לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃
אורות התורה
תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה
תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱלֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה - רוּחַ אֱלֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם. בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד', - תּוֹרַת ד' הִיא גַּם הִיא. הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל צוֹפֶה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְאִירָה, הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּית ד', לֹא אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנָּה תִּהְיֶה נֶעֱלֶמֶת שִׁפְעַת-חַיִּים זֹאת לְכָל פִּתּוּחֶיהָ. גַּם מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּשְׁנֵי אוֹרִים הַלָּלוּ עוֹשִׂים עוֹלָם שָׁלֵם, שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְּׁקוּ בְּתוֹכוֹ.
תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱלֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה - רוּחַ אֱלֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם. בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד', - תּוֹרַת ד' הִיא גַּם הִיא. הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל צוֹפֶה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְאִירָה, הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּית ד', לֹא אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנָּה תִּהְיֶה נֶעֱלֶמֶת שִׁפְעַת-חַיִּים זֹאת לְכָל פִּתּוּחֶיהָ. גַּם מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּשְׁנֵי אוֹרִים הַלָּלוּ עוֹשִׂים עוֹלָם שָׁלֵם, שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְּׁקוּ בְּתוֹכוֹ.
עקידת יצחק
והנה להיות ענין הנבואה הוא הדבר היותר הכרחי ויקר שאיפשר שימצא במין האדם והיותר הכרחי לשלימות האומה הזאת הנבחרת אשר נתיחדה בו מכל זולתה. הנה הוא מבואר שצריך השתדלות נפלא להעמיד אותה ולקיים אמתתה ולדחות מעליה כל עורר וטוען שאפשר שיתקומם עליה בשום צד. אמנם הכרחיות הנבואה לשלימות זאת האומה הוא מבואר שהרי בה ולא בזולתה נשלם הבדלם מאומות העכ"ום בעקריים המיוחדים להם מצד מה שהם עם ה' וסגולתו וכל איש ואיש מהם מצד היותו חלק מחלקיו וזה שבמעמד הר סיני הנכבד והנורא שעלו כלם אל מדרגת הנבואה כמו שנתבאר במקומו נתבררו להם שלש עקרים הכרחיים לא יצוייר הבדלם וענין סגולתם זולתם. הראשון השגחת השם יתעלה ואהבתו אותם בייחוד בזכות האבות הקדושים אשר הכינום משאר האומות לקבל יושר הסדור האלהי כי על כן עשה להם את כל הכבוד ההוא לא עשה כן לכל גוי. השני אפשרות הנבואה ומציאות' כי שם נתברר להם אשר ידבר אלהים את האדם להנהיגו במעשיו אשר יחיה בהם כי מתחלה לא צוייר זה בעיני האנשים רק במי שיאמר שירצה השם יתברך ליעשות רועה בקר או רועה צאן וכדומה. והשלישי אמתת תורתו של משה רבינו ע"ה אשר היא במעלה יתירה מנבואת כל הנביאים הכוללת כל המעשים אשר יחיה האדם בהם מהדין והאמת והשלום אשר העילם קיים עליהם לטוב להם כל הימים ולהחיותם לעד. והנה שלשה הענינים ההכרחיים הללו זכרם האל יתעלה למשה כאשר ייעד המעמד הנכבד והנורא ההוא אמר. הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט) ירצה כי כשישמע העם בדברו עמו כבר יתבארו השני הענינים הראשונים והוא שתמצא ההשגחה האלהית בכתות האנשים אשר בה ישגיח על האומה הזאת להשפיע שבע נבואיי על אישיה ובאומרו בדברי עמך רצה מאד היותן מכלל הנביאים שהוכנו לזה וכמו שאמר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו (דברים י״ח:י״ח) שהכוונה שיהיה כמוך במה שאתה נביא לא שיהיה כמוך במעלת הנבואה. אמנם על השלישית המיוחדת לו אמר וגם בך יאמינו לעולם כי אמונת היות מעלת נבואת משה על כל הנביאים הוא ענין נוסף על אמונת הנבואה בסתם כמו שנתבאר מפיו יתברך במאמר לא כן עבדי משה וגו' (במדבר י״ב:ז׳). כמו שנתבאר בשער ע"ו. וזה חוייב ממה שנתיחד' נבואתו לתת תורה שלמה וסדר כולל בחיים כמו שאמרנו. הרי שעל שלשה דברים אלו נתייסדה התורה האלהית אשר עליהם ולא על זולתם כרת השם יתברך לעמו ברית מלח עולם. ומזה א"כ חוייב מה שהמשכנו ראשונה מחיוב עוצם ההשתדלות בקיום ושמירת הענין היקר הזה אשר הוא עקר הכל ויסוד הכל באופן שלא יפול בו שום הריסה אפי' ספק בעולם ואני הנני הרואה שזהו תועלת הספור הזה הנכבד מענין מחלוקתו של קרח ועדתו אשר הוא בעיני שקול כנגד ספור פרשת מתן תורה כי את זה לעומת זה עשה האלהים. האחד להעיר ולהניח אמתת הנבואה ושלשה השרשים האלו המתבארים ממנה מצד אמתת עצמן. והשני להעמיד ולקיים דבריה במה שיתברר ממנו שהחולק עליה והורס שתותיה אלה הוא האובד והנעקר מן העולם כי בזה יושלם המופת בתכלית החוזק והאמות כדרך ההנדס והתשבורי שלא די לו שיבאר אמתת הנחותיו בשיעוריו ומספריו במופתים מוחלטים אלא שישתדל לבאר שחלוף מה שהניחו בהם הוא בטל. וזהו מהפלגת חוזק המופת אשר עליו אמר שלמה בחכמתו כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע (משלי ח׳:ז׳) ירצה כי הוא יבאר אמתת מה שידבר מצד עצמו ולא עוד אלא שיברר שמה שירחיקהו בשפתיו הוא רשע ודבר כזב ובטל. אמנם מה שנתבאר בו אמתת זה הענין הוא כשנתבונן היטב בענין מחלוקתם וסוף כוונתם על פי דבריהם ותשובות משה רבינו עליהם ומשפטם. ואולם יאות שיבא הדבור בזה בשלש ענינים. האחד במהות האנשים האלה בעצמיותם וסוף כוונתם ברשעתן. והשני בתחבולות והטענות הנציחיות שהמציאו להם לקיים מחלוקתן. והשלישי במה שנמשך בסוף מעשיהם ההפך הגמור ממה שעלה בדעתם. *אמנם הענין וכו' ר"ל כי כאשר יסופר לנו מה שעשה איש אחד או הרבה אנשים ותכלית הסיפור הוא לדעת מזה מחשבתם ודעתם בענין האמונ' או בשאר ענין, ראוי הוא שתוקדם תחילה הודעת מהות ואיכות האנשים ההמה, כי רק עי"ז נכיר יותר מחשבתם, ודעותם מתוך פעולותיהם, ד"מ כי לולא ידענו שלבן היה בטבעו איש מרמה אשר השתדל תמיד להונות את רעהו לא הכרנו כראוי מסיפור ה"כ מה שדבר אל יעקב אבינו ומה שעשה לו, כי כל ישעו וחפצו היה בזה רק לעשות לו און ומרמה ואולי חשבנו כי רק בתום לבבו ובנקיון כפיו דבר ועשה כל זאת, וע"כ יען כי רצה הכתוב שנבין היטב על ידי סיפור מעשה קרח ועדתו כל אשר יזמו וחשבו בדעתם הוצרך להודיעם תחילה מי ומי היו האנשים האלה. אמנם הענין הראשון כי הוא באמת דבר נאות לדעת עצם האיש או האנשים אשר יסופר מהם ספור שתלוי בו ענין דעה מן הדעות או אמונה מן האמונות כי זה ממה שיישיר אותנו לרדת לסוף הכוונה בדבריהם אם להכריע הדברים השקולים לאחד הצדדים או להעמיק יותר בהבנתם כמו שהיה מנהג חז"ל בספורי לבן עם יעקב וגם בספור דבריו של בלעם שדנו אותה לפי מה שהוכר מטבעם ובכל כיוצא בזה כך מנהגם וכ"ש שיחוייב זה בזה הספור הנפלא שיתחלפו מעשי האנשים אשר יסופר מהם לחזקתם ולתואריהם שתארם הכתוב באמור עליהם נשיאי העדה קריאי מועד אנשי שם והרי יש תמיהה נפלאה שיתארם בתחלה לשם ולתהלה ואח"כ ימשיך ספור מעשיהם לגנות גדולה וכאלו יתן הכתוב בזה יד לפושעים האומרים שהחכמה והמעלות כי לא יועילו אבל יזיקו כי כרובם באנשים כן יוסיפו לחטוא מזולתם והוא באמת חלול האמת ובטולה. *אמנם תוכן וכו' ר"ל כי הפעולות אשר יעשה אותן האדם לעין כל הן הם לרוב אבן בוחן, לדעת על ידו גם מחשבותיו ומידותיו הפנימיות) כי אף שיוכל איש להתחפש לפעמים במעטה היראה ולפעול טובות ונכוחות למראה עיני בשר, אף כי בקרבו ארבו, ואון ועמל בלבו, בכל זאת לרוב ימצאו גם בני אדם זולתו יד ומקום ע"י פעולותיו אלה להביט גם אל תוכו, ואז יראה כי רעות במגורו בקרבו, ואף שעשה איזה מעשה אשר מראהו החיצונה היה טוב וישר, בכל זאת לא עשהו בעבור שחפץ בטובה, כי אם רק למען השיג על ידו מחשבתו הרעה הוא עוטה לפי שעה מעיל הירא' הצדק והמישרים, וע"כ הוא יסוד מוסד אצלינו שמהפעולות יודעו הכחות והקנינים,) ואף כי שהי"ת אשר עיניו צופות בכל יראה אל תוכו לדעת מצפון לבו, להשיב לו גמול לפי מחשבתו וכונתו אשר חשב להשיג תכלית רעה בפעולותיו אלה, לא לפי הפעולות ההן בעצמן לבד אשר מראיהן טוב, והנה קרח וכל עדתו היו כפי הנרא' אנשים חכמים ונבונים, ובעלי מעלות אנושיות לרוב, ובכל זאת הראו בפעולותיהם המסופרות מהם, כי היו בטבעם ומצד תולדתם רעים ומשחת המידות בהם מלידה ומבטן, ורק דרך מקרה למדו התורה והחכמ', לא בעבור אהבתם הקנינים הרוחניים והמוסרים האלה, כי אם למען השתמש בהם לרוע, כי בהיותם מכובדים בעיני ההמון בעבור מעלותיהם אלה, יוכלו יותר על נקלה להטות לבבם אחריהם ולהדיחם מדרך הטובה והישרה, וכעין זה היה דואג ואחיתופל רעים בטבעם ותולדותם, ורק ע"י מקרה ולמען כחם קנו להם מעלת התורה והחכמ', ובאחרונה נגלתה רעתם בקהל ע"י מעשיהם, ע"כ בצדק אר"א במדרש על כל אלה יחד "עצת מינות היה בהם" (ר"ל בעצם וראשונה ומלידה ומבטן היו במזגם וטבעם רעים וחטאים, ורק זמן מה יכלו להסתיר זאת מעיני ההמון) אבל בכל זאת נראה ונגלה רעתם באחרונה לעיני כל ע"י מעלליהם הרעים, וע"כ נדמו בזה לבית התבן אשר לפי שעה פינוהו ועשוהו לבית משתה וחתנות, אבל בכל זאת נראו מאוריו, התבן אשר היה טמון בו בתחיל', אמנם תכן הענין הוא מה שנשרש בידינו לקבלה אמתית כי מהפעולות יודעו הכחות והקנינים. וזה הדבר באמת נר ה' בידינו חופש כל חדרי בטן בהכרת האנשים לדעת מה טיבם ולהכיר מה מהם בעצם ומה מהם במקר' כי עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו יש ויש שאוחזים בידם מעשה צדיקים וישרים בחצוניותם להגיע בהם אל כוונת האנשים הרעים וחטאים בלבותם והשופט הטוב לא ישפוט אותם כי אם כפי כוונתם ותכליתם שנתבארו אלו הענינים בשער מ"ב וזולתו וזכרנוהו בשער הקודם אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים כי הוא ממין הדרוש. והנה אין ספק שקרח ועדתו כלם אנשים גדולים בתורה ובחכמ' ובעושר וביתר מעלות אנושיות היו כאשר נראה מהתארים הנזכרים. וכבר אמרו חז"ל שהמה האנשים אשר נקבו בשמות בראש הספר אלא שכסה עליהם לזכרם ברמוז (במ"ר פ' י"ח) אלא שפעולותיהם יוכיחו עליהם שכל המעלות ההמה היו להם מקריות בקשו אותם להיות להם דרך להגיע בהם אל מה שידרשו האנשים החטאים לשלימותם ולתכלית מציאותם בעשותם מהם קרדום לחתוך להגיע בהם אל הדברים המועילים מהקנינים המדומים ועטרה להתגדל ולהשיג הכבודות והשררות הדמיונות וכמ"ש הריני למד תורה על מנת שאעשיר על מנת שאקרא רבי (נדרים ס"ב.) והנה פעולותיהם הרעות נתחייבו להם מצד רוע מזגם וטבעם הקודם להוייתם לא מצד המעלות ההמה הטובות שנשתמשו בחצוניותם כמו שיחשבו הפתאים שבהמוניים כשיראו בקצת אנשי התורה והחכמה שמץ מדה פחותה שהם גוזרים שהוא דבר נמשך או דבק לעסק התורה והחכמה ולמודם והנה טח מראות עיניהם שהבעל תורה אינו החוטא בעצם אבל קרה שהחוטא עסק בתורה ולא הספיקה תורתו להצינו מרעתו הטבעית ולהסיר ממנו סיגי כספי ולזה ימצאו בידו:
עקידת יצחק
ואולם כשיאמר המאמר ההוא על זה האיש החלקי הרמוז ועל אהבתו המיוחדת כמו שתאמר אברהם אבינו או אי זה מהאבות והנביאים עד שנאמר שהאהבה אשר עליה נאמר אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) או עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) היא קדמה למעשה צדקתם ושלימותם ושלא יאהבו בם לזכותם אבל שזכותם נמשך מהאהב' ההיא הקודמת הנה זהו שקר גמור מכמה צדדים. האחד למה שכבר יהיה האדם הכרחי על הטוב ורצוני על הרע וכבר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מס' המדות היות האדם רצוני על כל מעשיו אם טוב ואם רע ואם נזכרה שם סברא בהיות האדם בלתי רצוני בקצת מעשיו הנה היתה הפך הנאמר וזה היותו רצוני על הטוב ומוכרח על הרע ואף על פי שיהיה עול בחקו ית' כי אשר לא אהב יי' תחלה אי אפשר להיותו טוב ואחר כך הוא מוכרח להיותו בלתי טוב ואין עול גדול מהיותו אוהב קצת ובלתי אוהב קצת. הב' שאם כן אי אפשר שיהפך צדיק לרשע ורשע לצדיק כי אחר שקדמה אהבת הש"י לצדיק ואהבת הש"י לא תסור כי לא אדם הוא להנחם הנה א"א שיהפך רשע והנה אם לא קדמה אהבתו את הרשע קודם שירשע איך אפשר שיאהבנו ברשעתו ומשלא קדמה לו אהבה אי אפשר שיצדק הנה אם כן אי אפשר לרשע שישוב בתשובה ויעשה צדיק והנה שני הענינים נמצאו בטלים לפי המציאות. הג' מפני הכתובים המכחישים זאת ההנחה בפורוש אמר הכתוב ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך וגו' (דברים י׳:י״ב). מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' (שם ה'). ואם כן מהו שואל דבר ממי שאין בידו כלל לעשותו אם לא שתקדם לו אהבתו יאהבנו וינתן לו שאלתו וכן בכיוצא באלו יש הרבה מאד. אלא שהאמת הברור כי האלהים עשה את האדם ישר מתחלת בריאתו ראוי ומוכן להשלים עצמו בדעות ומעשים וזאת ההכנה שמה בשוה בכל איש ממין האדם ההיא תקרא בשם הטבה או אהבה או כמו שנרצה ומנהו והלאה לא יעשה יי' אלהים דבר יתרון לשום איש מהאישים על זולתו רק מצד מה שימצא תחלה מהטוב והיושר בשלימותו הראשון מזולתו. והנה בהוסיף האדם בשלמות יוסיף האל ית' באהבה וכן עד שיגיע לאותה מדרגה שעליה נאמר אברהם אוהבי רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם (דברים י׳:ט״ו) ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) וזולתם וזה ממה שיאות ע"ד שאמר הכתוב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) הנה הכרת האמת תחוייב שתצמח מארץ כלומר מיושבי הארץ הלזו ההיולאניים ועם זה צדק משמים נשקף. וזכר ראיה גדולה תחלת דברי פיהו של שלמה עם אלהיו אמר אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ותשמור לו את החסד הגדול הזה ותתן וגו' (מלכים א' ג'). הנה שזכר ב' מיני חסדים הראשון הכולל אשר בעבורו היה בכחו לעשות צדקה ומשפט והאחרון אשר היטיב אליו בעבור צדקתו והוא ענין אמתי מאד. ובפרשת לך לך שער י"ו נתבאר יפה למה הקדים הכתוב לספר אהבת הקב"ה עם אברהם אל הגדת זכיותיו שלא כמנהג בשלמים עיין עליו. והנה זה הענין שאמרנו מהקדים זכות האיש תחלה אל קבלתו הטובות המיוחדות מאת האלהים יצדק בכל סוגי הטובות הן גופניות הן נפשיות בלי ספק כי בכלן מטיבין מלמעלה לפי המעשים שמקדימין המקבלין מלמטה ולא באופן אחר וכבר יחדתי בזה הענין השער הרביעי בחבור קטן שקראתי חזות קשה על סדר הויכוח שהיה לי בזה הדרוש עם חכם אחד מחכמי נכרים. והנה לפי שסוגי הטובות הם שלשה. אם טובות גופרות ממש כעין חיי הגופות וקיומם. או טובות נפשיות אשר יחלקו לתקוני הפעולות המעשיות ושלימותם. ואם אל שלמות המעלות השכליות האלהיות. לזה מה שיראה שכוונו חז"ל (מכות כ"ג:) במאמר שזכרנו ראשונה אל הדרוש הזה עצמו אשר אמרו ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה והיא מליצה נכבדת להיות התחלת הדברים מתעוררות משלמות משפט האנשים וגמר שלמותם בא אליהם מפאת מעלה ואמר שהם מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. והנה במקרא מגלה כוונו אל הענין הראשון כי באמת ישועת הגופים והצלתם היה ליהודים אז מגזירת המן הרשע נתפרסם מאד היות על זה האופן כמ"ש אסתר לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו ג' ימים לילה ויום וגו' (אסתר ד׳:ט״ז) והוא מבואר כי בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ומספד עם תשובה וזעקה גדולה היו ליהודים וכמ"ש גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל וכו' (מגילה י"ד.) והנה לענין התשובה עצמו כך הוא כמ"ש שיתעורר אדם עליו מהכח הכולל הנתון בו בשעת הבריאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים נ"ד.) שהתשובה היא מהדברים שקדמו לעולם. ואחר התעוררותו מחזיקין ידיו מלמעלה וכל עוד שיתחזק עוד משלימין ענינו בה והוא דבר שנתבאר מאד בפ רש' התשובה בסדר אתם נצבים כי שם נאמר ראשונה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ואחר נאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ואחר נאמר ואתה תשוב ושמעת וגו' ואח"כ אמר והותירך ה' אלהיך וגו' (דברים ל׳:ח׳) כמו שיבא ביאורו בשער ק'. ולזה אמר שקיימו למעלה מקרא מגלה והוא הלילה של ישועה מצד מה שקבלוה למטה והוא ענין נכבד ומבואר מאד מצד עצמו. ועל הענין השני אמר והבאת מעשר כי הנה הוא מבואר שהוא ענין שנופל תחת הפעולות המדותיות והנה המדות כך הוא ענינם בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בתחלת המאמר השני מספר המדות *שהמעלות וכו' ר"ל כי הפעולות יחלקו בכלל לג' הא' פעולות טבעיות שאין ביכולת האדם למנעם, כמו כל פעולות החושים, שכל עוד שלא יעצים האדם ד"מ עיניו מראות, או יאטים אזנו בשום דבר, יראה בהכרח מה שעומד לנגדו וישמע קול מדבר אליו, אף אם לא ירצה לשמוע אותו, וכשרון עשיית הפעולות הטבעיות האלה מוטבע באדם מלדה ומבטן, מבלי שיצטרך תחילה אל לימוד והרגל, כי מדי תפקחנה עיני ואזני הנער יראה וישמע כל הדברים הנראים, והקולות הנשמעים, והב' הם פעולות שהן חוץ לטבע, ד"מ עלית האבן וכל דבר כבד למעלה היא פעולה המתנגדת אל הטבע ואין האדם יכול לעשותה כלל, כי אם גם הרבה פעמים ישליכם למעלה בכל מאמצי כחו. בכל זאת הלוא מהר חיש ישובו לרדת עוד למטה, ומעתה יאמר החוקר כי המעלות והמידות טובות הן הפעולות הממוצעות בין שתי אלה כי אינן טבעיות לאדם עד שלא יצטרך לקנות אותן בלימוד והרגל, גם אינן הפכיות לטבעו עד שנוכל לאמר ממנו שיעמול לריק לקנותן, כי אם נקנות הם לו ע"י לימוד והרגל תמיד. שהמעלות אינם לאדם בטבע ואינם חוץ מהטבע. אינם בטבע עד שנפעל אותה בזולת למוד והרגל. לפי שאינם לנו כמו החושים שאנו משתמשין בהם לפי שהם נמצאים בנו. אמנם המדות נמצאות בנו לפי שנפעלם. ואינם חוץ מן הטבע עד שלא נוכל לקנותם שאם היו הפכיים בעבע לא היו הן בקנין והרגל כי לא תעלה האבן מאליה למעל' אע"פ שנשליכה לשם פעמים אין מספר וכן האש למטה ואנחנו נראה כי האנשים מצד ההרגל יקנו הרבה מהמדות או ימנעו מאשר להם. אבל נקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל כלומר שהטבע הוא מוכן לקבלם וההרגל ישלימם. והנה הוא מבואר שכל זה אינו רק מה שאמרנו שהתחלת המדות המעשיות הן ביד האדם כשירגילם ע"י למוד. אמנם אחר שישלים ההרגל יקויימו עליו מלמעלה כשאר הצורות המושפעות לפי שהקנין השלם הוא כעין הצורה אל הכח אשר בו ולזה נתבאר במאמר ההוא איך יהיו הפעולות סבת הקנינים כמו שביארנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז עד שכבר חודשה שם שאלה לומר כי במה נדע ונכיר בין הפעולות הקודמות אל הקנין ומהווה אותו ובין אותם שנמשכים ממנו באותן מעשים שאינם נכרים מצד עצמן כמלאכת הכתיבה והניגון וכיוצא שהפועל מיד בעצמו אם הוא מאומן בקי או ממתלמד. *אמנם במעשה הנדיבות וכו' (עיין מזה ביאורי לס' שמות דף ע"ז ע"א,) אמנם במעשה הנדיבות מי יודע אם זה שנתן מתנה עשה כן לפי הקנין אשר בו או בעבור קנות הקנין ואמר החכם שהכרת פניו תענה בו כי העושה הוא שמח בפעולתו כמי שפועל הדבר הטבעי והנאות לו אמנם העושה בזולת הקנין הוא עושה בעצב הפנים מצד מה שפועל כנגד רצונו וטבעו. ולזה הפועל בשמחה ובטוב לב הוא הנדיב אמנם העושה בעצב יקרא נותן לא נדיב. והוא הדבר עצמו אשר ביארו גדול המתנדבים אדוננו דוד על אותה נדבה שהתנדב הוא ושרי המלכות לבית יי' כמ"ש וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' (ד"ה א' כ"ט). אמר כי מה שהוא התנדב בוחן לב וכליות יודע שהיא נדבה ודאי כיון שביושר לבבו התנדב כל אלה ירצה השלשה אלפים זהב מזוקק וז' אלפים כסף מזוקק על מה שנאמר ראשונה והנה בעניי הכינותי לבית יי' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל (שם א' כ"ב) שאע"פ שהנדבה היא גדולה מרוב נדבת לבו היה הכל מעט בעיניו וכמו שאמר בכאן ועוד ברצות בבית אלהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקדש ועתה עמך הנמצאים המתנדבים בעם עם שאין אלהים אני לדעת את אשר בלבבם הנה באמת הכרת פניהם ענתה בם שהם ג"כ באו אל המעשה בתורת נדיבות שלימה במה שראיתים בשמחה להתנדב לך כי השמחה היא סימן הקנין השלם בלי ספק וכן העיד הכתוב עליהם וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (שם) הנה שהודה על מילתא בטעמא ולזה אמר יי' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' (שם) ירצה שישמור תוכן לבבם זה שיהיה להם לזכות לעמוד עליהם בכל שעה שיחטאו מצד יצר מחשבות לבבם. והנה סוד כל הענין הזה נזכר בחלק אשר לפנינו מפורש באומרו להלן נתן תתן לו ולא ירע לבבך (דברים ט״ו:י׳). ירצה שיהיה שיעור ההרגל במתנות אשר יתחיל בהם לקנות מעלות הנדיבות עד שירגיש בעצמו לפחות שלא ירע לבבו ולא יתעצב בנתינה כמו שהיה ענינו בתחלה ויגיע משם לשישמח שמחה גמורה כמו שיבא אחר כך בביאור ומזה הענין מה שאמר בראשיתו עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (שם י"ד) ויהיה כפל מאמר עשר תעשר כענין נתון תתן לו כי בהתמדת הפעולות מלמטה במעשים הגופיים יתחזקו ויתקיימו הקנינים למעלה בנפש וכמו שאמרו הבאת בשנה זה תביא באחרת (תנחומא פ' תבא) ולזה מ"ש שהבאת מעשר היא מהדברים אשר עשו בית דין של מטה וקיימו אותו ב"ד של מעלה וזה שהם התחילו להביא אותו מעצמם שנאמר וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳). וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (מלאכי ג׳:י׳) וזה כי מעצמם התחילו לקבל טורח ההבאה שהתורה לא צותה רק שיתנהו בגרנות ואחר נקבע להם לקנין ולזה אמר הביאו את כל המעשר שלא יורו הוראה לעצמם ליקח מקצתו בשביל טורח ההבאה. ומאמר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח וגו' (שם) הוא מה שיורה על שלימות הקנין בהרגל שהוא דבר מנוסה בלי ספק כי כל עוד שירגילו מלמטה בפעולות יקיימו מלמעלה בקנינים עד שעל זה האופן ייטיבו הפעולות יותר ויהיה השפע מתרבה והוא ענין נכבד מאד כתבתיו בשלמות בשער מ"ז הנזכר עיין עליו. ובמדרש רות (פ"ג) מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזר' ובשחרית מצאוהו חתום בחותמו של הקדוש ברוך הוא ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים (נחמי' י') כתוב אחד אומר על החתומים (שם) וכתוב א' אומר ועל החתום (שם) אלא החתומים זה בית דין של מטה ועל החתום זה ב"ד של מעלה: