במדבר יט:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נתיבות עולם, דרוש ודרשת שבת הגדול

אמנם יש מות קשה הימנה ובלתי מפורסמת שהוא הרע בהחלט והיא המיתה הנפשיית אשר מטבעה לחיות תמיד אם לא באשמת בעליה כי על זה אמר החכם (קהלת ז׳:כ״ו) ומוצא אני מר ממות את האשה וגומר טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה כמו שכתבתי זה יפה בפרשת תזריע שער ס"א. והנה לפקוח עינים עורות אצל האונאות הללו אשר הם גדולות הערך מאד אמר הנה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות וגומר כי הפרש יש למתבונן בין החיים הנזכר בזה המקום לנזכרים להלן באומרו החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים. וזה כי שם שם חיים לעמת מות וברכה לעמת קללה והוא ידוע שהדברים הפכיים והחיים אשר זכר שם הם חיים ממש אשר עליהם אמר ובחרת בחיים כמו שיבוא עוד ביאורו. אמנם בכאן אמר החיים והטוב והמות והרע ומהראוי שישפטו הפכיים גם כן טוב כנגד חיים ומות כנגד רע והוא שיאמר שנתן לפניהם שני מיני החיים. החיים והחיים הטובים רצוני החיים בסתם והם החיים המדומים מצד אחד ולעומתם החיים הטובים אשר אמרנו וכמו שעל זה האופן אמר לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה (דברים ו'). קרא טוב בסתם להצלחת העולם שכלו טוב וקרא חיים סתם לחיותנו החיים הגופיים כיום הזה והוא דבר נכון שהרי הטוב לא יתואר בתואר מעולה ממנו עד שנאמר טוב חי כמו שיתוארו החיים בו באמרנו חיים טובים. ומאמרו זה הוא ממש כמי שנותן לפניהם אבן של זכוכית אחת ספיריית ובהירה ומרגלית אחת מאד יקרה ואומר ראה נתתי לפניך היום שתי אבנים אלו והוי יודע כי אחת מהנה היא יפת המראה לבד אמנם השנית אם שאינה יפה המראה כמוה יש לה סגולות נפלאות להעמיד הבריאות ולהשאיר החיים בחר לך אחת מהנה כי מעתה גלה אזן אנשים בתכלית הגלוי וההכרה והנה הטפש לא יחוש למאמר ולמראה עיניו ישפוט לברור ביפה ויעזוב הטובה. אמנם הפקח ישמע לקול מוריו יבחר לעצמו הטובה ויעזוב היפה וכן אמר להם ראה נתתי לפניך היום את החיים אשר יתאוו אליהם האנשים ויתאנו בהם ויכשלו ביופים כאשר ילכד הסכל בבהירות יופי הזכוכית גם נתתי לפניך את הטוב והוא ההצלחה הנפשיית אשר היא במדרגת האבן היקרה והמסוגלת אשר בה ירצו השלמים עם היות שאינה יפה למראה כי הרבה צער ופרישות מתאיות העולם וייסורין מצויין לצדה וכאלו הם שני ענינים הפכיים כנגד שני חלקיך בחיים החיים הם תשוקת הנפש החיונית והטוב תשוקת הנפש המשכלת. וגם נתתי לפניך שני מיני רעות לשני חלקך אלו והם המות והרע כי המות והצער הגופי הוא הרע לגופך והוא אשר ירחיקהו. אמנם הרע בהחלט הוא רוע הנפש והפסדה ואתה אם בעל נפש אתה מאוס ברע הנפשיי וולא תמאס המות המדומה וצער הגוף כמו שאז"ל (שבת פ"ג:) זאת התורה אדם כי ימות באהל אין דברי תורה מתקיימין כי אם במי שממית עצמו עליה ואמרו (ילקוט פ' בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה. הנה שביאר להם הענין ופירשו בטוב משני קצותיו וכבר הפליג להראות בהם באצבע האות אשר יישירו נגדו בהיותו להם תכלית נכסף אל המציאות האנושי כדי שלא יתחלף להם האמתי במדומה לרבים והיא הישרה הכרחית ראשונה ואולם לא יושלם הלמוד בהודעת התכלית לבד אם לא בשידע הדרך יגיע אל התכלית ההוא כי מה תועלת בשתדע העיר ששם מגמתך אם לא תדע אי זה דרך יגיעך אליה וזה יושלם בשני ענינים בידיעת הליכת הדרכים הטובים ובחזרתו מהרעים והמתעים כשיתעה ^*כמו שהרפואה וכו' הנה ידוע כי חכמת הרפואה מתחלקת לכמה חלקים פרטיים, אבל בבחינת תועלתה לבני אדם היא נחלקת בכלל רק לב' חלקים, הא' ידיעת הדרכים אשר על ידם ישמר האדם מכל חולי ומדוה הנקראת בשם "דיאטיק", והב' ידיעת הדרכים והאופנים איך ירפאו החולים כבר, הנקראת בשם, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי גם חכמת רפואת הנפש תחלק לב' מחלקות, האחת כוללת ידיעת הפעולות הטובות והנרצות בעיני ה' אשר יעשה אותן האדם, והפעולות הרעות המתועבות בעיניו אשר יחדל מעשותן למען השמר על ידה מנפול בפח הרשעה, כי אם לעשות הטוב תמיד, והב' כוללת הדרכים והאופנים אשר ישתמש בהם האדם אשר כבר חטא ואשם לאלהיו, ברצותו לעזוב דרכו הרע ולשוב אל ה' באמת ובתמים. ויען כי הי"ת הודיענו בעצמו כל זאת בתורתו אשר נתן לנו אה"כ ממנו, "אני ה' מלמדך להועיל" (בבחינת הידיעה הראשונה) "מדריכך בדרך תלך" (הרומז אל הידיעה השניה), כי ר"ל שהוא מחזיר ומשיב אותך לאחור מדרך הרשעה, אם כבר החילות ללכת בה, למען הוליכך אח"כ בדרך הנכוחה והישרה. כמו שהרפואה תתחלק אל שמירת הבריאות ואל חזרתה כשתסור והנה המלאכה רבה מאד בחזרתה מבשמירתה והוא מאמר הכתוב אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיהו מ״ח:י״ז) כי הענין השני הוא להדריכנו מהדרך המעוקלת אל הישרה אשר ילך בה כשיקרה שיטעה בה ולזה אמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו כבר הציבה התורה ציונין בכל דרכי החיים אשר לא יוכל לטעות בהם כלל וכמו שאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג׳:י״ז) וגם לכשיטעה ויסור מני דרך כבר שם בתוכם מצות התשובה וכל מלאכתם כמו שנתבאר ענינה משלם בשער הקדום וסוף דבר כבר כלל במצות כל מה שהוא בסור מרע ועשה טוב. וגם בזה לא יושלם כי אם בשידע הפועל התועלת המגיע אליו מההגעה אל המקום ההוא. וזה מה שיחלק ג"כ לשנים. האחד שידע התועלת המגיע מההלוכה ההיא לשם. והב' שידע הנזק והרע שיגיעהו מהנמנע מעשות כי על כן הסכימו כל בעלי הדתות להניח שכר על המעשים הנאותים ועונש על המבטלים. ועל זה אמר בפירוש וחיית ורבית וברכך יי' אלהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה הנה בזה הודיעם התועלת המגיע בדרך ההוא כי בדרך ההוא יחיה חיים טובים חיים רבניים בקיום ורבוי ההצלחה בברכת יי' בארץ ההיא אשר הוא ודאי רמז אל השגת ההצלחה הנצחית בטוב יי' בארץ חיים. ועל גלוי הרע המגיע בתעייה אמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה אשר אתה עובר את הירדן לבא שמה לרשתה. אמר הגדתי לכם היום לפי שחדשות הוא מגיד אשר לא ידעום הראשונים כי הראשונים לא שיערו אחר מיתה הגוף מיתת אחרת כלל ולזה הפליא מאמרו באומרו הגדתי לכם היום כי אחר שתאבדו בעולם הזה תאבדו שנית מן העולם הבא לא תאריכון ימים על הארץ החיים אשר אתם עוברים מעברות הירדן ודאי שמה לרשתה כמא דאיתמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיהו ס׳:כ״א) והרי הועיל להם בהודיעם הטובות אשר יכספום והרעות אשר יבקשו ההצלה מהם. וכל זה עדין לא הועיל אם לא ימצאו אליו הדברים העוזרים והסומכים להגיעו אל סוף המעשה כמו שאמר שלא יתכן ההליכה אל המקום לקנות הטוב ההוא ולהנצל מהרע אם לא שיזדמן לו ממון להוציאו ובהמה לרכוב עליה וכיוצא וגם זה יחלק בכל מעשה להרבה דברים. אמנם נחלק אותו לשני מינים. האחד מציאות היועצים הנאמנים להדריכו במעשה ההוא אשר יעשה שם והשני השלמות ספוקו בכל מה שיצטרך לשם. ועל הראשון מאלו השנים אמר בענין הזה העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. והכוונה לא תאמרו שבשום זמן מהזמנים יחסר לכם יועץ חכם ומישיר שילמד ויישיר אתכם במעשיכם ולזה חסרתם את חקכם כסוחר שהלך אל מדינת הסחורות ולא ידע להזהר ונתאנה והפסיד. כי אנכי מעיד בכם היום את השמים ואת הארץ העדה שלמה ומספקת לעד לעולם כי היום נתתי לפניך החיים והמות הברכה והקללה ואתם רשאים ובחיריים ליטול לכם המנה היפה למען תחיה אתה וזרעך וזרע זרעך עד עולם. ומעתה לא נשאר לך שום תרעומת מזה:

ולהמשך זה הדרך אקדים ואומר הוא ידוע כי אחר שכל הדברים כאשר יפסדו יפסדו אל הפכיהם הנה הוא מחוייב שהדבר היותר טוב והיותר שלם הוא אשר יפסד אל היותר רע והיותר נמאס כי הדבר אשר לו מציאות יותר שלם הנה הפכו הוא המציאות היותר פחות הטוב ממנו הפכו הוא הרע מאד וכן בכל מיני הטובות בלי ספק. ואולם במדרגות האדם ובחינתם כתב החכם בתחלת המאמר הז' לספר המדות ז"ל. יען כי אצל המדות אשר כראוי לברוח מהם שלשה מינים רשע חטע בהמיות. אמנם המתנגדים לשנים הם גלווים כי זה נקרא מעלה וזה כושר. אמנם המתנגד לבהמיות יאות לומר אשר הוא למעולה מאדם והיא קדושה אלהי'. הנה שהמנגד אל החוטא שהוא הבלתי כובש אמר שהוא הכובש אמנם המנגד אל הרשע רע יאמר שהוא המעולה והמנגד אל הבהמי הוא האיש הקדוש האלהי כי כפי מדרגת מעלת כל אחד מהם מהיותו בהוייתו כך היא מדרגת פחיתותו בהיותו בהפסדו וכבר ביארנו הבדלי אלו האנשים יותר בפרשת קדושים שער ס"ה. עוד כתב החכם בסוף הפרק הז' מהמאמר הנזכר ז"ל כי אמנם הרע אשר אין לו התחלה הוא פחות הנזק תמיד. אמנם השכל הוא התחלה וזה דומה להעריך בלתי צדק אל אדם בלתי צדיק כי אמנם יהיה יותר רע משניהם עשר פעמים גם אלף פעמים כי רבות רעות יעשה האדם הרע יותר מחיות רעות. הנה שביאר שכל עוד שההתחל' יותר נכבדת יפסד אל דבר יותר רע והמשיל משל אל הבלי צדק הנעשה על ידי הבלתי צדיק שהוא היותר רע ויותר קשה מהנעשה מהבהמי או במקרה והזדמן. והנה באמת נראה שלזה השרש נמשכו דיני הטומאה אשר בתורתינו האלהית כשנתבונן בעניינם. כי הנה המיתה הוא העדר והפסד הבעלי חיים בחלקיו אמנם הבעלי חיים יתחלקו אל הבלתי מדבר ואל המדבר. אמנם הבלתי מדבר הנה כשיפסד הכח החייוני חשר בו יהפך אל דבר יותר רע מכאשר יפסד הצומח כי הצומח יפסד אל רקב אמנם החי יפסד אל פגר מובס יקרא נבלה אמנם האדם שיש לו התחלה יותר שלימה בנפש הדברית הנה כשיפסד לא יפסד אל נבלה לבד אבל אל דבר יותר רע ומגונה יותר משאר הפגרים עד שבפי הכל טמא טמא יקרא. והנה כאשר ימות האדם הנה הוא יפסד בשלשה חלקיו הצומח החיוני והשכלי והנה הוא מבואר שכל אחד מאלה יפסד אל עניינו המיוחד. כי הנה כל חלקיו ההווים בכח הנפש הצומחת כשתבטל מהם כח הצמיח' ויפסדו ישובו אל דומם כשאר הצמחים ויהיה רקב ועפר וכמו שאמר הכתוב כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט). אמנם מצד מה שנתחבר עמהם מהכח החיוני יפסד אל דבר יותר רע עד שבעבורו יקרא נבלת האדם וכבר תשרה עליו שם טומאה כשאר הפגרים אשר בם רוח חיים אלא שהיא טומאה קלה בהם כטומאת מגע הבהמות הנבלות וכל שרץ אשר יטמא לו שהוא טומאת יום לבד. אמנם מצד מה שנתחבר' עמהם הפסד הכח השכלי באשר הוא החלק היותר מעולה ממנו הנה יהפך אל היותר רע ויותר נתעב עד שיהיה נבלתו מטמאה טומא' חמורה שהיא טומאת שבעה כי הנפש הזאת כשתפסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאות רע וממנה יקרא רוח טומאה ומזה הצד עצמו היתה נבלת אישי האומה הזאת הנבחרת חמורה מכל אישי שאר האומות שמטמא' באוהל כמו שאמר הכתוב אדם כי ימות באהל (במדבר י״ט:י״ד) ישראל מטמאין באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל (יבמות ס"א.) שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א) אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם (יבמות שם.) וזה כי לפי שבהן היא פחיתותם כאשר הם נפסדים וזה הענין עצמו זכרוהו חז"ל במסכת ידים (פרק רביעי מ"ו) קובלנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים וספרי האפיקורס אינם מטמאין את הידים אמר להם ריב"ז וכי אין לכם על הפרושים אלא זו בלבד והרי הם אומרים עצמות חמור טהורים עצמות יוחנן כהן גדול טמאים אמרו לו לפי חבתן תהיה טומאתן שלא יעשו אדם עצמות אביו ואמו תרודאין אמר להם אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתן ספרי אפיקורס שאינם חביבין אינם מטמאין את הידים וספרי הקדש שחביבין מטמאין את הידים. ומזה מחוייב שנדע כי במה שהסכימו לומר לפי חבתן תהיה טומאתן אמרו כלם אמתת הענין בסתם. אמנם במה שאמרו שלא יעשה אדם עצמות אביו וכו' (ידים שם) דחה להם בקנה של דוגמת גזרת הספרים כדאמרינן (בשבת י"ד.) והספר מפני מה גזרו רבנן טומאה אמר רב משרשיא בתחלה היה מצניעין אוכלין תרומה אצל ספר תורה דאמרי האי קדש והאי קדש כיון דקא חזו דאתו לידי פסידא דעכבר גזר ביה רבנן טומאה. ומהידוע מבואר שעקר טומאת המת לא זו הדרך ולא זו העיר אלא לפי שאינם כדאי להודיעם טעם ענין זה כמו שהודיעו לתלמידיו הוליכם לפי דרכם וסתם הדברים וכללן בטעם לומר שגזרה תורה טומאה על העצמות כדי שלא יקחו בידם להשתמש בהם. מ"מ למדנו מכל מה שאמרנוהו שכח הטומאה הזאת הוא דבק בהפסד הרוח החיוני ונוסף עוד בהפסד הכח הדברי ועוד תוסיף טומאה על טומאה בהפסד נפש מישראל לפי חבתן ונתחייב מזה כי כל אלו הטומאות הנוספות שאמרנו באדם אין עקרם מצד החומר לבד כי החמר אחר שהוא דבר גרוע בעודו בקיומו הנה לא יהיה הפסדו אל דבר גרוע ונמאס על הקצה אבל יהיה הפלגת טומאתו מצד עירוב אלו הכחות הנפשיות שבו כל אחת לפי עניינה והנה עקר הפסדן של אלו אינם אחר המות אבל טומאתן העקרית היא בעוד בחיים חייתם בטמא נפשותם בהפסד המחשבות המקולקלות בשבוש האמונות וזוהמת הפעולות הנשחתות אשר בהם ישקצו עצמם תכלית השקוץ ועל ידם נכנסה בקרבם רוח הטומא' בחייהם ואף אחרי מותם תדבק נפשם בטומאתן כל אחת ואחת כפי רשעתה. ועל זה אמרו חכמים ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) כי בחייהם טמאים הם ומטמאים כמתים ובמותם לא נפרדו מטומאותם אבל נדבקה הטומאה בהם לעד לעולם או נתגלגל עם הנפש ההיא קצב זמן כפי המשך דינו ואחר תאסף אל עמיה. אמנם הנפשות הזכות והטהורות אשר לא נטמאו בכל אלה כי חיות הנה על דרך הטהרה והפרישות מכל הרהורים רעים ומחשבות נפסדות ופעולות מקולקלות ולא בדומים להם והמביאים אליהם כמו שאמר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי וגו' (יחזקאל ד׳:י״ד). ודרשו רז"ל לא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה ולא אכלתי מבהמ' שהורה בה חכם וכו' (חולין מ"ד:) הנה איש זה וכל הדומים אליו נפשותם בתייהם היא קדוש' וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. והנה אלו שנתקדשו בחייהם בהפרד נפשותם מוסיפה להתקדש ולעלות ולראות אל קדש הקדשים אל האלהים אשר נתנה וכמעט שלא נמצא במיתתן צד טומאה כי עליהם אחז"ל צדיקים במיתתם קרויים חיים (ברכות י"ח.) וכשם שהחי אינו מטמא מן הדין כן אלו אינם מטמאין. והפלא מה שאמרו בפ' הנושא בפטירתו של רבינו הקדוש אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה (כתובות ק"ג:) כי ודאי רבינו הקדוש נהג על זה האופן כמ"ש בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעות ואמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא נהנתי אפילו באצבע קטנה (שם ק"ד.) ואצל פטירת משה רבינו וקבורתו בשער ק"ה יתבאר עוד זה בע"ה וזה מה שאמר ריב"ז לתלמידיו חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת וכו' (במ"ר פ' י"ט) כמו שיבא:

ובפרק רבי עקיבא (שבת פג:), "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), אמר רבי יונתן*, אל ימנע האדם* מבית המדרש אפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". רבי שמעון בן לקיש אומר, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל".