במדבר יא:כו מחשבת ישראל: מורה נבוכים וגן נעול

המדרגה השניה היא – שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתשבחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלהיים, וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם – וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ב׳רוח הקודש׳. ובזה המין מ׳רוח הקודש׳ חיבר דוד תלים, וחיבר שלמה משלי וקוהלת ושיר השירים; וכן דניאל ואיוב ודברי הימים, ושאר ה׳כתובים׳ בזה המין מ׳רוח הקודש׳ חוברו – ולזה יקראום ׳כתובים׳ – רוצים לומר: שהם ׳כתובים ברוח הקודש׳; ובבאור אמרו: ״מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה״ ועל כיוצא ב׳רוח הקודש׳ הזה אמר דוד: ״רוח יי דיבר בי ומלתו על לשוני״ – רצונו לומר: שהיא הביאתהו לדבר באלו הדברים. ומזה הכת היו ׳שבעים זקנים׳ הנאמר עליהם ״ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו״; וכן אלדד ומידד, וכן כל ׳כהן גדול הנשאל באורים ותומים׳ הוא מזה הכת – רצוני לומר: שהוא כמו שזכרו: ׳שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש׳. וכן יחזיאל בן זכריהו – מזה הכת והוא הנאמר עליו בדברי הימים ״היתה עליו רוח יי בתוך הקהל ויאמר הקשיבו כל יהודה ויושבי ירושלם והמלך יהושפט כה אמר יי לכם וגו׳״. וכן זכריהו בן יהוידע הכהן – מזה הכת, שהנה נאמר בו ״ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלהים״. וכן עזריהו בן עודד אשר נאמר בו ״ועזריהו בן עודד היתה עליו רוח אלהים ויצא לפני אסא וגו׳״. וכן כל מי שבאהו כמו זה. ודע, שבלעם גם כן מזה הכת היה בעת שהיה טוב – וזה הענין רוצה באמרו: ״וישם יי דבר בפי בלעם״ – כאילו הוא אומר ש׳ברוח יי ידבר׳; ומזה הענין יאמר הוא על עצמו ״שומע אמרי אל״.

וכן יסד בעל הלשון שלשה שרשים על המנוחה והשביתה. הא' נוח, הב' שבת, הג' נפש. שכפי הנראה ענין שלשתן אחד. ואם כן מדוע הוצרכו כולן? גם בהן השתמשו הכתובים במקומות מתחלפים. אצל מעשה בראשית הזכירה התורה כולם, כמו (בראשית ב, ב) "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו". (שמות לא, טז) "שָׁבַת וינפש", (שם כ, יא) "וינח ביום השביעי". וכל עוד שאין בידינו לפרש הענין המבדיל בין לשון ללשון, לא נוכל לעמוד על אמתת כונת הכתובים למה בחרו בשלשתן, ומה ההודעה שיתודע לנו על ידיהן. כמו כן התבונן שנזכר לשון מנוחה תמיד אצל הנבואה ושריית רוח הקדש. כמו (במדבר יא, כו) "ותנח עליהם הרוח", (מלכים ב' ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע", (ירמיה מח, ג) "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". ולא נכתב גם פעם אחד לשון שביתה או נפישה בענין הנבואה. ולענין השבת נזכר תמיד לשון שביתה. כמו (שמות כג, יב) "וביום השביעי תשבות". (שם כ, י) "וים השביעי שבת ליי' אלהיך". וכיוצא בהן. ולא אמר בשום מקום "וביום השביעי תנוח" או "תנפש". זולתי בעבד ואמה שהזכיר מנוחה (דברים ה, יד) "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". וכן אצל שביתת בהמה נזכר לשון מנוחה. ואצל בן האמה והגר הזכיר נפישה כמו (שמות כג, יב) "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". וכיוצא בחקירות אלו העמוקות הראויות להבקש מלב השואל דברי חפץ. כולם יתבארו בספרנו אלו במקומותיהן בעז"ה. וכן אלו שהזכרנום עוד בקצרה בפתיחתנו זאת.

ומן המבואר שם אתן לך משל פה. אמרנו שם שעל המנוחה הניחה התורה שלשה שרשים, הא' נוח, והב' שבת, והג' נפש. ועוד הזכיר לשון כלה (בראשית ב, ב) "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו". וארבעתן כתובים אצל מעשה בראשית. ולא תקוה שאפרש פה הענין בארוכה ובשלמות, רק ריש מלין אומר. מלת "שבת" איננו על המנוחה, ואין הוראתו על המנוחה. אבל תוכן הוראתו על ההפסק, ועל כל דבר הפוסק נוכל לומר ששבת אותו דבר. עד שיפול גם על הפוסק ממנוחה, ומתחיל לעמול ולטרוח. ונאמר "שָׁבַת פלוני ממנוחה". וראיה (איכה ה, יד) "זקנים משער שָׁבָתוּ". פירוש שפסקו לשבת בשער המשפט והלכו בגולה. (ישעיה כד, ח) "שָׁבַת משוש תופים", פירוש מרוב הצרה פסק הלב מהיות שש בקול תפים. מלת "מנוחה" איננו על המנוחה מהעיפות אלא על הענין הנח אחרי שהיה מטולטל. ולכן נופל אפילו על דבר שאין בו רוח חיים. כמו (בראשית ח, ד) "ותנח התיבה בחדש השביעי על הרי אררט", ואין עיפות לבלתי מרגישים, אבל נחה אחר הטלטול. כי עד היום ההוא צפה על פני המים והיתה תמיד מטולטלת. ובמקומו בארנו שהונח לשון "מנוחה" על ענינים שונים שכל אחד נבדל מחברו, וכולן בעלי הוראה אחת והוא על המנוחה אחר הטלטול. אלא שקצתן טלטול גופני, וקצתן טלטול נפשי וזה על צד המשל. ובכלל הטלטול הנפשי והמנוחה שאחריו הוא טלטול החפץ הפנימי. כי מי שחפץ דבר כל זמן שהחפץ קיים ולא השיג חפצו, כח החפץ כמטולטל, וכשהשיג חפצו אז ימצא מנוחה. כדוגמא הזאת מצאנו (ירמיה מה, ג) "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". כי נפש ברוך בן נריה היתה חפצה לקבל כח עליון ולהיות נביא ומחשבותיו על זה תאר "יגעתי באנחתי". ולפי שלא השיג חפצו כי לא התנבא, אמר "ומנוחה לא מצאתי". ועוד רבים כאלו. וכן להיפך, הרוח העליון רוצה בבני אדם וחפץ להדבק בם ולשרות בתוכם. כדרך (משלי ח, לא) "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם". אלא שיָקָר מאד שימצא השם ב"ה איש כלבבו ראוי שתשרה עליו רוח הקדש. ולכן כשימצא אחד ממנו מוכן לנבואה או לרוח אלהים, כביכול מצאה הרוח מנוח לה כי השיגה חפצה. ולכן השראת השכינה על הנביאים יתואר תמיד בלשון "מנוחה". כמו (במדבר יא, כו) "ותנח עליהם הרוח". (מלכים ב' ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע". ורמזנו על זה למעלה. ולפי שידע אדונינו משה ע"ה כל זה כי טוב בעיני ה' אם יהיו כל עמו נביאים ואנשי הרוח, השיב ליהושע כשאמר על אלדד ומידד שנבאו במחנה (במדבר יא, כח) "אדני משה כלאם". ואמר הוא ע"ה (שם שם כט) "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם יי' נביאים, כי יתן יי' את רוחו עליהם". שלפי הנראה סוף הכתוב ללא צורך כי אי אפשר שיהיו נביאים מבלעדי יתן השם ב"ה רוחו עליהם. אבל כח המאמר כך הוא. אתה יהושע האם מקנא אתה לכבודי, או לכבוד שמים או לשתיהן? ודע כי טועה אתה, כי אני רוצה בזה. וגם השם ב"ה חפץ כן. ועל זה אמר "ומי יתן" וגו'. כלומר מי יתן לבבם מוכן לנבואה ידעתי כי אז יתן ה' את רוחו עליהם ולא ימנע הגדולה הזאת גם מאחד מהן. וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו שנאמר (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'. ומלת "וינפש" איננו על המנוחה אחר הטלטול או אחר העיפות וגם איננו על ההפסק. אלא הוא נופל על הרצון ועל שמחת הנפש, כי נגזר ממלת נפש. ובארנו הענין על נכון בספר "יסוד עולם" כשדברנו על הבדל תארי נשמת האדם הנקראת נשמה, רוח, נפש, חיה, יחידה. והענין כל זמן שאין הדבר שלם כפי הרצון שרצה העושה לעשותו אין הנפש מסתפקת בו. ואין שמחה ללב. אבל כשרואהו שלם בלי חסרון ובלי דופי הכל כפי כונתו אז הוא לו למשיבת נפש. ועל זה מלת "וינפש". מלת "ויכל", על השלמת דבר אם עומד על תקונו ואינו חסר עוד דבר. כמו (שמות מ, לג) "ויכל משה את כל המלאכה" וגו' וכיוצא בזה.