנגד אל, ישלמו לו עליהם בעולם הזה ויצא נקי, כאשר בארתי ‏במאמר החמשי:‏

והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאלו הוא באור תדיר לא יסור וישוב הלילה אצלו כיום; וזאת היא מדרגת גדל הנביאים אשר נאמר לו ״ואתה פה עמד עמדי״ ונאמר בו ״כי קרן עור פניו וכו׳״. ויש מי שיהיה לו בין ברק לברק הפרש רב – והיא מדרגת רב הנביאים. ומהם מי שיברק לו פעם אחת בלילו כלו – והיא מדרגת מי שנאמר בהם ״ויתנבאו ולא יספו״. ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים: