במדבר י:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, גן נעול והגיונות אל עמי

והנה להיות התפלה היא העבוד' הלביית והמגעת תועלת הקרבנות וטוב תכליתם הנפלא על האופן שאמרנו ראיתי לסמוך אחר שער הקרבנות שער התפלות ולתלותם במאמר זאת תורת העולה. כי התפלה ודאי היא העבוד' העולה על הלב וכמו שאמרו (בי"מ מח"ד ח"ג הובא בל' היינו דאמרי אנשי) תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמר רז"ל (תענית ב'.) אי זו היא העבוד' שבלב זו תפלה והוא מה שיצדק עליו על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו כי דברי התפלה צריכין חמום והמתפלל בכוונה גמרה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובמדרש (ויקרא רבות פ"ז) אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתוב כאן אלא תוקד בו המזבח היה מוקד כאש: ולי מה יקרו דבריהם אלו אל זה הענין המכוון. ותחל' אומר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים כמשאז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו והיו הצרכים ההם ענינים זמניים כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה כמו שהענינים האמתיים נדרשים ומושגים בהשתדלות כמ"ש רז"ל (שבת י'.) על המתפללים מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצות כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל אמרו (רמב"ם ה' תפלה פ"א) מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם ונאמר (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א׳:ב׳). ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו ית'. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון ואי אפשר זולת זה וכשתתבונן בדבר שזה תוארו תמצא שהוא אילן גדול ששרשיו מרובים וגדולים וזרועותיו מסתעפים לכמה ענפים ומוציאים סנסנים ופארות ועושין פירות ופירי פירות. כי הוא מבואר כי אילנא דידן רבא ותקיף עקר נופו הוא בלב וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר. ברם עקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונ' האלהית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא ושהוא יכול לעשות בקשתו וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר שאם לא כן מי יתפלל לו. וראה כי הקדימם משה אדוננו עליו השלום באומרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל וגו' אעברה נא ואראה וגו' והענין מבואר. והנה מהשרשים האלו יצאו כמה ענפים נפלאים בשלמות האדם ומעלותיו כל אחת מהם כפי עניינו כי משרש אמתת המציאות יצא צפע ההשכל בו יתעלה ובמעשיו: ומשרש היכולת יצא ענף היראה והעבודה. ומשרש ההשגח' והרצון יצאו פארות האהבה האלהית והענוה. והנה מהענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת. ומהענף השני הבשילו אשכלות ענבי הזהירות לסור מרע ומעלת התשובה. ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה העולה מהכל הוא לחם הדבוק האלה אשר יאכל האדם אותו וחי לעולם. ועתה ראה איך תאר ירמיהו הנביא זה הענין הנפלא בתואר הזה עצמו עד שאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י״ז:ח׳). כי הנה הוא דמה טוב הבטחון אשר מציאותו הכרחי אל עקר התפלה לעץ שתול על מים אשר מזה חוייב לשלח לו פארות וענפים רבים הנה והנה וזה יתחייב לפי שעל יובל טוב האמונה ישלח שרשיו בהכרח. ומזה ימשך כי בעודו בעו"הז לא יראה כי יבא חום המיבש והמפסיד רעננות השלמיות כלם למיניהם גם בשנת בצורת והוא חסרון קצת הדברים ומציאות התלאות לא ידאג כי פרחי שושניו מחזיקות את לבו בטובות האמתיות ולא ידאג על המדומות הזמניות. ובכל זה לא ימיש מעשות פרי מתוק ומשובח אשר הוא תכלית הכל והוא הדבוק האלהי וההנאה מזיו כבודו כמו שאמרנו. והנה הענין הוא גדול מאד ורחב ידים אלא שיספיק זה לפי הכוונה והפתח פתוח לכל יבא למלאות אותו ולהרחיבו במגילת ספר כתוב עליו בכל לבבו ובכל נפשו. והנה א"כ כשיתפלל האדם אל אלהיו הנה האילן הזה הנפלא הלא הוא שתול לפניו ויך שרשיו בלבו ראשונה ומלבלבין מהן הצאצאים והצפיעים והנצו הרמונים והפרחים ולא ימיש מעשות פרי הדבוק האלהי ואהבתו וזהו עקר התפלה שהאדם ראוי להתפלל לפני אלהיו כי על כן אמרו (ברכות ל"ב:) כי החסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכן ג' פעמים ביום ולפי שהמון העם אינם בקיאין בכל אלו הענינים הקדימו מתקני תפלות ענין פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה אל סדר התפלה לפי שאלו הענינים עם פרשת שמע וחברותיה עם דברי חז"ל המתוקנים להם הם הענינים השרשיים לאילן והענפים המחוייבים אליהם שהם כוונות הכרחיות כמו שאמרנו. וזהו טעם אומרם ז"ל במדרש (לפנינו ליתא) מהו שיקרא אדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. וזה שהקריאה הזאת היא בהפך ענין התפלה כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד וישמע אל ויענם כי הוא השומע הדברים שבלב ואמרו ז"ל (ברכות כ"ד:) כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה. ועוד אמרו (שם) הרי הוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויקראו בקול גדול והוא מה שלמדנו מחנה שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. האמנה כי מפני שהיתה השעה אחרי האוכל ואינה כשרה להתפלל הוא חשב שלא באת לשם רק לדבר אליו ולבקש ממנו לדרוש את ה' על אודותיה כמו שאמר הכתוב (שם) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה ותדר נדר ותאמר ה' וגוי והוא מה שאמר בסוף (שם) ויהי כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת וגו'. ויאמר כי מצד היות השעה בלתי הגונה לתפלה לפי מחשבתו היה הוא שומר את פיה לראות מה תדבר לו כמשפט הנשים הצובאות שם פתח אהל מועד וכיון שלא יצאו דבריה באופן שישמעו אליו חשבה לשכורה וכי מטרדת היין שבסעודתה היתה מטורפת עד שהשיבה בחכמתה כי לא כאשר חשב אבל שדבריה היו עם מי שדי לו בזה מהדבור והיא אומרה (שם) לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' הודיעהו כי מצד היות דבורה עם האל יתעל' תספיק שפיכת הנפש לבד ומה שחשב שעת שכרות היא אינו כן כי היא באה שם ביום צום ועינוי נפשה. סוף דבר אין מענין התפלה להשמיע לאזני האנשים כי צורך המתפלל הוא נשמע לאזניו יתברך וכמו שאמר (בראשית כ"א) כי שמע י"י אל קול הנער באשר הוא שם כי הצער אשר הוא שם בו הוא קולו הנשמע לאזניו כי ידע את מכאוביו. אמנם המאמרים המורים המלמדים אותנו דעה בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים הנה אנו צריכים להשמיעם לאזננו כמ"ש (דברים ו׳:ד׳-ה׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' כי הוא המדבר לעצמו בכל פרשה זו בשם אלהיו ולכן צריך שיהי' הדבור באופן היותר מועיל והיותר מהנה לקבל עול מלכות שמים שלמה בהבנת כל הענינים האלהיים ההם. ומה גם עתה אם יעל' על לבו בתורת תחבולת הזכרון כל המצות הרמוזות בפרשה ההיא כמו שאמר (שם) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו'. כמו שיבא שם במקומו שער צ' ב"ה. שהוא ענין נכון מאד. אמנם יש עוד כונה נפלאה באותו תקון בה ימצאו יתדות חזקות ונאמנות סומכות ומעמידות אמתות האמונה שרשיה וענפיה במה שנמצא בראשי פרקיה כמו שכוונוהו מסדרי התפלות ענינים נחמדים מחזיקים הברית ומקיימים האהבה השלמה אשר עליה נאמר (שם) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באופן היותר חזק שאיפשר כפי מה שנתפרסם מדברי כל הנביאים פה א' היות בינותינו בינינו ובינו יתברך יחס אהבה וחברה זווגית כמו שאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם (שמות ל״א:י״ג) אני י"י מקדשכם קדושין ממש. וכבר היו הנשואין בכתובה ותנאים כמו שכתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח כי היא האהבה היותר עצוה שאיפשר כמו שאמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. והנה באמת לפי זה צריך שימצאו בינינו ובינו יתברך שבעה דברים ראשיים שבהם ישתלם זה הקשר הזיווגי. קשר אמיץ אשר לא ינתק:

הנך רואה איך טרח ומצא אדוננו דוד עליו השלום והכין לפנינו הדרך הישר להיות לנו המצוות האלהיות והלמודים התוריים לעסק מיוחד בו נחיה תמיד עד שיהיו שמורות בלבנו ונקנות לנו לנחלה ויוכרע לבנו אליהם בנטיה טבעית אשר אי אפשר ליפול בהם השכחה כשכחת הימין או השמאל והוא הדרך עצמו שאמר החכם באותו לשון שכתבנו למעלה בעבור רוב גודל התמדת חיות בהם מאושרי'. והוא מה שאמר דוד במקום אחר (שם) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. אמר כי אחר שנתנם לו לעסק מיוחד אשר בו יחיה תמיד יחוייב שלא ישכחם בשום פנים כי אי אפשר לבא לידי שכחה אם לא שיסכים בלבו להבטל מהעסק ההוא ולהרחיקו מעליו שזה יהיה מאד מפורסם אשר לא יפול עליו התנצלות השכחה. והנה על זה באו כל המצוות שבתורה על לשון הזכירה כמו שאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. כי הנה בידו ורשותו לעשות סימנים וציונין ומיני תחבולות לזכרונן ואם לא עשאם ענוש יענש במרד העצלה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו שלא יתנצל לאמר למדתי ושכחתי כי יש בידו לעשות חיל שלא ישכח. אמנם אם עשה וטרח ולא הועיל הרי הוא שוכח תלמודו מחמת אונסו ופטור. וכמו שאמרו (שם) יכול תקפה עליו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו. כי הבלי קפידה עליהם לעשות בהם ההשתדלות הנזכר היא ודאי הישיבה וההסרה מלבו אשר יתחייב בנפשו עליה בלי ספק. ומן הפלא שאף האל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת בהרבה מקומות אמר (בראשית ט׳:י״ג) וראיתיה לזכור ברית עולם. (שם י"ז) והיתה לאות ברית ביני וביניכם. (שמות י״ב:י״ב-י״ג) והיה הדם לכם לאות (במדבר י׳:ט׳) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' וזולתם. עם שעקר כוונתם הם לראייה של זכות כמו שכתבנו בברית הקשת שער י"ד מכל מקום מפשוטי כלם יראה כן. וכל שכן ממה שאחז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין וזכרו מה הן פרשיותיהן כמו שיתבאר אצל את ה' האמרת וגו' בשער צ"ח ב"ה. והנה כוונת כל זה כי כשם שצוה אותנו להטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים ולומר שזכירתנו אליו ית' וזכירתו אלינו תלויין זה בזה והולכים בסבוב. ולפי שהסבוב הזה עצמו יחוייב שימשך אל השכחה שענין ההפכים האלו אחד הוא כמו שאמר הנביא (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח וגו'. לזה מה שהפליג האזהרה (דברים ד') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כמו שאמרנו וכן במקומו' אחרים (שם ו') השמר לך פן תשכח והוא הזירוז להטוב הזכרון ולסמכו בכל מיני התחבולות כי באמת השכחה תניח חטאים גדולים והיא היתה אם כל רע והפסד. וכמו שאמר (שם ל"ב) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. (ישעיהו נ״א:י״ג) ותשכח ה' עושיך וגו'. והזכרון הוא היה אבי כל טוב וחסד הנמשך בעולם (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכור נא מה יעץ וגו'. (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה וגו'. ובאל ית' (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח וגו'. (שם ט') וראיתיה לזכור וגו'. (תהילים ק״ו:ד׳) זכרני ה' ברצון עמך וזולת'. והנה שנתברר לנו איך עשו העיונים הלמודיים מעלות מדותיות טבעיות ואיך תפול המצוה והזירוז על הפעולות הטבעיות כמו שהוא הזכרון אשר חשבנו בתחלה שאין זה מטבעו. וכבר תהיה הזכירה על זה האופן גבול אמצעי כדי שתפול המצוה גם על היראה עם שהוא הפעלות טבעי כמו שאמר הכתוב (דברים ז׳:י״ח)לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה וגו' כמו שיתבאר שם בשער צ' ב"ה שהוא דרוש נכבד מאד: ועתה ראה כמה יועילו לנו אלו העיונים להבין ולדעת מהם תועלות הספורים האלו כלם רצוני ממעשה המשכן. והכלים. והבגדי'. והקרבנו' וזולתם. וזה כשיעמוד לפניך ראשונה ספק גדול ועצום וזה תוארו. מהידוע שתורתנו האלהית היא תורת ה' תמימה. וזה התואר יחייב שלא יפול בה שום מום בזמן מהזמני' שזה יכלול היותה נצחית מה שיחייב שלא ימצא בה שום דבר בשום זמן שיהיה ריק מהתועלת וכמו שאמר עליה (שם ל"ב) כי לא דבר רק הוא מכם וזה התנאי יבוקש מלומדיה אשר על כל אחד מהם אמר המשורר כו אם בתורת ה' חפצו וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו' (תהילים א׳:ג׳). וזה שהוא אשר יתן פרי הלמוד בעתו בכל הדברים התלוים בזמן מיוחד. ואף שיש בהם ענינים שלא יפרדו ממנו כמו העלה מהעץ שלא יבול ממנו ויועיל לצל או לתרופה. וכל אשר יעשה יצליח באופן שלא ימצא לו זמן רק מהתועלת. ואם זה משפט לומדיה היא עצמה לא כל שכן. ואם כן איך תתקרר דעתנו ויסבול שכלנו שיהיה בתור' האלהית דבר שאינו נוהג בשום זמן מהזמנים או שלא יועילו לכתות האנשים אם מפני שהיה מצוה לדור כמו מעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ופריקתו וקרבנות חנכת הנשיאים שכלם נפסקה כוונתם ומאי דהוה הוה. או המצוות אשר לא נצטוו בהם כי אם אחר הכנסם לארץ ובשעת יישובה וכדומה או המצוות המיוחדות לאנשים מיוחדים כמו טהרת הכהנים וטומאתם וענינים רבים כמו אלה כבר נאמר שיבואו בזה חלקים רבים שלא יועילו לכל האנשים וגם מה שלא יועילו כלל. ומה גם עתה זה ימים רבים שגלינו מעל אדמתינו ושמם מקדשנו ואין לנו לא בית ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו. כי הנה כל המצות בטלו בעונותינו ולא נשאר בתורה רק קצת מצוות שהם חובת הגוף וקלה היא כאלו היא כאחד מספר הזכרונות דברי הימים אשר עברו בעולם זה כמה וכמה. ומה זה שאמר משה לכל ישראל (דברים ל״ב:מ״ו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא וגו'. והלא יש בה הרבה דברים שאינן ראויים כי אם למעט מהם. והנה כל דבר ודבר מהם הוא רק מרובם וגם מה שאמר בבגדי כהונה חקת עולם לו ולזרעו אחריו ובחשך לפני ה' תמיד ובמצות הנרות חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל ועוד נאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ובמקום אחר (ויקרא כ״ד:ב׳) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ואמרו חז"ל (קידושין כ"ט.) כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות. והנה לא נמשך לכל הדורות כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות. אמנם מה שחוייב לקבל בזה הוא כי הנה כל אלו הענינים והמצות הבאות עליהם כלם עם שכונתם היא להועיל בהם לענין המעשה לאנשים המיוחדים ההם ובזמן הקבוע הנה עקר הכונה בהם להיותם בספר וחכמה ולמוד אלהי בו יעיינו כל בעלי השכל וישכילו בענייניהם עד שיעלו בנפשם בתורת למודים ועיונים מושכלי' נשארים בשכלם. וכמו שאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. כבר ידעת אומרם ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. אמר שיעיינו בדברי הברית הזאת ויעשו אותם באופן שלא בלבד יעלה בידם המעשה אלא שאשר יעשו ישאר ממנו מושכל בנפש כי הוא המעשה השלם העומד תמיד ולא יסור בעבור שעת המעשה. וכבר יועילו אלו המעשים להם לענין החכמה יותר מספרי החכמות החיצונוי'. וכמ"ש בפירוש (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם וגו'. ואל פרסום המעל' עליהם אמר כי הם אשר יכירו ויאמרו (שם) רק עם חכם ונבין הגוי הגדול הזה. והנה בזאת המדרגה מהמעשה אשר יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמי'. אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד משוללת משום כוונה מן הכוונות עליהם אמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואליהם כיון הרב המורה במה שכתב פרק נ"א חלק ג' אמר שהמון עמי הארץ העוסקים במצות הם הרוצים לבא אל המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל כמו שביאר שם דבריו באומרו וכל אשר תעשה מצוה באיבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעש' ההוא ולא מי צוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו לא תחשוב שהגעת לתכלית אבל תהי' אז קרוב ממי שנאמר מהם (ירמיהו י״ב:ב׳) קרוב אתה בפיה' ורחוק מכליותיה' ע"כ. יאמר כי כאשר יעשה המצוה בבחינתה ובבחינת המצוה ותכליתו בה היא השלמה שבעבודות. וכאשר יחסרו שלשתן הוא חסר מאד. אמנם יודה מה שאי אפשר להכחישו. כי אע"פ שלא ידע האדם טעם המצוה ועקרה על דרך ההשכלה ההיא שאמרנו אלא שיכוין לעשות אותה להשלים רצון המצוה עליה יתעל' שמו הנה כבר יהי' עם זה מן הבאים בית המלך ומרגישים ומכירים פני המלך המצוה והמזהיר בהם אם שלא ראו אותו בלי מסך. אמנם אל המשכילים בהם על הדרך שאמרנו הם אשר יועילו להם תמיד כל מצוות זאת התורה ובבחינתם יבא זרוזם מיד ולדורות ואין הבדל להם בשעת מעשיהם לאחר מעשיהם כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנור' הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעש'. וכן כל הענינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו. המשל כי כאשר ישכיל האדם שמצות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר ולהרחיק האיבה מבין האנשים ויטע בלבו מדה זו לקנין גמור הנה כבר יתנהג באלו המדות השלמות בכל דבר שיבא צרכו לפניו ואעפ"י שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו. והקש על זה בכל המצות כי הכוונה בכלן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד. ולזה אין מצוה מהמצות ומעשה מהמעשים התוריים שלא יועילו תמיד. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודה לעולם כי אם מעשה הקרבנות בטלו השכלתם לא בטלה. וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל האל יתעל'. ולהיותו לפניו ירא ורך לבב תמיד בכל דבריו. וכמו שאמר דוד זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א). אמר אחר שידענו שהכונה בזבחי אלהים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן כגון בזמן שאין ב"המ קיים אלהים לא תבזה. ובפ' הקרבנות שער נ"ז יתבארו עמו עוד הכתובים הסמוכים אליו בע"ה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל (מנחות ק"ו.) זאת התור' לעולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם. וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין הענין ההוא ולהעמידו נכח רעיוניך להשכיל ממנו הענין הנכבד אשר אליו יתישר תכליתו כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק: וכן הוא בכל המעשים התוריים. וכבר יהיו לפניו כוונת השמטות והיובלים. ויקבל תועלתם המכוון בהם כשישכילם על הדרך אשר נבאר אותם במקומם ב"ה עד שבכל אלו הענינים לא נאמר שלדבר זה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה התור' אשר בידינו על זה האופן היא כלי אומנות בידנו להכין לפנינו את הדרך הנכון בו נהי' כאלהים להנהיג העולם לתועלתנו ולהנאתנו לטוב לנו כל הימים להחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים: ^*עוד שנית וכו' ר"ל כי בגדי האדם הם כינוי למידותיו, וזה משלש סיבות, הא' כי כמו שיוכר האדם בלבושו החיצוני, אם הוא עשיר או עני, סוחר אומן או איש מלחמה, כן יוכר טבע נפשו הפנימית, הטוב הוא אם רע, רק ע"י פעולותיו המידותיות, ויען כי גם מציאות הי"ת הודע לנו רק ע"י פעולותיו ומדותיו הנשגבות הנקראות בשם לבוש, אמר הכ' בעבור זה ממנו, (ישעי' ס"ג) "זה הדור בלבושו" "עוז והדר לבשת", הב' כי כמו שיש לרוב בני אדם ב' מיני חליפות שמלות, בגדי החול, ובגדי שבת, כן הוא מחובות כל איש ישראל להתנהג תמיד נגד כל אדם במדות אנושיות, הדומות בעבור היותן כוללות כל בני אדם יחד, והתמדת מנהגן בכל עת, לבגדי חול, ולעשות גם מצות אלקיו המיוחדות לו לבדו בהיותו ישראלי, ואשר עשייתן מוטלת עליו רק בזמנים ומקומות ידועים, כאשר ימצא יד ומקום והעת הראוי לזה הדומות בעבור זה ג"כ לבגדי שבת ויו"ט היותר טובים ונקיים אשר ילבשן האדם רק בחגו ושבתו, והג', כי כמו שלא יתכן לאדם בן דעת ללכת ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן לו שיהיה עת מה ריקם מכל מצות אלקיו, כי אם תמיד תהיה יראת אלקיו על פניו, ויזכור לשמור חקיו ומצותיו בכל עת אשר ימצא יד ומקום לזאת, ויען כי חובה על האדם להקנות לו תחילה המדות הטובות אשר עליהן ירמזו, בגדי הכהונה, אם יחפוץ להשכיל ולהתבונן בענינים אלקיים ורוחניים בעיון דק ושכלי, אשר עליו יורה המנור' הטהור', סמך הכתוב בפרשתנו צווי לקיחת שמן זך להעלות נר תמיד, למצות עשיית הבגדים לאהרן ולבניו, ואמר "ואתה תצוה" בלשון עתיד, "ועשית בגדי אהרן" וכו' בלשון עבר להורות שרק אחר עשיית הבגדים יצוה על הדלקת הנר, כמו שמוכרח להקדים תמיד קנין המדות הטובות לפני ההתבוננות והעיון בעיונים אלקיים, כמאמר הכ' "שמעו מוסר, (תחילה) וחכמו" (אח"כ), וכן אמר הנביא זכריה ג' כי צוהו תחילה המלאך להסיר הבגדים הצואים מעל יושע כהן גדול ולהלביש אותו ואחר כך הראהו המנורה הטהורה הדולקת על ראשו המורה על מעלת השתכלות העיונים רמים עוד שנית ראוי לשום לב כמה כוונה תורה לכתוב זאת זכרון בספר על בגדי כהונה המקודשים. באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני י"י על שתי כתפיו לזכרון. ובחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט בבואו אל הקודש לזכרון לפני י"י תמיד. וזה ראוי לדרוש אותו בכלם לפי ענינם וזה כי מה שמצאנו ראינו כפי הלשונות שהקניינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד. (ויקרא ו') מדו בד. (שופטים ג') מתחת למדיו. (תהלים קל"ג) על פי מדותיו. (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ורבים כמו אלה ובלע"ז נקראים שניהם אביטו"ס. ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו הגה אינו בלי סבה אבל היה כן לפי שהם מתיחסים מאד בשלשה ענינים. האחד כי כמו שהאדם נכר בלבושו הכרה חצונית אם סוחר אם פרש אם פרוש וכיוצא. כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החצוניות כי ודאי מהפעולות יודעות הכחות. כבר נשתמש' הנבואה בזה אצל האל יתעלה מפני שאינו ידוע רק מצד פעולותיו. (ישעי' ס"ג) הדור בלבושו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור. (תהלים ק"ד) הוד והדר לבשת. (שם צ"ג) י"י מלך גאות לבש לבש י"י עוז התאזר אף תכון תבל וגו' ובשער ק"ב יתבאר זה המזמור בע"ה: והשני כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות. בגדי חול ובגדי שבת. (בראשית כ"ז) בגדי בנה הגדול החמודות אשר אתה וגו'. (רות ג') ושמת שמלותיך עליך וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות שהם בגדי שבת קדש ודאי כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא (נ"ח) בפסוק הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר עוד אם תשיב משבת רגליך וגומר כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה. והשלישי כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל אלא שיהי' תמיד לבו ומחשבתו אליהן כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו כי על כן נקראו כלם (שמות י״ט:ו׳) ממלכת כהנים. וזה טעם מצות ציצית כי יטיל סימן ורושם על בגדים שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות כמו שאמר בפירוש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם כמו שיבא בשער ע"ז בע"ה. תדע שכן הוא שהרי כששאלו ליונה (יונה א׳:ט׳) מה מלאכתך ומאין תבא וגו'. לא היתה תשובתו רק עברי אנכי ואת י"י אלהי השמים אני ירא וגו'. ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח כמו שיתבאר בשער ס"ג הנזכר בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מ״ב:כ״א) את האלהים אני ירא ומשם למדו מה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו כמו שנתבאר שם שער ל': והנה כל אחד מאלה תחייב שיקראו המעשים אשר משני אלו המינים בשם בגדים. ובמסכת שבת (קנ"ב.) תנה לו כמו שנתנה לך מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם כפלום והניחום בקופסא הטפשים הלכוועשו בהם מלאכה לימים וכו'. על הפקחים והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. (שמואל א כ״ה:כ״ט) ועל הטפשים את נפש אויביך וגומר. (שם) ועוד שם. ובמדרש קהלת (סדרא תליתאה) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט'). אר"י ב"ז אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר כמה שמנים טובים יש להם לאומות. הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמעשים טובים אמר רבן שמעון בן גמליאל משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום. טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו. והללו נכנסין מקושטים. והללו נכנסין מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים ואמר המלך הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו והללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. זיואי חתנו של רבי מאיר אומר משום ר' מאיר אף הם נראים כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר (ישעי' ס"ה) לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלי ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב. ואתם תזעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. והנה הסעודה הזאת ודאי היא אשר זכרוה חז"ל (ב"ב ע"ד:) מנקבת לויתן המלוחה ומן היין המשומר בענביו (ברכות ל"ד:) שהוא ממש לבוש היראה ושמירת התורה כמו שיתבאר בפרשת שמיני שער ס' בעזרת האל. ואולם אשר נמצאו תמיד בלבושיהם הם הבאים אל שלחן המלך אבל הערומים וכל שכן אשר החליפום במטונפים הם יושבין ותוהין רואים ונכלמים. מכל זה יראה בברור כמה וכמה היו הבגדים האלה נאותים ומיוחדים להיותם כלי זכרון המזכירים את ה' ותורותיו וחקותיו דרך כלל ודרך פרט על הדרך שיתבאר:

ובמדרש (ויקרא רבה פרשת ל"ו) א"ר יודן א"ר חייא בר אבא אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה הדבק בגמילות חסדים דכתיב (ישעיהו נ״ד:י׳) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש. א"ר אבא זכות אבות לעולם קיימת ולעולם נזכר להם שנאמר כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. הנה ששני אלה החכמים האחד פירוש מאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. והשני פירש מאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני יי' אלהיהם על הדרך עצמו אשר פירשנום ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ^*ובמדרש הנעלם מה יקר אף נחמד משלו זה, שהמשיל יחס הי"ת המרחם והמשגיח על עמו ישראל הנתונים ביד זרים, ומפוזרים בין עובדי הנלולים למלך שכלתו האהובה לו מאוד היתה שוכנת ברחוב של עובדי עורות, שאף שלולא זאת לא היה הולך המלך לרחוב זה כלל יען כי היא מלא גלולים וחלאה, בכל זאת לכבוד אהובתו הוא מבקרה פעמים שלש ביום, אף ברחוב זה המתועב לו מלפנים, ועל דרך רמז כדרכו, אמר כי מלת לכלתם הכתוב חסר כמו לכלתם רומז על משל זה, ור"ל בעבור כלתו שהיא בתוכם, לא אגעל ולא אמאס אותם להלך בארצם, למען השפיע שם חסדי ואמתי על עמי ישראל. ובמדרש הנעלם (זוהר בחקותי) לא מאסתים ולא געלתים הרי דסני לחבריה מאוס הוא לגביה או געיל הוא לקבליה אלא למלכא דאית ליה רחימתא בשוקא דבורסקי דכל יומו לא הוה עליל לגווה משים טנוף דידה ובגין ההיא רחמתא הוה עייל בגווה כמה זמני ביומא אוף הכא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם אע"ג דהני סנאין הוו מאיסין וגעלין קמיה משום טנופא דע"א דאית בגוייהו לא מאסתים ולא געלתים אמאי לכלותם לכלתם כתיב בגין ההיא כלתא דידי דהות בגוייהו. והנה אלה הם דברי שלום ואמת צחים ומתישבי' על אהבתו ית' אלינו לזכות אבותינו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני יי'. (יב) ירצה אמנם לסוף אזכור להם הברית שזכרתי לאבותיהם הראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וחטאו לפני ונתחייבו כליה ולא עמדה להם זולתי מה שיתחלל שמי בכלותם כמו שטען משה בעדם (שמות ל״ב:י״ב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם ובמרגלים (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכלת יי' כמו שיבא שם ביאורו בעזרת האל. וזאת הברית עצמה היא שאזכור להם באחרונה. וכמו שאמר ע"י יחזקאל (ט"ו) לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני יי'. וזה מה שכוונוהו אנשי כנסת הגדולה במה שתקנו בברכת מגן קונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה ירצה כי עם שהוא זוכר חסדי אבות לבלתי כלות זרעם בגוים כנזכר מ"מ מה שיביא גואל לבני בניהם למען שמו הוא עושה כי איך יחל לעיני הגוים ולא לשום זכות אחר. וכן אמר בסוף הרעות כלן (שם ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים וידעו כי אני ה'. הרי שביארנו פרש' הברית הזאת החמורה והוכחנו איך באו כל הדברים בה על הסדר הנכון והישר לפי חלוקן ולפי מה שחוייב מעוצם האהבה וחמלת האלהים אלינו ובזה נתבאר מה שכוונו ר' חייא בשם ר' יוחנן בפירוש הרביעי שזכרו אמר חשבתי ברכות וחשבתי קללות חשבתי ברכות מאלף ועד תי"ו וחשבתי קללות מוא"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות וכו'. וזה כי ראה הברכות באות בשפע ובמיעוט הטעמים ושזה נרמז בתחלתן בא"לף אם בחוקותי ובסיומן בתי"ו קוממיות כלומר שבאו שם כל הברכו' מראשן ועד סופן. והקללות עם רוב התנאים כלן לא תתיר רצועתן כי אם מעט מעט על הדרך שנתבאר שזה נרמז בהיות נכללות בין הוא"ו וה"הא שהמרחק ביניהם תכלית המעט. ולא עוד אלא שהן הפוכות והכוונה שרמז בזה להפוך הקללות לברכו' כלומר שאחר הה"א תבא הוא"ו פעם אחרת לסיים בשבח כמו שדקדקו חז"ל (גיטין ע"ה:) בתנאי גט שכיב מרע אם לא מתי ואם מתי ואם לא מתי כלומר אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי עד סוף ואם תשמעו יחולו עליכם הברכות כלן. וזהו אמרו הריני הופך לכם את הקללות לברכות כיצד כשתשמרו את תורתי כלומר כשיחזור תנאי השמירה וכל כך כדי ליפטר מהדבור בלשון ברכה וחיים כמנהג האב אצל הבן שיקרה נפשו בעיניו ולזה אמר זה ממה שיחייב שכל בעל שכל ישיב רגליו אל עדות התורה האלהית מצד מה שכללו מהחכמה בהיישרתן אל הטוב המוחלט ומאהבה בקורבתם אליו הטובות בעין יפה ונפש שלימה ובהרחיק הרעות תכלית מה שאיפשר כי אלו הם שני התנאים אשר הנחנו ראשונה במלמד השלם. והנה עם זה נשלם ביאור זה המאמר אשר באו בו ארבע הפירושים במאמר חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך נתיישב כל אחד במקומו המיוחד. והסכמת כלן לומר כי מתוך הפרשה הזאת המיוחדת תוקח ראיה עצומה לכל אדם שנטיו רגליו למחשבה מהמחשבות להשיב רגליו על עדותיו אשר נאמנו מאד כי בה יושג תכלית ההצלחה האינושית ובה יהיה האדם חפשי מכל העבודות הזרות והנכריות אשר לסכלותו ישעבד בהן בעולם הזה כמו שנתבא' בשער הקודם. ועתה ראה כי החכמים הוברי השמים טרחו מאד לדעת מה ילד יום מהגשם או הטל או הרוח ושאר המקרי' והכריזו אותה לזרז העם ולהשמר מהם. ואבינו הרחמן פורק אותנו מכל מיני הטורח והמשא שזכרנו וזולתם וקצר עלינו את הדרך אמר אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ את יבולה ועץ השדה יתן פריו. וכל סדר הברכות שביארו לומר מה לכם לכל אלו העבודות הקשות והזרות שמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ה׳-ו׳) כלומר אוכלים ושותים בלי עמל ויגיעה כעובדי האדמה. כמה דאת אמר (בראשית מ״ז:כ״ב) כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם ומכ"ש שאתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו וגו' (ישעיהו ס״א:ו׳) ואני משלים את חקכם ולא תחסרו כל כי אני עושה כל אלה ומפתחות הכל בידי וכל מה שהם עושים כשמצליחים במעשיהם אני הוא העושה ומיד מי תוכלו להושע כי אם מידי. וזה עצמו שאמרו הנביא ירמיהו (י"ד) היש בהבלי הגוים מנשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא יי' אלהיני ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה אמר אם יש טעם בהבלי הגוי ההמה ומעשיהם אשר יעשו להגשים על הארץ כנזכר עד שנאמר שהם המגשימים ודאי לא. אבל אם יש שום ממשות במעשיהם הוא שיכינו השמים כפי הטבע ששם בהם בוראם להמטיר על הארץ. ואמר עוד ואם השמים שהם סבה ראשונה להם ולמעשיהם יאמר עליהם שהם מעצמם יתנו רביבים עד שיוכלו הוברי שמים גם הם להתפאר בהם או לבטוח עליהם באמת לא כי אתה יי' אלהינו עליון על הכל ונקווה לך כי אתה עשית את כל אלה ובאי זו סבה וענין שיעשה אתה עשית וא"כ אין לנו אלא לשמוע את דברי בן עמרם בפרשה זו וזולתה כי כל החוקים האלה הם חקוקים על יצר לב האדם ועל כל הנמצאות הכוללות והם הנתנים בידינו מידו ית' להניע המיתרי' כלם ולייחס אותם אל טוב הנגון כמו שאמרנו ראשונה. ואולם כאשר יגרום החטא ויתקלקל סדר המערכות ויתייחסו לרוע ויבאו עלינו אחת מהקללות הכתובות בספר התורה חס ושלום אין לנו כי אם לעיין על מיתרי כנורינו ונבלינו ולתקן אותם על הסדר הראוי והנכון ע"פ התורה אשר בידינו. ולזה תקנו חז"ל (ספרי בהעלתך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור לבא אל בית תפלתנו ולזעוק ולהתחנן ולהריע לפני אלהינו כמצות הכתוב (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי' אלהיכם ונושעתם מאויביכם וכבר כתבנו בשער נ"ח היא בית התפלה תועלת התפלה והעקרים הסמוכים עליה וכי עץ חיים היא למחזיקים בה אילן ששרשיו חזקים וענפיו רבים ועצומים עושה פרי טוב למאכלו ותאוה לעינים ונחמד להשכיל שים עיניך עליו ואז תשכיל. וזה שיעור מה שרצינו לבאר בזה הדרוש הנפלא אשר נאמרו בו דברים רבים וטעמים מינים ממינים שונים. ומה שכתבנו בדברים אשר בשער הוא אשר יראה נכון לפי עקרו ומה שפירשנו בהמשך הפרש' הוא הנאות בסדורו והנה בענין הסדר תראה נפלאו' ג"כ בברי' אשר בספר משנה תורה בהסכמת הכוונה האלהית בהראות אהבתו וחמלתו לעמו ובני בריתו אשר ברחמיו ינהלם ובחסדיו ינהגם כאב את בן ירצה ודי בזה לפי כוונתינו:יראני