וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃
נר מצוה
ואם נרמז כח ד' מלכיות בפרשת פרה מטעם אשר אמרנו, לגודל כח שלהם, כל שכן שנרמז בפרשת פרה אדומה ענין ישראל, אשר כוחם נצחי לגמרי באין הפסק. לכך ראוי שיהיה נרמז אצל פרה אדומה, לפי גודל כח ישראל אין לבוא לעומק השגה העליונה הזאת. ולכך נרמז גם כן כח ישראל בפרשת פרה אדומה, ולכך אמר; דבר אחר, "פרה" (במדבר יט, ב), אלו ישראל, שנאמר (הושע ד, טז) "כי כפרה סוררה סרר ישראל". "אדומה" (במדבר שם), אלו ישראל, שנאמר* (איכה ד, ז) "אדמו עצם מפנינים". "תמימה" (במדבר שם), אלו ישראל, שנאמר (שה"ש ה, ב) "יונתי תמתי". "אשר אין בה מום" (במדבר שם), אלו ישראל, שנאמר (שה"ש, ד, ז) "כלך יפה רעיתי ומום אין בך". "אשר לא עלה עליה עול" (במדבר שם), זה דורו של ירמיה, שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה. "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן" (במדבר יט, ג), זה ירמיה, שנאמר* (ירמיה א, א) "מן הכהנים אשר בענתות". "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" (במדבר שם), (עזרא ה, יב) "ועמה הגלי לבבל". "ושחט אותה לפניו" (במדבר שם), (מ"ב, כה, ז) "ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור". "ושרף את הפרה לעיניו" (במדבר יט, ה), (ירמיה, נב, יג) "וישרוף את בית ה' ואת בית המלך". "את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף" (במדבר שם), "ואת כל בתי ירושלים ואת כל הבית הגדול שרף באש" (ירמיה נב, יג). ולמה הוא קורא אותו "הבית הגדול", אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ששם היו מתנין גדולתו של הקב"ה. "ולקח" (במדבר יט, ו), זה נבוכדנצר*. "עץ ארז ואזוב ושני תולעת" (במדבר שם), זה חנניה מישראל ועזריה. "והשליך אל תוך שרפת הפרה" (במדבר שם), "קטל המון שביבא די נורא" (דניאל ג, כב). "ואסף" (במדבר יט, ט), זה הקב"ה, דכתיב ביה (ישעיה יא, יב) "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל". "איש" (במדבר שם), זה הקב"ה, דכתיב ביה (שמות טו, ג) "ה' איש מלחמה". "טהור" (במדבר שם), זה הקב"ה, דכתיב (חבקוק א, יג) "טהור עינים מראות ברע". "את אפר הפרה" (במדבר שם), אלו גליותיהם של ישראל. "והניח אל מחוץ למחנה במקום טהור" (שם), זה ירושלים, שהיא טהורה. "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" (שם), לא כעולם הזה, שבעולם הזה כהן מטהר, אבל לעתיד לבא הקב"ה מטהרן*, ומה טעם, (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'".
מורה נבוכים
וטעם קרוא ׳פרה אדומה׳ ׳חטאת׳ הוא, מפני שהיא משלמת טהרת ׳טמא מת׳ להכנס ל׳מקדש׳ אחר כך – כוונת הענין שהוא אחר שנטמא ׳למת׳ נאסר עליו להכנס ל׳מקדש׳ ולאכול קדשים׳ ׳לעולם׳ – לולא זאת ה׳פרה׳ שנשאה זה ה׳חטא׳ כ׳ציץ׳ שהוא ׳מרצה על הטומאה׳ וכ׳שעירים הנשרפים׳. ומפני זה היה ה׳עוסק בפרה ובשעירים הנשרפים׳: ״מטמא בגדים״ – כ׳שעיר המשתלח׳ אשר יאמן בו כי מרוב מה שנשא מן העוונות הוא מטמא מי שנגע בו.
נצח ישראל
והנה גם כן תמצא בארץ, שהיא פנימי ותוך היסודות כולם, ומורה זה על הפנימית. ומפני זה העפר מסוגל למצות אלקיות, מצד שיש לעפר ענין ראוי למצות. כי הדקות אשר יש לעפר הוא מדריגה פנימית קרוב אל הדבר הנבדל. ובמדרש (במ"ר כ, יט) "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), מי יוכל למנות המצות שהם עושים בעפר; "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט), "ואסף איש טהור" (במדבר יט, ט), "שלש שנים יהיה לך ערלים" (ר' ויקרא יט, כג), "ומן העפר אשר בקרקע המשכן" (ר' במדבר ה, יז), עד כאן. בארו בזה גם כן, כי מה שאמר "מי מנה עפר יעקב" היה משבח מה שישראל הם* נמשלים לעפר, שזה מורה על מדריגה אלקית שיש לישראל, אשר מצד הזה יש להם מצות יותר בעפר. וזה שאמרו גם כן כי ראה בלעם עפר המדבר מכוסה בערלות ישראל, ועל זה אמר "מי מנה עפר יעקב". וזה כמו שהתבאר, כי העפר מסוגל למצות ביותר.