וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃
עקידת יצחק
ואני שמעתי מאחד מחכמי פלוסופי עמנו ומחשוביהם (הוא ר' אברהם בן ר' שם טוב ברב"ג בספרו דרך אמונה מאמר ב' שער ז') שהיה מחטיא מאד האומר כי משה חטא בשום פנים כי הוא היה רואה שאם הונח כן תפול התורה בכללה וזה משפטו יסוד מוסד אצלינו שתורתנו האלהית היא שלימה בכל מיני השלמות עד שתכלול כל מצוה וכל מניעה שאפשר לזכות ולחטוא בהנה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. והנה שלימותה וכללותה על זה האופן יחייבו שיהיה בטבע האפשר שיצא איש אחד אל המציאות שיקיים אותה בכללה ושלא יחטא בה כלל שאם היה נמנע להיות איש שלא יחטא כבר יהיה האדם חוטא בהכרח ואיש כזה אינו ראוי ליענש אבל יהיה איפשר. ולא עוד אלא שחוייב היותו נמצא שאם לא כן יהיה גם כן שלמות זאת התורה על זה האופן לריק. והנה אם נודה שמשה חטא בה הנה כבר יקרה בטל מהנחתנו המצא זה האיש והוא שהאיש ההוא המונח נמצא על זה תתאר מהשלימות יהיה יותר שלם ממשה ומזה חוייב שתנתן על ידו תורה יותר שלימה כי הנבואה תוקש אל הנביא אשר תושפע עליו וכבר שמנוה היותר שלימה שאפשר והנמשך ממנו הוא בטל. ולזה נאמר בהקש החלוף אם הונח שחטא הנה אם כן לא היתה תורתו שלמה אבל תורתו היא שלימה בלי ספק אם כן הוא לא חטא. זו היא דרך ראיתו והוא מסתייע מהמאמר ההוא שזכרנו ראשונה שנאמר בו שמשה ואהרן קיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו (שבת נ"ה.) כלומר שלא חטאו כלל והיה משתדל לבאר הכתובים המעידים על חטאתו בשיוסבו על כלל ישראל כענין חטא ישראל דעכן (יהושע ז') ומאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי (שמות ט״ז:כ״ח) וכיוצא ואמר שעונש מיתתם היה עונש לכלל ישראל לא להם כי על כן אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (במדבר כ׳:י״ב.) ולא אמר על כן לא תראו וגו'. עד כאן תרף כוונתו ודבריו כפי מה שנשארו בזכרוני. ואני הנה ראיתי שאין דבריו אלה קיימי' מפני שלשה תשובות. *האחד מצד שיתוף. וכו' ר"ל בעבור היות שם בטל או נמנע שם משותף המורה על ב' מיני בטל אלה, תעה החכם ר' אברהם הנ"ל להחליף ולהמיר אותם יחד, ולחשוב כי מה שהוא רק בטל נבואיי, הוא גם בטל טבעי ובנה על זה יסודות משפטו, האחד מצד שתוף שנפל בגבולי משפטו ומופתיו שלא נזהר ממנו. *והשנית מצד דבקות וכו', ר"ל מלבד שטעה החכם הזה בהקדמתו זאת, בשיתוף ב' מיני בטל אלה, טעה ג"כ במה שרצה להמשיך ולהקיש מהקדמתו זאת. כי גם אלו יונח כדבריו שימצא בזמן מן הזמנים איש שלם יותר ממשה, לא נמשך עוד מזה שרק ע"י השלם ההוא ולא ע"י משה היה ראוי שתנתן התורה, (עיין תוכן השער ובפנים הספר לקמן ד"ה אמנם התשובה השנית) ועפי"ז צריכים אנו לגרוס פה בדברי הרב ז"ל שאין דבריו קיימים מפני שתי תשובות ולא מפני שלש כמו שנדפס בטעות. והשנית מצד דבקות הקודם בנמשך מה שהיה ענין השתוף שכבר נשתתפו בשני מיני הבטל. הבטל אצל הטבע או הכזב אצל הנבואה שהאחד הוא מסוג המציאות וההעדר. והשני' מסוג האמת והשקר וביאור זה שאע"פ שיהיה אפשר לקום אחרי משה מי שלא יחטא וכשיונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל אצל הטבע מכל מקום כבר בא העדות הנבוא יי שלא יצא האפשרות ההוא אל הפועל ושהאדם היותר שלם שהיה או שיהיה הוא משה רבן של נביאים כמו שאמר והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (שם י"ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' (דברים ל״ד:י׳). ולא יתבטל בזה כח האפשרות הטבעי כמו אם ינבא הנביא שלא תפיל אשה בשנה זו או שגתים או שלא תולד נקבה ודאי יתקיים דברו בהשאיר האפשרות הטבע במציאותו. וכשיונחו נמצאים שני הענינים ההם בזמן ההוא לא יקרה בטל אצל המציאות אבל יקרה כזב אצל הדבור הנבואיי. וכמה נבואות באו מזה המין לכל נביא ונביא המיעד הדברים אשר ימשכו אשר על המין הזה נאמר עתה תראה היקרך דברי וגו' (במדבר י״א:כ״ג). *כי כאשר לא יקרה וכו', ר"ל גם העדר ומניעת היות בשר לאכול חודש ימים לשש מאות אלף רגלי במדבר ובארץ ציה, היא דבר מצוי על פי מהלך הטבע ובכל זאת אחרי שהי"ת אמר לו "בשר אתן להם," הוא נמנע נבואיי שלא יהיה להם בשר רב כזה, וכן היות חוטאים בקרב ישראל ויהודה גם באחרית הימים, או היות אז ג"כ אנשים הבונים בתים ולא ישבו בהם, או נוטעים כרמים ולא יאכלו פרייהם בעבור שימותו תחילה. כל זה הוא אפשרי טבעיי, ובכל זאת הוא בעל נבואיי עפ"י מאמר הי"ת ב"ימים ההם וגו'", ומאה"כ לא יהיה משם עול ימים לא יבנו ואחר ישב וכו'". כי כאשר לא יקרה יהיה הדבר היותר מנוי אצל הטבע אבל יקרה בטל אצל המאמר האלהי. והנה הנבואה אומרת בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה (ירמיהו נ׳:כ׳) והרי האדם הוא אפשר על החטא כמו שאמרנו. אמנם אם ימצאו החוטאים בימים ההם הנה יהיה האפשרי אצל טבעם אמנם יקרה הבטל אצל הנבואה וכן בכל כיוצא בזה לא יהיה עוד עול ימים לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל (ישעיהו ס״ה:כ״ב) ורבים כמו אלה שבכלם נתחייב להאמין מה שתייעד הנבואה באחד מחלקי אפשרותם בהשאיר האפשרות הטבעי על ענינו כמו שאמרנו. והנה כאשר נבדיל בשני מיני הבטל האלו יתבאר שתוף הענין ועלה בידנו כי משה רבינו אע"פ שחטא הוא היותר שלם שהעיד עליו הנבואה שיצא ושהוא עתיד לצאת אל המציאות ולזה נתנה התורה השלמה על ידו. והפלא ממה שקבל מהמאמר ההוא שמשה ואהרן לא חטאו כלל איך לא זכר שנאמר במשה בתחלת ענינו ויחר אף ה' במשה (שמות ד׳:כ״ד) ובסוף ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שם) ואם אין שם חטא חרון אף ומיתה למה וכן אמר כמה פעמים ויתעבר ה' וגומר (דברים ג'). גם בי התאנף יי' (שם א'). ויותר קשה מאהרן השכח מעשה העגל שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (שם ט') והוא מבואר שהקרבנות הראשונים בשמיני למלואים היו לו ולכל ישראל לכפרת עון העגל ועוד נאמר ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' (במדבר י״ב:ט׳). ונאמר ויחר אף ה' בם וילך (שם). והוא עצמו אמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם). סוף דבר שאין עקר להנחה הזאת וכמו שיבא. אמנם התשובה השנית שאף גם זאת שנודה שיצא אל המציאות איש אשר לא יחטא כלל הנה לא בעבור זה יחוייב הנמשך והוא שיהיה הוא יותר ראוי להנתן דת על ידו כל שכן שתהיה יותר שלמה שמן המבואר שלא כל הראוי לנבואה ינבא אם לא שיסכימו תנאים אחרים הכרחיים. וברוך בן נריה סופר עד בדבר לפי הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' גם חז"ל מנו בתלמידיו של הללהזקן רבים שראוי שתשרה עניהם שכינה כמשה רבינו ורבי' שראוי שתעמוד להם חמה כיהושע אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכה כ"ח.). והנה א"כ נאמר שהיה משה רבינו היותר שלם שנמצא בזמן מהזמנים אשר הביא הצורך וההכנה מכל הצדדים להנתן תורה מן השמים על ידו. וכבר הגידו החכמים ולא כחדו אפשרות הנותן טבע חכמה ומדע על יד איש גדול ממנו כמו שאמר בסוף ההצלחות (ישעיהו נ״ב:י״ג) ירום מאברהם ונשא ממשה וכו' (תנחומא פ' תולדות) כמו שכתבנו פירושו בשער כ"ח. וכבר דחה הראב"ע ז"ל סברת מי שאמר שלא יתכן שליח השם ממיר דברו כמו שנראה מפירושיו ז"ל (פ' חקת) ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן כשיהיה השליח מהשם ממיר דבר מהשם ואם הוא ממיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אלו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאיננו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה ברצון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם (דברים א׳:ל״ז). הנה שהזכיר זה הדעת ובטלו לפי שהשם יקבל שאע"פ שחטא הוא אמת ותורתו אמת. והנה כי מה שחויב מבלתי המצא איש שלא יחטא שיהא האדם חוטא בהכרח ושלכן אינו ראוי להענש הנה מזה לא יקרה בטול לכלל רק אם יקח לו המשפט החלקי לכולל. וזה כי היות האיש ואפילו היותר שלם שבמין חוטא בשום דבר מהדברים שכללה אותם שלמות התורה האלהית כאשר הניח הנה הוא מוכרח מצד טבעו וכמו שאמר כי אין צדיק בארץ וגו' (קהלת ז׳:כ׳). וכמו שאמרנו ראשונ'. אמנם כאשר יהיה על זה האופן מקלות החטא או משלמות התשובה ודאי לא יענש ולא יקרה מזה בטול. וכמו שאז"ל אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא לאחר שיחטא וישוב (ר"ה י"ז:). אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש כי אם האדם מוכרח לבלתי היותו אלהי לגמרי לא הוכרח להיותו מעמיק בחטא ומורגל בו וזה מבואר. והנה אחר שהמין הזה מהחטא עם שהוא אפשרי על האדם ימצא על המעט ועל הזרות מי שלא יחטא בו ולא עוד אלא שבא העדות הנביאיי שלא ימצא וכל שכן שהחטא מהמין הראשון הוא הכרחי אליו מצד טבעו. הנה מזה יתחייב היות המות הגופיי הכרחי על האדם וא"א זולתו *כמו שכ' הרב וכו' ר"ל כי שם כ' לתלמידו וז"ל "אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי עד שיהא אבדו באבדי אשר אי אפשר מבלעדו. "היה בעיני או נאה בחיקך ובחיק כל נבוך וכו'. כמו שכתב הרב המורה בהקדמת החלק הג' אמר עד שיהא אבדו באבדי אשר א"א מבלעדיו רמז אל זה הענין מהמות והכרחיותו אשר עליו נאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז):
באר הגולה
בפרק קמא דע"ז (ד:), אימת רתח, תנא משמיה דרבי מאיר, בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחין עטרותיהן בראשיהן, ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה. דע, כאשר תמצא בתורה בכל מקום לשון "חרון אף", תמצא זה בענין חטא עבודה זרה. דכתיב (דברים יא, יז) "וחרה אף ה' בכם וגו'". וכן (דברים כט, כג) "מה חרי האף הגדול הזה", (שמות לב, יא) "למה יחרה אפך", וכן הרבה מאוד. ומזה יצא אל הרמב"ם ז"ל בספרו (מורה נבוכים א, לו) שלא נמצא "חרון אף ה'" רק בעניין עבודה זרה. אמנם הקשו עליו (שמות ד, יד) "ויחר אף ה' במשה", (במדבר יב, ט) "ויחר אף ה' בם וילך", (שמות כב, כג) "וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'". ואני אומר, שאין דעת הרב שלא ימצא לשון זה כלל על שום חטא בעולם מזולת עבודה זרה, רק שבעבודה זרה וכיוצא בו נמצא לשון "חרון אף". וזה כי הוא חֵטְא שהוא מתנגד אל כבודו יתברך לעשות אלהים זולתו, והמסכה צרה אליו. וזהו התנגדות אל ה', כי כל שניות הוא התנגדות, וזה מביא חרון אף, ולפיכך בעבודה זרה יש חרון אף. וכן כל כיוצא בזה. שכאשר בקש הקב"ה שילך משה בשליחות, והיה משה מתנגד לדבריו, שלא רצה ללכת (שמות ד, יג), דבר זה הוא התנגדות אליו, ומביא חרון אף ה'. וכן "ויחר אף ה'* בם וילך" (במדבר יב, ט), כי דבר זה היה התנגדות אל השם יתברך שדברו במשה. ופירש רש"י ז"ל (שם פסוק ח) כיון שהוא עבדי, אף שאינו במשה, ומכל שכן שהוא עבדי והוא משה. וכן "וחרה אפי והרגתי אתכם*", שמי שהוא מענה יתום ואלמנה, ואין מענה את אדם גדול, וזה בודאי מפני שהוא ירא מזרוע בשר ודם, ובשביל שיתום ואלמנה אין להם עוזר, והם תשושי כח, מענה אותם, ולא ירא מן השם יתברך, אשר הוא יתברך אבי יתומים ודיין אלמנות (תהלים סח, ו), וזה התנגדות אל ה', ובדבר זה יאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם". מכל מקום לשון "חרון אף" נאמר כפי התנגדות שיש אל השם יתברך. כי כאשר יעבור מצותיו, אף אם הוא מצות שבת, לא יתנגד רק אל המצוה, אלא אם הוא כופר שציוה במצוה, שזהו בכלל כופר בו יתברך. ומכל מקום עיקר "חרון אף" נאמר על דבר שהוא מתנגד לו.
מורה נבוכים
אמנם אמרו: ״ויחר אף יי בם וילך״ יש בו שני הענינים יחד – כלומר: ענין הסתלק ההשגחה המכונה בהליכה, וענין התפשט הדבר והגלותו והראותו, כלומר: ה׳חרון אף׳ הוא אשר ׳הלך׳ ונמשך אליהם ולזה שבה ״מצורעת כשלג״.