במדבר כד:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

^*תוכן כונתו, כי בעבור שלא תתכן ההצלח' הנפשיית האמיתית להמצא רק באיש אשר לו כל המעלות המדותיות כלם, כי כמרא' לטושה אשר יראו בה הדברים לנכח לה רק בהיותה זכה ובהירה כן נפש האדם המשכלת לא יוטבעו בה הציורים השכליים רק בהיותה טהורה ונקיה מכל חלאת המדות ונמשך מזה כי יקר מאוד, וכמעט ראוי להחשב כדבר נמנע למצוא איש מוצלח כזה בבחינה נפשיית, כי מי זה מבני אדם ילודי אשה וקרוצי חומר יוכל להתהלל ולאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואף בנביאי עליון הקדושים נמצא הבדל רב במדרגות שלימותם לפי הבדל מדותיהם ומעלותיהם המוסריות, כמש"כ הרב המורה, יען כי כל חסרון מוסרי ופחיתות מדה כמחיצה מבדלת בינם ובין השגת שלימותם תחשב, וע"כ יקשה לנו בהשקפה הראשונה כי נמצאו בכל זאת רבים ונכבדים מיחידי סגולה כאאע"ה ודומיהו אשר אצלם היו כמעט כל המעלות כלם בחוברת יחד ? ולבאר ספק זה הביא הרב הקדמ' לקוחה מדברי החוקר, והיא כי יש ב' מיני מעלות, המין הא' אותן הנמשכות ונקנות לאדם מתבונתו והכרת שכלו, כי באלה יש חבור עצום וחזק עד שמי שיש לו אחת מהנה יש לו כולם, והמין הב' הן הנה הנמשכות רק מטבע האדם ותכונת מזגי, והן יכולות להיות נפרדות אחת מרעות', ע"כ נמצא כי יש אדם שיש לו מעלה טבעית אחת ולא האחרת, והנה לא לבני אדם רק לאל ית' אשר לו גלויות כל תעלומות לב, נודע תמיד על נכון, מי מאנשים בעלי המעלה קנה המעלות מצד תבונתו, ואותו יבחר ויקרב, ומי אשר הן בו רק טבעיות וחסרות השלימות, ובעבור היות כל המעלות התבוניות אחוזות ודבוקות יחד באדם השלם, אמר הכתוב על כל המצות המסתעפות ונמשכות מהן בכלל רק בלשון יחיד "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון" ואחז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ואמרו כל המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ר"ל כולן, כי בעשותו אחת מהנה עושה וגומר גם כולן, בעבור היות' דבוקות ואחוזות' יחד, ע"ד מצוה גוררת מצוה, כמו שגם המעלות אשר מהן תסובב עשיתן מחוברות ומתאימות יחד, אפס כל זה רק בעשותו המצוה להפיק רצון בוראו, ובעבור העלותו על רוח תבונתו, כי הוא ית' צוה וחפץ בהעשותה, אפס כאשר יעשה רק מצד הכרעת ונטית טבעו תהי' עשיתה אצלו רק כמעל' טבעית, ותדמה ד"מ לתנועת הגוף החזק' מבלי הישרת השכל, למען הגיע אל מטרה ידועה, אשר לרוב לא תהי' להועיל כי אם מסבבת הכשלון כמאחז"ל על הכ' "צדיקים ילכו בם" זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה לשם אכילה גסה והצדיקים האמיתים כאברהם אבינו עליו השלום ודומיהו ידמו בעשותם מצוה אחת לגלגל העליון היומיי, אשר לפי דעת התוכניים הקדמונים יניע עמו בתנועתו גם כל כדורי הכוכבים התחתינים, תחת כי האנשים הבלתי שלמים ידמו בעשותם אחת מהפעולות הטובות אל הכדורים התחתונים אשר לפי דעתם יתנועעו רק תנועה אחת או קצת תנועות.-
אח"כ אמר כי בעבור היות מדת הנדיבות, בל"ע מעלה נכבדה מאוד הכוללת הרבה משאר מעלות יקרות, כרחמנות, חסידות, וצניעות ודומיהן, יקראו גם השלמים האלה המחברים רוב או כל המעלות המדותיות בשם נדיבים, כמאה"כ נדיבי עמים נאספי, להושיבי עם נדיבים, וכן אחז"ל, כי האומה הישראלית היוצאת מחלצי אאע"ה נקראת בעבור זה "בת נדיב" ומדת הנבל' בל"א הכוללת בהפך הרבה מדות רעות תיוחס אל השפלים והפחותים בעם המשוללים מכל מדה טובה ויקרה, כמו עם נבל ולא חכם. אמר נבל בלבו, ודומיהם,
אח"כ אמר, כי בעבור היות האדם גשם בעל ג' מרחקים, האורך הרוחב והעובי הנושא כל המקרים שלו, ונפשו הצומחת הממהרת לבוא לו מרחם אמו, בעלת שלש כוחות ראשיות, הזן המגדל, והמוליד, ונפשו החיונית בעלת ג' כחות ההרגש, התנוע' וההתעוררות, ושכלו המשוטט בכל מרחבי התבל, כעוף המעופף על פני רקיע השמים נחלק לעיוני ולמעשיי, ע"כ צוה הי"ת ברצותו להבטיח לאברהם בן יוצא מחלציו לקחת לו עגלה משולשת. ועז משולשת, ואיל משולש, ותור וגוזל לרמוז בכל אלה על זרע אנשים.- אם ההצלחה הנפשיית לא תמצא מבלי שיוקדמו אליה כל המעלות, והמעלות כלן אי אפשר לשום אדם לכוללן הנה מה יקר או מה נמנע שימצא האדם המוצלח. הקטנה ביארה החכם בהקדמתו בהגיון כשאמר הצלחת הנפש תושלם בשני ענינים המירוק והזיכוך. אמנם הזיכוך הנה הוא הטהרה מפחיתות המדות והתקדשה מן התוארים המגונים כו' ואמר הנה הנפש מראה יוטבעו בה צורות המציאות כלו כאשר זוככה ולוטשה בהחלצה מפחותות המדות עד כאן. וזה הענין מהמראה כבר קדמו אדון הנביאים על צד יותר מעולה מאד באומרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כו' (דברים ד') כי שם יאמר כי בשמרה מן החלאה ומן החלודה תכלית ההשמר ימצאו בה כל הענינים האלהיים אשר ראו עיניהם ביום הקהל הנכבד והנורא ויהיו מוצלחים ולא בזולת זה כמו שיתבאר זה הענין יפה בסוף אמור אל הכהנים שער ס"ח ב"ה. וזה מה שיחייב שיהיה הזיכוך שלם לגמרי לפי שההשאר בו צד או חלק בלתי מזוכך אינו רק ההמצא שם פחיתות או פחיתיות כפי הטנוף או החלאה הנשארת שם וימנעו השלמות ממנה כפי מספרם ואיכותם. וכמה שקד על זה הרב המורה בפרק ז' מהקדמת אבות בזה האופן עצמו עד שבכתות הנביאים חשב החסרונות החלקיות כאלו כמחיצות מבדילות בינם לבין שלמותם על דרך שאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם (ישעיהו נ״ט:ב׳) וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת כו' (פסחים ס"ו:) והקש על כלן: אמנם הגדולה ביארה החכם כאשר גזרה חכמתו איך אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳.). ואמר אדם אחד מאלף מצאתי (שם) והנביאים פה אחד נתנו בו תפלה. ואולם הנסיון קיים זאת הגזירה בכל הגדולים אנשי השם אשר מעולם אין צריך להזכירם לך זכרם בזכרון טוב מלפניך כי רבים ונכבדים הם. א"כ התולדה קיימת והשאלה חזקה מאד. ואולם תשובתה בצדה מוצאת ממה שנעמוד על ספק כיוצא בו העיר עליו החוקר בפ"י מהמאמר ו' מספר המדות אמר הנה הוא גלוי ממה שנאמר כבר כי א"א להיות טוב שלם בלי תבונה ולא מבין בלי מעלת המדות אבל תותר הקושיא כן. כי היה מקשה אחד כי המעלות יתפרדו אחת לאחת כי אין אדם נולד מוכן לכלם ועל כן ידע אדם אחת ולא יקח אחרת כלל. אמנם זה יקרה כפי המעלות הטבעיות אבל כפי אשר בהחלט יאמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועל תהיה. והכוונה ששם נתבאר שא"א להמצא שום מעלה מהמדות מבלי תבונה ושהתבונה היא כוללת כל המעלות כלן עד שא"א שימצא במין בלי מעלות המדות כלן ויחוייב מזה שלא תמצא בשום אדם מעלה נפרדה אבל אם תמצא אחת ימצאו כלן ואנחנו נראה בחוש שתמצאנה נפרדות לזה אחת ולזה אחת כפי מה שחייב טבע כל אחד ואחד מהאנשים. אלא שהתיר זה באומרו שהמעלה תאמר על שני פנים אם טבעית ואם מדותית. אמנם הטבעית היא אשר תמצא בה המעלה נפרדת כי אחר שהיא נמשכת אחר טבע האדם וטוב מזגו יש שטבעו הכינו למדת הגבורה ויש למדת הנדיבות ולא לזולתן. אמנם המעלה המדותית אינה כן כי אחר שהיא אינה בלי תבונה ואין תבונה בזולת המעלות כלן הנה באמת לא יתפרדו ובהמצא האחת ימצאו כלן ובלתי הראות כלן במעולה אינה ראיה להפרדתם כי המעולה הוא קנין תבוניי בנפש והוא יצא לחוץ כאשר יבוא הצורך לידו ואם לא יזדמן או שיהיה מונע מחוץ לא יצא אבל על כל פנים היו תהיה כי בהמצא האחת ימצאו כלן. והנה הם דברים נכונים מורים על אמתת הדבר ושהמעולים במדה אחת בפני עצמה לפעמים יקראו מעולים והוא כאשר תהיה המעלה מדותית תבוניית ולפעמים אינם מעולים ולא נכונים והוא כשתהיה המעלה טבעית אדרבא ביאר שם החוקר שיקרה להם כשלון גדול בשמוש המעלה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כמו שיבא על אופן טוב בשערים ע"ח וצ"ה ב"ה. הנה שיש אונאה גדולה בזה בין האנשים וחכמה גדולה בהכרתם לא נתנה הבחינה הזאת כי אם לאל ית' אשר הוא לבדו יודע לב האדם והנה שלמה החכם דבר על ענין זה הספק ועל התרו בז' פסוקים רצופים בספר משלי ולהיות הדרוש יקר בעיניו סדר אותו במשל ומליצה על הצד היותר נאות כמנהגו בספר ההוא. אמנם לפי חשיבותו ועומקו יותר מזולתו הקדים אליו מאמר שלמה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ'). לומר שהיה בלבו ענין נכבד ועמוק לא יבא בעצתו רק מי שיהיה איש תבונה והניח ענין הספק ואמר רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. ירצה כי רוב האנשים יפלו בזה הטעות והוא שאיש איש מהם יכריז עליו חסדו. כלומר שמיחס עצמו לחסיד ומעולה מצד מעלה אישיית שנראית בו והוא טועה בזה כי ע"כ אמר איש אמונים רצונו שיהיה בעל אמונה ונאמן בדבורו כשהוא מעולה מצד המעלה התבוניית מי ימצא וכמה הפליגו חז"ל באומרם ואלו נבונים לא אשכח (עירובין ק':) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (שם) ירצה כי אשר יאמר עליו שהוא מעולה על דרך התמימות הוא אשר יחלט עליו שם צדיק עד"ה שכבר נתבאר בשני ממאמר ה' מספר המדות שהצדק מעלה תמימה כוללת כל המעלות כמו שיבא בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה. ובאומרו אשרי בניו אחריו ירצה הנה אם נמצא כזה אשרי בניו אחריו. כלומר שמציאותו קשה ולא יצדק זה השם בהחלט כי אם על השרידים הקרובים אל הש"י כמו אברהם אבינו וכיוצא בו מהבאים מזרעו והנה מועטים. ואחר שהניח ענין הדרוש וזרות מציאות זה האיש בכלל פי' הענין כלו בכתובים הנמשכים אחר זה ואמר מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם גם במעלליו יתנכר נער כו'. אזן שומעת ועין רואה כו'. והכוונה האלהים הוא מלך חכם יושב על כסא דין לשפוט משפט צדק בענין מדות האדם ומעשיו והוא היודע מי הוא השלם בהנה או החסר והוא המכיר מי שיש בידו מעלה אחת כשאין מסכימות עמה שאר המעלות וישנאה ומזרה אותה בעיניו כי מי יאמר לפניו ראה שאני טהור במדה או במצוה מה אם לא יטהר מכל חטא ופשע שיקרה ביתר המעלות כמו שהיות ביד האדם אבן ואבן איפה ואיפה רצונו מדה ישרה לפתח ביתו להראות צדקתו ומדה קטנה או גדולה בחדריו לאנות בהם הבריות הוא תועבת ה' גם שניהם רצונו גם הישרה היא שנואת נפשו לפי שהיא היתה סבת האונאה. כן הוא במי שקצת מדותיו ישרות בידו וקצתם מעוותות כי אלו ואלו הם תועבה לפניו כי איש כזה אינו שלם במדותיו וכמקרה הנער גם הוא יקרהו שכבר יתנכר הנער מנערותו כשימצא זך וישר פועל אחד מפעולותיו. עם שהנער נער ביתר המעשים והנה הדומה לו בזה הנה הוא חסר כמוהו כי הראוי שתדע כי כמו שאין פועל העין משתלם בפעולותיו כי אם במה שתעזר משמיעת האזן וכן שמיעת האזן תעזר מראיית העין ומשניהם יושלם עדותן כי על כן עשה ה' שניהם בכח משותף וכן הענין בשאר החושים המשתתפים ראשונה בחוש המשותף אשר משם נפרדו כל אחד למקומו המיוחד. כן הענין הזה שלא תשתלם מעלה אחת אם לא בהשתתף כלם עמה בכח התבוני הזה לפי שמדרגת הכח התבוני אצל המעלות כלן מדרגת המשותף אצל החושים. והראוי שיודע שכל הענין הזה הנכבד מסכים מאד למה שיאות שיובן ממצות תורתינו הקדושה רצוני כי משלמות כל מצוה ומצוה ממנה הוא שתמצאנה אצלן כלן והוא טעם אומרם ז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו (קדושין ל"ט:) והנה הוא מבואר בעצמו כי איזה מצוה בלבד לא תספיק לכל זה השכר הגדול וכ"ש לנחול את הארץ שהוא תלוי בכל מצותיה או בע"א ששקולה כנגד כלן דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו'. ואבדתם מהרה כו' (דברים י״א:ט״ז) ופשיטא שאם אינו עושה שום מצוה שאין מטיבין לו כו'. אלא שכוונתם למה שאמרנו. כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו'. וענין כתקנה הוא שתלוה אליה קבלתו כל המצות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם רק במה שנזדמנ' לו זאת ראשונה לסבה מהסבות שעל דרך זה כשעושה אותה כל המצות הוא עושה. וכבר הקשו עלה בגמרא (שם) מהא דתנן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים דמשמע דהני דוקא ולא איזו מצוה שתזדמן ותרצו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מאריכין לו כו'. והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכיות אצל כוונתו יתירה היא עליהם מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה ואם רצו בזה הוא מאמר נחמד מאד. וזה הענין גם כן אמרו הכתוב באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות (שם ח') כי בבחינה האמתית כל המצות הן מצוה אחת ושתוף אחד לכלן כענין שתוף המעלות בכח התבוני ההוא כמו שאנו עתידין לבאר בפ' פנחס שער פ"ג ב"ה. ולפי זה בכלל אחת הן כלן ואמרו ז"ל המתחיל במצוה אומרין לו גמור (סוטה י"ג:). וכן הוא באמת כי העושה אותה כתקנה גומר את כלן. אמנם כאשר יעשה אותה האדם לא מצד שהיא מצוה אלהית רק מצד שיכריע עצמו לעשותה כענין המעלות הטבעיות שזכר החכם הנה אז היא באמת מצוה שלא כתקנה כי ההתחלה החזקה בדבר בלי הישרת שכל לא תועיל אבל תזיק כמו שנזכר שם שיהיה כמו תנועת הגוף החזק בלי ראות כי יהיה לו כשלון חזק ולזה אין מטיבין לו אדרבה אמרו ז"ל על כיוצא בזה וצדיקים ילכו בם (הושע י״ד:י׳). זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה פסחו לשם אכילה גסה (הוריות י'.) הנה שקראום פושעים ונכשלים כשלון חזק ומוטב שלא יעשו וזה טעם אמרם אל יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר כו' אבל איפשי ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט). כי כאשר עשה משום טבעו לא עשה כלום של מצוה אבל הוא עושה ופושע. צא ולמד מה שהעיד על עצמו ר' עקיבא כדאיתא במסכת שמחות (פרק ד') א"ר עקיבא זה היה תחלת תשמישי לחכמים פעם אחת השכמתי ומצאתי הרוג א' נטפלתי בו כ"ג תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו והבאתי דברים לפני חכמים אמרו לי ר' עקיבא על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלה עליך כאלו היית שופך דמים שהרי מת מצוה קונה מקומו דנתי ק"ו בעצמי. הנה הוא מבואר אצל השכל כי התבוני הלמודי הוא המשלים המעלות והמצות וכאשר יעשה אחת מהנה כתקנה ומשום מעלת המצוה לא זו בלבד הוא עושה כי אם המעלות או המצות כלן והנה אל זה הענין הנפלא אמר הכתוב על אברהם אבינו ע"ה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור כו' (בראשית כ״ו:ה׳). והנה הוא ע"ה וכל כיוצא בו בכל מצוה ומצוה שיעשו דומים אל הכדור העליון אשר בתנועתו המיוחדת אליו מניע עמו כל שאר הכדורים למה שהם כלל בכללו. אמנם האנשים הבלתי שלמים בזה דומים אל הגלגלים אשר תחתיי שכל אחד יתנועע תנועה אחת או קצת תנועות וכן יחשבו לכל אחד ואחד כמעשהו תדע שהנדיב א"א שלא יוכללו תחת מעלת הנדיבות מעלות אחרות רבות ונכבדות כי הוא יהיה גבור מצד נדבת הוצאתו בדברי המלחמה והוא מסתפק מצד מה שנותן על הרוב ולוקח על המעט והוא צדיק כי הוא חונן ונותן כ"ש שאינו לוקח שלא במשפט. כי על כן אמר החוקר בפתח דבריו במאמר הרביעי למדות שהנדיב לא ישובח אצל המלחמה ולא אצל ההסתפקות וגם לא אצל המשפט כי אם אצל נתינת הממון והוצאתו כי הוא המיוחד לו מצד מה שהוא נדיב ולזה לא ישובח הנדיב במעלות ההן כלל לפי שמההכרח שתמצאנה בו. ואם יחטא בהנה יחטא בנדיבות בלי ספק. וכן ילוו אליו הרחמנות והחסידות והצניעות במתנותיו וזולתם רבים הנכנסות תחתיו ואם לא ישובח בהם. והנה לזה תארה התורה כלל המעלות והשררות בתואר הנדיבות. נדיבי עמים נאספו (תהילים מ״ז:י׳). להושיבי עם נדיבים (שם קי"ג), מרכבות עמי נדיב (שיר השירים ג') וזולתם. כמו שהנבלה תכלול חטאים גדולים מתחלפים. כי נבלה עשה בישראל לשכב כו' (בראשית ל״ד:ז׳) כדבר אחת הנבלות כו' (איוב ב׳:י׳), לעשות עמכם נבלה (שם מ"ב), אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים נ״ג:ב׳), כי נבל נבלה ידבר כו' (ישעיהו ל״ב:ו׳). והנה באמת מעלה זו של נדיבות נתיחדה לאברהם אבינו כמו שנראה משני הספורים שבאו בו בשער הקודם מלוט ומלך סדום ומה שיתקיים בו ממעשה שלשה האנשים כמו שיתבאר שם שער י"ט ב"ה. וכבר בא בכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ג') ואז"ל (חגיג' ג'.) בתו של אברהם אבינו שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהילים מ״ז:י׳). והרי זו מעלה שנתבאר בענינה שתוף מעלות רבות אשר עמה להשלמתה והרי משל מבואר לשתוף המעלות כלן ולענין המצאן בו על הדרך שאמרנו. והנה א"כ כבר יושלם אצלו הזכוך והיה מהראוי לצרף אליו ענין המירוק אשר עקרו הוא ציור אמתת עצמותו ואמות מהות הצלחתו ותכליתו אשר אליו ישתומם כל חסיד מבלי תת פיגה לרעיוניו ולא תדום חקירת עיוניו. ואין ספק כי זה האיתן אשר אנחנו בספורו עם היותו גוזר בדעתו שמציאות אלו הקנינים הזמניים אשר יגיעו לידו המה מהבל יחד לשישוו לשיברא האדם בשבילם ושיש לו הצלחה נפשיית עליונה מהם מאד מכל מקום עדיין לא נתקיים אצלו מהות זאת ההצלחה וציור אמתתה וגם כי א"א לדעתה רק בדרך הנבואה כי עין לא ראתה אלהים זולתו כו' (ישעיה ס"ד). ומהמחוייב אליו שתטרד נפשו על זה ויהיה לבו ירא וחרד לעמוד על אמתתו לדעת מה אחריתו ומה יעשה בו. ולזה ברמיזת הספורים שעברו המסדרים דבריו ומדרגותיו של אברהם אבינו במעלותיו כפי אשר פירשנו אמר אחר הדברים האלה היה דבר יי' אל אברם כו'. ומהראוי שנשים אליו לב הוא שנתחדש בכאן תואר מתוארי הנבואה הידועים והוא מלת מחזה כמו מחזה שדי יחזה (במדבר כ״ד:ד׳), אשר חזה על יהודה כו' (ישעיהו א׳:א׳). וכלם בכלל מאמר במראה אליו אתודע (במדבר י״ב:ו׳) לומר שכבר הגיע לו זה הענין במדרגה נבואיית למעלה מהמדרגות שהיה משיג בהן עד הנה כמו שביארנו בשער שקדם. וכבר ידעת שהמדרגה הראשונה ממדרגות הנבואה שחשב הרב המורה פ' מ"ה ח"ב היא הגעת הדברים בדרך משל והוא באמת הענין היותר מיוחד אל הבטת המראה הוא זה כי כמו שהנראה במראה הוא דמות המובט לא עצמו כן הנאמר במשל הוא דמות הנמשל לא עצמו כמו שיתבאר זה בכלל שאר דמיונותיו במקומו שער ע"ו ב"ה. והנה באמת רוב מה שנאמר לו בזאת המראה כלו הוא בדרך משל וחקור כמו שיבא. אמנם על הפחד והחרדה אשר בלב כל בעל שכל מההפסד והכליון החרוץ אשר ישיג למורכבים בכלות ימי הגבלתם אף כי יראה חכמים יחד כסיל ובער כמות זה כן מות זה אמר אל תירא אברם. ועל הסבות המטרידות ומכות אותו על קדקדו ומונעות הטוב מבעליו אמר אנכי מגן לך כו'. ועל הודעת מציאות זאת ההצלחה וגודל ערכה אצל שאר ההצלחות המושגות לאנשים בזה המציאות אמר שכרך הרבה מאד, ירצה הוא ענין נפלא משישוער לבלתי תכלית. וע"ד שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳) ואין לשון ודבור שיגבילהו ויתארהו זולת זה כמו שיבא בנעילת הספר כו'. וכגון דא ודאי צריך לאודועי ליה במחזה. והנה הוא ע"ה לעוצם תשוקתו ולהסיר כל ספק ופקפוק ממחשבתו ראה נבא לפניו עוד בעלילת ירושת הארץ שהגיעה לו ההערה האלהית זה פעמים שיתננה לו וזרעו יורישנה ואמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו'. ירצה מה תתן לי מתנה גדול כזו ואנכי הולך ערירי כי הרחקת מיודעי ממני ומעמי ומולדתי אין איש אתי לפרנס את ביתי ולכלכל את שיבתי ולא עוד אלא שלא נתת לי זרע: שיירש נכסי אחרי מותי והנה בן ביתי יורש אותי שכבר היה נואש מהבנים ויש בעקר כוונתו לרמוז אל מה שאמר לו שכרך הרבה מאד שהיא המנוחה והנחלה באמת וכמ"ש להנחיל אוהבי יש (משלי ח׳:כ״א), לעולם ירשו ארץ (ישעיהו ס׳:כ״א), ובלשון חז"ל מנוחלי הע"הב (פסחים קי"ג.). ויאמר כי בהסתלק ממנו המבוכה והבלבול בענין הירושה הזאת יתקיים בידו לגמרי אמתת השכר הרוחני ההוא שהוא בחלק העצמי הנשאר אחרי מותו יורש עצר בבית המלכות ואולי שאליו כוון באמירה שנית שאמר הן לי לא נתת זרע כו'. כי באמת קשר אמיץ יש בין זאת הארץ הקדושה התחתונה ובין הארץ העליונה אשר על שתיהן אמר המשורר אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳). והנה כמו שהיו דבריו של אברהם נדברים מן הצד מפרש ענין אחד חיצוני ומכוין ורומז אל הענין הפנימי המעולה ממנו השיב לו הקב"ה על האופן והצד ההוא עצמו והוא מה שכיון יפה בלשון הכתוב שאמר, והנה דבר ה' אל אברם לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך כו'. וזה יהיה לך סימן אל הירושה עצמית אשר רמזת כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ובהם תתעצם צורתם הנכבדת לעצם נבדל רוחני הוא היורש העצמי והקיים לעולם ולקבוע לו מסמרות בידיעה זו ואמונתה נאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה הנה הוציאו מאצטגנינות שלו ורמז אליו הככבים ברבויין וזוהרן וקיומן ואמר לו כה יהיה זרעך כי באמת מי שיתעצם מהם ברוב כחו בכשרון המעשה ועיון יחוייב לו הזוהר המצוחצח והקיום המתמיד כמוהם ע"ד שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כו' (דניאל י״ב:ג׳). ועל זה הענין אמר אדון הנביאים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (דברים א׳:י׳) כפי דרש חז"ל (דברים רבה פ' א'). ויתר הדברים הנפלאים הנכללי' במאמר זה מבשורת מעלת הזרע וגודל ערכו ותוכן מצבו ביחס מערכות העולם בכלליו וחלקיו אשר עליו נאמר כה יהיה זרעך הנה הוא יבא בפ' ויגש שער ל"א ב"ה. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת מענין שכר הרוחני וההשערות הנצחי אשר היה עקר כוונתו אליו ועל מה שהשיבו לו כהוגן ג"כ בשאלה החיצונה חשבה לו צדקה אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת כי היה לו צדקה ותוספת טובה. ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו' לפי שהיה עכשו במדרגה עליונה מהנבואה מהראשונות חזר להודיעו בה כי הוא אשר הוציאו מאור כשדים בהשגחתו הנפלאה גם שכוונת ההצלה היתה מצד מה שהוא מוכן ומזומן לשינתן לו הארץ הזאת היא ארץ החיים לירושה אשר קבלתה הוא סימן מסור בידו לארץ העליונה שאמרנו כמו שמתנת השבת הוא סימן מסור לשבת העליון שהוא הע"הב כמו שיבא במקומו שער נ"ה ב"ה. ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשנה. אחר שהאמין ביי' במציאות ההצלחה האנושית ואמתתה מצד עצמה בקש עוד על אמתת גנותה מצד המשיגים אותה כי ראה שהיא קשה להגיע אל האדם בשגם הוא בשר ויצר לבו רק רע נוסף על שאר המעכבים המשיגים אותו אשר זכרנום בשער שקדם, לזה שאל מאתו במה אדע בידיעה אמתית אשר למעלה מהאמונה כי אירשנה ולא אתגרש ממנה ברוע בחירתי או בעוצם מעיקי כי לא על עצמו בלבד היה מבקש כי אם על הזרע כלו כמו שלא על ירושת הארץ התחתונה לבד הוא מכוין כי אם לשתיהן כאחד, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו' כבר אחז"ל שהראהו סימן המלכיות ועל דעתיה דר' נחמיה הראה לו שרי ישראל (ב"ר פ' מ"ד) ומה טוב ומה נעים שיתקיימו דברי שניהם, והכוונה כי כל ע"א הנמשלים לפרים בני בשן אלים ועתודים אחריתם עדי אובד. אמנם הצפור הטהורה שהיא כנסת ישראל תהיה קיימת לעולם ועד שאמר הנביא כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו:כ״ח) ויהיה וירד העיט על הפגרים, על הפגרים השלמים של תור וגוזל שהיו העופות הדורסות באין עליהן והיה מפריח אותן זכותו של אברהם אבינו. והנה עם היות דברים אלה טובים ונכוחים ודברי אלהים חיים הם פותחים לפנינו עוד דרך טובה והרחבה לחזק הידיעה בענין השאלה והוא ליחד סימני המראה הזאת אל אישי האדם בהראות לו שם תוכן בנינו וחלקי כחותיו טבעיות חיוניות ונפשיות אשר מטבע מציאותו והוייתו תתחייב הגעת שלמותו והיא ידיעה אמתית טבעית אשר בה יראה טבע אמתת הנפש והצלחתה ואופן הפרדתה בשלום מהיולאניותה וגם יראה שם אפשרות הגעתה מצד המקבלים אותה. והיה זה כי במראה אליו התודע צורת האדם ובנינו בדמותו וצלמו אשר הוא נחלק לג' חלקים של ג' ג' וחלק ד' נחלק לשנים. החלק האחד הוא חמר האדם וגלמו הנושא לנפש הצומחת והחיה והמדברת כי מצד מה שהוא גשם הוא בעל ג' הרחקים ואליו רמז באומרו עגלה משולשת אם מפני שהוא רוב בנין הנראה והמורגש מהאדם ואם שהוא הנושא לכל כחות האדם כעגלה זו המושכת המשא. והחלק הב' הוא הנפש הצומחת הבאה אליו ראשונה אשר תחלק לשלשה ראשים הזן והמגדל והמוליד בדומה והיא הנרמזת בכאן באומרו ועז משולשת למה שהוא הכח הראשון והממהר ביצירה כמו העזים שהם קלות בהליכתן ומקדימות לפני העדרים וכנה אותו בלשון נקבה מפני שהוא במדרגת החמר אל הכחות אשר יבאו אחרי כן. והחלק הג' הוא הכח החיונית שהוא במדרגת הצורה לקודמות אשר גם הוא יתחלק אל ההרגש והתנועה ולהתעוררות הרצון בפעולות והוא אשר קראו בכאן איל משולש כי הוא במדרגת זכר מהב"ח המתנועעים ברצון והוא הולך לאטו בלתי ממהר כראשון. והחלק הד' הוא השכל האנושי אשר הוא צורתו המיוחדת הנחלק אל העיוני ואל המעשי אשר אליהם רמז בכאן ותור וגוזל מצד שהם קלי היצירה ודקי ההרכבה ולהנה כנפים לעוף בגובה השמים כענין השכל הזה אשר הוא דק רוחני ומעופף על פני ההשגות העליונות בשתי כנפי הציור והאמות אשר עליהם נאמר בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף (ישעיהו ו׳:ב׳) כאשר יתבאר בפ' קדושים שער ס"ה ב"ה. וכאשר הראה לו במחזה הזה צורת האדם וחלקי חבורו ובנינו על השלמות הראהו כי אלו הפגרים כלם הם אשר אפשר להם ההפסד והאבדון כמו שקבלו שם הפירוק והפירוד במה שבתר אותם בתוך ואף עליהם נאמר וירד העיט כו'. וישב אותם אברם לומר כי יש כח בזכות השלמים להעמיד גופותם עד עת קץ ולהחיותם אחר המות:

והנה מפני שהיו כל האותות והמופתים המיוחדים אל משה אדוננו עליו השלום בשליחות ההוא מהמין הזה הוא מה שאמר לו השם יתעלה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות י"ד). וזה שאחר שנמסר שרביטו של מלך בידו לעשות כל מה שיצטרך אליו לגאולת העם ההוא אמר לו מה זה אשר תצעק אלי באומרך התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו'. ה' ילחם לכם וגו' (שם) כאלו אלי אתה נושא את נפשך וכאשר נתבאר שם דבר אתה מעצמך אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו בכחך זה ויבאו בני ישראל בתוך הים וגו'. ובענין הנקמה אני אעשה מה שעלי לעשות כמו שאמר ואני הנני מחזק את לב וגו' (שם). כי לב מלך ביד ה'. וסוף דבר כי על היות מעשיו אלו בזאת המדרגה אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז') כי בדברי' האלה המיוחדים אליו אינו במדרגת הנביא המבקש דבר מאלוהיו רק במדרגת האלהים אשר יצוה לנביאו והוא יעשה. ולזה נתייחד מזולתו בשהיה מטה האלהים בידו כי הוא הוראה על היות בידו שבט מלכות עליונים ותחתונים בכל אלו הענינים וזהו עצמו אשר אמרו הכתוב בפירוש באומרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה וגו' (דברים ל"ד) יאמר שלא קם נביא כמוהו אשר תבוא אליו ההתאמתות הגמורה באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עניני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים כי הם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק והשערה זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתים המיוחדים אליהם או לו ע"ה בשאר עניניו כמו שאמרנו. וראו נא כי אורו עינינו לפי דרכנו לרדת לסוף כוונת חז"ל במאמר ההוא שעמדנו עליו באומרם בישראל לא קם אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) ובו נדע ונכיר שכוונו לדבר בגנותו של בלעם ולהפליג במעלתו של משה רבינו ושאר נביאי האמת והצדק וזה שמצד שכוונת זה הפסוק היתה להגביל מעשיו של משה ולהבדילם ממעשה שאר כל הנביאים במה שנודע אליו ענינם מתחלה ועד סוף מבלי שיצטרך להוסיף ולגרוע על הדרך שאמרנו ולזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שמשמע מכח הדיוק שבישראל לא קם אבל שקם הוא באומות עכ"ום לזה דרשו זה הדיוק בבלעם מצד שגם הוא בשליחותו הידוע המיוחד אליו כמוהו נודע אליו מתחלה את אשר יעשה ואשר ידבר מבלי שום תוספת וחסרון כמו שאמר לו פעמים אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כ"ב) וכן אותו תדבר והוא העיד על עצמו כמה פעמים לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי (שם כ"ד) היכול אוכל דבר מאומה כי כאשר ידעו ה' כי הולך הוא על פי מדותיו הפתותות התנה תנאי בנבואתו והטיל זמם על פניו לאמר לך אל בלק וכה תדבר וכזה תעשה מבלי שום תוספת וחסרון. ופי האתון תבא ותעיד עליו ואת אשר אמר לה לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם כ"ב) כי אפי' לאתונו לא נתן לו רשות להזיקה בדבריו רק שינהוג עמה כמנהג החמרים ולזה העיד הכתוב ויך את האתון במקל ויוסף להכותה ומשפט קיצורו בכל אלו הענינים יבא עוד על דרך הביאור בעזרת השם. ועל זה הענין דרשו ייתור הכתוב במה שאמר אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם להבדיל בין טהור לטמא ובין כבוד לחרפה. ושיעור המאמר כן הוא לא קם נביא עוד בישראל שיעשה עקר פעולותיו המיוחדים אליו ע"י קדימת ההודעה בהם מבלי שהוצרך לנטות ימין ושמאל בשום אחת מהם מכל אשר יצווה כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים וגו' כי כל הנביאים זולתו היו רוב עניניהם והיותר מפורסמים אשר יתייחדו אליהם על ידי הבקשה והתפלה כנזכר אבל באומות העכ"ום קם מי שלא היה ענינו בדרך התפלה כלל כי לא היה הגון וקרוב לאלהיו לכך אבל כל עניניו אשר בפרשה זו המיוחדים אליו כלם קדמה לו ההודעה בכללם ופרטם מבלי שהיה לו שום מקום לנטות בהם הנה והנה. והנה הוא מפורסם שחז"ל כוונו בזה להמיר כבודו ומעלתו של משה רבינו ע"ה על גבי בלעם לבשת וגם לחרפה כי זה לא הוצרך אל דבר זולתי אשר צווה בו קודם המעשה וזה הוצרך אליו מצד רצונו ותאוותו המקולקלת ולא יכול עליו. וזה מה שביארוהו יפה שם בספרי במה שסיימו המאמר אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מה מדבר עמו בלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאם שומע אמרי אל (שם כ"ד). משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון (שם). משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד וגו' (דברים ה׳:כ״ח). ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבח המלך שיודע כמה הוצאות בסעודה. ^*עתה ראה וכו' ר"ל, ואחרי שדימה הספרי במשלו את בלעם לטבח, אשר הוא רק עבד ומשרת פחות המעלה, אשר יכין ויתקן כל צרכי הסעודה, ויודע בעבור זה גם כל חלקיה הפרטיים איך תוקנו והוכנו ד"מ כל המאכלים, וכמה הוצאות עלו עליה, מה שאין יודע האיש היקר והנכבד אשר הוא רק קרוא לה, מזה נבין, כי גם דבריו הראשונים אשר בהשקפה ראשונה נראים כמהללים ומשבחים מעלת בלעם, הם באמת מורים רק על ההפך, כי מה שאמר "משה לא היה יודע מה מדבר עמו", וכו' הכונה רק, כי בעבור שמשה ראה מראה אלקים אמיתית, ותמונת ה' יביט, לא היה יכול להכיר מהותה ואיכותה, כי מי מבלעדי הי"ת בעצמו יוכל להשיג מהותו על אמתתה? כמו שאמר החכם על ענין זה, "אלו ידעתיו הייתיו," (עיין למעלה במדבר ל"ח ע"א), אבל בלעם שמראה נבואתו היתה גרועה ופחותה בערך מאוד, כמו שדרשו חז"ל על לשון "ויקר," שהוא לשון טומאה היה יכול להשיג אותו הכח שהיה מדבר עמו, ואינו רחוק לחשוב שהיה הוא בעצמו כהוית הכח ההוא, וא"כ אחז"ל גם על התמונה והמראה הזאת אשר לא היתה נכרת אל משה לפי אמתתה לשון "מה מדבר עמו", ולא מי מדבר עמו, כי מלת מי, תאמר רק על עצם העומד בפני עצמו ונכר לרואיו, רק שלא נדע מי ומי הוא, אפס מלת מה, הנקרא בל"א זעכליך תאמר על דבר וענין סתמי אף שאינו עצם נכר, (ואף שבמדרש רבה הגירסא באמת "מי הוא מדבר עמו", שם לא דקדקו בלשונם כראוי כמ"ש הרב לקמן,) המעלה השניה היא, כי משה לא ידע אימתי מדבר עמו, ר"ל שלא היה מהצורך להודיעו תחילה מתי תחל עליו הרוח, למען יכין עצמו לה, כי היה בקדושתו וטהרתו תמיד מוכן ומזומן לה, אבל בלעם שהיה צריך לזה תחילה הכנה יתירה היה יודע אימתי מדבר עמו, ר"ל שהיה מהצורך שתבוא אליו תחילה הערה קדומה למען יכין עצמו לעת אשר ידבר עמו הכח הרוחני ההיא, והמעלה השלישית היא, כי משה היה יכול לעמוד כנוח עליו הרוח, אבל בלעם לא עצר כח לעמוד והיה מוכרח להיות רק נופל וגלוי עינים. עתה ראה כי בחתימת דבריהם ביארו כל כוונתם כי מהידוע שלא מחשיבות הטבח על השרים האוכלים בשולחן המלך הוא יודע דקדוקי ההוצאות יותר מהם כי אם מצד פחיתותו ולזה כאשר אמרו הדבר אשר היה לפניהם בו צד הדמות כמו שאמרנו הורו במה שנתחלפו בהם אשר התחלפותם גם הוא מהמין הראשון רצוני בהוראת מעלתו של משה ופחיתותו של בלעם. האחד כי הנה משה מפני שהוא משיג באספקלריא המאירה ותמונת ה' יביט פנים אל פמם חויב לומר שהוא לא ידע ולא השיג מהות המדבר עמו שאלו ידעו היה הוא עצמו וכבר נאמר לו לא תוכל לראות את פני (שמות ל"ג) לומר שלא יוכל להשיג מהות המדבר עמו פנים אל פנים. אמנם בלעם מצד שהיתה נבואתו בצד הטומאה כמו שאחז"ל על ויקר ה' אל בלעם שדרשו לשון טומאה (ויקרא רבה פ"א) לזה היה יודע מה מדבר עמו שהכח ההוא מושג אליו ויודעו ואינו רחוק שיהיה בהויותו. ולזה אמר שומע אמרי אל כי אל הוא שם לאי זה כח שיהיה מי כמוך באלים ה' (שמות ט״ו:י״א) אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) וגם מחזה שדי הוא ענין רחוק מענין הנבואה הגמורה בלי ספק והנה הטיבו אשר דברו מה מדבר ולא אמרו מי מדבר שלשון מי אינו נופל אלא בעצמים הנכרים אצלו אלא שאינו יודע מי הם אמנם בבלתי מושג ונכר נופל לשון מה. והרמב"ן ז"ל הוזקק לפרש מה הדבר או המצוה ואמר שעל זה הענין הראשון בא משל הטבח ואין צורך. וגם כי מצד היות משה תמיד מוכן לנבואה לא היה יודע מתי מדבר עמו כי כל היום כשר ותמיד הוא מוכן לכל עת ולכל שעה שירצה אבל בלעם אינו כן שצריך הכנה והזמנה תחלה בהם יתעורר לעת אשר ידבר בו הכח ההוא ובזה היה יודע דעת עליון והוא מה שאז"ל כבוא אל פלגשו (וי"ר פ"א) כי האשה אינה יודעת מתי יתבענה בעלה כי כל עת וזמן היא מזומנת לכך אמנם הפלגש תחלה מודיע לה שתכין עצמה לליל פלוני או לשעה פלוני' והרי היא יודעת דעתו יותר מאשתו. וגם משה מצד שלימותו היה בו כח לעמוד בפני שכינה כמו שהוא ראוי ומחוייב ומה מי שנאמרו לו דברי נבוא' צריך לעמוד שנאמר קום בלק ושמע (במדבר כ״ג:י״ח). ובעגלון נאמר ויקם מעל הכסא (שופטים ג׳:כ׳) השומע מפי הגבור' לא כל שכן אמנם בלעם היה ערל ומאוס ולא היה לו כח לעמוד בפני שכינה שנ' נופל וגלוי עינים וכבר כתבנו כי אפי' באברהם אבינו קודם שנמול נאמר כמה פעמים נפיל' ואחר המולו נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב (בראשית י"ח). הנה שבכל אלו החסרונות כלן היה בקי בלעם לפי שהיה מצוי אצלם כדרך הטבח שהוא בקי ויודע בכל פרטי הסעודה והוצאותיה מפני שהוא מצוי אצלם ועם שהם דברים דקים ופחותים לא כן משה עבד ה' כי הוא כאחד השרים האוכלים עם המלך על שלחנו שאינו מכיר רק הענינים החשובים העולים על השלחן בצביונן ושלימותם. והוא פירוש מבורר נתבאר להם תכלית הביאור במה שהביאוהו בסגנון אחר במדרש רבה סוף פרשת נשא אמרו שם אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם ג' מדות היו ביד משה שלא היו ביד בלעם. משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי וגו' (דברים ה׳:כ״ח) ועם בלעם לא היה מדבר אלא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משה היה מדבר עמו פה אל פה שנאמר פה אל פה אדבר בו (במדבר י״ב:ח׳) ובבלעם נאמר שומע אמרי אל. משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות ל"ג) ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים כמה דתימא וישא משלו ויאמר (במדבר כ״ג:ז׳). ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו שנאמר שומע אמרי אל וגו'. משה לא היה יודע אימתי הב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון. משלו משל לנזבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה. ר"ש אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו (שם ז') ע"כ. הלא תראה כי הג' מדות הראשונות כלן מעלות גדולות מפורסמות שישנן במשה שאינן בבלעם כלל וכן באמת השלשה מדות השניות שהיו בבלעם שאינם במשה כלן הן למעלתו של משה גם כן. כי הראשונה והשנייה הן עצמם אשר מנו אותם בספרי אלא שהמדרש הזה לא דקדק לומר מה מדבר ואמר מי מדבר ולענין אחד נתכוונו. וגם במה שהביא המשל על השנייה ואמר כך היה בלעם יודע מה עתיד הב"ה לדבר עמו זה אמרו על מה שהיה יודע מתי מדבר עמו שהרי הוא לא ידע העת אלא מפני שידע צורך הדבר אשר ידובר בו וכמו שאמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי (שם כ"ב). ומה שאמרו בשלישית שהיה בלעם משתטח על פניו כל שעה וכו' (במדרש שם). ג"כ היה זה לקוטן השגתו כי כל שעה היא הגונה לו בין טמא בין טהור נקי ובלתי נקי והלילות מיוחדות אליו יותר. אמנה משה לא היה מדבר עמו רק בקדושה ובטהרה ובשעות טהורות וקדושות ובבאו אל אהל מועד וכבר אמרו שלא באה אליו נבואה בלילה (ויקרא רב' שם) שנ' וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה וגו' (דברים ל״ב:מ״ח). והנה המאמר הזה והראשון שאמר שאינו יודע מתי מדבר עמו ופירשנו מצד היותו יותר מזומן אינם מנגדים ששם לא אמרו שהוא מזומן לכל שעה שירצה הוא אלא לכל עת וזמן שירצה האל יתעלה. אמנם בלעם מצד פחיתות השגתו היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים. ורבי שמעון אומר שאף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה אך הוא לא היה רוצה אלא בשעות המיוחדות והמיועדות לכך והוא כל שעה שירצה לבא אל אהל מועד לשמוע דבר מפי הגבורה שנ' ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו כלומר שלא יקרה בזה עכוב עד שלא יאמר בעבורו שהיה שומע מפי הגבורה בכל עת שירצה כמו שהיה בלעם מגיע להשגתו הקטנה בכל עת שירצה. סוף דבר כי כאשר תתבונן בכוונתם ז"ל שיעור מאמרם הוא כי בשלשת המדות הראשונות נתעלתה מדרגתו של משה על מדרגת בלעם ובשלשת המדות השניות נפחתה מדרגת בלעם ממדרגתו עליו השלום והיא מליצה נפלאה לומר שכל ששת מדות הם למעלה ושבח ותהלה לאדון הנביאים עליו השלום. זהו מה שראיתי במאמר הזה פירוש נכון ישר ונאמן מצד עצמו ומצד פירוש הכתוב אשר יוסד עליו ^*אשר בו הדחנו, וכו', ר"ל כי אם נקח דברי הכ' ולא קם נביא עוד וכו', על פי פשוטן שיורה שלא יקום עוד נביא אשר יעשה כמשה שינויי הטבע הלא יתנגדו לו סיפורי מקראי קדש, כי יושע העמיד השמש וישעיה השיב אותה עשר מעלות אחורנית ואליה החיה בן הצרפית ושאר מעשי נסים ודומיהם? אבל לפי פירוש הרב ז"ל רצה הכ' רק להורות שבזה היה נבדל משה מכל שאר הנביאים שכל האותות והמופתים שעשה היו רק ממין הראשון, שהי"ת הודיעו תחילה שיעשה אותם בשליחותו כמ"ש למעלה אבל שאר הנביאים השיגו הכח הזה לפעול נפלאות אלה רק ע"י תפלתם אל ה' כמא"ה (יושע י) "ולא היה כיום ההוא וכו' לשמוע ה' בקול איש" ומאה"כ (מלכים י"ד) "ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה אל קרבו" ושם מ"ב כ' "ויקרא ישעיה הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות" וכו'. אשר בו הדחנו מעליו חצי המורים להפיל נסי התורה ומופתיה כשמש בגבעון וחזרת השמש והחיות המתים והדומים ומעוותים הכתובים המורים על אמתתם באמרם שהכתוב אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שידמה אליו לעשות נוראות כנגד הטבע כל שכן שיגדלו ממנו חלילה לנו מהם ומדבריהם כי תורה שלימה לפנינו מעידה באזנינו עדות ה' נאמנה ונשמענה: והנה הרמב"ן ז"ל פירש אבל באומות העכ"ום קם לומר שכמו שהיתה נבואתו של משה מבוארת כמדבר עם חבירו פנים אל פנים שכן היה לבלעם בעת הזאת לכבוד ישראל וכו'. כמו שהוא כתוב בפירושיו. ואתה רואה שהמספר שהביאו במדרש רבה הוה תיובתיה שהשתים מתוך הג' מדות שאמרו שהם ביד משה שאינם ביד בלעם האחד היא דבור פה אל פה. והשני דבור פנים אל פנים. ומה שכתבנו הוא שריר וקיים. והנה אחר שביארנו אלו המאמרים המעולים והודענו מדרגת בלעם משאר האנשים ומהו אצל הנביאים שזהו המכוון מכתיבת פרש' זאת כפי מה שאמרו בסוף המאמר לכך נכתבה פרש' זו להודיעם למה סלק הקדוש ב"ה רוח הקודש מאומות עכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה כלומר אם הטוב שבהם כך השאר לא כל שכן שירדו לעשות רעות ופרצות לעולם מצורף למה שתועיל לדעת ולהודיע גודל חבתו עמנו כי עמד בפרץ לפניו להפוך לנו כל מחשבותם מרעה לטובה כמו שאמר באותו מדרש (ויקרא רבה פ"א) שאמר ר' יצחק שמיום שהוקם המשכן נסתלק' הנבואה מן האומות ואמר לו והלא בלעם והשיב הוא לטובתן של ישראל נתנבא. מי מנה וגומר (במדבר כ״ג:י׳). לא הביט וגומר. כי לא נחש וגו' (שם). מה טובו וגו' (שם כ"ד) וירד מיעקב וגו' (שם). והכוונ' כי אלו הם הענינים המיוחדים שהית' ההשגח' בהם להצילנו מידי רוע כונותיו ולהפכן אל טובתנו וכבודנו כמו שיתבאר הענין היטב בבא עליהם בדרך הביאור ב"ה. אך נתעורר תחלה אל הספיקות הראויות לעורר אותם בספור:

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. (א) אמר כי בלק מצד פקחותו נסתכל בענין העם ההוא וראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי מן התחבולות לפתות אותו ולחזק את לבו לצאת עליהם למלחמה כדי שיפול לפניהם. וכבר פירשנו בשער הקודם כי ענין התחבולות היה לשלוח למלך אדום ולמלך מואב תחלה שיתנום לבא בארצם וכאשר לא שמעו נטו מעליהם (א) והנה מזה הטעם לא הובטח להם הענין והיה העם נחלק בדעותיהם למחלוקת או פוסחים על שתי הסעיפים מהם פחדו מאד ממלחמתם כי אחר שעשו מה שרצו מענין האמורי יחזרו עליהם (א) ולזה אמר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא וראו שאין תקומה לפניהם וקצתם לא היו יראים מהמלחמה (א) אמנם קצו בעצמם מפניהם מפני היותם סביבותיהם ופחדו שישחיתו את כל הארצות ההם ויגיע להם מזה נזק עצום לכדי חיותם. ועליהם אמר ויקץ מואב מפני בני ישראל שנדחקו מפניהם (ב) ולהיות מדין מהשכנים להם ויושבים סביבם והם יהיו אשר ימצא להם הרע תחלה ובעצם לזה נאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו'. כלומר שימו לבבכם כי אתם היושבים ראשונה. כלחוך השור וגו'. כל ימי הייתיי תוהה בזה המשל עד שראיתי הפרות רועות באפר וידעתי כוונתו (ג) וזה שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה ביותר ולשלחה לאורכה סביבות פניו ובשעיריותה שהיא נעשות כמגל הוא תולש כל ירק עשב אשר לוכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה וחוזר ומוציא' ועושה כן תמיד והנה מקום הנחת פיו הוא בטוח וסביביו נשער' מאד והוא עצמו המכוון מהם כי אף שיובטחו שלא יתגרו בם מלחמ' מ"מ יגורו ויקרה לסביבותם מה שיקרה לסביבות פי השור כפי שאמרנו ואמר שבלק בן צפור אשר הוגד ממנו שהכיר בענינם הוא היה מלך למואב בעת ההוא. מטעם זה וישלח מלאכים אל בלעם וגו' וא"ל הנה עם יצא ממצרים כלומר שהוא נוצח שלא כדרך העולם שאם לא כן איך יצא ממקום שאין אומה יכולה לצאת משם ואם תאמר אינו כן ונלחם עמם (ג) הנה כסה את עין הארץ ואפילו כפי המנהג מי יעמוד והוא יושב ממולי וקרוב אלי ועתה לכה ארה לי את העם הזה אולי אוכל נכה בו (ג) כלומר שנינו אנחנו אני ברוב עם וכובד מלחמה ואתה בשבט פיך מני ומנך תסתיים וכו'. כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו'. יראה שרצה להעזר ממנו בשני פנים האחד כשיברך אותו. והב' כשיאור אותם. או שהכשילו פיו אל מה שעתיד להיות כי לקוב אויביו לקחו ויברך ברוך. וילכו זקני מואב וזקני מדין כבר פירשנו. וקסמים בידם (ג) ^* (ג) יען כי הנביא האמיתי יגיד העתידות כנוח עליו רוח ה' ככל אשר יושם בפיו, ע"כ יוכל להשיב לשואלו דבר מבלי אשר יצטרך תחילה להוחיל על זמן ידוע, אפס הקוסמים החוזים בכוכבים, אשר רק מחיבורם יחד או מהתנגדם זה לעמת זה יודיעו לפעמים העתידות, לא בכל עת ימצא בפיהם מענה, כי אם יצטרכו תמיד להתאחר בתשובתם עד הגיע עת חיבור הכוכבים הידועים, הצמיחה העמיד' והשקיע' שלהם, וזשאחז"ל משלוחי בלק אל בלעם, "קסם זה לקחו בידם" ר"ל אות וסימן זה היה להם לדעת על ידו מהות נבואת בלעם, "אם יבא עמנו מיד יש בו ממש ואם לא אין בו תועלת." יראה שלקחו עמם כלי אומנותם למלאכת הקסם כדי שלא יהיה לו שום טעם דחיה ועכוב לעשות כרצונם ואז"ל קסם זה לקחו בידם אם יבא עמנו מיד יש בו ממש ואם לאו אין בו שום תועלת (במ"ר פ' כ') והוא ודאי קסם על שפתי חכמים כי אם הוא נביא לה' ומאתו נהיה הדבר אין לו לדחית מיום ליום כי לא יחסר לו דבר. אמנם בעלי המזלות הם אשר יצטרכו להתעכב לדעת לעות זמני החבורים אשר יבקשום מהככבים או עתות הצמיחה העמידה והשקיעה וזולת זה כי לא יוכלו לעשות דבר עד בואם שמה. כי מזה הטעם אז"ל תפח נפשן של מחשבי קצין שמעכבין את הגאולה (סנהדרין צ"ז:) כמו שכתבנו בשער נ"ו והנה לזה אמר כי כאשר אמר להם לינו פה הלילה הנה שרי מדין לא המתינו לו כי ידעו כי לא מאת ה' היתה לו להצליח דרכם: ויבא אלהים אל בלעם (ד) ^*(ד) תוכן דעתו הוא שחטא בלעם היה שהעיז פניו לשאול את פי ה' אם ילך לקוב את ישראל, אחרי שידע כבר כי נאהבים ונעימים הם לו עד מאד, עד שהרבה להיטיב ולהגדיל חסדיו עמהם מאז הוציאם ממצרים באותות ובמופתים עד היום ההוא, והנה זה דומה למי שיאמר לרעהו אלך ואשאל את פי החכם המורה צדק לזולתו אם יתן לי הרשיום לעבוד אלהים אחרים, לארוב לדם או לעשות שאר מעשי תועבות אשר לא יסתפק בהם איש כי הם רעות גדולות ועצומות, הלא לעון ומרי גדול וחילול כבוד החכם ההוא יחשב לאיש אשר יעיז לאמר ככה? וביותר גדלה רעת בלעם בדברו לפני הי"ת מבני ישראל בלשון חרפה ובזיון "הנה העם היוצא ממצרים" וכו' כאלו לא הכירם מעולם מה העם הזה ומה הגוי הזה, ומה גדלה מעלתם אחרי אשר לקחם ה' לו לעם, ואף שכל אלה הם דברי בלק בכל זאת נראה כי גם לו מתקו דברי בוז וחרפה אלה אשר אף בפי בלק מלך מואב הקרוב לישראל וידע כל קורותם היו לזרא, וכמדקרות חרב, ואף כי בפיו אשר התפאר לאמר כי הוא "גלוי עינים ויודע דעת עליון" והיה לו לדעת ביותר כי ארבע המעלות והיתרונות אשר נזכרו בבריאת האדם, הם לישראל למנה ביתר שאת על כל זולתם מבני אדם, הא' שבמקום אשר בבריאת שאר בע"ח נאמר רק דרך כלל "תוצא הארץ נפש חיה" ולא דרך פרט ד"מ "תוצא הארץ סוס, חמור, גמל" ודומיהם, הוזכר בבריאת האדם שמו הפרטי כמו שאה"כ "נעשה אדם" וכו', הב' כי במקום שבריאת שאר הדברי' נצטוה ונתיחס' רק אל הארץ או אל המים, כמו שאה"כ "תדשא הארץ, תוצא הארץ, ישרצו המים" יחס הכ' בריאת האדם לבדו אל הי"ת בעצמו כמאה"כ "נעשה אדם" וכו', הג' כי בריאת האדם ספר הכ' באופן שנראה ממנו שנעשתה בלקיחת עצה והמלכה תחילה, כמשפט המלך לעשות דבר גדול ויקר הערך רק אחרי שנתיעץ עליו תחילה עם שריו ועבדיו, והד' כי נתנו לו המעלות השכליות והרוחניות הנכבדות מכל כשרונות שאר הנמצאים, אשר על כן הוא גם מושל בכלן כאשר יורה עליו מאה"כ "בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים" וכו' ועל היות כל ארבעת יתרונות האדם האלה מיוחסות ביחוד אל האומה הישראלית אחז"ל "אתם קרוים אדם" וכו' ובכל זאת העיז בלעם לשלול מהם כל ארבע המעלות, כי באמרו "הנה העם" וכו' הראה לכל כי לא היו חשובים ונכבדים אצלו בבחינת אישיהם הפרטיים עד שיהיו ראוים להקרא בשמם המיוחד להם "יעקב וישראל," כי אם רק בבחינת קיבוצם יחד לגוי אחד כשאר העמים, ובאמרו "היוצא ממצרים" הראה כי לא רצה להודות שהי"ת הוציאם באותות ובמופתים, בעבור כי יקרו בעיניו נכבדו מאוד, ובאמרו "ויכס את עין הארץ" שלל מהם הסדר והתיקון הראוי, לאומה אשר עיני ה' עליה תמיד להשגיח עליה בהשגחה פרטית ולתקון כל עניניה עפ"י עצת חכמתו העליונ', ובאמרו "לכה קבה לי אותו" הורה כי חושב הוא להכניעם בקללת חנם תחת יד זולתם כעבדים תחת יד אדוניהם, או לאבד זכרם מעל פני האדמה, עד שיתערבו בגוים ושמם לא יזכר עוד כעם יקר ונכבד, תחת כי הי"ת נתנם עליון, על כל גויי הארץ בתתו להם תורה ומצות המיקרים ומנשאים אותם בבחינה מוסרית על כל יושבי תבל, ובסוף הוכרח על פי הי"ת להודות בעצמו בכל ד' מעלותיהם אלה המיוחדות להם כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר. מהידוע שהדברים האסורים או מהמגונים שהשאל' על התרם הוא חטא נפלא היתכן כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים או נארבה לדם או נבא על הערוה וכיוצא שישוב לו דבר לאמר אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לאו שהרי מוזהר ועומד עליהם תמיד ואם ישאל לא מחכמ' כי אם מרשע כסל שאל וכל שכן אם הנסת או המפותה הוא חכם ונביא או קרוב לאלהיו שאין לי לומר עמוד ואשמעה מה יצוה ה' אבל ראוי לו שלא יאבה ולא ישמע כלל ואע"פ שיאנס על הדבר יהרג ואל יעבור מבלי שישאל פי ה' ואם מאת השם ית' הוא שיעשה וינצל הוא יגלה את אזנו. וזה ודאי היה תחלת חטאו של בלעם כי אחר שידע כמה חביבין ישראל אצל המקום ואשר נסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים אשר שמעו עמים ירגזון וגו' (שמות ט״ו:י״ד). ואח"כ הוליך אותם במדבר ארבעים שנה בכל הכבוד המפורסם ההוא לכל בני העולם וכל שכן למי שמשתבח שעומד בסודו ויודע דעתו הנה היה מחוייב לו שכאשר באו לנסותו בשליחות זה שלא ישאל עליו ולא ינסה את ה' אבל הוא מעצמו ישיב אותם דבר חלילה לי אם אבלע ואם אשחית עדר ה' וצאן מרעיתו ולריב ולהתקוטט בהם בכל יכלתו והוא לא כן עשה אבל נתפתה לרשעתו והוסת לרוע תאותו וקבל מהם והסכים לשאול מאת האב הילחם עם בנו יחידו אשר אהב אותו כנפשו ויתפשט ויהרוג אותו לפניו כי הנה באמת זה לו עון פלילי וחטא משפט מות אשר לא נתן לימחל ולפיכך על דרך בא ליטמא פותחין לו (שבת ק"ד.) בא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך כי רצה להביאו בכפל רסנו ובחבלי תאותו יתמך. ויאמר בלעם וכו' הנה העם היוצא ממצרים וגו'. עם היות שהמאמרים הללו הן הן דברי בלק והן מגונין אצלו להיות מלך מואב הגוי הקרוב לישראל והיה מהראוי שיזכרום בשמם בלשון היכרא וכבוד ולא עשו כמו שנאמר על דבר אשר לא קדמו וגו' ואשר שכר עליך וגו' (דברים כ״ג:ה׳) אבל יותר הם מגונים אצל בלעם כי הנה יראה שמתקו לו ולא הכחידם תחת לשונו ועל ידם נתמלאה סאתו של אותו רשע פה לפה. ובעבורם באה כל הפרשה כלה בכללה וחלקיה ומספר נבואותיה כמו שיבא ביאורה וזה כי לא די שחטא בחטא הראשון שזכרנו אלא שעוד השיאו זדון לבו ורוע תכונתו לגנוב דעת עליונה ולהפוך מדת רחמנותו לאכזרי על בניו ועל פועל ידיו ולבא כמתנכר אליהם במאמרים ההם הנאותים לבלק ולא לו כי ידבר עליהם כאלו לא ידעם מעולם משום צד מהצדדים שנודעת להם חבה יתירה בפני המקום מכל העמים אשר על פני האדמה אשר ראוי שנכירם ונעמוד עליהם ממה שאמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וירדו וגו' (בראשית א׳:כ״ו) כאשר פירשנוהו במקומו שער ג' מאמר ח' כי שם ביררנו היטב את אשר גדל ורומם האל ית' את המין האנושי בעת יצירתו מכל שאר הנמצאים השפלים בארבע' מעלות נזכרות ונפקדות במאמר ההוא המיוחד אליו. האחד במה שייחד המעשה ההוא לאיש אחד מאשיו באומרו נעשה אדם (שם) לא נאמר כן על זולתו מהאישים או המינים כי לא נאמר תוצא הארץ סוס או חמור או גמל וכיוצא. השני מה שייחס המעשה לעצמו ית' באומרו נעשה לא נאמר כן על זולתו רק תדשא הארץ דשא וגו' ישרצו המים שרץ וגו' (שם). ומה שנאמר ויעש אלהים את חית הארץ שם נתבאר טעמו. השלישי במה שהיה היות מעשהו על דרך העצה וההמלכה כמו שאמר ויאמר אלהים נעשה אדם ושם כתבנו דעות חז"ל במי נמלך על מעשה זה (ב"ר פ' ז') מה שלא נזכר כן על זולתו. הרביעי מה שיורה על זה באומרו בצלמינו כדמותנו והוא שכיון ממנו מתחלת יצירתו שתהיינ' מעלותיו נבדלות מכל הנמצאים בשני חלקיו שהם שלמות המושכלות והפעולות אשר לפני ארבע המעלות הללו נתן לו המעלה והממשל' הטבעית על כל שאר הנמצאים הנבראים בשבילנו כי להוראת זה אמר וירדו בדגת הים וגו'. כמו שנתבארו היטב כל אחת מהנה במקום הנזכר. ואין ספק שארבעת פני המעלות הללו כדמותם וצלמם כלם נחקיימו בייחוד על האומה הישראלית מכל האומות כי עליהם נאמר אדם בצלמנו וגו'. וכמו שאמרו חז"ל אתם קרוין אדם ואין אומות עכו"ם קרויים אדם (ב"מ קי"ד:) כלומר שהאומ' הזאת אצל שאר העמים הוא במדרגת המין האינושי אצל שאר המינים. וכבר נתבאר זה היטב אצל ומוראכם וחתכם (בראשית ט׳:ב׳) שער ט"ו וזה הדבר מה שאינו ראוי שיעלם מבלעם אם מצד מה שידע באמתת הנמצאות ומדרגתן. ואם מצד מה שנודע ונתפרסם מהאומ' הזאת אצל בוראם מזמן אבותיהם וכאשר נשאם ממצרים ועד הנה כי לא יוכלו להכחיש שייחדם לו לגוי ושהוא ית' עושה מעשיהם על דרך החכמ' והעצה העמוקה ושכבר נתן להם תורה ומצות להשלים דמותם וצלמם עד שמזה יתחייב הרדיי' והממשל' הנזכרת וכל שכן שבלעם לא יעלם ממנו דבר מזה. ועתה ראה איך התנכר אליהם ובמסתר פנים מהם היה מבקש על אבדנם בהכחשת הארבע' ענינים הנזכרים. האחד באומרו הנה העם הראה את עצמו כאלו לא ידע שהיה העם הזה חשוב ונכר אליו מצד אישיו החשובים או כאלו לא היו בני אנשים רשומים אשר יקראו בשמותם רק עם סתם כיתר העמים אשר אין להם שם מיוחד. (יב) והנה לזה מה שהקפיד האל יתע' במה שהכריחו בכל נבואותיו לקראם בשמות המובהקים להם יעקב וישראל כמו שיבא. והב' באומרו היוצא ממצרים כאלו לא ידע שהוא יתע' בכבודו ובעצמו הוציאם בכח גדול וביד חזקה (יב) וזה מה שהכריחו לומר בנבואה השנייה ובשלישית אל מוציאו ממצרים וגו'. ועל הג' אמר ויכס את עין הארץ הורה שהם אומה בלי סדר והישר' בעניניהם ואין שוה להניחם לפי שאין בהם טוב אחר רק רבוי שהם מכסים את עין הארץ כמנהג ברבוי הארבה ודומיהם שנאמר ויכס את עין הארץ (שמות י׳:ה׳) ולא יוכל לראות את הארץ (שם) ולזה הוכרח לענות בפיו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו וגו'. והנה על ביטול הרביעית אמר עתה לכה קבה לי אותו כי היא הפסד הצלם והדמות אשר אליהם תמשך הרדייה והממשל' על כל הבריות שנאמר וירדו בדגת הים וגו' כי על זה הוכרח לומר בסוף דרך ככב מיעקב וקם שבט וגו' וירד מיעקב. וכבר קרה לו בדבריו אלו מה שפירשנו במאמר המן הרשע ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו' (אסתר ג') (יא) וכמוהו נכשל ונמכר בגנבתו בהכזבת עצמו בפומבי גדול בארבע מעמדות מתחלפות כמו שיתבאר כל אחד ואחד במקומו. והנה עם כל זה בפעם הראשונ' ה' הטוב השיב לו במדת טובו וחסידותו ואמר לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. הנה באומרו לא תלך עמהם פירש לו שהוא דרך רע אין ללכת בו בשום פנים כמו שאמר החכם אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם וגו' אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם (משלי א׳:ט״ו) שאפילו שלא לאותו ענין אין ללכת עמהם כי הוא דרך רע. ובאומרו לא תאור את העם וגו' הזהירו על המעש' עצמו והודיעו כי כל כלי יוצר עליהם לא יצלח וכל לשון תקום אתם תרשע. והוא ברשעו הסתיר ממלאכי מואב העקר ולא הגיד להם רק חצי התשיבה באומרו מאן ה' לתתי להלוך עמכם ומזה נשתבשו לחשוב כי לפחיתותם הוא מכוון ואמרו מאן בלעם הלוך עמנו לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים וגו'. (ה) וטעם אל נא תמנע מהלוך אלי יתבאר בפסוק למה לא הלכת אלי לכן בפעם השנית כאשר שב ככלב על קיאו ואומר שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי הנה אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ונענה לו באופן שילך לשם על כרחו ותראה חרפתו בשתו וכלימתו לעיני השרים אשר חשב להתכבד בפניהם והוא מה שבא עליו בחכמה ואמר אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ופתח לו פתח לטעות בו כסבור שלא חסר לו אלא ההלחם עמם ע"י מעשה אבל שעדיין היה הדבור ברשות עצמו ולזה נשא לבו אותו ללכת עמהם (ד) וזהו טעם ויחר אף ה' כי הולך הוא כי אחר שכבר גלה דעתו שלא התיר לו ההליכ' אלא להפיק לו רצונו היה לו לימנע לגמרי ולזה ויתיצב מלאך ה' בדרך לשען לו והוא רוכב על אתונו וגו'. (ז) והנה לדעתי נרמז לו בהתיצבות הזה בג' מקומות ובמה שנמשכו לו מהענינים עם אתונו ענין נפלא להראותו אופני הכעיסו את בוראו בענין הזה במה שעבר ומה שישיגהו מהעונש והחרפה עליו במה שיבא. וזהו כי בראשונ' נתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו וגומר ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה. והנה היה פשע האתון בזה במה שנטתה מהדרך הסלולה אל השדה אבל הוא פשע שהוא נקל לה ליפול בו ועם כל זה נאמר ויך בלעם את האתון להטות' הדרך (ד) וזו היא תוכחת מגולה לו כאשר באו אליו האנשים לאמר לכה נא ארה לי אותו והיה הדרך הישר לפניו לסרב ולמאן בדבריהם (ד) ונטה מהדרך ההוא וילך חוץ מן הדרך לשאל להם על פי ה'. וכבר ראוי להלקות עם שהיא הנקלה שבפשיעותיו כאשר הכה הוא אתונו וכן הכה אותו בלק בלשונו הפעם הראשונה כשנטה מכוונתו ואמר ליה מה עשית לי לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך. אמנם בפעם השנית נאמר ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה וכבר היה פשעה גדול מן הראשון כי אע"פ שלא היה להם מקום לנטות אלא בקושי הנה היא עם כל זה נטתה עד שלחצה רגלו אל הקיר ולפי כובד פשעה מהראשון נאמר ויוסף להכות' מכה רבה (ד) וכן הוא באמת חטא חטא שני וגדול מהראשון במה שדחק רגלי השכינ' באומרו לשלוחים שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי ולזה נתחייב במכה גדול' מהראשונ' וכן הכהו בלק בפעם השנית כשדחק אותו עוד באומרו הנה ברך לקחתי וברך לא אשיבנו אמר לו גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו כי הנה הוא גוער בו ומצוה עליו במנהג בזיון. ואולם בפעם השלישית נאמר ויוסף מלאך ה' עבור ויעבור במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל וכבר היה פשעה גדול מהראשונות כי אם שלא היה לה מקום לנטות כלל הנה היא רבצה תחתיו ולא רצתה ללכת אנה ואנה והוא תכלית המרי כי לזה עלה עשן באפו והכה אותה באף ובחמה כמו שאמר ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל שמשמע מכה רבה מהראשונ' שלא נאמר בהם במקל אולי היה ביד או ברצוע' (ד) וכבר פשע גם הוא בפשע הזה פעם שלישית בשנאמר לי אך את הדבר אשר אדבר אליך וגו'. אשר לא היה לו דרך לנטות ימין ושמאל והיה לו להתכבד ולישב והנה הוא הלך והיה בזה כאתון אשר רבצה תחתיו ומיאנה ללכת באשר הוא חפן כלל ואז נאמר ויחר אף ה' כי הולך ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו וחרבו שלופה בידו כי צריך הכאה גדולה במקל כדרך שהכה הוא את אתונו וכן היה עניינו עם בלק בפעם השלישית כשרבץ תחת משאו ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים ובירך אותם ואמר מה טובו אהלך וגו' נאמר ויחר אף בלק אל בלעם ויסיזק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד שוה ממש למה שנאמר ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל כי הוא ודאי נגע וקלון. (ו) וזה מה שאמר לו המלאך בסוף על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט וגו'. כלומר שים לבך על מה הכית את אתונך זה שלש פעמים שכבר נפלת אתה בחטאתיה עצמן וכן משפטיך אתה חרצת שתצטרך להלקות כמוה. וכבר הזכירה האתון בתוכחתה זה המספר עצמו באומרו כי הכיתני זה שלש רגלים ותשובתו ענתה בו באומרו כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך הודה שהוא חייב מיתה והוא שרמז עליו המלאך בהראותו לו וחרבו שלופה בידו כי לסוף נאמר בו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר ל״א:ח׳) ובמדרש תנחומא סימני אבות הראה לו ומהו הסימנין א"ל אלו בקשת לקלל את בני אברהם היית מוצא מכאן ומכאן בני ישמעאל ובני קטורה ולזה ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה בני ישמעאל ובני קטורה. אם בקשת בני יצחק היית מוצא צד אחד והם בני עשו ותלחץ אל הקיר. אלו בניו של יעקב לא תמצא בהם פסלות ליגע בהם לכך נאמר בשלישית במקום צר זה יעקב שנאמר ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית ל״ב:ח׳) אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל שלא ימצא בהם פסולת באחד מבניו. ואחר שדברנו באלו המעמדות ובמאורעות שנמשכו מהם לבלעם עם אתונו נבא אל ביאור הדברים אשר בינו לבינה ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני וגו'. כלומר מה עשיתי לך שום נזק וחבלה בגופך כי תכני עליו כמתנקם והוא השיב כי התעללת בי והכוונה שלא בקש ממנה נקמ' הנזק כי אם הפגם והבשת שהתעללה בו לעיני השרים הרואים בבזיונו שהוא רוכב על אתון שעסקיה רעים וזה לא יהיה כי אם מצד דלות וחסרון לבלתי החיות סוס ופרד שאם היה בדרך ענוה ושפלות רוח על דרך שנאמר עני ורוכב על חמור (זכריה ט׳:ט׳) היה מהראוי שתהיה האתון מלומדת ובטוחה בעסקים כאלה ולזה ראה שאם יש חרב בידו נתחייב לו ההריגה. אף היא תשיב אמריה לו הלוא אנכי אתונך וגו'. אמרה לו בבקשה ממך הטה אזנך ושמע לדברי הלא למדתני רבי כי לכל שנוי ענין ולקיומו סבה אמר לה הן. אמרה לו הנה יתחייב מזה לכל חכם כשיראה שום שנוי וחדוש בדבר ממה שהוטבע בו שיתן אל לבו שודאי נתחדש שם ענין אליו נמשך השינוי ההוא או סבה שנתקיים בה. אמר לה הן. אמרה לו ומי שלא שת לבו לזה טעה טעות גמורה בשקול דעתו אמר לה הן. אמרה לו אתה האיש באמת כי הלא אנכי אתונך בלתי מושאלת ומושכרת אצלך שלא תדע מנהגי אשר רכבת עלי שלא תאמר למשא לבד ושלזה לא ידעת מה טיבי אצל הרכיבה. מעודך ועד היום הזה שלא תאמר שקנית אותי מחדש ועדין לא ירדת לסוף דעתי. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. ויאמר לא. אם כן היה לך לדעת שנתחדשה כאן סבה שחייבה השנוי אשר ראית וקיימה אותו זה שלש פעמים וכאשר לא שמת על לבך הנה טעית וחסרת את חקך בלי ספק. והנה כאשר סלקתו בתוכחה עצומה נתעורר אל גערת אתונו ויהיב אליביה לידע וידע מה כתיב בתריה ויגל ה' אתעיני בלעם וירא מלאך ה' נצב בדרך וגו'. (ז) הנה הועילה לו פתיחת פי האתון להאיר את עיניו ולעורר אותו אל ראיית המלאך שכבר היה שנוי ומתועב למעלה עד שננעלו לפניו כל השערים זולתי זה השפל הפחות וכבר היה אפשר לומר כי לזה נקרא שתום העין שנשתם אחר שנסתם גם נופל וגלוי עינים כי אחר שנפל ממדרגתו נגלו עיניו אלא שאם כן יש לשאול למה נא אמר כן בנבואות הראשונות הנה המלאך תפס עליו גם כן מהטעם ההוא עצמו אמר על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן וגו'. ירצה אם היית בעל שכל לא היה לך להכות האתון על זה שלש פעמים כי היה לך לתת אל לבך כי המלאך ה' יוצא לשטן לך בעבור שהדרך הוא מתריס כנגדי. והנה יפה כח אתנך מכחך שנאמר ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים והיה לך לתת לב אולי נטתה מפני כי עתה שלא שמת על לב כמעט שהרגתי אותך גם כן כמו שעכבתיך ואותה החייתי כי ידעה להזהר ולא נמנע הדבר כי אם בעבור מה שהוכחתיך וגלתה את עיניך. והנה בלעם שמע ונתבייש והתודה על חסרונו ואמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי (ח) והטעם שהיה לי ליתן לב עצמי אל מה שהוכחתני האתון והיותר נכון שכיוון אל מה שכתב החוקר בסוף העשירי מהחמישי מהמדות ^*שהחוטא וכו', ר"ל שהחוטא העושה מעשה רע בעבור שלא ידע כללי המוסר וחוקי הצדק והמישרים, ד"מ המכה את אביו בעבור שלא ידע שזה עון ופעולה רעה, הוא חוטא ואשם מאוד, עד שגדל עוונו מנשוא, כי מדוע יהיה ככה איש בער וכסיל אשר לא ידע גם חק המוסרי הזה הטבעיי לכל אדם, כי חובת הבן לכבד אבותיו, ואף כי שלא לחרפם או להכותם, אפס החוטא בעבור שחסרה לו רק הידיעה החלקית והפרטית, שלא ידע ד"מ שהמוכה הזה הוא אביו, אף שידע בכלל כי כל בן צריך לכבד אביו, הוא שוגג שנתן לכפרה, כי מה לעשות אם כהו עיניו מראות ד"מ שזה העומד לפניו הוא אביו, או בעבור סיבה אחרת שעזב את אביו מנעוריו ואח"כ שב לעירו ולא הכירו עוד, וכעין זה אמרו חז"ל "שגגת תלמיד עולה זדון" ולענין גלות סובר רבא (במכות דף ז' ע"ב) ג"כ דאומר מותר קרוב למזיד הוא, והנה הנביאים אשר להם נגלו לפעמים מלאכי אלהים תחשב להם גם מניעת השגת המלאך העומד לנגדם כהעלם ידיעת הכללים, ולחטא גדול יחשב להם וזש"א "חטאתי כי לא ידעתי" וכו'. שהחוטא לבלתי ודעו הכללי כמו המכה לאביו כי לא ידע שזה אסור הוא חטא שלא נתן לכפרה לשגגתו כי היה לו לדעת. אמנם השוגג שנתן לכפרה הוא המכה את אביו כסבור שהוא בנו או עבדו כי לא ידע החלקי והוא טעם חז"ל באמר' הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד). והכוונה שהשוגג כאשר לא ידע הכללים זדון יחשב לו והוא פירוש נפלא וכבר כתבו הרב המורה בפרק מ"ה חלק שלישי. והנה מפני היות השגת המלאך אצל הנביאים במדרגת הענינים הכוללים שמצד היותם נביאים היה להם לידע אמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי וגו'. וכמו שאומרים על חטא שחטאנו לפניך בלא יודעים או שיאמר ודאי חטאתי ממקום אחר כי על כן נעלם ממני כיאתה נצב לקראתי. או שיאמר אף על פי שעמדתי ולא עברתי לפניך לא יצאתי מידי חטא אחר שעשיתי שלא מדעת כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי ולא כוונתי לכבודך ואתה תבחר. (ז) ואולם טעם בלתי התנצל האתון לבלעם לומר בפירוש שראתה את מלאך ה' ולכן נטתה כתבנו אצל הן האדם היה כאחד ממנו שער י'. ^*וגם הטעם וכו', עיין למעלה שער כ"א כי שם כ' הרב ז"ל כי האדם השלם המנהיג בשכלו כל נטיותיו החמריות ותשוקותיו הגופניות באופן שגופו וחמרו נכנע תמיד אל שכלו ונוטה שכמו לסבול עולו נדמה לאדם הרוכב על החמור, יען כי מטבע החמור לשאת בשובה ונחת את המשא אשר ישים עליו אדוניו כמאה"כ "יששכר חמור גרם וכו' ויט שכמו לסבול" וכו' (בראשית מ״ט:ט״ו) ע"כ נאמר באברהם "ויחבוש את חמורו," ואחז"ל על זה (ב"ר פ' נ"ה) "ולא היו לו כמה עבדים?" (ר"ל לעשות פעולת החבישה הזאת בבחינה הגשמית) "אלא אהבה מקלקלת השורה" ר"ל שרצה הכ' בזה להורות שמאהבתו לעשות רצון קונו חבש לא לבד בעצמו את חמורו, כי אם גם כבש את רחמיו ונטית גופו החמרית והכניעם אל שכלו הרוצה לקיים מצות בוראו לשחוט את בנו, וכן כאשר הוליך משה במצות הי"ת את אשתו ואת בניו אל מקום הגלות למצרים נאמר ג"כ "וירכיבם על החמור," ובמלך המשיח אשר יהיה היותר שלם מכל בני אדם נאמר ג"כ "עני ורוכב על החמור (זכריה ט׳:ט׳) אבל הרשעים הנמשכים תמיד רק אחרי תשוקותיהם הגופניות, דומים כאלו החמור רוכב עליהם, ר"ל שחלקם החמרי גובר על שכלם ותבונתם ומה שנאמר פה בבלעם שהיה רוכב על אתונו רומז גם שהוא בעצמו היה במדרגת חמור הנשוא מהאתון, ר"ל שהיה כעבד נמכר לתשוקתו החמרית, המשתדל תמיד למלאות רק הנאות הגופנית, ולא ירפה ממנה, עד אשר נכשל ונחלש כח גופני שלו. וגם הטעם שנשתנה בלעם שהיה רוכב על אתון ולא על חמור עם הנלוה אליו כתבתיו בפרשת העקידה אצל חמורו של אברהם אבינו שער עשרים ואחד שימם על לבך כי הם דברים מעולים לקוחים מתמונת האדם וצלמו ושמירת מצבו להיותו הוא רוכב על חמורו או הריסתו אותו בהפיכת מרכבתו והנה אחר וידוי לפני המלאך על דברי היציאה וההליכה הודה ג"כ על המעשה ואמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי שכבר ראה והכיר כי מרה תהיה לו באחרונה ובקש לפרוש ולשוב לביתו והיה בוחר בקלון במיעוטו (ט) ואז אמר לו המלאך לך עם האנשים כי על כרחך אתה הולך ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ומעתה תאסר גם על הדבור דבר גדול אי קטון רק אשר ישים ה' בפיך ויכריח אותך עליו אותו תדבר. והנה כשראה עצמו בחרפה עצומה שהוכרח ללכת ולא היה ברשותו אפילו בענין הדבור חוייב להקדים פני מלך מואב בהודעת זה תחלת כל עניניו כמו שיתבאר על הסדר: וישמע בלק וגו'. למה לא הלכת אלי וגו'. הנה באתי אליך וגו'. כבר עוררנו בספקות על בלתי הזכיר לו בענין זה לשון ביאה רק הליכה וגם אומרו למה לא הלכת אלי אחר שכבר בא אצלו וטעם ענין הכבוד המוזכר לו זה שלש רגלים בזה הענין. והנראה בזה כי הנה לא רצה שיבא בלעם אצלו אבל הזכיר לו העם ההוא ובקש ממנו שילך לשם ויקללנו לו כמו שאמר הנה העם יצא ממצרים וגו'. ועתה לכה נא ארה לי וגו'. וכן בשנית אמר לו אל נא תמנע מהלוך אלי (ה) ירצה אל נא תמנע מהלוך שם ולקללם בעבורי ולא תחוש אל מיעוט כבודך במה שתלך לשם זולתי (ה) כי כבד אכבדך מאד ממכון שבתי וכל אשר תאמר אלי אעשה. ואחר כאשר מנע הש"י ממנו הדבור רק לרצון האל ית' חייבו האונס ההוא לבא אצל בלק להודיעו הדבר ולהועץ מה לעשות. ולזה נאמר וישמע בלק כי בא בלעם שנראה שנתחדש אצלו בואו אליו ויצא לקראתו ודבריו הראשונים אליו היו למה לא הלכת אלי ירצה למה לא הלכת אל העם לקללו אלי. האמנם לא אוכל כבדך מכאן כמו שאמרתי ראשונה ואז השיב לו הנה באתי אליך עתה היכול אוכל וגו'. ירצה מוכרח הייתי לבא אליך כי עתה היכול אוכל דבר מאומה וגו'. כמו שיבא ולכן צריך אני להודיעך ומעתה שמענה ואתה דע לך מה לעשות. והנה באחרית הזעם אמר לו ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי וגו'. (ה) ירצה חשבתי לכבדך מאד ברוב עם הדרת מלך כמו שאמרתי ראשונה ועתה מנעך אלהיך מכבוד כי תשוב בפחי נפש כדמות בורח. ולענין מעשה אמר לו הנה באתי אליך וגו'. (ט) ירצה כשיצאתי מביתי באתי אליך לעשות רצונך כי אז לא נאסר עלי רק המעשה ויכולני לעזור אותך ולהכותם בלשון אבל עתה היכול אוכל דבר מאומה כי אחר שיצאתי נאסר עלי הדבור כי לא אוכל לדבר רק אשר ישים אלהים בפי ולא היה בידי לשוב. ועם כל זה לא מנעו עצמם מן הרחמים ואחר שקבל פניו בקרית חוצות זבח בקר וצאן וישלח לו ולשרים אשר אתו בבקר השכם העלה אותו במות בעל שיראה משם קצה העם ויוכל לכוין אליהם ושתדבק מחשבתו בהם כי הוא דבר שיועיל מאד למלאכת הקסם כמו שיבא עוד ענינו. והנה הוא צוה לבנות שם שבעה מזבחות ולהכין שבעה פרים ושבעה אלים לעלות פר ואיל במזבח שכיון שהן קרבנות טהורים ודרך העבודה הנהוגה בישראל ראה שאם לא יועילו לו לא יזיקו לכוונת המקריבים ולזה אמר אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וגו'. ובמדרש אמר ליה הקב"ה רשע כבר קדמך אביהם וגו' (במ"ר פ' כ'): ויקר אלהים אל בלעם בכאן פרסם בפי' מדרגת נבואתו של בלעם אשר תארה בלשון מקרה לומר שהשיגו הראשונה והעצמית שבחסרונותיו והוא שלא התמיד רק אותו היום להראה אליו ביום לצורך ישראל ואחריה רעותיה ישיגוהו מכל צדדיו כי לזה קראוהו חכמינו ז"ל חצי דבור כלומר דבור חסר. אמנם למשה קריאה שלמה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו כדאיתא במדרש פ' ויקרא (פ"א). ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי וגו'. יראה שבעת המזבחות שראית אנכי ערכתי אותם ואעל פר ואיל במזבח כי לא ראיתי שיש במעשה הזה רק טוב. והנה מעתה החל רוח הנבואה לפגוע בו על פי ארבעת הפשעים שכללם במאמר הנה העם היוצא ממצרים על הדרר שפירשנו כי כאשר יכחיש עצמו בכל אחד מהם בקהל עמים יודע בגוים לעיני הכל כי ללצים הוא יליץ וכל המרבה בכבודו וממעיט בכבוד שמים גופו מחולל על הבריות וכבוד שמים מתרבה. ואתה תראה שהנבואה הראשונה היא מיוסדת על מה שאמר הנה עם כי לזה נאמר וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו וגו' וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. אמרו חז"ל מן הרמים הייתי והורידני בלק (במ"ר פ' כ') נגד מה שנתפאר אליו באומרו בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. והנה על מה שאמרתי הנה העם כלשון אשר שלח אלי כאלו לא ידעתי למנות' בשמם ובשם אבותם אני מודה ואומר כי לא כן הדבר אבל הייתי יכול לומר ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל כי הם השמות המובהקים והידועי' להם באמת וזה מה שרגל על לשונו בזכרונם בכל המעמדות מאד. מה אקוב לא קבה אל וגו'. (יו"ד) הודה שפשע על שאלת העצה על זה כי מעצמו היה לו להשיב מה אקוב לא קבה אל וגו' כי מאחר שקללת העם הזה הוא דבר רע כמו שהוכחנו לא היה לו לשום לב לשאלתם אלא אם כן אמר לו השם קלל את העם בפירוש וכן אמר דוד על שמעי (שמואל ב' ט"ז) מה לי ולכם בני צרויה כי יקללו כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן כי לא חשד אותו שמעצמו יעשה את דבר הנבלה ההיא ולכן סבר וקביל עד שנתברר לו לסוף שמעצמו עשה וראוי היה אז לפגוע בו אלא שחדל לסבה שזכרה באומרו מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל אולם שמרה לו לעת צוואתו בשאמר והנה עמך שמעי וגו'. והוא קללני קללה נמרצת וגו'. (מלכים א ב׳:ח׳). הגיד שכבר נודע לו שמעצמו קלל ולכן צוה לו ועתה אל תנקהו וגו' והורדת את שיבתו בדם שאולה. ולזה היה בלעם מאשים עצמו ומודה ואומר מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו וגו' ירצה לא אוכל להתעלם מהם ומהכרתם כמו שהייתי מראה מאומרי הנה העם כנזכר כי מראשית ושרש תולדותם הייתי מכיר חשיבותם ומגבעות טהרת אמותיהם נתפרסמה גדולתם. הן עם שאמרתי ארצה בו שהוא עם שבשבילו לבדו יש לו חשיבות גדולה עד שלא נכלל בכלל האומות רק הוא חטיבה אחת לעצמו: