במדבר כד:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק ונצח ישראל

הקודם ביארו הרב המורה פרק ל"ב חלק ב' זה לשונו וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וכו'. יאמר שכבר יהיה באנשים מי שיהיה חכם גבור ועשיר כפי הראוי ושישתמש במעלות ההנה כפי הנאות שהם ענינים הכרחיים שקדימתן מחויבת אל השגת הנבוא' כמו שבארנו יפה שער ל"ה ועם כל זה לא ינבאו וזה ברצון אלהי. והכוונה שימנעו זה סבות חצונות נמשכות אל ההשגח' האישיית ומזה המין אמר שהיה מתרעם ברוך בן נריה מצד מה שהלך אחרי ירמיהו ולמדו והכינו והיה מקוה להנבא ונמנע שעל זה אמר יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מ"ה) ושנאמר לו על ידי ירמיה בתשובת זה ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש שהכוונה לפי זה כי הוא מבקש גדולות הנבואה מצד מה שהוא בעצמי ראוי אליה כי הוא המכוון באומרו תבקש לך אמנם שמצדדים אחרים חצוניים נמנעה והוא טרף הזמן ההוא ודוחק השעה מצרות הזמן במלחמות וגליות הארץ בעונות יושביה הגורמים שנביאיה לא מצאו חזון מיי' כל שכן שינבאו מתחלה. ועל זה הענין נמצאו בכל הדורות הראשונים אלינו תחכמונים ורבי פעלים בכל אלה הענינים ולא נבאו עם נביאים כמ"ש חז"ל על הלל שהיו לו עשרים תלמידים שראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה אלא שאין הדור ראוי לכן וכו' (ב"ב קל"ד.) וזה שהסבות העצמיות אניהם נמצאו בהם אמנה הסבות החצונות הראויית שיצרפו אליהם להגעת הנבואה וצרכה לא תמצאנה. ואם כן משפט הנמשך הוא מחוייב תכלית החיוב לפי שהחסרונות אשר בעצמות האדם ופחיתיותיו הם המונעים העצמיים בעצם וראשונה ולכן אשר נדבק בהם החסרון בטבעם אם בהשגת הג' מעלות הנזכרות ואם באופן השתמשן בהם הנה אפשרותם בהשגת הנבואה הוא שוה להנבא חמור או צפרדע כמ"ש הרב שם. וזהו שרש אמתי אשר עליו סמכו חז"ל באומרם (ברכות ז'.) שבקש משה רבינו מהאל יתע' שתבדל זאת האומה הנבחרת מכל זולתה במעלת הנבואה כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות נ"ג) שהודה לו האל ית' בו באומרו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. (שם) והשאל' הזאת בלתי הגונה גם ההודאה עליה הוא עול בחקו ית' כי למה ימנע הטוב מהראוי אליו חלילה לו אלא שגלוי וידוע לפניו יתברך שאין נחת רוח בטוב מהם להכין עצמו למעלה גדולה כזאת כמו שאי אפשר שהטוב מהסוסים יהי' פלוסוף אמנם יעלו קצתם למדרגת קוסמים וחוזים בככבים כי על העניין ההוא באת השאלה והתשוב' כמו שביארנו היטב פרשת פקודי שער נ"ו. והנה אם כן יש תימא נפלא איך התירו חז"ל שם נביא על איש מאומות עכו"ם עד שיאמר שהעמיד נביאים לאומות עכו"ם ואמרו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם. והיותר קשה מה שאמרו העמיד משה לישראל ובלעם לאומות עכו"ם וזר ומגונה מזה ומזה מה שאמרו במקום אחר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל נא קם אבל בהאומות קם ומנו בלעם (ספרי פ' וזאת הברכה) כי הנה המאמר הזה הוא מהמבהילים מצד עצמו וגם סותרים בו מאמריהם המפורסמים. והמקובלים לאמתיים. וזה שהם אמרו ופרסמו בגנותו של זה האיש במקומות רבים ובפרט בעניינים המיוחדים לנביא תארוהו בתכלית הפחיתות והחסרונות במה שתארו אותו ואת תלמידיו בעין רעה ונפש קצרה ורוח גבוה (אבות פ"ה) ^*ומהמבואר כי עין רעה וכו', ר"ל כי תואר זה איננו פה בבחינ' מוסרית לבד, כי אם יורה גם על חולשה גופנית, המסובבת מרוע עין, כי הקנא' והחמדה, אשר לא תמלא תכהינה ותכלינה עיני בעליהן (תחת כי ההסתפקות בשלו, והשמח' גם במה שיש לאחרים תאיר עין האדם, ותחזק אותו,) וזה הפך מעלת הגבורה הגופנית והמוסרית לכבוש את יצרו, המחויבת לנביא אם תחול עליו רוח ה', ותואר נפש קצרה, יורה שהיה תמיד נבהל להון, אם בעבור שהיה עני וחסר כל, או בעבור שהיה אוהב כסף אשר לא ישבע כסף, וחסרה א"כ לו גם המעלה השניה המצטרכת אל הנביא להיות עשיר שמח בחלקו, ובהיות לו גם רוח גבוהה גאה וגאון, נדע כי חסרה לו גם מעלת החכמה שהיא המעלה השלישית המצטרכת לנביא, כי החכם האמיתי אשר ידע, כי גם אם כחול ירביון מעלות האדם הוא בכל זאת חסר השלמות וכאין וכאפס נחשב הוא נגד ברוחי מעלה השכלים הנבדלים, הלא תקטן מעלתו בעיניו, ויהיה עני ושפל רוח ורק איש בער וסכל, יתגאה על זולתו, גם אם יש לו רק מעלה אחת קטנה גופנית או מוסרית, וזשאחז"ל "סימן לגסות הרוח עניות הדעת", ומהמבואר כי עין רעה מחסרון הגבורה היא באה ופחיתות הבנין הגופיי וחסרונו ומזה המין מה שאמרו (סנהדרין ק"ה.) שהיה סומא מאחד מעיניו שנאמר שתום העין (במד' כ"ד) הנה שהי' בעל מום וחסר וכ"ש למה שאמרו (סנהדרין שם) שהיה חגר מרגלו אחת שנאמר וילך שפי ויוכיח עליו הכתוב במה שאמר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר (במד' כ"ב) שהיה לו לומר ותלחץ את בלעם אלא שדקדק לומר שנלחץ במקום מיחושו וכל זה הפך מה שנרצה בתאר הגבור וכמ"ש ילדים אשר אין בהם כל מום (דניאל א׳:ד׳). ונפש קצרה יורה על שחסרה ממנו מעלת העושר כמו שנתבאר להם מהיותו טרוף אחר הממון באומרו אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו' (במדבר כ״ב:י״ח). וגם הכתוב העיד על זה ואשר שכר עליך את בלעם וגו' (דברים כ״ג:ה׳) הרי שמצד עניותו הוצרך ליטול שכר על זה ועל כיוצא ואם היה עשיר ובלתי מסתפק הרי הוא עוני שאין לו רפואה כי מה יועיל העושר שלא יוציא בעליו מפחיתות הנבלה. ובתארם אותו ברוח גבוהה העידו עליו שאינו חכה וכמ"ש סימן לגסות הרוח עניות (קידושין מ"ט.) ופירשו מאי עניות עניות תורה וכבר אמרו שסלקה אותו אתונו בתוכחתה (סנהדרין ק"ה:) כמו שנבאר שם שלעגה עליו שלא ידע להשתמש מהקדמות אמתיות מפורסמות והרי הוא חרפה וכדי בזיון. והנה אחר שהם אמרו עליו כל אלה הענינים המונעים כל שלמות מהאדם ומתארים אותו בתכלית הפחיתיות וכ"ש אם נצרף אליהם מה שאמרו שהיה נוהג עם אתונו מנהג אישות (שם) שהוא בתכלית הגנאי והטומאה איך יאמרו עליו שהיה נביא ושהי' כמשה חלילה חלילה מהם. ואולם הספק הראשון אשר מצד שלחם שם נבואה על אומות עכו"ם כבר הותר לנו בשער נ"ו הנזכר במה שביארנו שהרואים מהם בככבים והמעוננים והמנחשים והקוסמים היו להם כנביאים במה שהיה מענינם להגיד קצת עתידות וכמ"ש הכתוב מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך (ישעי' מ"ז) ושאותה נבואה נסתלקה מהם כשהוקם המשכן מה שברא השם חדשה בהנהגת העולם בהפך כל מה שהורגלו עליו עד שלא מצאו עוד ידיהם ורגליהם וכו' כמוזכר שם עיין עליו. והנה לזה נזהרו החכמים בדבריהם שמעולם לא נמצא בפיהם שם נביא סתם על נביא מהאומות אבל אמרו נביאי אומות עכו"ם שהוא שם לווי וע"ד שאמרו מלך בבהמות שור ומלך בחיות אריה ומלך העופות נשר (חגיגה י"ג:) וכמ"ש הכתוב מלך אין לארבה (משלי ל׳:כ״ז) אשר אין לה קצין וגו' (שם ו') מכלל שמטבע הב"ח להיות להם ראשים ומלכים כמין האדם. אמנם הראש באנשים יקרא מלך סתם והראש בב"ח יקרא מלך בבהמות וכן הענין בנביאיהם. וראו מה יקרו רעי האל ומה עצמו מאמריהם בענין הבדלם במאמר ההוא שזכרנו. כי הנה אחר ששמו הבדל המלכים והחכמים מהם בהשתמשם במעלותיהם ממלכי ישראל וחכמיהם ^*אשר הפעולות וכו' ר"ל אחרי שכל פעולות אדם נמשכות רק מכוחותיו אשר הוא משתמש בהן לפי איכות ומהות מדותיו, הטובות הן אם רעות, הלוא נמשך, כי מלכי וחכמי ישראל אשר פעלו אך טוב וחסד היו בעלי מדות ותכונות טובות, תחת כי מלכי וחכמי העמים אשר הרעו מעלליהם היו בעלי מדות רעות ופחיתיות רבות. אשר הפעולות ההם יורו הכתות אשר מהם ימשכו ויודיעו שמעלות ישראל הם מתנות אלהיות בידם בהנה יתיישרו לעבודתו. ומעלות האומות עכו"ם הם מתנות שמאליות למרות פני עליון. ראוי לתת סימנים והבדלים נפלאים במה יוכרו ויודעו הנביאים האמתים מהמתדמים כי היא ידיעה הכרחית כאשר לא יוכר זה מפאת הדברים שיניחום עצמם והנה הרב המורה פרק מ' חלק ב' שם בחינה זו במה שאמר זה לשונו: ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבוא' או הוא איש התפאר במאמרים ההם וגנבם מזולתו ואופני בחינתו הוא בחינת שלימות האיש ההוא ולחקור ולבדוק פעולותיו ולהסתכל במדותיו והגדול שבמיפתיך הנחת התענוגים הגופיים ובזותם שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה כל שכן הנביאים וכל שכן חוש המשוש אשר חרפה הוא לנו כמו שזכר ארסטו וכל שכן מיאוס המשגל ולזה גלה ופרסם השם ית' בו כל המתפאר בנבוא' כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו וכו'. והנה חכמינו אלה קדמוהו בזה ושמו בחינתם ג"כ במדותיהם ופעולותיהם אמנם ביארו מהם שני ענינים מיוחדים. האחד הוא אשר שמהו הרב הגדול שבמופתים. והשני בטוב מזגם ותמימותם באהבתם ורחמנותם אצל הבריות ודרישתם הטוב להם. כי באמת בשתים אלה יורה השליח על שלחו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו כלם טהורים וקדושים וגם מצד שהוא אבי אבות העולם כלו בכללו וחלקיו תחוייב לו האהב' והרצון הטוב למעש' ידיו ולא יחפוץ בהשחתת קצתם אף כי ירעו וישחיתו וכמו שאמרו ז"ל על המורדים והפושטים מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (מגיל' י':). ראו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם והוא אומרו כלומר הביטו וראו ודעו והתבוננו היטב במה יבחנו הנביאים כדי שלא יוחזקו לכם המזוייפים לאמתיים כי הנה נביאי ישראל היה מדרכם תמיד להזהיר את ישראל מן העבירות לאסור להם העריות והרחיקם מכל הענינים המגונים בין שיהיו מכח המישוש או זולתו מהכחות ונביא שעמד מן העכו"ם והוא הטוב והמשובח שבהם העמיד פרצ' של זמה וזנות מפורסם אשר הוא תכלית הפחיתיות וחרפתן ועתה ראה גם ראה אם יצדק עליו שם נביא אם לא. ועוד שנית כי הנה סתם הנביאים כלם תמצא בהם נפש טהור' נקיית המחשבות וזכת התשוקות אצל הבריות כלן ודורשים שלומם וטובתם בכל מאמצי כחם כמו שהוא ית' יתואר בזה באומרו טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמ״ה:ט׳) וכן תמצא הנביאים מתחלחלים בעצמם על הרעות המגיעות על האומות אף על פי שחטאו וכמו שנאמר בו ית' החפוץ אחפוץ במות הרשע נאם ה' כי אם בשוב רשע וגו' (יחזקאל י״ח:כ״ז). אבל בלעם היה אכזרי לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר אמרו חנם שלא צווה על כך אלא מרצון עצמו הפך הנביאים שאף על פי שצוו על הרעות היה צר להם. ואמרו על לא דבר שלא חטאו לו כלל ואין לו טעם אחר אלא כי נפש רשע אותה רע ובקש להשחית עיר ואם בישראל ולבלעם חנם ותאותו בזה תתבאר עוד בביאור ב"ה: ועתה בעלי השכל שפטו נא אם איש כזה אע"פ שירא' עצמו נביא מצד ענינים אם ראוי שישולח עליו זה השם על דרך האמת אם לא. והנה להסכים עם מאמר הרב ז"ל שאמר שהשם ית' ראה לגלות ולפרסם חטאות האנשים המזוייפים להסיר מכשול מדרך העם כמו שהביא ראי' מצדקיהו בן מעשיה ואחאב בן קוליה אשר קלם מלך בבל באש יען אשר וגו' וינאפו את נשי רעיהם וגו' (ירמיהו כ״ט:כ״ב-כ״ג). אמרו חכמינו לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מאומות העכו"ם והכוונה מה שאמרנו ראשונה שיתפרסם לכל שחסרונותם ופחיתיותם הדבקות בהם גרמו להם לא קוצר יד הנותן והמשפיע ב"ה ולא כילותו חלילה כי על כן התחילו מאמרם זה זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העכו"ם לומר אתה רחקתנו מה עשה הב"ה כו' והכוונ' כי מצדו יתברך לא ימשכו רק פעולות שלמות והחסרון היה מצד המקבלים כי בהשפיע תמיד שפע הטוב והשלמות על העולם יקבלו ממנו הראויים שפע שבע רצון שלם והבלתי ראויים קבלו מה שקבלו. והיותר שלמים מהאומות לא היה כחן יפה שיוכלו לקבל יותר מהשיעור ההוא שסופר עליהם ואם כן מה ידברו ומה יצדיקו לומר אתה רחקתנו כי הם המרוחקים מעצמם הנה אלה הם דברים חיים ונאמנים דברו בהם חכמים מה שהוא כדאי להתיר בו הספק הראשון ולקיים מה שאמרנו בו תכלית הקיום. אמנם הספק השני והוא אומרם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) הנה העמידה עליו היא קשה וכבר נאמרו בו דברים הרבה. אמנם אשר יראה לי בו הישר והטוב והאמת אשר אין בו ספק לעמוד עליו כשנתבונן תחלה בהבדל אשר בין מעלת משה רבינו לשאר הנביאים כלם במעשיהם הנוראים המיוחסים להם על פי התור' והנביאים וכוונת הכתוב במה שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגומר. אשר עליו דקדוק זה המאמר המבהיל שעמדנו עליו. וזה כי היא מבואר שענין כלל הנביאים אצל האותות והמופתים הנעשים על ידם הוא על שני פנים. האחד כשיעש' הנביא הדבר ההוא במלאכות ה' עם קדימת הודעתו אליו את כל אשר יעש' והוא הדבר היותר מיוחד אל הנביא מצד מה שהוא נביא כמו שהיו עקר מעשיו של משה רבינו וקצת מעשה שאר הנביאים. והשני הוא מה שלא יהי' לנביא מצד שהוא נביא בייחוד אך גם מצד מה שהוא חסיד וקרוב לאלהיו כמו שהיו עקר ורוב האותות והמופתים אשר נעשו על ידי שאר הנביאים ושנתפרסמה מעלתם עליהם אשר עשאום מעצמם בשעת הצורך על ידי התפלה והתחנה לאל יתברך כאשר היו בעניני אליהו ואלישע ויהושע ושמואל וזולתם וגם קצת ממה שעשאו משה כמו שיבא אשר כלם לא נעשו אלא על הדרך הזה מן הבקשה והתחנה מאלהיהם שעל זה נאמר כמו שאחשוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם (תלים צ"ט). כי משה ואהרן הם לבדם היו הכהנים הנגשים אל ה' במדרגה הראשונה מהקורבה אשר לא יצטרכו לעקר מעשיהם תפלה ותחנה. אמנם שמואל הוא המיוחד שבמדרגת כלל שאר הנביאים אשר היה עקר ענינם באופן השני והוא לקרוא בשמו ולהתחנן לפניו כשיבא הצורך כמו שנודע מאד מעניניו המיוחדים במצפה נאמר קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ושם נאמר אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו ויושיענו מיד פלשתים (שמואל א' ז'). ובגלגל הנה קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ויקרא שמואל אל ה' ויתן קולות וגו'. ושם נאמר ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך וגו'. והשיב חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל וגו' (שם א' י"ב) הנה שכל עניניו היו על ידי התפלה והקריאה לאלהיו ועל זה נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא ראש הנביאים אשר ענינם על הרוב להיותם קוראים אל ה' והוא יענם. והנה אין ספק כי כאשר היה ענינם על זה האופן כבר לא יפול כאשר בתחילה שום ספק אצלם במציאות הדבר ההוא אשר עליו יתפללו אם יהיה אם לאו. וכבר יתברר זה מרוב צערם והתאמצם בתפלותיהם בהפלגה נמרצת כדי שתצא כוונתם אל המציאות ולא ישובו ריקם מלפניו ראה כמה הוצרך אליהו להתחזק בתפלתו אל האלהים אשר יענה באש אמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים לישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה ענני ה' ענני וידעו כל העם הזה כי אתה האלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א י״ח:ל״ז). ובבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעותה להמית את בנה ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשוב נא נפש הילד הזה אל קרבו (שם י"ז) ובאלישע ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה' ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וגו'. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וגו' (שם ב' ד'). ואפילו ישעיהו שנשתלח מאת השם ית' אל חזקיה כמו שנאמר זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר (שם ב' כ') כשנתחדשה אצלו שאלתו על אחת מב' הדרכים שקדמו בענינה בפרשת נח הוצרך להמלך בגבורה וגאמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' (שם). וסוף דבר אופן תפלותיהם מוכיח עליהם את אשר היה בלבבם מהצער והשערת שום ספק בקיום הדברים ההם עם שהשם יתע' לא העלים עיניו מהם וגמר על ידיהם שנאמר עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם (תהילים ל״ד:ט״ז) ועל דרך מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). אמנם כל האותות והמופתים הנפלאים אשר נתיחדו למשה ע"ה מצד מה שהיו מהמין הראשון כלם נתאמת לו ענין מציאותם קודם שיעשה ולא נפל בהם אצלו שום ספק כלל לא בתחלה ולא בסוף כי בכלם קדמה לו האמירה מאת השם יתעלה בבטחון גדול ראה מה נאמר לו בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה (שמות ד׳:כ״א) ואומר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך וגו' (שם ז'). וגם בענין העם נאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' (שם ד'). וכן בכל המכות ובקריעת ים סוף ובצור ובשליו ובמעמד הר סיני שהיא גדולה על כלם בכלם קדמה לו ההודעה בהשגת נבואתו העולה למעלה בהתאמתות נפלא על כל שאר הנביאים כי בכל ביתו נאמן הוא ומפתחות כל האוצרות חצונות ופנימיות נמסרובידו ופותח ואין סוגר מבלי שיצטרך בענין האותות והמופתים האלה המיוחדים אליו אל דברי התפלה והתחנה כלל כמו שהוצרכו שאר הנביאים בעקר מופתיהם כמו שנתבאר כמו שהוצרך גם הוא בקצת דברים אשר לא היו מעקר האותות והמופתים ההמה נאמר ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו' (שם ח'). ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו וגו' (שם ט'). ובמרה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ (שם ט"ו) וברפידים ויצעק משה אל ה' (שם י"ז) וגם בדבר קרח כפי מה שהורגלנו לשמוע מפי המדרשים שמעצמו עשה הוצרך להתעצם לפני מלכי לאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקידת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני (במדבר ט"ז). אמנם לפי מה שפירשתי שם הפסוק יש לבאר כפי הענין הזה בעצמו מההבדל אשר בינו לשאר הנביאים על הדרך שאמרנו לפי שבא אל הענין ההוא גם כן בקדימת הידיעה כי לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (שם) בירר להם שכל המעשים המיוחדים אליו הוא עושה אותם על ידי שליחות האל ית' הנודע אליו מתחלה בידיעה אמתיות וברור לא שרצם מלבו ובקש עליהם בתפלה ותחנה כשאר כל הנביאים. וזה יתברר במה שאמר לפניהם על דרך ההגדה או הצווי אם כמות כל האדם ימותון וגו'. ואם בריאה יברא ה' וגו'. ויהי ככלותו לדבר את הדברים האלה ותבקע וגו' ולפי שכבר תקשה הגעת הענינים על דרך התפלה והתחנה המיוחד לשאר הנביאים מהגעתם על הדרך המיוחד אל משה רבינו כנזכר ואמר במלחמת יהושע ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) אמר כי לא נעשה ולא יעשה כגם הזה אשר ישדד השם מערכות השמים לתפלת נביא אשר יתפלל אליו מעצמו מפני שהאופן הזה מההשגה לא יספיק שיעשה שינויי גדול אשר כזה על ידו או שלא ימלא לבם אותם לבקש דבר נפלא אשר כזה או שלא בא לידם צורך גדול כמוהו ולא יבא. אמנם על הדרך הראשון והוא שישלח הנביא מאת השם יתעלה לעשות דבר כבר קדמו שנוי סדרי בראשית כאשר היה בימי נח בענין המבול וגם מעמד הר סיני הנכבד והנורא ע"י משה רבינו וגם אחריו בא ישעיהו להשיב תנועת השמש בגלגלו עשר מעלות כאשר ביארנו אמותו שם בפרשת נח שער י"ג. וגם כל האותות והמופתים המיוחדים שעתיד ליעשות בשמים ובארץ ע"י משיח צדקנו או על ידי השליח העתיד להשתלח מלפניו יתעלה עליהם:

ובגמרא בפרק המפלת (נדה לא.), דרש רבי אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", מלמד שהקב"ה ישב וספר את רביעתם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנו. ועל דבר זה נסמת עיניו של בלעם הרשע, אמר, מי שהוא טהור, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה. מיד נסמת עינו, דכתיב (במדבר כד, ג) "נאם הגבר שתום העין". והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) "וישכב עמה בלילה הוא", מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, עד כאן. רבותינו זכרונם לברכה פרשו כי בלעם קרא זרע ישראל "רובע", מלשון "לא תרביע בהמתך" (ר' ויקרא יט, יט), "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגו'" (ויקרא יח, כג). וכמו שהיה משבח "מי מנה עפר יעקב", שהוא נאמר על התחלת ישראל. כי העפר והדקות מורה כי זרע האבות נמשך התחלתן ממדריגה* עליונה, שיורה עליו ענין העפר, שבו הקטנות גם הרבוי שיש בעפר, כמו שהתבאר. ולכך אחר שאמר (במדבר כג, ט) "כי מראש צורים אראנו", שהוא נאמר על שהם נמשכים מן האבות החזקים (רש"י שם), אמר "מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל". כי שם "ישראל" יותר במעלה מן שם "יעקב". ולכך אמר "ומספר את רובע ישראל", הוא התחלתן עוד יותר, שהתחלה זאת לגמרי עם השם יתברך. וזה שכתוב "ומספר את רובע ישראל", מצד שהתחלה זאת עצמה היא עם השם יתברך. ודבר זה מה שאמר "ומספר את רובע ישראל", מורה כי הזרע של ישראל יש לו ספירה לפני השם יתברך, כי הזרע יש לו כח פנימי מאוד, ובפרט זרע הקודש, אשר הוא קדוש וטהור. ולפיכך אמר שהקב"ה יושב וסופר מתי תבא הטיפה שנולד ממנו הצדיק.