במדבר יא:כט מחשבת ישראל: גן נעול

וברוב חסדי השם ב"ה עשה מופת³כאן פירוש "מופת" הוא נסים זה לעיני כל ישראל גדוליהם וקטניהם. כי הביאם להר סיני ושם נגלה האלהים לעיני כל, ודיבר מן השמים ושמעו באזניהם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש. וראו מופתים רבים ונפלאות גדולות במדבר ובארץ ישראל. וידעו כל הרואים בדעת ברורה שדברי התורה הם דברי אלהים חיים. ולכן אמר ב"משנה תורה" (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים" וגו'. כלומר הראת בחוש לדעת בברור אמתת הדברים. כי אין ברור יותר להמון בני אדם ממה שישיגו בחושים. ומה שדומה לזה הוא ענין שאפשר מציאתו בכל דור ודור. והוא אם נראה אנשים הנוהגים בדרכי התורה הזאת שהן אנשי מופת ובמעלת העליונים הנבדלים בעצם מבעלי החומר, בהכרח נודה שמנהגי האנשים האלו אלהיים ודרכם דרך ה'. ואולם המופתים האלו היו נראים בכל דור ודור באנשי התורה החכמים והנבונים. והיו המופתים מפורסמים לעיני כל רואה אי אפשר להכחישם ולכזבם. הן במופתים הנתלים בדעת ובתבונה, הן במופתים הנתלים במדות, הן במופתים הנתלים בפעולת הַגְוִיָה. כי בהיות תורת ה' החכמה הגמורה, וההולך בדרכיה תדבק בו השגחת השם ב"ה וישיג קרבת אלהים, אז יוכל לפעול בעליונים ובתחתונים כדרך (תהלים קמה, יט) "רצון יראיו יעשה". וכדרך (איוב כב, כה) "ותגזר אומר ויקם לך". כי השם ב"ה ימלא חפצם ומשאלותם, יעשה ככל אשר יקראו אליו באמת. ומזה המין העמיד יהושע חמה ולבנה ברקיע, מזה המין הוריד אליהו ז"ל אש מן השמים. מזה המין רפא אלישע צרעת נעמן והחיה את המת. וכמו שהעיד נעמן (עיין מל"ב ה, טו) כי יש אלהים בישראל. ומזה המין היו כל הניסים שעשו הנביאים והחכמים דור אחר דור. הכל באמצעות קדושת מנהגם ודרכיהם שהיו כפי התורה. ולא נמצאו כמותם בכל העמים, לפי שכל ענינם⁴של הגוים כפי הטבע הנהוג, לא יותר. וכן הבינה והשכל ורוח אלהים שנחה על אנשי התורה ונגלה עניניהם לכל רואה. כמו שתמצא ביוסף שפתר חלום פרעה ברוח הקדש, ונגלה ליועצי פרעה הסכלים כי רוח אלהים בקרב יוסף. ושמנהגיו אלהיים. וכן שלמה המלך ע"ה שלא היה דבר נעלם ממנו. ראה הודאת מלכת שבא (מל"א י, ט). וכל העמים שהיו באים לשמוע חכמתו ומוסריו (מל"א י, ו). כי פתר חידות והתיר קשרים ומצפונים שאין בכח השכל האנושי ובינתו להתבונן בהם. וכן דניאל (ד, ו) שכל רז לא אנס ליה. והודה נבוכדנצר הרשע ובלטשאצר הרשע (דניאל ה, יא) "די רוח אלהין קדישין ביה וגו' נהירו ושכלתנו וחכמה כחכמת אלהין השתכחת ביה". כי לא היה אפשר להם לכחש הדברים המושגים לחושיהם. וכן היו רבים בישראל לרבבות שהיה נגלה מהם הענין האלהי אלא שלא נכתבו עניניהם בספרי הקדש. ואם היה אפשר שכל ישראל יחד ישמרו התורה והמצוה כמו ששמרום אנשי הסגולה, יהיה נגלה הענין האלהי בכולם. כדרך (במדבר יא, כט) "ומי יתן כל עם יי' נביאים כי יתן יי' את רוחו עליהם", כמבואר במקומו בשרש "נוח" בעז"ה. וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו. כדרך (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר" וכמבואר למעלה (חדר ה' חלון ט'). כי יסוד הכל היא חכמת התורה. ולא יתהוו פעולות אלהיות הנשגבות מדרכי הטבע הנהוג רק ע"י אנשים שומרי תורה. ומזה המין כל הגבורות והמלחמות הקשות שנצחו מעטים את הרבים בדרך פלא, כמבואר בספרי הקדש. ומזה המין כל הנפלאות וההצלחות התלויות בזרע הארץ ובתבואות, בעדרים ובבקרים ובפרי בטן. וכיוצא באלה שהן למראה עיני כל אדם, והן נשגבות מדרכי הטבע. וכל הרואה אותם יודה שהן ענינים אלהיים. ובהיותם מוכרחים להודות שמעשה העם השומר התורה הזאת נשגב ונבדל ממעשה כל העמים שחקקו להם חקים מדעתם ובעצת חכמיהם, בהכרח יודו כי תורת העם הזה היא אלהית, וחוקותיה ומשפטיה הן החכמה והבינה. ושמשפטי וחקי שאר העמים הבל הם ואין בם מועיל. כי לולי כן מאין הגיע להם הענין האלהי. והם בצלמם ובדמותם בתכונתם ובגויותם שוים לצלם ודמות ותכונת וגוית שאר העמים. ואין הבדל רק בין המנהגים. כי עַם זה שומרים התורה הזאת. ועמים אחרים תורת כל אחד בידו. ואין מופת יותר גדול על התורה שהיא מן השם ב"ה. ושהיא "החכמה והבינה" ושעל כן הנוהגים בדרכים אלו, הם אנשי אלהים ושרי קודש:

ומן המבואר שם אתן לך משל פה. אמרנו שם שעל המנוחה הניחה התורה שלשה שרשים, הא' נוח, והב' שבת, והג' נפש. ועוד הזכיר לשון כלה (בראשית ב, ב) "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו". וארבעתן כתובים אצל מעשה בראשית. ולא תקוה שאפרש פה הענין בארוכה ובשלמות, רק ריש מלין אומר. מלת "שבת" איננו על המנוחה, ואין הוראתו על המנוחה. אבל תוכן הוראתו על ההפסק, ועל כל דבר הפוסק נוכל לומר ששבת אותו דבר. עד שיפול גם על הפוסק ממנוחה, ומתחיל לעמול ולטרוח. ונאמר "שָׁבַת פלוני ממנוחה". וראיה (איכה ה, יד) "זקנים משער שָׁבָתוּ". פירוש שפסקו לשבת בשער המשפט והלכו בגולה. (ישעיה כד, ח) "שָׁבַת משוש תופים", פירוש מרוב הצרה פסק הלב מהיות שש בקול תפים. מלת "מנוחה" איננו על המנוחה מהעיפות אלא על הענין הנח אחרי שהיה מטולטל. ולכן נופל אפילו על דבר שאין בו רוח חיים. כמו (בראשית ח, ד) "ותנח התיבה בחדש השביעי על הרי אררט", ואין עיפות לבלתי מרגישים, אבל נחה אחר הטלטול. כי עד היום ההוא צפה על פני המים והיתה תמיד מטולטלת. ובמקומו בארנו שהונח לשון "מנוחה" על ענינים שונים שכל אחד נבדל מחברו, וכולן בעלי הוראה אחת והוא על המנוחה אחר הטלטול. אלא שקצתן טלטול גופני, וקצתן טלטול נפשי וזה על צד המשל. ובכלל הטלטול הנפשי והמנוחה שאחריו הוא טלטול החפץ הפנימי. כי מי שחפץ דבר כל זמן שהחפץ קיים ולא השיג חפצו, כח החפץ כמטולטל, וכשהשיג חפצו אז ימצא מנוחה. כדוגמא הזאת מצאנו (ירמיה מה, ג) "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". כי נפש ברוך בן נריה היתה חפצה לקבל כח עליון ולהיות נביא ומחשבותיו על זה תאר "יגעתי באנחתי". ולפי שלא השיג חפצו כי לא התנבא, אמר "ומנוחה לא מצאתי". ועוד רבים כאלו. וכן להיפך, הרוח העליון רוצה בבני אדם וחפץ להדבק בם ולשרות בתוכם. כדרך (משלי ח, לא) "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם". אלא שיָקָר מאד שימצא השם ב"ה איש כלבבו ראוי שתשרה עליו רוח הקדש. ולכן כשימצא אחד ממנו מוכן לנבואה או לרוח אלהים, כביכול מצאה הרוח מנוח לה כי השיגה חפצה. ולכן השראת השכינה על הנביאים יתואר תמיד בלשון "מנוחה". כמו (במדבר יא, כו) "ותנח עליהם הרוח". (מלכים ב' ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע". ורמזנו על זה למעלה. ולפי שידע אדונינו משה ע"ה כל זה כי טוב בעיני ה' אם יהיו כל עמו נביאים ואנשי הרוח, השיב ליהושע כשאמר על אלדד ומידד שנבאו במחנה (במדבר יא, כח) "אדני משה כלאם". ואמר הוא ע"ה (שם שם כט) "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם יי' נביאים, כי יתן יי' את רוחו עליהם". שלפי הנראה סוף הכתוב ללא צורך כי אי אפשר שיהיו נביאים מבלעדי יתן השם ב"ה רוחו עליהם. אבל כח המאמר כך הוא. אתה יהושע האם מקנא אתה לכבודי, או לכבוד שמים או לשתיהן? ודע כי טועה אתה, כי אני רוצה בזה. וגם השם ב"ה חפץ כן. ועל זה אמר "ומי יתן" וגו'. כלומר מי יתן לבבם מוכן לנבואה ידעתי כי אז יתן ה' את רוחו עליהם ולא ימנע הגדולה הזאת גם מאחד מהן. וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו שנאמר (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'. ומלת "וינפש" איננו על המנוחה אחר הטלטול או אחר העיפות וגם איננו על ההפסק. אלא הוא נופל על הרצון ועל שמחת הנפש, כי נגזר ממלת נפש. ובארנו הענין על נכון בספר "יסוד עולם" כשדברנו על הבדל תארי נשמת האדם הנקראת נשמה, רוח, נפש, חיה, יחידה. והענין כל זמן שאין הדבר שלם כפי הרצון שרצה העושה לעשותו אין הנפש מסתפקת בו. ואין שמחה ללב. אבל כשרואהו שלם בלי חסרון ובלי דופי הכל כפי כונתו אז הוא לו למשיבת נפש. ועל זה מלת "וינפש". מלת "ויכל", על השלמת דבר אם עומד על תקונו ואינו חסר עוד דבר. כמו (שמות מ, לג) "ויכל משה את כל המלאכה" וגו' וכיוצא בזה.