במדבר כד:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל ותורת העולה

^*תוכן דעת הרב ז"ל: הנה כבר נודע לך משער ל"ט כי ברואי הארץ יחלקו לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, גם נודע לך מביאורי לשער ל"א, כי לדעת החכמים הקדמונים מורכבים כל אלה מהד' יסודות, אש, אויר, מים, ועפר, וכבר כתב הרמב"ם בפ"ג מה' יסודי התורה אשר בעקבותיו הלך הרב ז"ל, כי ברא הי"ת מתחת לגלגל הירח חומר אחד פשוט הנקרא פה בפי הרב ז"ל החומר ההיולי, וממנו התהוו אח"כ ברצונו ית' ד' יסודות, כי לקצת חומר זה נתן צורת האש, ולקצתו צורת האויר, ולקצתו צורת המים, ולקצתו האחרון צורת העפר, וכתב עוד שם, כי גם עתה ישתנה לפעמים קצת מיסוד אחד ליסוד אחר, (כנודע גם לחכמי הטבע החדשים, כי מצד אחד נראה כי יגדל גוף הארץ עד שיעלו ויתהוו לפעמים איים חדשים בלב ימים, ויתרחק הים בעצמו בקצת המדינות ממקום היבש' וארץ נושבת יותר ממה שהי' רחוק מהם בתחיל', ומצד אחר נראה בהיפך, כי כמה ערים היושבות עתה על חוף הים, היו בתחיל' רחוקות ממנו, ועתה קרובות אליו בעבור שנתרבו מי הים ויפשטו על כל גדותיו). ונמצא לפי זה מדרגת הברואים אשר למטה מגלגל הירח הן ששה, זו למעל' מזו, מדרגה הראשונ' היא מדרגת החומר הפשוט המשותף לכל צורות ד' יסודות, למעל' ממנה מדרגת ד' יסודות, השוות במעלתן יחד, הג' מדרגת הדומם בכלל, הנחלק בעצמו למינים פרטיים הנבדלים בחשיבותם ובמעלתם זה מזה, ד"מ כל מיני מתכיות ואבני יקר הם יותר נכבדים משאר אבנים ועפרות, אחר כך הד' והוא מדרגת הצומח, הנחלק ג"כ למינים שונים זה מזה במעלתם, כתפוח בעצי היער והארז אשר בלבנון לעומת האזוב אשר בקיר, אח"כ הה' מדרגת החי בכלל הנחלק ג"כ למינים יקרים ולמינים פחותי ערך מהם, ואח"כ מדרגת המדבר שהוא האדם בכלל, הנחלק ג"כ למינים ואישים השונים זה מזה במעלתם המוסרית, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי ה"ית יסד בחכמתו לא לבד שכל מדרגה תזון, למען השאיר קיומו עלי ארץ, ולהוסיף גדולו ע"י המדרגה שהיא תחתונה ממנה ונותנת כעין מזון לה, כ"א גם קצת מיני מדרגה אחת היותר יקרים, נזונים ממיני אותה מדרגה שהם פחותי ערך מהם, ד"מ כאשר ישתנה קצת מיסוד זה ליסוד אחר, לא תשתנה הצורה בעצמה, ד"מ צורת המים לעפר או בהיפך, (כי אז הלא יהיה יסוד אחד כעין מזון ליסוד אחר הדומה לו במדרגת מעלתו, משא"כ לדעת הרב שכל דבר נזון רק ממדרגה הפחותה ממנו וקרובה אליו) כ"א קצת מהחומר הפשוט ההיולאני המלובש עתה בצורת המים, יפשיט צורתו זאת, וילבש צורת העפר, ולפ"ז נזון יסוד העפר וגדל ומתרבה ע"י החומר הפשוט הזה הפחות ממנו במדרגה, ונחשב לו כעין מזון, והדומם נזון ומתרבה מד' יסודות הפשוטים אשר מהם הוא מורכב, והצומח נזון מחלקי עפר שהוא הדומם מלמטה ממנו במדרגה, בהצטרפות חלקי המים והאויר, אור וחום השמש הנכנסים לתוכו, והבע"ח יקח מזונו לרוב מהצמחים הפחותים ממנו במדרגה, ורק להנחש המקולל נתן למזון העפר שהוא הדומם שלמטה ממנו בב' ממדרגות, כמו שנתן לאדם אחר שחטא ולפני המבול רק הצמח השפל ממנו בב' מדרגות למאכל, ולא החי הקרוב אליו, ופחות ממנו רק במדרגה אחת, ומה שקצת מבע"ח הגדולים וכי חזקים טורפים ואוכלים הקטנים והחלשים מהם, אפשר שזה הוא בעבור רוע והשחתת דרכם לעבור חק וגבול הטבעיי הראוי להם, או בעבור היות להם באמת מעלה צוריית יותר נכבדה ממעלת הנטרפים, כמו שנראה שכל מיני אבנים ומתכיות יקרים, יגדלו ויתרבו ע"י חלקי העפר הסמוכים להם ופחותי ערך מהם, אשר יהיו להם כעין מזון, כי לאט לאט ישנו טבעם עד שיתדמו להם וידבקו בהם להגדיל כמותם, וסוג המדבר, ר"ל האדם הנעלה במעלתו על שאר בע"ח, יקח מזונו ומאכלו מבשר בע"ח, ונמשך מכל זה, כי האומה הנבחרת שהיא עם סגולה וגוי קדוש הנבדל במעלתו מכל גויי הארץ, ראוי להם שיבדלו גם במאכלם ומזונם משאר בני אדם, אשר ע"כ הוזהרו מהרבה מאכלות אסורות אשר חומרם עכור ובלתי ראוי להיות למאכל לנפש אשר תטהר מכל דעה נפסדה, ומחלאת המדות הרעות, גם בהתיחסם לשאר עמי הארצות הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, וינזרו לבושת, ובשקוציהם נפשם חפצה, אמר הכ' ד"מ ובבחינה מוסרית, "ואכלת את כל העמים" וכו', ר"ל כי בעבור יקרת מעלתך ממעלתם ראוי לך כי תזון מהם בבחינה מה, וטובם וכבודם יהיה לך לשלל, כי הנעלה במדרגתו ראוי לו שיהיה נזון מהמדרגה שלמט' ממנו, - אח"כ יאמר הרב ז"ל כי מדרגת בני אדם יחלקו בכלל לג' מחלקות ועל פיהן תשתנה גם תכונת מזונתם אשר יקחו להם למאכל, האחת כוללת אותם האנשים השקועים תמיד במצולת תאוותיהם הגופניות, ומשתדלים רק למלאות מחסורי גויתם הבהמיות, ונפשם המשכלת שוכנת דומה בקרבם מבלי אשר יורגשו פעולותיה, כי אינם משתמשים בה כלל בכל מעשיהם, והנה למחלק' זאת ראוים רק צמחי שדה למאכל ולא בשר בע"ח, אחרי שהם שוים להם ואין מעלתם יקרה ונכבדה ממדרגתם, ומהם אמרו חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" השניה כוללת האנשים אשר בהם תפעל גם הנפש המשכלת בחברת הגוף יחד, אבל לא באופן שתפרד לפעמים ממנו להתהלך בהלך נפש רק בעיונים שכליים, ובעלי מחלקה זאת חפצים לפעמים גם בתענוגי הגוף המיתרים, שאינם יוצאים מגבול וגדר השיווי, ובעבור היות מעלת אלה נכבדת ממדרגת בע"ת, נתן להם בשרם לאכל', והמחלק' השלישית כוללת בני עליה המעטים, השלמים האמיתיים, אשר שכלם נפרד לפעמים מגויתם, להיות כעצם רוחני בפני עצמה, עד שגופם בעת ההיא כאילו מת ובטלו כחותיו ותאותיו הגופניות, עד שמכל אחד מהם יאמר שאם יתי' (חייו האמיתיים אשר נפשו משתוקק אליהם) ימות חלקו הארציי; ואם ימות יחי', ובעלי מחלק' זאת יצטרכו למזון כפול, האחד מזון גופניי בעת אשר יחפצו למלאות מחסוריהם ההכרחיים, ואז די להם במזון הצמחים, כי בעבור ענותם יחשבו עצמם, בהפרדם למי שעה משכלם הרוחני למלאות מחסוריהם הטבעיים, דומים לשאר בע"ח אשר רק עשבות שדיה נתנו להם למאכל, להתמיד קיומם עלי ארץ, ולא יחפצו במזון הבשר כלל, בעבור שהוא אך למותר ומתנגד לטבע שכלם החפץ רק בתענוג רוחני ולא בגופני, מלבד שיחשבו זה לעול להיות נזון מבע"ח השוה להם אז במעלתו, ומהם נאמר "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", כי אכילת הבשר אשר יחשבו למתנגד לטבע שכלם הרוחני, תסבב להם ריב ומצה פנימית, והב' מזון נפשיי, והם העיונים השכליים אשר יעלו על לבם גם בעת אכלם כי תמיד יזכרו שהאכיל' היא רק למען השאיר גופם לעבודת בוראם, ולחזקו לפעול הפעולות הטובות הנרצות בעיני הי"ת, והנה גם המן הי' מזון כפול כזה, עד שנזון ממנו הגוף והשכל הרוחני, כי בהיותו מזון פשוט ובריא, חזק את אוכליו בבחינ' גופנית, ומצד אחר סבב אותם לחשוב גם כמה מחשבות טובות ועיונים רוחניים עד שנהי' בזה גם מזון שכלי, כי ע"י המן במנעו לרדת ביום השביעי נתאמת להם אמונת חידוש העולם בששת ימי המעש', והשבית' ביום השביעי, ובלקטם ממנו רק דבר יום ביומו, עומר לגולגולת לקחו מוסר השכל, כי טוב לאדם להסתפק בהכרחי לבד, ולעזוב כל בקשת המותרות, וברדת המן ביום הששי לחם משנה למען ימצאו מה לאכול ביום השבת, למדו בבחינ' מוסרית כי גם במנוחת הנפש בעולם הרוחנית והנצחית, יתענג רק מי שהכין פה מזון כפלים, ר"ל מי שהרב' להטיב פעלו עלי ארץ, ואחר היות המן לפי זה, לא לבד מזון גופני היותר טוב וממוצע, בלי תוספת ומגרעת, כ"א לאיש איש כפי אכלו, כ"א גם מזון נפשיי יקר מאוד, עד כי נזון ממנו החלק החמריי והשכליי בכל אוכליו, דמה אותו המדרש שהחל בו הרב למזון באי הארץ הקדוש', אשר לא תחסר כל בה, מכל המצטרך בהכרח לאדם, עד שבאכלם מפירותיה היו נזונים בגוף ונפש וקונים קנין השלמות האמתית, גם דמה אותו להסעוד' שעתיד הי"ת להאכיל לצדיקים באחרית הימים בעת אשר תמלא הארץ דעת את ה', כמו שמבאר הרב והולך, וזש"א, על הכ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הדא הוא דכתיב "כי ד' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אל שולחן שהוא ערוך בתוך הגן שנאמר אתהלך לפני ד' בארצות החיים וכו'. - מהיות ספוק פרנסת כל אחת מהמדרגות הנמצאות מסודרת לפי טבען. יחוייב שמזונות האנשים השלמים אשר עליהם יחיו יהיו הטובים והמעולים שבכולן. הקודם הנה יתבאר מהמציאות הלא נראה כל אחד מההווי' היות ספוק גדולו וקיומו מה שהוא מזון לו או דומה למזון כי הוא לקוח מהמדרגה הקרובה אשר למטה ממנו במציאות והוא כהיולי לו. והנה החכם בתחלת טבעיות אמר והצמיחה במזון הוא שיגדל הגשם הניזון מגשם אחר קרוב ממנו בכח ויתדמה בפועל, ועל זה הענין הנה היסוד הפשוט שהוא הנמצא הראשון שנברא מדבר הנה ספוק גודלו וצמיחתו לקוח מההיולי המשותף אשר הוא למטה ממנו במדרגה, שמה שאמר שטבעי היסודות ליהפך זה אל זה אין הכוונה שתתהפך צורת האש לצורת אויר וצורת האויר לצורת מים וכדומה ולא שיהיה בענין עקב והמרה כהתהוות היום אחר הלילה אך כשיתהפך ההיולי להפשיט צורת זה היסוד לקבל צורת הזולת ועל זה האופן יקרה שיחסר זה ויוסיף זה. והנה עם זה כבר היה ההיולי ההוא המשתף ובמדרגת ספוק המזון אשר ממנו צמח וגדל הניזון מן הדבר במדרגה אשר על היסודות שהם המחצבים וכל הדברים הדוממים שהם ההרכבה מהנמצאות כי לא יתהוו ולא יצמחו כי אם מהתחבר אליהם היסודות הפשוטים ההם אחד המרבה ואחד הממעוט כל אחד כפי מה שהוא עד שכבר יהיו היסודות הפשוטים במדרגת ספק המזון להם וכן מדרגת הצמחים תסתפק מהיסודות אשר בינינו הבלתי פשוטים. והנה מדרגת החי הבלתי מדבר אשר הוא במדרגה על הצומח הוא מבואר שמזונותיו המיוחדים הם הצמחים אשר תתתיו כמ"ש הכתוב בביאור (בראשית א') ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה. והנה מה שנתן לנחש המזון משתי מדרגות למטה ממנו שנאמר (שם ג') ועפר תאכל כל ימי חייך קללה תחשב לו כמו שעל זה האופן אמר אל האדם (שם) ואכלת את עשב השדה כי מן הראוי המזון המיוחד אליו לפי טבעו הוא החי שהוא המדרגה אשר תחתיו וסמוכה לו כמו שנאמר (שם ט') כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל ואולי שקודם שחטא אדם הראשון נתן לו רשות ג"כ על זה כמו שנאמר (שם א') ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ ומה שאמר אח"כ (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' יהיה מוסב על הראשון או שתהיה עצה טובה כמו שיבא. אמנם מה שראינו שהבעלי חיים נטרפים מזולתם ממינם והיו לברות למו הנה יהיה זה אם רוע מזג והשחתת הטבע הנשארת להם מימי המבול כי על זה הועד לימות המשיח (ישעיהו י״א:ו׳) וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו' או שיש לטורף על הנטרף מעלה צוריית מספקת לשיהיה זה מזונו ואם היא נעלמת ממנו והפלא מכח הגזירה האמיתית הזאת כי לפי שכבר נבדלה האומה השלמה מבין שאר האומות בסגלה והבדל כמו שנאמר (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגלה מכל העמים ונאמר (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כמו שיתבאר יפה בשער מ"ד הבא בקרוב ב"ה. עד שכבר יהיו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין הנקרא חי מדבר בכלל. תמצא שהפליגה התורה לדבר בענין מזונותם לא לבד להבדילם מטומאות המאכלות ומשיקוציהם אלא שבפירוש נתנה להם למאכל כל שאר העמים אשר תחתיהם במדרגה אמר (דברים ז') ואכלת את כל העמים אשר ה' אלדיך נותן לך. בלעם אמר (במדבר כ"ד) יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. יהושע וכלב אמרו (שם י"ד) ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם וזולתם כיוצא בהם מורים כלם על היות העכ"ום ההם מאכל לאשר למעלה מהם במדרגה המציאות ואם אינו ענין לאכל את בשרם כי שקץ הם די להיות פשט הדברים למשל מה שאמר הנביא (ישעיהו ס״א:ו׳) חיל גוים תאכלו ובכבודם תתיימרו. וכבר זכרנו זה בשער ט"ו עיין עליו ודי בזה לביאור הקודם. אמנם בכוונת הנמשך יש עיון נכבד וזה כי הנה האדם בטבעו ימצא אצל זה הענין על שלשה עניינים. הראשון מי שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל עד שבמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד והוא ודאי הכת אשר אמרו עליה חז"ל (פסחים מ"ט:) עם הארץ אסור לאכל בשר לפי שמדרגת האוכל והמאכל שוה ולא נתן לו לאכלה בסדר המדרגות כמו שכתבנו ואצל התר הבשר לבני נח בשער הנזכר. והב' הוא החלק מהאנשים שהורגש בו זה הכח הדברי אמנם לא נתעצם בו להיות בפועל עצם בפני עצמו אבל נשאר בבחינתו מעורב עם הכח החיוני ומתקשר בו כי על ענין זה ירמוז ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד) כמו שנתבאר במקומו שער ח' והיא הכת שהותר להם הבשר בימי נח לפי שכבר הם במדרגה יתרה על הבעלי חיים. ואולם הכת השלישית מבני עליה והנה מועטים היא מה שנתעצם בהם זה השכל להחשב נמצא בפני עצמו והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני עד שאיפשר שימות האחד בחיות השני וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמ"ז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה והנה אנשים כאלה בענין מזונם וספוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק אשר היא למטה ממנו במדרגה והבשר אסור לו לפי שהם במדרגה אחת כמו שאמרנו. ואם נבא בבחינת השכל אשר בפועל הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון הימנו בטבעי כלל. והנה באמת לסבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים אשר מעולם אנשי השם בחכמה ופרישות ואשר נבדלו שכליהם מהיולאניותם כנזכר להנזר מיישוב האנשים ולקבוע חיותם במדברות וביערים הרחק מאד מאדם ולהרחיק המאכלות מהבעלי חיים ולספק צרכי הנפש החי ההכרחיים במדרגה אשר תחתיה מהעשבים והזרעונים ופירות העצים ויתר הצמחים כי קבלו בזה כפי מה שאחשוב העצה הנכונה שנתן הבורא יתברך אל המין האנושי בעת הבריאה כמו שאמרנו והיא שישתדלו להגיע אל זה הענין מהחלוק ובהגיעם בו יסלקו עצמם מהערעור הנזכר ואל יבואו בריב הויכוח ויסתפקו מהירקות והפירות כמו שאמר החכם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי י"ז). יאמר שהפת לבדו וכל שהוא ממינו שהוא למטה ממדרגת החי הוא המזון הנאכל לכמו זה האיש השלם בשלוה ובלי ערעור. אמנם אכילת הב"ח הם זבחי ריב וקינטור אליו מהטעם שכתבנו. והיא העצה הנכונה אשר לקחוה קדושים אשר בארץ מחכמינו ז"ל כגון רבי שמעון בן יוחאי ובנו ר"א בהיותם במערה כמה שנים סמוכין על מי מעיין ופירות החרוב (שבת ל"ג:) וכבר אמרו (תענית כ"ד:) כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לע"ש וכאלה רבים אשר אתם אשר בא עדותן נאמנה לקיים מה שאמרנו מזה הענין. אמנם סעודת השלחן השני הנה הוא המזון הפשוט המיוחד אל השכל השלם ההוא אם מענינים מחשביים מכוונים בסעודה הראשונה אשר עליהם הוא מיסב אצלה כי עליהם אמר החכם (משלי כ״ג:א׳-ב׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה כי היא סעודת מצוה שמיסב בה תלמיד חכם כמו שכתבנו אצל מאמר יעקב אבינו לא מת שער ל"ב. ואם מפעולות אחרות רצויות ושלמות הנעשות בכח האכילה ההיא כי היא ודאי המזון המיוחד אשר יעשה לכל נפש שעליהם אמר הכתוב (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (משלי י״ב:י״ד) מפרי איש ישבע טוב. ורבים כמו אלה מעידים שהספוק הנאות והמיוחד אל החלק השכלי הוא פרי מעללי ידיו. וכבר חשבו שהוא משל ואינו רק דברים כהווייתן. ועל המייחד לנפשו זה המין מהמזון אמר המשורר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח) לומר שהמעשים הנאותים והרצויים בהליכת הדרכים הישרים דרכי ה' הוא המזון המיוחד לכל מאושר ובהם הוא ניזון ונשאר לעד. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ה'.) לומר אשריך בע"הז וטוב לך לע"הב. כי באמת כאשר תיזון נפשו מיגיע כפיו על האופן שאמרנו הנה בהכרח יהיה מזון גופו גם כן משוער על הדרך הנזכר ויהיה לפי זה מאושר בעולם הזה שלא יהיה טרוד אחר השגת המאכלות הגסות ולא יצטרך עליהם לבריות וטוב לו לעולם הבא שכלו טוב מצד מה שנהנה ואוכל מיגיע כפיו כאשר הונח. והנה באמת על פי הדברים האלה תודע מעלת פרשת המן הסמוכה ליציאת מצרים וקריעת ים סוף שאנו בביאורה שהיא נפלאה מאד כי היא היתה השלחן אשר לפני ה' בבוא בה מאכל מספיק ומזון נאות לב' החלקים הנפרדים הראוים ליסב בשתי השלחנות. האחד באשר הוא מזון אל הכח החיוני מבלי שום תרעומת וערעור משמירת המדרגות. והשני מצד הלמודים היקרים מדרך חיים ותוכחות מוסר הנלמדים בו שהוא ודאי מזון השכל וספוקו המיוחד. אמנם הבשר הנה לא בא אל שלחן המלך רק באקראי ודרך עראי כמו שיתבאר היטב. אך בשיעורר בענין זה קצת ספקות עצומות שיש בתחלתה. האחד כי הנה הכתוב יעיד על תלונות בני ישראל שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע והנה הוא יתברך לא נענה להם רק בדבר הלחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם וגו'. וקשה עוד מזה כי אע"פ שלא דבר בו פי ה' הנה משה אמר להם בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר וגו' ואם היה הנכלל בלשון לחם כדברי הראב"ע ז"ל למה הפרידו בזמן ובמצות שהרי בדבור אחד נאמרו ולא היה לו לשנות עד שיבאר האל יתברך בעצמו. השני כי אחר שאמר האל יתברך אחר כך דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר למה לא יצוה אליהם מה יעשו בו ואיך יאכלוהו אם בנחיר' או בשחיט' כמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) שנרמז, בשלו המתאוים באומרו (במדבר י"א). וישטחו להם שטוח או אם יבא להם בשבת או לא וקשה עוד מזה איך היו העם מתאוים אחרי כן תאוה לאמר, מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (שם). ומה שכתב הרמב"ן ז"ל (שם) שלא בא להם לשובע והיו גדוליהם לוקטין אותו או שהיה מזדמן לחסידיהם וצעיריהם היו תואבין, חלילה לאל מכל זה כי כשנותן האל יתברך בנפש יפה הוא נותן והכוונה היא יותר לפייס להמון העם וצעיריהם מהגדולים והחסידים. וכ"ש שאמר ותעל השלו ותכס את המחנה: ועוד יש לעיין באומרו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי מה נסיון. יש בזה והרי המצפה לשלחן אדוניו בהכרח ישמור את משמרתו כי במה ישען לבעוט בו ומאמר (דברים ח') למען ענותך לנסותך תשובתו בצדו שאמר לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא כמו שפרש"י ובמקומו יתבאר ב"ה. ועוד בענין התלונות הנזכרות בפרשה זו פעמים הרבה הנה משה ואהרן אמרו ראשונ' ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגו' ובקר וראיתם וגו' בשמעו את תלונותיכם ואח"כ משה אמר בתת ה' לכם וגו' בשמוע ה' את תלונותיכם וגו' כי שמע את תלונותיכם ואחר כך האל יתברך אמר שמעתי את תלונות בני ישראל הרי תלונות הרבה ולמה לא זכר בראשונ' תלונה כלל וגם למה יאמרו הדבר שניהם בסתם ראשונה ואחר יבאר אותה משה: הנה כל זה מה שיורה מה שכוונו אליו מזה הענין הנכבד שאנו בביאורו. וזה כי עם שהם אמרו בתלונתם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע הנה הוא יתברך רצה להישיר אותם בהישרה הנפלאה שאמרנו והוא שלא להכין מזונם ולספק פרנסתם מסיר הבשר כאותם אשר כח הדברי שבהם מתקשר ומתערב בחמריותם אשר להם הותר הבשר בימי נח כמו שאמרנו אבל רצה שיהיו מהכת השלישית בני עליה אשר בחרו להם הפרישות הנזכר וזכו לשתי השולחנות ולזה לא השיב להם ע"פי תלונותם רק אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ביאר שהכין להם שולחן משני המטעמים כפי מה שאמרנו ראשונה. כי הנה המן יהיה להם למאכל לחלק החמרי פת חרבה ושלוה בה כנזכר. והנסיון ההוא שיבא בו יהיה לנפשם ללמוד זך ונקי אשר יאכל לכל נפש כמו שיחוייב עניינו מן המצות התלויות בו כמו שיבא בפירוש. אלא שמשה ואהרן כשראו שתלונותיהם היו על הבשר גם כן ואם יחדל מתת להם בשר הנה ישאר להם פתחון פה לומר שלא הוציא אותם האל יתברך ממצרים או שלא יוכל אל ערוך שלחנם כפי שאלתם ואחר שהועד המן ליום מחר שנאמ' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו והיה הבשר ראשון לשאלתם הנה הם מלאו לבם אותם לאמר להם בסתם ערב וידעתם כי י"י הוציא וגו' ובקר וראיתם וגו' וביארו ואמרו הדבר אשר הם סומכים עליו בזה והוא בשומעו את תלונותיכם כי מהראוי שיענה אותם ע"פ תלונותם על ראשון ראשון. ואח"כ נתעורר משה על אמתת זה וחזר וביאר הדבר ואמר להם כי מה שאמרו להם סתם ערב וידעתם וגו' ובקר וראיתם וגו' הוא יהיה בתת י"י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע וחזר ופירש בשמוע י"י את תלונותיכם כלומר כי זה מה שיאות להשקיט תלונותם ועל זה הסמך צוה לאהרן שיאמר להם קרבו לפני י"י כי שמע את תלונותיכם. וה' אלהים אמת קיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ונראה בכבודו עליהם בעת ההיא ואמר להם בלשונם שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני י"י אלהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל וגו'. והנה ע"פ הספקות שזכרנו יש לנו לומר בהכרח שהשלו הזה לא התמיד להם אלא שהביא אותו לפי שעה להיותו לאות כי הוא המוציא אותם מארץ מצרים ולא הם כמו שאמרו ונחנו מה. ולזה לא נזכר איך היו נוהגין או בחול או בשבת, ולזה היו העם המתאוים אומרים מי יאכילנו בשר. כי הנה הבשר לא רצה האל ית' בו לפי עצמו אבל רצה לערוך להם השתי שלחנות על האופן שאמרנו. ולזה מה שאמרו במכילתא (פ' המן פ"ג) בתת ה' לכם בערב מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן השלו לישראל והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות דכתיב ולחם בבקר לשבוע יראה באמת כי אחר שנתן בפנים חשוכות לא היה דבר של קיימא לפי שלא יתכן לפי כוונתו עמהם כי לא היה רוצה לתת להם בשר כדי שידעו שהמזון ההוא הנתן להם שם הוא הנתן לכח החיוני לבד ושיתעוררו שיש לחלק השכלי הנפרד מזון אחר נכבד ממנו ומתיחס אליו והם הלמודים אשר בו כמו שאמרנו והוא מה שאמר הכתוב (דברים ח') ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו'. ירצה שהוא הרעיבם וענה אותה להביאם אל זה הצורך החזק ואחר כך נתן להם את המן אשר לא ידעו מה הוא ולא נתן להם הבשר בהתמדה למען הודיעם כי לא על הלחם ההוא לבדו יחיה החלק השכלי הנפרד שעליו נקרא אדם שנאמר (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו הנה הוא יהיה למאכל לחלק החי לבד. אמנם המזון המיוחד אל החלק השכלי הנפרד הוא כל מוצא פי ה' מהמצות התלויות בו ומההערות הנלמדות ממנו שעליהם חיו יחיה. והנה באמת אם היה נותן להם הבשר לא יובן זה הענין שכבר יוקח הבשר לשני הכחות מעורבות יחד כמו שאמרנו וכמה נתאמת כל זה ממה שאמרו במסכת יומא (ע"ה:) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים ממנו דברי ר' עקיבא אמר ליה ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלי' והלא כבר נאמר, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא לחם אבירים שנבלע באברים. וזה כי הנה ר' עקיבא חשב הלחם הזה ענין דק מאד עד שיהיה מזון אל החלק השכלי כמות שהוא ומזככו והוא מה שרצה באומרו שמלאכי השרת אוכלי' אותו והיה מפני שלא ירד אותה הפרדה שאמרנו אמר ליה ר' ישמעאל שטעה בעיונו וכי החלק השכלי הנפרד הוא אוכל משום מאכל מורגש ומוגשם ודאי לא אלא מאי לחם אבירים שנבלע באיברים כי הוא מאכל מיוחד לאברים ואינו יוצא מהכח החמרי אל השכל מצד מה שהוא מאכל גשמי. אמנם שכלם ניזון בהם מצד הבחינות וההשקפות האלהיות הדבקות בו המישרות אל החיים הנצחיים אשר תבאר אותם הפרשה כלה וכמו שאמר כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכאשר נתבונן הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה לאדם הראשון בתוך הגן כמו שיתבאר בפירוש המאמר אשר זכרנו ראשונה אחרי ביאור עקר הפרשה בהראות איך נמצאו בלחם האלהי הנזכר בה ספוקי השתי שלחנות אשר אמרנו כי הוא מה שרצינו אליו בה. אמנם לביאורה צריך שנעורר תשלום הספקות הנופלים בה תחלה:

ואולם לפי שכבר יחלוק זה הענין הנכבד אל מין האדם לשני חלקים. חלק אשר ישמור זה הצלם והדמות על האופן הנזכר וחלק ממנו והוא הרוב אשר לא ישמרהו. חוייב שיהיה קצת האדם אצל קצת כמדרגת הב"ח הבלתי מדבר אצל המדבר או פחות ממנו כמו שנתבאר מהתיחדות האומה הנבחרת משאר האומות מתחלת שורשם. והוא ענין הבכורה אשר נאמר עליה מפי הגבורה ורב יעבד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג). ואשר עליה אמר יצחק הוה גביר לאחיך כו' (שם כ"ז). גם נאמר ביצחק והקמותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו (שם י"ז). שיראה שהברית הזאת תתחייב ממעלת סדרי הטבע אצל בריאת העולם וכל זה כשישמרו התנאי המושם בדבר כמו שנאמר במעמד הנכבד אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ה׳). ובפרשת הברית והיה אם שמוע תשמע כו' ונתנך יי' אלהיך עליון על כל גויי הארץ כו' (דברים כ״ח:א׳). וכן בכל המקומות נתבאר כי בשמירתם זה התנאי יהיו כלם במדרגה שפלה מהם בסדר הנמצאות. והפלא כי כמ"ש במעלת האדם על כל הב"ח ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית כו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כו' (בראשית ט׳:ג׳). כן נאמר במעלת האומה הזאת על זולתה מהמין האינושי לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יהיה על כל הארץ אשר תדרכו בה (דברים י״א:כ״ה). וכבר אמר בתחלת הפרשה ואכלת את כל העמים כו' (שם ז') ובמקום אחר יאכל גוים צריו כו' (במדבר כ״ד:ח׳.) כי לחמנו הם (שם י"ד). וזולתם כמו שיתבאר בפרשת המן שער מ"א ב"ה. ובכמה מקומות יתבאר כי מסגולת התורה ומצותיה להכניע כל האומות תחת זאת האומה הנבחרת כהכנע כל הנמצאות כלן תחת האדם מטבע היצירה וכאשר אמרנו. וזה הענין הנכבד בעצמו הוא שעמד לדוד אדוננו בענין הפלשתי טרם יגלה אליו דבר יי'. ובעבורו היה נצוחו נקל בעיניו כמו שנתבאר ממאמריו אשר אמר פעמים שנים מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים (שמואל א' י"ז) כי הנה באמת בדברים האלה גלה גודל מעלת נפשו הוא היה אומר דברים אלה כתופס על הדבר וכמקנטר על הנודרים הנדרים ההם על הענין ההוא לאמר מה טעם שיעשה דבר כבוד או עושר לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז זולת הטוב והכבוד המגיע לו בהסירו חרפה מעל ישראל שהרי אין סכנה בדבר כי מי הפלשתי הערל הזה אשר יעמד לפני כל איש הבא להלחם עמו אחר שהוא מחרף מערכות אלהים חיים והרי הוא עצמו בעכריו. ואם שהאנשים ההמה לא הבינו כוונתו כמו שנראה מתשובתם גם לא השניים הנה כשנשמעו הדברים לפני שאול ואנשי עצתי טעמו בהם טעם לשבח ויקחוהו אליו ופירש לו כוונתי על השלמות במה שאמר אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך וילחם עם הפלשתי הזה (שם). ירצה למה תצטרך לתת מתנות קטנות או גדולות על זה הדבר עבדך ילך כו'. ואין ספק שכוון באומרו אל יפול לב אדם אל מה שנאמר ביצירה נעשה אדם בצלמנו. וכמו שאמרו ישראל קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) ושעל חלופו נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד). והנה כאשר אמר לי שאול לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו. אז ביאר לו הענין ואמר רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמתיו גם את הארי גם את הדוב כו' (שמואל שם.) ביאר לו שכבר היה מורגל בשנשמר אצלי טבע הנמצאות עד שהיה מוראו וחיתיתו על פני היותר חזקים שבחיות היער כל מה שצריך להציל קנינו מהן ואם יקומו עליו למרוד בו יתחזק כנגדם וימיתם ושהוא בטוח שהפלשתי הערל ההוא אשר חרף מערכות אלהים יהיה כאחד מהם לפי שהערך אשר יש לכל בעל חי עם המדבר יש לחלק המדבר הבלתי שומר דמותו וצלמו עם אשר ישמרם וכ"ש כי שומר מצות התורה האלהית ולוחם מלחמתה לא ידע דבר רע והוא מה שאמר ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה (שם). ירצה כי מי שנתן את הארי ואת הדוב תחת ממשלתו בסדר היצירה היא יתן באותו טעם עצמו את הפלשתי הזה תחת כפות רגליו ולפי שהיתה הממשל' הזאת עצמית לא בחרב ולא בחנית נזכר מה שהלבישו שאול את מדיו ונתן כובע נחשת על ראשו וילבש אותו שריון. ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כו' (שם) והאמת כי לא נסה להכות ולהמית את הארי ואת הדוב בהנה כי אם בכחו הנמצא בעצמותי לבד. והנה פליאות דבריו אשר דבר אל הפלשתי כלם מיסבות על זה הקטב עצמו כבר ביארתים בפתיחה דרוש משם. ואיני מסופק כי בהגיע זה האיש המוצלח אל היחס האלהי הזה שישיגהו בעצמו שנוי לשבח ותהלה בצלמו ודמותו ויתעלה מאיש מראהי ותוארו מבני אדם ויורגש זה הענין האלהי אל האנשים השלמים הקרובים אליו בכחו אל הענינים האלהיים עד יתנכר בעיניהם ויאמרו מי הוא וזה הענין קצת אמותו נלמוד משאול אשר נאמר עליו וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר (שם א' י') וכמעט כלו ממעשה דוד הזה שזכרנו שנאמר בו וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא כו' ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם (שם א' י"ז) כי בזה שאלה עצומה מאד כי זה האיש אשר הגיד עליו המגיד ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן כו' (שם י"ו). והוא אשר שלח אל ישי שישלחהו אליו גם שלח שנית שיעמוד לפניו כי מצא חן בעיניו. והכתוב מעיד ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן כו' (שם י"ז). וכי זה דוד הבא היום אל המערכ' ואשר נשמעו דבריו לפני שאול ויאמר לו אל יפול לב אדם עליו עבדך כו'. ואשר השיב לו לא תוכל ללכת כו'. ואשר חזר וטען לפניו ממה שנודע אליו ממנו רועה היה עבדך לאביו כו'. עד סוף כל הדברים ההמה. והנה לא זזה ידו מתוך ידו ובצאתו מאתו לעשות מעשהו שאל עליו בן מי הוא וגם אבנר שר צבאו נשבע בחי המלך כו' (שם). וגם יש לדקדק לדעת למה לא שאל הוא עצמו או צוה שישאלו מצדו ואמר שאל אתה בן מי זה העלם וגם לא נמצא ששאל עליו כלל ואם קרה שנשתגעו כלם למה כתב דברי הבאי כאלה בלי שום טעם והנה חז"ל אמרו בהתר זה שענין שאלתו הוא לדעת היצלח למלוכה ושאל אם מפרץ קא אתי או מזרח קא אתי כדאמרינן ביבמות (ע"ו:) ולכאורה הכתוב מסייען במה שנאמר בן מי זה הנער ובן מי זה העלם. אמנם כשנבא עד קצו אין עוזר כי נאמר ובשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אותו אבנר ויבאהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער כו' (שם) ונראה שלא חדש לו דבר מהשרש על מה שהוגד לו ממנו בתחלה כשנאמר לו מתחלה ראיתי בן לישי בית הלחמי כמו שאמרנו. אלא שעקר הענין הזה אצלי הוא גלוי הסוד הנפלא שאמרנו כי בהתלבש אדוננו דוד רוח עצה וגבורה מאת ה' ללחום מלחמת הפלשתי הלזה אשר חרף מערכות אלהים חיים כי הוא היה ענין נוסף על מה שהיה עמו תחלה בהלחמו עם הארי ואת הדוב לבשתו רוח ה' ונתעלה עילוי רב וזיו אפוהי אשתנו לכבוד ולתפארת בעיני שאול ובעיני אבנר אשר היו הגדולים בעם והיותר קרובים אל הרגשה זו עד ששממו עליו במחשבותיהם ונתעורר שאול ראשונה לשאול בן מי זה הנער כי עם שלא יצא ברעיוניו מכלל בחור ורך בשנים כבר השתוממו מזמותיו עליו בהרגיש בפניו רוח חן וגדולה דמי לבר אלהין בעבורו נסתפק בו ושאל עליו. גם אבנר הרגיש בדבר. ולזה אמר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולפי שהיה שאול בוש מענין זה ההשתוממות היה משמיט עצמו מהשאלה ואמר לאבנר שאל אתה בן מי זה העלם ולסבה זו לא שאל אבנר דבר עליו פן יתפש על שאלתו משומעיו וכאשר הביאו לפניו עם ראש הפלשתי עדין היה ההשתוממות בלבם עד ששאל לו בן מי אתה הנער והוא לא אמר לו רק בן עבדך ישי בית הלחמי לומר כי הוא הנער הנצב לפניו ראשונה ואין זולתו. ואם תתבונן בכתובים תמצא פני הספור כלו מוכיחים על כל זה הוכחה עצומה וכלם מוסבות להגיד זה הענין הנפלא שאמרנו והוא במה שנמצא כי אחר שכתב כל הענין מהיות דוד לפני שאול ואופן עבודתו עמו סמך ואמר ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה ושמו ישי כו'. יגיד כי זה שהגדנו עליו הוא הבא אל המערכ' היום ההוא והוא אשר עשה המעש' ההוא הגדול. וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי כו'. כלומר עם כל ההכרה וההרגל הזה המופלג התנכר אליהם בעת ההיא וכראותם אותו זה שאל עליו וזה לא ידע להשיב עד שאמר להם בן מי הוא. ואם לא כן היה לו לומר ויהי כראות שאול כו'. ועוד הבט נא וראה ודרוש סמוכים כי הנה לפי שכבר עשה יהונתן בן שאול תשועה גדולה בישראל מזה המין כמו שזכר בתחלת מלחמות שאול וכבר היתה לו סגולה זאת או קרוב אליה הוא מה שסמך אל זה הספור ואמר ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו (שם א' י"ח) אמר שכבר היו כעין נפש אחת בעצמה בשני גופים ולזה אהבת נפשו אהבו ואין שם אהבה אל הזולת. וזה הוא סוד מה שאמרו ז"ל אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן (אבות פ' ה'). כי לא היה שם רק אהבת האדם עצמו והוא מה שביארו באומרו ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו וזה טעם נכבד למאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) כמו שיבא ענינו בשער כ"ג בעזרת הציר. והנה הענין נכון והרי עדיו מוכיחים מתוכו מלבד תוכן הענין וטוב טעמו המאיר עיני בעלי הדעת והדת בכמו הענינים האלו הנפלאים כלם הנמשכים מזה הטבע הנפלא הפועל כפי מדרגת מעלתו ומבטל כח הטבע המפורסם ומשדדו בשמירת תנאו עד שכבר ימצאו בו שתי הכחות יחד לעזר ולהועיל ליראי יי' וחושבי שמו:

ויקרא יעקב וכו' (א) כבר פירשנו כי הכתוב תראשון ירמוז אל מה שיהיה לאדם מהצלחת הנפש באחרית ימיו. והשני שגיזם על קץ ימית המשיח. ואחר חזר אל הגדת העניינים העתידים לבוא עליהם איש אשר כעניינו וכברכתו ומהבכור החל ואמר: ראובן בכורי אתה וכו' אמר כי להיותו כחו וראשית אונו היה לו ליטול יתר שאת ויתר עוז במדות המעולות לא בפחותות והמקולקלות וזה כי ממשפט הבכור להיות לו פי שנים ביתרון כח וגבורה לעמוד כנגד הכח המאוה ולדוחפו בכל עוז לא שיטול חלק גדול מהפחזיות והמהירות בחטא בפרט בדבר שהוא עוות שאינה יכול לתקון כמים הנגרים ארצה מאין מאסף וזה כי כשעלית בפחזותך משכבי אביך אז פשעת בדבר שאין לו עוד תקנה כי אז חללת מי שיצועי עלה הן שיהיה האל יתברך או אביו כי הוא חלול שלא היה בידו למחול עליו. ויהיה כי עלית משכבי אביך לפי דרך חכמינו ז"ל (שבת נ"ה:) יוצא כמו כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו) כלומר כי סלקת משכבי אביך. והנה עם זה נתן סבת הלקח הבכורה מאתו ואם לא פירש בפירוש כמו שנאמר (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. ואיפשר שרמז בזה גם כן אל מה שחטאו בני ראובן אחרי כן לקחת בפחזותם לנחלה הארץ אשר הכה יי' בעבר הירדן לא הבינו לאחריתם וכמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה פ' כ"ב) על זה נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ׳:כ״א) ואמרו (במ"ר שם) לב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) אלו בני ראובן וכו': שמעון ולוי אחים וכו' למה שהושוו מעשיהם כללם יחד ואמר כי אלה שנו לסבה הפכית מסבת ראובן טעות שוה לטעותו או גדול ממנו. וזה שכבר חטאו הם במתון העצה מה שחטא הוא בפחז ומהירות. והיה זה לפי מה שכתב החכם בפרק ט' מאמר ז' מהמדות וז"ל אשר הם חדים מאד ובעלי המרה השחורה לפיכך החטא אשר הוא בלתי נעצר הוא הנקרא מעופף הם חוטאים אמנם אלה בעבור המהירות ואלה אמנם בעבור הקושי לא ייחלו על דבר כי הם הולכים אחרי רואם עד כאן. ירצה כי בעל המרה האדומה אשר הוא בלתי נעצר מעשות העולה על רוחו במהירות גדול וגם בעל השחורה אם שהוא כבד מאד בתנועותיו. שניהם יפעלו כאשר נדמה להם ולא ישובו מפני כל. זה מפני קלותו לפעול. וזה מפני קשיו לצאת ממה שנדמה לו: וזה הענין עצמו יראה שכיוון אליו הזקן במה שעשו שני בניו אלה עם שכם שזה עשו בעצה מתונה שלא יכלו לצאת ממנה. אמנם במכירת יוסף כבר חטאו בפחז ומהירות כמו ראובן בחטאו. ואמר כלי חמם מכרותיהם כי מדרך המתינות שלא להוציא משפט מעוקל כמו שאמר (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד וכו'. ואלה חמסו המנהג במה שאחר שהחמיצו הדין הוציאו דבר בלתי מתוקן כמו שהיה עניינם בשכם. בסודם אל תבוא נפשי וכו' הנה מה על שנתיעצו בהמתיק סוד על שכם אמר בסודם אל תבוא נפשי כענין (שם פ"ג) על עמך יערימו סוד. ועל ענין יוסף אמר ובקהלם אל תחד כבודי שלא עשו רק בהקהל רגשת עם אובד עצות העושים בפתע. ועל הראשון אמר כי באפם הרגו איש כי לא שב אפם מהם מעת הוסדם עליהם עד הקימם מזימות לבם. ועל השני אמר וברצונם עקרו שור כי פועל הרצון הוא הפועל המשולל מבלי קדימת עצה ובו עקרו השור הידוע בבכור שור הדר לו (דברים ל״ג:י״ז) מהיות בתוך אחיו ולפני אביו ימים רבים. או שירצה וברצונם עקרו שור כי בשכך חמתם בהריגת עיר שכם לקחם את צאנם ואת בקרם ואת כל אשר להם בשדה. ארור אפם כי מז ועברתם כי קשתה. בכאן זכר הזקן אלו המדות ותיארן באותם תוארים עצמן שתארן הפילוסוף כי על החדות והמהירות אמר כי עז וכמו שאמרו (כריתות ו'). כדי שתהא עזה כלומר חדה ועל הקושי אמר כי קשתה. (ב) וקלל שני העניינים כי ראוי הוא לחסר אותם ושלא ימצאו על אותו השיעור במקום אחד והוא אומרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ירצה לאפם ועברתם שהזכיר. ודבר גדול הנביא דבר שכבר באר החכם בפרק י"ב מהג' מהמדות שהכעס והחמה עם שהם הפעולות פחותות הנה הם לפעמים יועילו. והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה והיו מאנשי השם אשר ביניהם שאמר הקצף תרים המעלה ואמר עוד דרך זירוז לגבורים אמנה שלחו שלהבת החום בנחירים והרתיחו הדם והוא סתם בזה ואמר אמנם הגבורים יפעלו בעבור טוב והקצף יעזרם לפעול. והמה אלה דברי הכתוב שאמר (ישעיה ס"ג) ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. הנה שירצה שאם הרב מהם הוא מזיק יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים, כמו שביארו ממלאכת הנצחון. וגם הוא מבואר שיועיל בהנהגת הבית והמדינה השיעור הראוי. גם בלמוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג:) זרוק מרה בתלמידים ודרך כלל אמר אל תהי מתוק פן יבלעוך. ולזה אמר הזקן החכם שהאף והעברה אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל וכלם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם והותר ולא יהיו במקום אחד פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר: יהודה אתה וכו' ירצה הנה שלשת אחיך אלו שקדמו רוב מה שחטאו היה בעלבון אחיהם וחרפתם ואתם לא כן נתן לך ה' אלהיך אלא ידך בעורף אויביך מהאומות לנקום נקמת אחיך ולעזרתם כמו שאמר דוד (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי עורף. ולזה לא די שלא יהא להם תרעומת עליך אלא שישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה וכו' להיותו מדביר לענין שבט המלכות אמר כי להיות מעלתו בחכמה וביישוב הדעת תהיה הצלחתי בהדרגה בעניינים הטבעיים. וזה כי מתחלה יהיה גור במלוכה ואח"כ אריה. כמו שהיו ענייני דוד וכפרש"י ז"ל לא כדרך הפוחזים הקופצים ראשונה בגדולה שבמעלות ואחר נזורו אחור והוא אומרו מטרף בני עלית כלומר מטירוף הדעת עלית אתה בני ולא נשתתפת עם אחיך בדברי פחזותם או שירצה אע"פ שאתה גור אתה עלית מטרף בני ולא נשתתפת עמהם בהשחתתו כמו שאמר (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג וכו' וישמעו אחיו. והנה אחר שזכר ענין המלכות וחזקתו בו גלה לו סוף ענייניו וקורותיו נפילותיו וקימותיו עד סוף ממשלתו אשר לא יוסיף לנפול עוד. ואמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו ירצה שעם שיהיה גבר ומלך באחיו ושבט הממשלה בידו כאריה זה שהוא מלך החיות שכבר יקרה לו כמקרה האריה שהוא סובל חולי הרביעית. ועם כל מעשה תקפו וגבורתו הרבה פעמים הוא כורע ורובץ ואין לו כח לעמוד על חזקו. וכן גם הוא כבר יכרע וירבץ תחת משאו וישכב ויפול מגדולתו כנפילת מלכיו יוצאי חלציו ביד מלכי האומות כד"א (שופטים ה׳:כ״ז) בין רגליה כרע נפל שכב וכו'. המה כרעו ונפלו. (תהילים כ׳:ט׳) כי בעוונותיהם המה כרעו ונפלו תחתיהם כארי וכלביא זה ביום חוליו ומפלתו. ואמר מי יקימנו על זה הגלות הארוך שנמשכה השכיבה והנפילה כל כך שיאמרו העכו"ם הנה צורו מכרו וד' הסגירו ומי יקימנו ויחיה והוא מה שאמר הנביא (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטון הוא. ונאמר (שם ה') נעשה על אדמתה אין מקומה. ואמר שאפילו בזמן השכיבה והכריעה ההיא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. וכאומרם ז"ל (סנהדרין ה'.) אלו ראשי גליות שבבבל וראשי גליות שבכל זמן וזמן. ולזה לא אמר מלך כי גלוי וידוע לפניו שלא יעמדו מלכיהם תמיד (ג) ואמר שזה הענין מהכריעה והשכיבה על זה האופן ימשך להם עד כי יבא שילה. והוא הבן הקטון העתיד לצאת מבין רגליו לקץ ימים רבים כמו שתרגם אונקלוס ובשליתה (דברים כ״ח:נ״ז) ובזער בנהא. כי הוא אשר יקהל אליו כל הגוים וימלוך עליהם מלכות שלמה כמו שאמר (תהלים ע"ב) וישחחו לו כל מלכים וכו' משם ואילך לא יוסיף לכרוע אבל כלם לפניו יכרעו ויפולו דכתיב (שם) לפניו יכרעו ציים. והכלל שאף גם זאת בהיותו שח ושפל כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. וזהו עצמו מה שרצהו בלעם בלשון הזה. (במדבר כ״ד:ח׳) יאמר כשיהיה בתקפו וגבורתו יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ וגם כשיכרע וישכב כארי וכלביא אשר הרואה יאמר עליו מי יקימנו. מברכיו יהיו ברוכי ה' ומקלליו יכרתו וכן היה בלי ספק כי בכל דור ודור לא עזבנו אלהינו ולא מאסנו ולא געלנו אבל תמיד השאיר לנו שריד כמעט מהשבט ההוא. וכמ"ש ז"ל (מגילה י"א.) להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם את רבו ואת כל חכמי הדורות. והם אשר נהגו נשיאות ורבנות וגאונות בכל הימים הרבים אשר נשמר זה הסדר ביניהם. וגם אחרי כן לא סר מהם שבט נוהג שררה ומנוי מלכות בקצת מקומות מושבותם וכבר זכר הרבי בנימין בעל המסעות שראה בעיניו במדינת בג"דאד עיר גדולה לאלהים ושמה כמה אלפים ורבבות מישראל וביום גינוסות מלכם היה רוכב נשיא מזרע דוד אצלו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו בכבוד גדול. עשו דרך לבן דוד ובכל זמן וזמן יש כיוצא באלו בכל מקום שהם כפי מה שהוגד והועד לנו מפי מגידי אמת מהארצות ההם. ומאן אמר לן שהנשיאים והרבנים אשר הפקדו במלכיות אלו מפאת המלכים או יתר הרבנים אינם מהזרע ההוא כל שכן בהיות רוב גלותנו משבט יהודה. וכאשר לא יהיה רק מיעוט מן המיעוט. הנה על החולק להביא ראיה דאנן אהימנותיה דאבינו הזקן קא סמיכנא. והנה הפירוש הזה נכון מאד בזה הכתוב. והגבלת עד כי יבא שילה תבא על ההשפלה והכריעה אשר זכר לא על ההצלחה. ועם זה בטלו כל הפקפוקים. ושוב מצאתי אל החכם המקובל בעל קופת הרוכלים שכתב ז"ל יאכל גוים בימי דוד. כרע בגלותא דבבל. שכב בגלות מדי. כאריה בגלות יון. וכלביא בגלות רומי. בשעתא דא מי יקימנו כד"א (איכה ב׳:י״ג). מי ירפא לך ע"כ נראה שלא נכנס בפירושו של אנקלוס כמו שראיתי קצת מתקדשים לבלתי שמוע זולתו. אוסרי לגפן עירו כו' דרכי אנקלוס הנה ידועים ויחכן שיאמר כי זה המלך הנקרא שילה אשר יאמר עליו (זכריה ט׳:ט׳) הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור וכו' שהוא כנוי על היותו צדיק ועניו בלתי מתגאה בנפשו כמו שמתגאה הרוכב על הסוס. כי הענוה הזאת המיוחסת אליו תחחבר ותצטרף אל האומה הזאת. אמנם אכזריות חמה וגובה לב יהיה לו על כל העכו"ם. ולזה אמר אסרי לגפן עירה שהוא ישראל כמו שנאמר (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע. ולשורקה בני אתונו. כמו דאת אמרת (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק. אבל עם הזולת כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו כמו שנאמר עליו (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' פורה דרכתי לבדי כו' ויז נצחם על בגדי כו'. וזה עצמו רצה באומרו תכלילי עינים מיין וכו' לאויביו ישקיף בעיני אכזריות ואינם ולעם מרעיתו יפן בעין החמלה ובדבור רך ובשמחה עד יראה להם לובן שיניו מרוב אהבה: זבולן לחוף ימים וכו'. (ד) בכאן ובזאת הברכה הקדים זבולון ליששכר להיותו מחזיק בו ותומך לומדי חורתו והראוי לענין המעשה שתקדם הסבה אל המסובב וברך אותו שיהיה לחוף ימים מקום הריוח הגדול אשר יספיק לו ולהחזיק ביד אחיו ואמר וירכתו על צידון כי יהיה דורך על במות סוחרי צור וצידון אשר סוחריהם שרים כנעניהם נכבדי ארץ כי יהיו נושים בהם ממון הרבה ועבד לוה לאיש מלוה: יששכר חמור גרם כו'. הגביל בזה התארים הצריכים לעוסקים בתורה לשמה וזה מדרש דרש ר' אלעזר (זוהר פ' ויחי) וכי יששכר חמור איקרי אי בגין דאישתדל באורייתא אקרי ליה סוס אמאי חמור אלא בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי ולא אית ביה גסות הרוח ולא חייש מדוריה למשכב באחר מתתקן. אף הכי יששכר דאשתדלותיה באורייתא ולא בעיט ביה ב"ה ולית ביה גסות הרוח ולא חייש ליקרא דידיה אלא ליקרא דמאריה והוא רובן בין המשפתים כד"א (ברייתא אבות פ"ו) על הארץ תישן וחיי צער תחיה: וירא מנוחה כי טוב כו'. (ה) אמר כי עשה כן למה שראה שהמנוחה השלמה והאמיתות היא הטוב וההצלחה המיועדת שעליה נאמר למען ייטב לך (דברים ו׳:כ״ד). לטוב לנו כל הימים (שם). אשריך וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳). כי בטובות הארציות הזמניות אין טוב אמתי בהם רק קצה נעימות ועריבות לבד ולזה עזב הנעימות ההוא והטה שכמו לסבול עול תושית התורה. ולהיות בכל כחותיו למס עובד לעבוד את נפשו להשיג אותה המנוחה הטובה והוא הדבר המיוחד לשבט הזה אשר כל בניו למודי ה': דן ידין עמו וכו'. (ה) אחר שהזכיר כל בני לאה כתולדותם הזכיר הראשון שבבני השפחות ואמר כי עם שהוא מבני השפחה יטול שררה באחיו כאחד שבטי ישראל: יהי דן נחש עלי דרך וכו' נבא אל גבירתו של שמשון שלא היתה בהוד מלכות ושררה כשאר כל השבטים רק על דרך הנקימה והנטירה כנחש זה שהוא חורב להמית ואינו חושש אם ימות גם הוא עם המומת ולתאר ענין סופו כפי מה שהיה (ו) אמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור כי אם ישוך הנחש עקביו והם הרגלים האחרונים הנה הסוס יהיה נרתע ונופל לאחוריו בפתע ויפול ג"כ רוכבו אחור בהכרח. והנחש לא ימלט בעת ההיא מהדריסה אם מנפילת הסוס או הרוכב המזויין כי במקום שיפילו שם הוא בלי ספק. וכן היתה סוף גבורותיו של שמשון שעקר עקבי הבית ועמודיו והעיל רוכבו לארץ (שופטים ט״ז:ל׳) ולא חשש למה שימות גם הוא עם פלשתים הנופלים עליו. (ו) ולפי שהישועה שהמיתה בצדה אינה ישועה חזר הדבור נכח פני ה'. ואמר לישועתך קויתי ה'. וכמ"ש (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' כי הנושעים בו יתברך יזכו לראות באור פני מלך חיים. גד גדוד יגודנו וכו'. לפי שכבר נמשך אחר המליצה בקצת השבטים לברך אותם מעין הוראת שמם. יהודה אתה יודוך וכו'. דן ידין עמו. הפליג בזה עד שכבר כלל בשמו כל מה שירצהו בענינו עם היותו מלה זעירא בת שתי אותיות והוא כי עם שיקרה לגד שגדוד יגודנו בתחלה כאשר הוגלה לאשור קודם שאר השבטים (ישעיה ח'). לסוף הוא יגוד עקב לאויביו וזה בזמן הישועה ההיא המקוה: מאשר שמנה לחמו. ירצה שיתחברו בארצו שני עניינים שעל המעט ימצאו כאחד והוא שובע הלחם לרוב. גם הפירות המעדנות אשר מדרכן להמצא בשולחן של המלכים. ואפשר כי בימי שלמה הועל על אשר לתת מעדני מלך לארוחת שלחנו ובענין הזה יתכן שהיה דשן ושמן בלחמה של תורה גם ימצאו עמו קצת החכמות שהותרו לקבל תועלתה בחצרי מלכים וטירותם. (ד) והנה הכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל להורות על מה שכתבנו במקום לידתן כי ראויה היתה זלפה ליעבר מהם קודם שתתעבר בלהה מדן ונפתלי אלא שעכבה רמאותו של לבן. ולזה הקדימם לנפתלי. אמנם זכרם אחרי כן לתת סימן לשני מיני הקדימות והמשכיל ידרוש ויבין: נפתלי אילה שלוחה וכו'. כי מצד שתהיה ארצו ממהרת להביא פירותיה מזולתה (ב"ר פ' צ"ט) יוקדמו על ידה אמרי שפר והודאה לאל יתברך בורא כל. ואיפשר שימצאו בשבטו המליצים והמשוררים בעלי החן הנותנים אמרי שפר מזולתו מהשבעים. ואמר אילה שלוחה כי המשולחת היא נושאת חן בעיני רואיה מהביתית כי לא זרו עיני רואים ממנה. (ז) ואחר שזכר בני השפחות על הסדר הנזכר סדר יוסף ובנימין בני רחל כתולדותם ואמר בן פורת יוסף וכו'. וימררוהו ורבו וכו'. (ז) אמר כי מצד היותו יפה פרי תואר כעץ הדר פורח עלי עין היה מה שהיה שמררו אותו וישטמוהו בעלי חצים והם העינים המטילים בו קוי ניצוצי הבטתם וחשבו להכותו ולטורדו מן העולם והוא מה שנאמר (בראשית ל״ט:ז׳) ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וזאת המליצה עצמה מרגלה בפי המשוררים כלם ותשב באיתן קשתו וכו'. כנגד מ"ש וישטמוהו בעלי חצים כלומר רובי קשת אמר ותשב באיתן מהם קשתו כי גבורת כחו חזקה מהם ונחתה קשת נחושה זרועותיו וכן כתב רד"ק ז"ל. ויפוזו נתחזקו מפזז ומכרכר (שמואל ב ו׳:ט״ז) מתחזק ורוקד. והכח הנפלא הזה היה לו מידי אביר יעקב ועל דרך שאמרו ז"ל (יומא ל"ח:) בא ליטהר מסייעין אותו. משם רועה אבן ישראל. כי מהזכות ההוא זכה הבן לזון את בית אביו שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. וגם זכו הם להיות נזונים על ידו. ועתה ראה כי למיאונו לאשת אדוניו הורידוהו אל בית הסורים. ושם פתר חלומות הסריסים ומשם יצא למלוך ולפרנס את כל הארצות ההם הוי משם רועה אבן ישראל. מאל אביך תקבל שכר טוב ויעזרך ואת שדי יהיה כמוס זכותך ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת שהם ממש דומים לברכות שדים ורחם. וזה כי כמו ששדי האשה עם היותם בעליונותה מתברכים ומריקים החלב מכח ההזרעה הנעשית למטה בתחתית הרחם. כן יתהוו הגשמים ויתברכו מערות שמים בעליונות האויר לסבת האידים העולים מהלחות המימיי אשר יהי' ראשונה בתחתיות הארץ. ברכות אביך אשר גברו על ברכות הורי במה שנתן לי רשות להעלות בני האחד מבני אל תאות מעלת הבנים שהם במדרגת גבעות עולם אצל שאר חלקי האדמה. וכן תארם בלעם באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וכו'. אותן הברכות עצמם המיוחדות בזה הענין חהיין על ראש יוסף וכו'. והוא ממש מ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כמו שפירשנו בשער הקודם. ולקדקד נזיר אחיו. הוא יוסף שההרדפה מורגלת בכמו אלו הספורים ואגבו נתן הסבה למה שזכה לתוספת ברכה זו. והוא כי להיותו נזיר ומופרש מאחיו ע"י מעש' ההוא זכה מכלן אל הבכורה וכאלו נטלה מן הדין או בתורת פשרה או פיוס. אם מצד שסבל עלבונן. ואם מצד מה שהטיבן לסוף. אמנם לפי שעדיין לא נבדל שבט לוי. ולא יתכן להוסיף מספר שבטיו על י"ב שהוא המספר המסויים כמו שכתבנו בשער ל"א כלל ברכת אפרים ומנשה כברכת יוסף. וכן עשה משה רבינו ע"ה כי למה שהוכרח לזכור את לוי לכבוד הכהונה כמו שנראה משם הוצרך לכלול ברכה זו במ"ש (דברים ל״ג:י״ז-י״ח) בכור שורו הדר לו וכו' והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה: בנימן זאב יטרף וכו'. שם פרשה פתוחה לבנימן למעלתו על אפרים ומנשה בני יוסף וגם על יתר אחיו הנזכרים ראשונה כמו ששם ליהודה בראש הדף (טוש"ע יו"ד סי' רע"ג) למעלתו על אחיו אשר נזכר אחריהם. וגם כי יהודה ובנימן נתיישבו שכנים והיו תמיד אחים גם יחד. ויאמר כי בהיות ירושלים עיר הקדש ובית הבחירה בחלקו של בנימן ובהמצא שם תמיד הכהנים הלוים יודעי תורת ה' ועובדי עבודתו יהי' סבה עצומה להיות כל בניו בנערותם רודפים אחר החכמה והמדות וטורפים אותם כזאבים מכהני ה' המקודשים ולערב הוא זמן ביאם באנשים לא יניחו ידם אבל הם יחלקו שלל ללמד לאחרים הנה שמספיקים בידם ללמוד וללמד והוא יסוד כל הברכות ושרש כל ההצלחות ועקרן: כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר. לומר שאע"פ שהעלם האחד למספר שנים אין הכוונה שיעלו מספרם יותר מי"ב ושלא מנו אפרים ומנשה לשנים אלא בהמנות לוי ליגיון בפני עצמו. וזאת הכוונה אשר דבר להן אביהם כשברך אותם מוסף על מה שבירכם איש כברכתו הראויה לו: ויצו אותם וכו', במערה וכו', שמה קברו וכו', מקנה השדה וכו'. (ח) לפי שזה להם י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ונחלתם פחד יעקב שמא יהי' שום ערעור בדבר הקבורה כי אפשר שהחזיקו בה בעליה הראשונים או שום אחר כמו שקרה אל אשה השונמית אשר עזבה את שדיה ואת ביתה בימי הרעב (מלכים ב' ח'). וגם כי לא ידע איך יזדמנו הדברים אחרי מותו אם ילכו שמה בניו עם יוסף אם לא והם אשר ידעו בדבר יותר ממנו כי נער בן י"ז שנה יצא משם והוצרך להראות כל זכותו וסימניו באופן יסתלק מהם כל עורר וטוען. ולזה אמר קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען והרי השדה והמערה ממוצרים במצריהם, ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים בטענה שלי או של אבותי היתה אמר אשר קנה אברהם מאת עפרון החתי. שמה קברו את אברהם וכו'. והרי טענה וחזקה עמה. אמנם שמא יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם בנחלה מאברהם אביהם אמר שמה קברו את יצחק וכו'. ולבטל טענת בני עשו בכיוצא בזה אמר ושמה קברתי את לאה ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים אמנם אם אולי יערערו עם הארץ ויאמרו שאי אפשר שיהא בית הקברות לעם נכרי ביניהם אף על פי שירצה היחיד למכור שדהו אמר מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, שכבר הודו בדבר וקיימו וקבלו עליהם, ואין ספק שלזה נתכוון אבינו הראשון הקונה אותו לדורותיו בשסבב שיהיה קניינו באזני בני חת לכל באי שער עירו כי החכם עיניו בראשו ומביט אחרית דבר מראשיתו, והנה אחר סלוק כל עורר וטוען יבוא שלום ינוח על משכבו ואין מחריד. ויכל יעקב לצוות את בניו וכו'. כמי שנפטר מחבירו ומצוה לו את כל אשר בלבו ובכלות את כל דבריו ילך לו ומזה יראה שפטירת הצדיקים היא ברשותן. והנה אצל אברהם אבינו פירשנו שהגויעה ענינה אפיסת הכח הטבעי והמסתו, והמיתה ביטול הכחות שהוא כענין נתיצת הבנין והריסתו ופרוד חלקיו. והאסיפה היא הכנס הנפש אל בית גניזתה. והנה באבות הראשונים נזכרה המיתה (בראשית כ"ה) אמנם ביעקב לא נזכרה וצריכין אנו לומר כי יעקב אבינו לא מת בצד מה מהצדדים שאפשר לומר כן. (ט) ויתכן כי מפני שחנטו יוסף חנטה גמורה במלוי ארבעים יום כמלאת ימי המלכים החנוטים אשר בעניין ההוא אינן צריכים להוציא מוחיהם בלי מעיהם אבל הגוף נשאר תמיד קיים בכל קשריו ולא נתץ ונהרס וכאלו היו כלי החושים כולם כמלואם לזה לא הכתוב עליו שום מיתה הנאמרת על זה וראוי היה שידרוש מקרא זה מי שאמר יעקב אבינו לא מת אלא שכוונו אל דברים עתיקים ומעולים מזה המתבארים מהכתוב ההוא האומר (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו', כמו שכתבנו בשער הקודם. ויצו יוסף אל עבדיו וכו', ספר הכתוב שהיו הרופאים עבדיו לשתי סבות. האחת, להודיע שהיה נוהג בטכסיסי מלכות לגמרי עד שהיו לו רופאים יודעים במלאכת החנטה אשר לא נעשתה רק למלכים, והשני, כי עם זה עשה אשר זמם בחנטת אביו רצוני שתהיה חנטה שלמה במלאת כל הימים הרבים ההם לסבה שאמרנו, וזהו וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום. כי יראה שהחנטה הפשוטה שלשים יום אמנם השלמה והמלאה היא כשימלאו עליהם עוד ארבעים יום עד שיהיה זמן כל הכבוד והבכי שבעים יום: ויעברו ימי בכיתו וכו', מגיד מוסרו של יוסף שעד שעברו ימי הבכי לא התיר עצמו לדבר אפילו אל אנשי בית פרעה ואחר כך לא ראה לדבר אל המלך בימי אנינות אלא באזני אנשי ביתו הקרובים אליו: ויעל יוסף וכו'. (י) רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן וכו'. ירצה שכשנפטר הזקן נצו הבנים להסתלק משם עם כל אשר להם ולא הניחום רק שטפם וצאנם ובקרם יוצג שכבר נתנו עיניהם להחזיק בהם וממונם למס עובד והוא מה שאמרו ז"ל ובראשית רבה פרשה צ"ו) למה פרשה זו סתומה מכל שאר פרשיות אלא לומר לך שכשנפטר יעקב אבינו התחיל שעבוד מצרים על ישראל כלומר שבשעה ההיא הרגישו שלא היה בלבם לשלחם לנפשם כאשר ירצו. וזהו שאמר יוסף ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם וכו'. הורה שכבר ידע שהיו צריכים כי יפקוד אל: ויעל עמו וכו'. כי נשתתפו עמהם רכב אלהים רבותים כמו שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה: ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן וכו'. (יא) יאמר שכבר עשי הספד גדול ועצום שם בגורן האטד אשר בארץ הכנעני עד שרגזו וחלו אנשי הארץ מפניו כי לא לסימן טוב היה להם ויאמרו אבל כבד זה למצרים לומר כי הם המספידים ועליהם יהפך וע"כ קרא אותה יושב הארץ אבל מצרים עד היום הזה עם היותם בארצם ונחלתם ולא הקפידו שתקרא על שמם: וישאו אותו ברו ארצה כנען וכו'. ירצה כי משם והלאה נשאוהו בניו על שכמם כסדר אשר צוה להם אביהם: ויקברו אותי במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם וכו'. יראה שהזכיר כן לומר שהוצרך מה שהודיע להם מזכותו במקום ההוא. וכבר האריכו חז"ל (סוטה י"ג.) לזכור ערעורו של עשו. אבל בכתוב הנה לא נרמז רק מפאת אנשי הארץ. ואולי שסמכו דבריהם לדבריו של זקן כי לא היו לבעלה: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וכו'. יאמר כי אחר שמת אביהם ראו שהיו מעותדים לקבל תגמולם מאת יוסף אחיהם כי מעתה לא יסמכו על אור פני הזקן כי יהל עליהם. ובשאתם ובתתם בענין ראו במחשבתם כי על דרך האמת לא הרעו עמו אדרבא היו סבה אל הגיעו אל כל הגדולה אשר גדלו הש"י. (יב) ולזה אמר מי יתן והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו כלומר שלא ישיב עלינו רק טוב כמו שסבבנו לו. (יג) ולזה מה שאמרו אי צוו לאמר לו בשם אביו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. אמנם בשם עצמם אמרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שאנחנו היינו כלנו משרתיו ועושי רצונו לסבב מה שיעץ עליך טובה כלומר שהיה ראוי שיחזיק להם טובה. ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה כי מיראה באו על אלו העניינים וירך לבבו עליהם. גם המה נתפעלו לבכיתו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים מכל מקום. ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. (יד) אמר להם ודאי אין אתם צריכים מחילתי והבטחתי ואין אתם ראויין לקבל שכר ממני כי התחת אלהים אני שאחזיק לכם טובה במה שסייעתם לבצוע את מעשהו ואתם חשבתם עלי רעה ולא כיוונתם כי אם להזיקני, אלהים חשבה לטובה, לא למעני לבד, כי אם למען הטוב הכללי, למען עשה כיום הזה עמכם ולהחיות עם רב מבלעדי. והנה אתם חייבים משני הצדדים. ומכל מקום ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אחכם ואת טפכם כאלו אתם ראויים לקבל שכר. ולפי שדבר אליהם כדברים האלה הוצרך לנחם אותם ולדבר על לבם דברים טובים לחזור ולישב את דעתם עמו: וירא יוסף לאפרים בני שלשים וכו'. (טו) כבר אמרנו בשער הקודם כי זה נזכר בכאן להראות שמאמר הנביא באומרו ומילדתך אשר הולדת אחריהם לא שבו ריקם כמו שחשבו המפרשים ז"ל: הנה אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם. ירצה אע"פ שאני מת אל תעצבו להתיאש מטוב התוחלת כי אל חי בקרבכם לא להעמיד ולקיים אתכם בכאן בלבד כי אף להעלות אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאבותיכם ואחר כן השביע אותם כי בפקוד אלהים אותם יעלו עצמותיו אתם וימת יוסף ויחנטו וכו', לא היה חניטתו כחניטת אביו ועל כן יאמר בו שמת לפי מה שכתבנו בראשונה כי לפי שלא היה בלבם להעלותו מיד רק לשומו בארון שם לזה הספיקה לו אותה חנטה, וגם שלא היה ספק בידם לעשות כמו שהיה ביד יוסף: ויישם בארון במצרים וכו'. כבר אמרנו שעל זה אמר אנכי אעשה כדבריך. ועד כאן הוא ספור הנמשך מאלו האחים עד שבאו הם ובניהם. ונאחזו במקום מוכן ומזומן למלאת שם את דבר ה' אשר דבר לאברהם אבינו בין הבתרים (בראשית ט״ו:א׳) אך על הדרך אשר כתבנו תכן הדברים האלה בשער כ"ח: