במדבר כג:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק ותורת העולה

והנה מפני שהיו כל האותות והמופתים המיוחדים אל משה אדוננו עליו השלום בשליחות ההוא מהמין הזה הוא מה שאמר לו השם יתעלה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות י"ד). וזה שאחר שנמסר שרביטו של מלך בידו לעשות כל מה שיצטרך אליו לגאולת העם ההוא אמר לו מה זה אשר תצעק אלי באומרך התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו'. ה' ילחם לכם וגו' (שם) כאלו אלי אתה נושא את נפשך וכאשר נתבאר שם דבר אתה מעצמך אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו בכחך זה ויבאו בני ישראל בתוך הים וגו'. ובענין הנקמה אני אעשה מה שעלי לעשות כמו שאמר ואני הנני מחזק את לב וגו' (שם). כי לב מלך ביד ה'. וסוף דבר כי על היות מעשיו אלו בזאת המדרגה אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז') כי בדברי' האלה המיוחדים אליו אינו במדרגת הנביא המבקש דבר מאלוהיו רק במדרגת האלהים אשר יצוה לנביאו והוא יעשה. ולזה נתייחד מזולתו בשהיה מטה האלהים בידו כי הוא הוראה על היות בידו שבט מלכות עליונים ותחתונים בכל אלו הענינים וזהו עצמו אשר אמרו הכתוב בפירוש באומרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה וגו' (דברים ל"ד) יאמר שלא קם נביא כמוהו אשר תבוא אליו ההתאמתות הגמורה באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עניני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים כי הם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק והשערה זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתים המיוחדים אליהם או לו ע"ה בשאר עניניו כמו שאמרנו. וראו נא כי אורו עינינו לפי דרכנו לרדת לסוף כוונת חז"ל במאמר ההוא שעמדנו עליו באומרם בישראל לא קם אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) ובו נדע ונכיר שכוונו לדבר בגנותו של בלעם ולהפליג במעלתו של משה רבינו ושאר נביאי האמת והצדק וזה שמצד שכוונת זה הפסוק היתה להגביל מעשיו של משה ולהבדילם ממעשה שאר כל הנביאים במה שנודע אליו ענינם מתחלה ועד סוף מבלי שיצטרך להוסיף ולגרוע על הדרך שאמרנו ולזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שמשמע מכח הדיוק שבישראל לא קם אבל שקם הוא באומות עכ"ום לזה דרשו זה הדיוק בבלעם מצד שגם הוא בשליחותו הידוע המיוחד אליו כמוהו נודע אליו מתחלה את אשר יעשה ואשר ידבר מבלי שום תוספת וחסרון כמו שאמר לו פעמים אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כ"ב) וכן אותו תדבר והוא העיד על עצמו כמה פעמים לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי (שם כ"ד) היכול אוכל דבר מאומה כי כאשר ידעו ה' כי הולך הוא על פי מדותיו הפתותות התנה תנאי בנבואתו והטיל זמם על פניו לאמר לך אל בלק וכה תדבר וכזה תעשה מבלי שום תוספת וחסרון. ופי האתון תבא ותעיד עליו ואת אשר אמר לה לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם כ"ב) כי אפי' לאתונו לא נתן לו רשות להזיקה בדבריו רק שינהוג עמה כמנהג החמרים ולזה העיד הכתוב ויך את האתון במקל ויוסף להכותה ומשפט קיצורו בכל אלו הענינים יבא עוד על דרך הביאור בעזרת השם. ועל זה הענין דרשו ייתור הכתוב במה שאמר אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם להבדיל בין טהור לטמא ובין כבוד לחרפה. ושיעור המאמר כן הוא לא קם נביא עוד בישראל שיעשה עקר פעולותיו המיוחדים אליו ע"י קדימת ההודעה בהם מבלי שהוצרך לנטות ימין ושמאל בשום אחת מהם מכל אשר יצווה כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים וגו' כי כל הנביאים זולתו היו רוב עניניהם והיותר מפורסמים אשר יתייחדו אליהם על ידי הבקשה והתפלה כנזכר אבל באומות העכ"ום קם מי שלא היה ענינו בדרך התפלה כלל כי לא היה הגון וקרוב לאלהיו לכך אבל כל עניניו אשר בפרשה זו המיוחדים אליו כלם קדמה לו ההודעה בכללם ופרטם מבלי שהיה לו שום מקום לנטות בהם הנה והנה. והנה הוא מפורסם שחז"ל כוונו בזה להמיר כבודו ומעלתו של משה רבינו ע"ה על גבי בלעם לבשת וגם לחרפה כי זה לא הוצרך אל דבר זולתי אשר צווה בו קודם המעשה וזה הוצרך אליו מצד רצונו ותאוותו המקולקלת ולא יכול עליו. וזה מה שביארוהו יפה שם בספרי במה שסיימו המאמר אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מה מדבר עמו בלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאם שומע אמרי אל (שם כ"ד). משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון (שם). משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד וגו' (דברים ה׳:כ״ח). ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבח המלך שיודע כמה הוצאות בסעודה. ^*עתה ראה וכו' ר"ל, ואחרי שדימה הספרי במשלו את בלעם לטבח, אשר הוא רק עבד ומשרת פחות המעלה, אשר יכין ויתקן כל צרכי הסעודה, ויודע בעבור זה גם כל חלקיה הפרטיים איך תוקנו והוכנו ד"מ כל המאכלים, וכמה הוצאות עלו עליה, מה שאין יודע האיש היקר והנכבד אשר הוא רק קרוא לה, מזה נבין, כי גם דבריו הראשונים אשר בהשקפה ראשונה נראים כמהללים ומשבחים מעלת בלעם, הם באמת מורים רק על ההפך, כי מה שאמר "משה לא היה יודע מה מדבר עמו", וכו' הכונה רק, כי בעבור שמשה ראה מראה אלקים אמיתית, ותמונת ה' יביט, לא היה יכול להכיר מהותה ואיכותה, כי מי מבלעדי הי"ת בעצמו יוכל להשיג מהותו על אמתתה? כמו שאמר החכם על ענין זה, "אלו ידעתיו הייתיו," (עיין למעלה במדבר ל"ח ע"א), אבל בלעם שמראה נבואתו היתה גרועה ופחותה בערך מאוד, כמו שדרשו חז"ל על לשון "ויקר," שהוא לשון טומאה היה יכול להשיג אותו הכח שהיה מדבר עמו, ואינו רחוק לחשוב שהיה הוא בעצמו כהוית הכח ההוא, וא"כ אחז"ל גם על התמונה והמראה הזאת אשר לא היתה נכרת אל משה לפי אמתתה לשון "מה מדבר עמו", ולא מי מדבר עמו, כי מלת מי, תאמר רק על עצם העומד בפני עצמו ונכר לרואיו, רק שלא נדע מי ומי הוא, אפס מלת מה, הנקרא בל"א זעכליך תאמר על דבר וענין סתמי אף שאינו עצם נכר, (ואף שבמדרש רבה הגירסא באמת "מי הוא מדבר עמו", שם לא דקדקו בלשונם כראוי כמ"ש הרב לקמן,) המעלה השניה היא, כי משה לא ידע אימתי מדבר עמו, ר"ל שלא היה מהצורך להודיעו תחילה מתי תחל עליו הרוח, למען יכין עצמו לה, כי היה בקדושתו וטהרתו תמיד מוכן ומזומן לה, אבל בלעם שהיה צריך לזה תחילה הכנה יתירה היה יודע אימתי מדבר עמו, ר"ל שהיה מהצורך שתבוא אליו תחילה הערה קדומה למען יכין עצמו לעת אשר ידבר עמו הכח הרוחני ההיא, והמעלה השלישית היא, כי משה היה יכול לעמוד כנוח עליו הרוח, אבל בלעם לא עצר כח לעמוד והיה מוכרח להיות רק נופל וגלוי עינים. עתה ראה כי בחתימת דבריהם ביארו כל כוונתם כי מהידוע שלא מחשיבות הטבח על השרים האוכלים בשולחן המלך הוא יודע דקדוקי ההוצאות יותר מהם כי אם מצד פחיתותו ולזה כאשר אמרו הדבר אשר היה לפניהם בו צד הדמות כמו שאמרנו הורו במה שנתחלפו בהם אשר התחלפותם גם הוא מהמין הראשון רצוני בהוראת מעלתו של משה ופחיתותו של בלעם. האחד כי הנה משה מפני שהוא משיג באספקלריא המאירה ותמונת ה' יביט פנים אל פמם חויב לומר שהוא לא ידע ולא השיג מהות המדבר עמו שאלו ידעו היה הוא עצמו וכבר נאמר לו לא תוכל לראות את פני (שמות ל"ג) לומר שלא יוכל להשיג מהות המדבר עמו פנים אל פנים. אמנם בלעם מצד שהיתה נבואתו בצד הטומאה כמו שאחז"ל על ויקר ה' אל בלעם שדרשו לשון טומאה (ויקרא רבה פ"א) לזה היה יודע מה מדבר עמו שהכח ההוא מושג אליו ויודעו ואינו רחוק שיהיה בהויותו. ולזה אמר שומע אמרי אל כי אל הוא שם לאי זה כח שיהיה מי כמוך באלים ה' (שמות ט״ו:י״א) אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) וגם מחזה שדי הוא ענין רחוק מענין הנבואה הגמורה בלי ספק והנה הטיבו אשר דברו מה מדבר ולא אמרו מי מדבר שלשון מי אינו נופל אלא בעצמים הנכרים אצלו אלא שאינו יודע מי הם אמנם בבלתי מושג ונכר נופל לשון מה. והרמב"ן ז"ל הוזקק לפרש מה הדבר או המצוה ואמר שעל זה הענין הראשון בא משל הטבח ואין צורך. וגם כי מצד היות משה תמיד מוכן לנבואה לא היה יודע מתי מדבר עמו כי כל היום כשר ותמיד הוא מוכן לכל עת ולכל שעה שירצה אבל בלעם אינו כן שצריך הכנה והזמנה תחלה בהם יתעורר לעת אשר ידבר בו הכח ההוא ובזה היה יודע דעת עליון והוא מה שאז"ל כבוא אל פלגשו (וי"ר פ"א) כי האשה אינה יודעת מתי יתבענה בעלה כי כל עת וזמן היא מזומנת לכך אמנם הפלגש תחלה מודיע לה שתכין עצמה לליל פלוני או לשעה פלוני' והרי היא יודעת דעתו יותר מאשתו. וגם משה מצד שלימותו היה בו כח לעמוד בפני שכינה כמו שהוא ראוי ומחוייב ומה מי שנאמרו לו דברי נבוא' צריך לעמוד שנאמר קום בלק ושמע (במדבר כ״ג:י״ח). ובעגלון נאמר ויקם מעל הכסא (שופטים ג׳:כ׳) השומע מפי הגבור' לא כל שכן אמנם בלעם היה ערל ומאוס ולא היה לו כח לעמוד בפני שכינה שנ' נופל וגלוי עינים וכבר כתבנו כי אפי' באברהם אבינו קודם שנמול נאמר כמה פעמים נפיל' ואחר המולו נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב (בראשית י"ח). הנה שבכל אלו החסרונות כלן היה בקי בלעם לפי שהיה מצוי אצלם כדרך הטבח שהוא בקי ויודע בכל פרטי הסעודה והוצאותיה מפני שהוא מצוי אצלם ועם שהם דברים דקים ופחותים לא כן משה עבד ה' כי הוא כאחד השרים האוכלים עם המלך על שלחנו שאינו מכיר רק הענינים החשובים העולים על השלחן בצביונן ושלימותם. והוא פירוש מבורר נתבאר להם תכלית הביאור במה שהביאוהו בסגנון אחר במדרש רבה סוף פרשת נשא אמרו שם אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם ג' מדות היו ביד משה שלא היו ביד בלעם. משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי וגו' (דברים ה׳:כ״ח) ועם בלעם לא היה מדבר אלא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משה היה מדבר עמו פה אל פה שנאמר פה אל פה אדבר בו (במדבר י״ב:ח׳) ובבלעם נאמר שומע אמרי אל. משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות ל"ג) ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים כמה דתימא וישא משלו ויאמר (במדבר כ״ג:ז׳). ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו שנאמר שומע אמרי אל וגו'. משה לא היה יודע אימתי הב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון. משלו משל לנזבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה. ר"ש אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו (שם ז') ע"כ. הלא תראה כי הג' מדות הראשונות כלן מעלות גדולות מפורסמות שישנן במשה שאינן בבלעם כלל וכן באמת השלשה מדות השניות שהיו בבלעם שאינם במשה כלן הן למעלתו של משה גם כן. כי הראשונה והשנייה הן עצמם אשר מנו אותם בספרי אלא שהמדרש הזה לא דקדק לומר מה מדבר ואמר מי מדבר ולענין אחד נתכוונו. וגם במה שהביא המשל על השנייה ואמר כך היה בלעם יודע מה עתיד הב"ה לדבר עמו זה אמרו על מה שהיה יודע מתי מדבר עמו שהרי הוא לא ידע העת אלא מפני שידע צורך הדבר אשר ידובר בו וכמו שאמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי (שם כ"ב). ומה שאמרו בשלישית שהיה בלעם משתטח על פניו כל שעה וכו' (במדרש שם). ג"כ היה זה לקוטן השגתו כי כל שעה היא הגונה לו בין טמא בין טהור נקי ובלתי נקי והלילות מיוחדות אליו יותר. אמנה משה לא היה מדבר עמו רק בקדושה ובטהרה ובשעות טהורות וקדושות ובבאו אל אהל מועד וכבר אמרו שלא באה אליו נבואה בלילה (ויקרא רב' שם) שנ' וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה וגו' (דברים ל״ב:מ״ח). והנה המאמר הזה והראשון שאמר שאינו יודע מתי מדבר עמו ופירשנו מצד היותו יותר מזומן אינם מנגדים ששם לא אמרו שהוא מזומן לכל שעה שירצה הוא אלא לכל עת וזמן שירצה האל יתעלה. אמנם בלעם מצד פחיתות השגתו היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים. ורבי שמעון אומר שאף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה אך הוא לא היה רוצה אלא בשעות המיוחדות והמיועדות לכך והוא כל שעה שירצה לבא אל אהל מועד לשמוע דבר מפי הגבורה שנ' ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו כלומר שלא יקרה בזה עכוב עד שלא יאמר בעבורו שהיה שומע מפי הגבורה בכל עת שירצה כמו שהיה בלעם מגיע להשגתו הקטנה בכל עת שירצה. סוף דבר כי כאשר תתבונן בכוונתם ז"ל שיעור מאמרם הוא כי בשלשת המדות הראשונות נתעלתה מדרגתו של משה על מדרגת בלעם ובשלשת המדות השניות נפחתה מדרגת בלעם ממדרגתו עליו השלום והיא מליצה נפלאה לומר שכל ששת מדות הם למעלה ושבח ותהלה לאדון הנביאים עליו השלום. זהו מה שראיתי במאמר הזה פירוש נכון ישר ונאמן מצד עצמו ומצד פירוש הכתוב אשר יוסד עליו ^*אשר בו הדחנו, וכו', ר"ל כי אם נקח דברי הכ' ולא קם נביא עוד וכו', על פי פשוטן שיורה שלא יקום עוד נביא אשר יעשה כמשה שינויי הטבע הלא יתנגדו לו סיפורי מקראי קדש, כי יושע העמיד השמש וישעיה השיב אותה עשר מעלות אחורנית ואליה החיה בן הצרפית ושאר מעשי נסים ודומיהם? אבל לפי פירוש הרב ז"ל רצה הכ' רק להורות שבזה היה נבדל משה מכל שאר הנביאים שכל האותות והמופתים שעשה היו רק ממין הראשון, שהי"ת הודיעו תחילה שיעשה אותם בשליחותו כמ"ש למעלה אבל שאר הנביאים השיגו הכח הזה לפעול נפלאות אלה רק ע"י תפלתם אל ה' כמא"ה (יושע י) "ולא היה כיום ההוא וכו' לשמוע ה' בקול איש" ומאה"כ (מלכים י"ד) "ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה אל קרבו" ושם מ"ב כ' "ויקרא ישעיה הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות" וכו'. אשר בו הדחנו מעליו חצי המורים להפיל נסי התורה ומופתיה כשמש בגבעון וחזרת השמש והחיות המתים והדומים ומעוותים הכתובים המורים על אמתתם באמרם שהכתוב אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שידמה אליו לעשות נוראות כנגד הטבע כל שכן שיגדלו ממנו חלילה לנו מהם ומדבריהם כי תורה שלימה לפנינו מעידה באזנינו עדות ה' נאמנה ונשמענה: והנה הרמב"ן ז"ל פירש אבל באומות העכ"ום קם לומר שכמו שהיתה נבואתו של משה מבוארת כמדבר עם חבירו פנים אל פנים שכן היה לבלעם בעת הזאת לכבוד ישראל וכו'. כמו שהוא כתוב בפירושיו. ואתה רואה שהמספר שהביאו במדרש רבה הוה תיובתיה שהשתים מתוך הג' מדות שאמרו שהם ביד משה שאינם ביד בלעם האחד היא דבור פה אל פה. והשני דבור פנים אל פנים. ומה שכתבנו הוא שריר וקיים. והנה אחר שביארנו אלו המאמרים המעולים והודענו מדרגת בלעם משאר האנשים ומהו אצל הנביאים שזהו המכוון מכתיבת פרש' זאת כפי מה שאמרו בסוף המאמר לכך נכתבה פרש' זו להודיעם למה סלק הקדוש ב"ה רוח הקודש מאומות עכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה כלומר אם הטוב שבהם כך השאר לא כל שכן שירדו לעשות רעות ופרצות לעולם מצורף למה שתועיל לדעת ולהודיע גודל חבתו עמנו כי עמד בפרץ לפניו להפוך לנו כל מחשבותם מרעה לטובה כמו שאמר באותו מדרש (ויקרא רבה פ"א) שאמר ר' יצחק שמיום שהוקם המשכן נסתלק' הנבואה מן האומות ואמר לו והלא בלעם והשיב הוא לטובתן של ישראל נתנבא. מי מנה וגומר (במדבר כ״ג:י׳). לא הביט וגומר. כי לא נחש וגו' (שם). מה טובו וגו' (שם כ"ד) וירד מיעקב וגו' (שם). והכוונ' כי אלו הם הענינים המיוחדים שהית' ההשגח' בהם להצילנו מידי רוע כונותיו ולהפכן אל טובתנו וכבודנו כמו שיתבאר הענין היטב בבא עליהם בדרך הביאור ב"ה. אך נתעורר תחלה אל הספיקות הראויות לעורר אותם בספור:

בפירוש פרשת בלעם ובלק, וטעם הקרבנות שהקריבו בלעם ובלק (במדבר כ״ג:כ״ח) ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ועלהו במות בעל וירא משם את קצה העם, ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אלים, ויעש בלק כאשר דבר בלעם ועל בלק ובלעם פר ואיל במזבח, ויאמר בלעם אל בלק התיצב על עולתיך ואלכה אולי יקרה השם לקראתי וגו', ויקר השם אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, וישם השם דבר בפי בלעם וגו', ובפעם השני נאמר ויאמר אליו בלק לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי משם, ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה ויבן שבעה מזבחות ויעל פר ואיל במזבח, ויאמר אל בלק התיצב כה על עולתיך וגו', ובפעם שלישית נאמר ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אלים ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל פר ואיל במזבח, הנה מצינו ראינו הראשונים ז”ל שהעלו פרשת בלעם עד שאמרו משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב ואמרו לא קם בישראל כמשה עוד אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, ואף שיש למדרש זה כוונת רבות, מ”מ מורה לנו על רוב ידיעתו וחכמתו, ואף שדרשו מן ארם ינחנו מן הרמים הייתי וגו', וגם שאר מדרשות רבות המורים על מעלתו, וכמו שהעיד על עצמו שומע אמרי אל ויודע דעת עליון, ועל כן בוודאי כל עניניו היו חכמות וערמומיות להוציא מחשבתו אל הפועל, ולא עשה שום דבר במקרא רק לתכלית מה, ועל כן עלינו לבאר ענינו, ומתוכו יתבאר לנו גודל חסדי השם אשר לא לשמוע אל בלעם, והנה בפירוש הפרשה לא אאריך כי אין ענינו מענין זה המאמר, גם כי דברו בו הראשונים ז”ל באופן מספיק, אך בענין קרבנותיו ושינוי מקומות המזבחות ומספריהן ושינוי העובדים בו, כי בפעם הראשון נאמר שהקריב בלעם ובלק, ופעם שני לא נזכר מי הוא המקריב ונראה שהקריב בלעם שהוא היה העיקר בדבר, ובפעם שלישי נאמר כי הקריב בלק, וכל זה מבאר לנו ענין מחשבתו הרעה, וכמו שנאמר (מיכה ו׳:ה׳) זכור נא מה יעץ עליך וגו', גם טעם שהקריב בשלשה מקומות, וטעם שנטתה האתון מן הדרך שלשה פעמים עד שאמרו רבותינו ז”ל על זה סימני אבות הראה לו, ונראה כי מאחר שרצון בלעם היה לקלל ישראל, בקש צדדים וערמומית באולי ימצא להם מקום לקללם, ולזה בא אליהם בשבעה מזבחות והקריב על כל אחד פר ואיל, וכבר דרשו שאלו שבעה מזבחות שבנה היה כוונתו להתדמות לאבות ישראל שבנו שבעה מזבחות, אך רצה להתגדר בהן ולהיות מוסיף עליהם, במה שהם לא הקריבו עליו קרבן רק שעסקו בבנין המזבחות והוא הקריב עליו קרבן, וכבר נתבאר למעלה הטעם שלא הקריבו קרבנות כאשר לא עמדו עדיין על אמונת הפסד העולם הנרמז בהקרבת הקרבן, רק בנו המזבחות המורה על חדוש העולם כאשר נתבאר כל זה בארוכה פרק חמשה ושבעים, ואין זה מן התימה כאשר הם היו המתחילין באמונות וכמו שנתבאר, על כן בלעם בא עליהם בקרבנות לומר שזכות אמונה יספיק לו לבטל זכות אבות, ולזה העלה פר ואיל במזבח ועשאום עולות, והם קרבנות שהקריב נח במזבח שהיו גם כן עולות, כמו שנתבאר בפרק חמשה ושבעים, חלק שלישי, ולכן אמר לבלק התיצב על עולתיך וגו', ר”ל שיחזיק באמונה זו ועל ידי זה יקרה אליו אלקים. אמנם, לא הקריב רק פר ואיל ולא כבש ושעיר במה שבא אליהם בקטרוגו, כי חשב שישראל מצד עצמן אינן ראויין שיושגחו מלמעלה שלא יקללם, רק שזכות אבותם עומדת להם, ולכן בא לבטל זכות אבות בענין קרבנותיו, ולזה הקריב פר ואיל, וכבר דרשו רבותינו ז”ל שהפר שהיה נקרב בכל מקום נגד אברהם והאיל נגד יצחק וכמו שכתבתי מדרשם בזה חלק שני פרק רביעי, לזה הקריב נגד אברהם ויצחק, ולא כבשים נגד יעקב ולא שעיר עזים שבא נגד יוסף, כמו שמפורש בפרק הנזכר, כי חשב שמצד אברהם ויצחק ימצא להם מקום פרוץ לקללם, כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו וכן דרשו רבותינו ז”ל בענין נטיית האתון מני דרך, ולזה הקריב פר ואיל, לומר שינכה גם כן מזכות האבות הראשונות גם כן לעשו וישמעאל, ולא יעמוד דווקא לישראל, ומצד זה יקללם, ומטעם זה מצינו שאמר הקב”ה לאליפז התמני (איוב מ״ב:ז׳-ח׳) חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתי אלי נכונה בעבדי איוב, ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים ולכו אל עבדי איוב ויעלה עולה בעדכם וגו', להיות כי חבירי איוב היו מיוחסים לאברהם ויצחק ולא ליעקב, לכן נצטוו להקריב פר ואיל שזכות אבותיהן יעמדו להן עם הקרבנות שהקריבו, כמו שכיון בלעם עם קרבנותיו, והנה לפי זה חשב, שאין בזכות יעקב אבינו ובזכות ישראל הנמשכין אחר אבותיהן ואוחזין מעשי ידיהם בידיהן, להציל עצמן מקללתו, לולי זכות אברהם ויצחק, על כן הוצרך להודות בעל כרחו, ומברכתו של אותו רשע אנו לומדים מה היה בלבו לקללם, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל לזה אמר (במדבר כ״ג:ז׳) לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל הזכיר חטאתו במקום ברכתו, ואמר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, והם האבות ואמהות, ומצד שהן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ר”ל ומאחר שהם אוחזין מעשה אבותיהן בידיהם, שלא נחשבו כשאר גויים שהם עשו וישמעאל, רק הם עם בדד לחוד, לכן עומד להן זכות אבותיהם ולא להם, ואמר מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל וגו', הודה בזכות יעקב וישראל מצד עצמן שעל ידי זה ראויין לברכה, ולכן תמצא בכל ברכותיו שכפל שם תמיד שם יעקב וישראל, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וגו', כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו', מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, הרי שבעל כרחו הוצרך לענות אמן ולהודות במעלותן מצד עצמן, וכל ברכתו כולן להגדיל תמיד מעלות ישראל, מלבד ברכותיו אשר ברך אותן כדי להורות בפיו מה שחטא בלבו, והנה כאשר לא יוכל לקללו במקום ראשון, לקחו בלק למקום אחר ואמר לו (שם) אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבני לי משם ויקחהו שדה צופים וגו', והנה נראה כי אלו שלשה מקומות שלקחו בלק, היה מצד גודל חכמתו וערמומית תחבולות לקלל ישראל לולי השם שהיה לנו, וזה כי עקר כל החכמות הם שלשה אלהיות למודיות טבעיות, והנה מצד האלקיות באה הנבואה אל האדם ושיוכל לפעול על ידי שמות הקדושים ולהשביע שרי מעלה לעשות רצונו, ולמודית, הוא חכמת המזלות שבו האדם יוכל לידע העתידות ולעשות טולמסאות ולהוריד רוחות וכחות הכוכבים ודומיהן, ובטבעיית, נתלה ענין פעולת הכישוף והנחוש והקסמים שהם כולם מצד ידיעת טבעית הדברים על בריון אשר יוכל החכם לפעול בהן דברים זרים לפי הנגלה וכל זה מבואר בספרי החכמה, ומעתה נראה כי בלעם ובלק נסו לקלל ישראל בכל אחד מחכמות אלו רק שהשם יתעלה הפיר עצתם, ולזה מתחיל לקח בלק לבלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם, נראה כי במות בעל רומז אל החכמה העליונה שהיא חכמת אלקיות, והוא קצה העם, ר”ל קצה דביקות העם אשר יושגחו מן העליונים, והקריבו עליו בלק ובלעם להיות כי בלעם נסה מצד נבואתו ובלק מצד ידיעתו להשביע שרים העליונים שיעזרו להם בקללתן, ועם זה הקריבו עולות כי חשבו עדיין שברצון השם לקלל ישראל מצד העליונים, ולזה כאשר נתבטלה דעתן אמר מן ארם ינחנו וגו', מה אקוב לא קבה אל וגו', והנה לא מצינו בכל דבריו הראשונים שהזכיר נחש או קסם, כי בתחלה לא הלך לקראת נחשים רק בדברים עליונים.