לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃
מורה נבוכים
וכן ׳הביט׳ נופל על ההבטה בעין לדבר ״אל תביט אחריך״, ״ותבט אשתו מאחריו״, ״ונבט לארץ״. והושאל אל הבטת השכל והשקפתו על התבוננות הדבר עד שישיגהו; והוא אמרו: ״לא הביט און ביעקב״ כי ה׳און׳ לא יראה בעין; וכן אמרו: ״והביטו אחרי משה״ – אמרו ה׳חכמים ז״ל׳ שבו עוד זה הענין ושהוא הגדה על היותם מדקדקים אחר פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם; ומזה הענין אמרו, ״הבט נא השמימה״ כי זה היה ב׳מראה הנבואה׳. ועל זאת ההשאלה הוא כל ׳לשון הבטה׳ שבאה באלוה ית׳: ״מהביט אל האלקים״ ותמונת יי יביט״, ״והביט אל עמל לא תוכל״.
עקידת יצחק
תניא בספרי (בהעלותך פ' וכי תבואו) והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם (במדבר י) למה נאמר לפי שנאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש ואלו מלכות לא נאמר ת"ל (שם כ"ג) יי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו הרי מלכיות ושופרות רבי נתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר (שם י') ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות. והיו לבם לזכרון הרי זכרונות. אני ה' אלהיכם הרי מלכיות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חידות שנאמר (ישעי' כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ועדיין אין אנו יודעין מי התוקע תלמוד לומר (זכרי' ט) ויי' אלהים בשופר יתקע. ועדין אין אנו יודעין הקול מהיכן יוצא תלמוד לומר (ישעי' ס"ו) קול שאון מעיר: