וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
עקידת יצחק
וצריך שנדע כי מהזכיות העצומות והשקולות אשר בם תמצא זאת הסגולה מהכרעה אל הכלל הוא ההמסר על דבר כבוד השם יתעלה על האופן ההוא אשר עשה דוד כי אשר כן יעשה הוא הפועל בעבור הטוב האמתי בהרחקת הענינים המדומים כלם עד כי מאס החיים הזמניים וישם נפשו בכפו לבלתי סבול חרפת הנפש ופחיתותה. וזה לשון החכם בז' מהד' מהמדות *בסגולות איש חיל וכו', ר"ל כי החוקר אמר שבשם איש חיל לא יקרא האיש אשר יכניס נפשו בסכנה על לא דבר או בעת השגת דבר מה פחות הערך, [ויהי להפך כי איש כזה שוגה ופתי, חוטא לה' וחומס נפשו יקרא, אחרי כי ישליך חייו מתת אלהים היקרה הזאת מנגד, למען השיג תכלית נקלה ופחותת הערך, ומחובות השלם הוא ג"כ בהפך לשמור חייו בכל מאמצי כחו ולמנוע כפי יכלתו כל מעשה ופעולה אשר תוכל לקצר ימיו בלא עתו כמאה"כ לפי דחז"ל "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם [ע"כ נראה ג"כ כי לא לבד האנשים מהמון העם המתאוים לתענוגי הגוף עלי ארץ יבקשו אורך ימים ושנות חיים, כי אם גם הצדיקים והשלימים חיים ישאלו מאת הי"ת כמו שאמר דוד הע"ה "לא אמות כי אחיה" וכו', גם התורה הקדוש' הבטיח' שכר אריכות ימים לשומרי מצותיה, בכיבוד האבות (שמות כ'), שלוח הקן (דברים כ״ב:ז׳) ומצות מזוזה (שם י"א) אשר מכל זה נודע כי החיים מתנת אלהים טובה מאוד המה לאדם, וחכם אשכנזי אחד אמר כי הנה מעלת ויקרת החיים תסובב מארבע בחינות,]
הא' בעבור רוב החכמ' אשר נוכל ללמוד משך ימי חיינו עלי ארץ, כי אם גם רבה החכמה אשר תשים מסוה על פניה באופן שאין ביכולת האנושית לחקור אותה וללמדה, בכל זאת רבו הלימודים היקרי' אשר יוכל איש ללמדם אף בעודנו לבוש במעט' האדמ', המסבבים לו גם עונג ואושר רוחני אחרי בואו בהיכל אל-מות.
הב' בעבור רוב הפעולות הטובות אשר יוכל האדם לפעול עלי תבל כל עוד התהלכו בארץ החיים האלה, כי כמעט אין יום מימי חייו, אשר לא ימצא בו יד ומקום לשחר הטוב והתושיה בארץ כי פעם ימצא איש עני ומסכן אשר יוכל להחזיק בימינו, ופעם איש סכל אשר ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, פעם יראה איש בער אשר יורהו לכת ישרה בעצתו הנכונ', ופעם איש תועה מדרך השכל, אשר ינחנו בדרך אמת,
הג' בעבור רוב השמחות הנקיות מכל עון אשר ישמח איש, ותענוגי נפש אשר יתענג עלי ארץ משך ימי חיי הבלו בחברת ילידי ביתו בניו כשתילי זתים ואשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו, בסוד וקהל מריעיו אנשי בריתו ואחוזת מרעהו ואוהביו הנאמנים, וכהנה רבות.
הד' יען כי החיים הארציים האלה הן הם ימי ההכנ' והזימון לחיים הנצחיים, ולפי פעולותינו עלי ארץ הטובים הם אם רעים, כן ישולם שכרנו בעולם הנצחיי, ואם ימי חלדנו אלה יכולים להיות אמצעיים להשגת העונג הנצחיי והרוחני, מדוע לא יהיו יקרים, נאהבים ונעימים לנו מאוד?.]] כי אם האיש אשר רק למען השיג תכלית יקרה ונשגבה מאוד (הנרצית בעיני אלהים ואנשים) ד"מ ללחום נגד אויב עמו וארץ מולדתו, או להציל עשוק מיד עושקו על לא חמס בכפו, ישלך נפשו מנגד, הוא יקרא בשם "איש חיל" כי בפעולתו זאת יראה לנו, כי איננו חושב זה להכרחי שיחיה על כל פנים. וכי טוב לו מותו מחייו אשר בהם יראה ברעה אשר ימצא את עמו ומולדתו, או כבלע רשע צדיק ממנו, והרב ז"ל מוסיף על דבריו אלה, ואומר כי איש כזה אשר יחרף נפשו למות לכבוד ה', או בעד עמו ודתו, אינו בוחר באמת מות מחיים, כי אם מחליף רק חייו הארציים החולפים, בחיי עד האמיתיים, והוא בכלל אותם שנאמר עליהם "שאם ימות יחיה" (עיין ביאורי במדבר י"ד ע"ב) ועפ"י הדברים האלה הנאמרים פה ובתוכן השער הולך הרב ז"ל ומבאר הפרש' כלה (עיין בפנים הספר), בסגולות האיש חיל אמר וזה אינו נכנס בסכנות ולא אוהב הסכנות להתכבד מעט. אמנם נכנס בסכנות בעבור דברים גדולים וכשיכנס בסכנות לא יחמול על חייו כי יראה כי אינו מחוייב לחיות על כל פנים. ראה דבריו טובים ונכוחים אלא שאנחנו צריכין להוסיף ביאור ולומר שזה שיראה שאינו חומל על חייו בזה הענין הנה באמת לא יעשה זאת לראותו שאינו מחויב לחיות על כל פנים אדרבא זה האיש החפץ החיים על דרך האמת והוא הקונה במעט מחיי שעה חיים אמתיים שאין להם סוף והחי יתן אל לבו שהוא בכלל מה שנאמר עליהם שאם ימות יחיה (ילקוט פ' בראשית) והרי הוא זריז ונשכר וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה כשהם ראויים לכך וכמו שהשיב החכם אל קיסר על נס דניאל חנניה וחבריהם אמנם כשלא יתחזקו בזה סר כחם ונפלו לפני אויביהם והנפש עם הבשר יחדיו יכליון. וכבר הישיר האל ית' אל הנביא על זה במה שאמר אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך בלי פחד ומורך לבב (ירמיהו א׳:י״ז) ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר אל תחת מפניהם לומר פן אמות על זה כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם. אמנם כשתזהר בזה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך וגו' (שם). יורה כי בהיות כניסתו אל הדברים על זה האופן כבר יהיה תשלום הענינים וגמר ענינם על ידיו יתעלה אשר הוא הדבק אליו בלי ספק. ובהגדת (ברכות כ'.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא דקמאי מתרחיש להו ניסא ואנן לא מתרחיש לן ניסא וכי תימא משום תנויי כלהו תנויי דשני דרב יהודה בנזיקין הוה ואנן מתנינין כלהו שתא סדרי וכי מטי רב יהודה במסכת עוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה (טהרות פ"ב) ואמר לה זתים שכבשי בטרפיהן טהורין (עוקצים פ"ב) אמר הויה דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא (עיין תענית כ"ד.) ואלו רב יהודה כי הוה משליף חד מסאניה הוה אתי מיטרא ואנן אלו מענינן ואזלינן וצוחינן ומצעריני נפשן וליכא דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם ואנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא כותית דקא לבשה כרבלתא בשוקה סבר דבת ישראל היא קם קרעא לסוף אגלאי מילתא דכותית הוית שמו בד' מאות זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר מתון מתון ד' מאה זוזי שוייא אמרו כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה. והנה מכל זה יתבאר יפה מעשה עון השטים אשר אנחנו בביאורו כי בנפול עליו בתחלה יקשה בו קצת ספקות. האחד אם הם חטאו כלם כמו שנראה מהכתובים המיחסים החטא אל כלל העם אמר ויחל העם (במדבר כ״ה:ג׳). ותקראן לעם. ויאכל העם. ועל הכל ויצמד ישראל בבעל פעור ויחר אף ה' בישראל למה ישוב אפו במיתת המוקעים כמו שאמר והוקע אותם לה' נגד השמש וגו' (שם) ואם לא חטאו רק קצתם למה נאמר ויצמד ישראל וגו' ויחר אף ה' בישראל. והב' במה שנאמר וירא פנחס וגו' ויקח רמח בידו וגו'. מה ראה פנחס שלא ראה אותו משה ולמה עשה מה שלא נצטווה עליו ולמה לא נצטווה עליו אם היה ראוי שיעשה אותו. והג' מה טעם אומרו אשר קנא לאלהיו אחר שלא הקנאה לבד נמצאת שם כי אם גמר המעשה וכבר נודע אשר תקן רש"י ז"ל בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתו וגו'. כמו שנודע מפירושיו. הד' באומרו ויכפר על בני ישראל כי מאי כפרה שייכא במה שדקר את החוטא הנה הוא מיתתו כפרתו וכל ישראל עדין נשארים בחטאתם החוטא אחד יהרג ועל כל העדה יכפר. אלא שהענין הוא כאשר אמרנו כי לדבקות אישי האומה הזאת לשלמות הצורה הכוללת המשלמת מהותם יתחייב שבחטא קצתם יאמר שחטאו כלם כמ"ש על האיש שחלתה ידו או רגלו שהוא חולה או הלבוש שנשרף כשנשרף אחד מכנפיו וכן בהמית החטאים יעשה כמי שנחתך האבר החולה או הלקוי בצרעת וישאר הגוף ברי מהחולי וכן כאשר בזמן חטאם יתעורר אחד מהם על ענין גדול אלהי אשר אפילו השלמים לא נמצאו אצלו הנה באמת תגבר יד זכותו ותכריע את חטאם עד שכבר יאמר שהעם ההוא היו זכאים להיות החלק ההוא זכאי באותו השיעור כמו שהיה הענין בפנחס. ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו והכוונה שיצא משטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פילאות ונפלאות ממנו וביארו טעם זה כמה שאמר בקשו מלאכי השרת לדוחפו וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא מן הדין להיות הפועל ההוא קרוב מאד מההפסד יותר מאל השכר לפי שכבר נתבאר בגמרא (סנהדרין פ"ב.) שאע"פ שאמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אם בא לב"ד אין מורין לו כן כי גם לפי צור' הדין הוא מסתכן מאד שאם פירש הבועל והרגו הקנאי הקנאי נהרג על ידו בב"ד ואם הרג הבועל לקנאי אין לו דמים שהרי הוא רודף ונתן להציל עצמו בנפשו של רודף. ולזה נתן הדין לב"ד של מעלה כי מי ערב אל לבו לבא לכל אלו הספקות מלבד הסכנה אשר תעמוד עליו מאוהביו וקרוביו של בועל וכן אמר התם (שם פ"א:) בעי רב כהנא מרב אם לא פגעו בו קנאין מה יעשו בו אנשייה רב לגמריה אקריוה בחלמיה לרב כהנא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם (מלאכי ב׳:י״א) אתא א"ל הכי אקרון אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע"א שנאמר בגדתם בי וגו' (ירמיהו ג׳:ח׳) ותועבה זו משכב זכור שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא (ויקרא י״ח:כ״ב). כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב זו זונה שנאמר לא תהיה קדשה וגו'. ובעל בת אל נכר. זה הבא על העכ"ום וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב (מלאכי ב׳:י״ב) אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. הרי שזה המתחתן בע"א ובועל את בתו עקר עונשו בידי שמים ולא יורו ב"ד לו לעשותו (ב) ולזה מה שלא צוה משה לשום אדם לעשות כי זה לא נמסר זולתי ביד מי שימסר מצד עצמו כאשר אמרנו (ב) והנה הוא ע"ה לא עשה בידו לפי שהוא היה ב"ד הגדול בישראל ולא נמסר זה לב"ד של מטה כנזכר וגם אין דרך המלכים ראשי ישראל הנביאים להרוג בידים ואין דעת עליונה נוחה בכך. ולדעתי על ענין כדומה לזה באת התוכחת האלהית לאליהו ז"ל על שלא נהג כמנהג רבו ע"ה וזה הוא כשהרג בידו את כל נביאי הבעל שנאמר ויורידום אליהו אל נחל קישון וישחטם שם (מלכים א י״ח:מ׳). הנה ספר שם הכתוב שברח מפני איזבל ונצטער שם הרבה בדרך עד ששאל את נפשו למות כי היה רעב וצמא במדבר ומלאך ה' דבר בו פעמים שיקום ויאכל מעוגות רצפים וישתה מצפחת המים כי רב ממנו הדרך והדריכו ללכת בכח האכילה ההיא דרך ארבעים יום הר האלהים חורבה (שם י"ט) ושם נראה אליו כבוד ה' בענין נפלא ושם צוהו לשוב לדרכו מדברה דמשק למשוח חזאל ויהוא ואלישע. ובאמת יש שם שאלה חזקה והלא יכול היה להראה אליו בענין יותר נפלא שם בהיותו בארץ קדושה ולצוותו על הענין ההוא מבלי שיטריח עליו כל זה השיעור אלא שנראה שהיתה הכוונה להוכיחו על המעשה ההוא כי ודאי לא היה נאות לאיש כהן ונביא אשר כמוהו. ולזה הטריחו ארבעים יום עד הגיעו למקום בית מדרשו של רבו ע"ה שעליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות ל״ג:כ״ב) והיא המערה אשר בהר האלהים כלומר ראה וזכור אם עשה משה רבך מעשה בידים כאשר בא מעשה לידו במקום הזה או קרוב אליו. ולזה כשנשאל שם מה לך פה אליהו ואמר קנא קנאתי וגו'. צוה שיצא אל ההר ויעמד לפני ה' כי שם יושלם לו הלמוד ההוא ושם נאמר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' (שם י"ט) וכל זה הוא סימן לקושי הענין ההוא בעיניו יתעלה אמנם בא לו הלמוד באומרו לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' כלומר שאינו מסכים בכל מה שיעלה על הרוח לעשות ולא במה שיעשה ברעש ובחרדת המהירות. וגם לא באש רתיחת הכעס והקפדנות. אמנם אחרי כל זה בא קול דממה דקה לומר כי אשר יבחר ה' הוא המעשה אשר יעשה בנחת וביישוב הדעת על דבר אמת וענוה צדק ובפרשת נזיר דברנו מזה הענין. ולזה אחר שהושאל שם שנית מה לך פה אליהו וחזר והשיב קנא קנאתי לה' צבאות וגו'. אמר לו שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתך והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (שם) הישירו שאין תוכן הענין בקנאות ההם שיהרוג הפרנס הנביא בידו על זה האופן אבל שיצוה לעשות ע"י אחרים כי הנה הרבה שלוחים למקום שנמסר בידם לעשות וזה אם ע"י מלחמה שיפלו ביד מלך ארם וע"ד המשפט שימיתם יהוא כמו שעשה כאשר מלא בית הבעל מהנביאים והכהנים פה לפה וצוה לשוחטם והנשארים בהם ימותו ע"י אלישע בדרך התוכחה וההתראה לא בידים כמו שכן ראוי לפרנס כמוהו ולא באופן אחר. ואולם מה שאמרו ז"ל במדרשות פרשה זו ומפני שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר וכו' (במ"ר פ' כ') יראה שהיתה כוונתם שהיה לו להורות להרוג אותו בב"ד ואפי' שלא כדין כי זה נתן לעשותו לפי צורך השעה ולפי שהוא ע"ה לא היה רגיל לעשות דבר רק במלאכות ה' כמו שכתבנו במי מריבה לא עשה ונחשב לו לעצלה לדקדק עמו על דרך שאמר וסביביו נשערה מאד (תהילים נ׳:ג׳). וזהו שאמרו שם מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ'.) שאם היה חייב לעשות כן מן הדין הרי היה חטאו כעבות העגלה. וענין העלם קבורתו במקומו נדבר ב"ה: מכל מקום עלה בידינו למה לא נמסר ליעשות הדין הזה ע"י משה רבן של נביאים. ואולם נמסר הדין לאיש אשר גברה עליו רוח אלהי ולבשתו תלבושת קנאת ה' להמסר מעצמו ולבלתי העריך חיי גופו לכלום מבלי שישאל עליו לרב או לב"ד וזה עצמו מה שאמר (סנהדרין פ"ב:) שבקשו מלאכי השרת לדוחפו שאפי' המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלוים אותו והממונים על כל מעשיו הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות ואף כי נאמר מאן מלאכי השרת רבנן (נדרים כ':) כמו שאמר התם ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת יצדק הדבר מאד שהזקנים והסנהדרין אם ישאל מפיהם ימנעוהו מעשות כי על הרוב אומרים לו אין אנו מצוין עליך לעשות אם תרצה מעצמך עשה אבל הוי ידוע שאם יפגע הוא בך אין לו דמים ואם תמיתהו אחר שפירש דמו בראשך כנזכר. אמנם נתקרב פנחס אל המעשה מצד הערה עליונה אלהית שעליה אמר שאמר הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה ירצה שכבר היה ההתעוררת הזה רוח באנוש מנחלת אבותיו כי לוי לא שמע לעצה אנושית ג"כ במעשה דינה אבל מסרו עצמן על טהרת זרעם וקדושתם כמו שנתבאר שם וגם כבר נמשך מהמעשה הזה שהיה משיב חמה בגודל זכותו כמו שהשיב אהרן חמת השם בקטרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר ע"ז) וכן בכאן תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל והוא תכלית שמירת התנאי שזכרו אותו חז"ל קמאי דמסרי נפשיהו מתרחיש להו ניסא (ברכות כ'.) ולפיכך זכה שנעשו לו כל הנסים אשר זכרום חז"ל במדרשות (במ"ר פ' כ'). א' דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. ב' סתם פיהם שלא יצווחו. ג' כיון את הרומח כנגד הקובה. ד' האריך הברזל כדי שניהם. הה' נתן כח בזרוע להגביהם. ו' נתן כח בעץ וכו'. הז' לא נשמט מן הזין. הח' הפכן המלאך בראש הרומח וכו'. הט' לא הטיפו דם שלא יטמא. הי' שמר רוחותיהם שלא ימותו ויטמא. הי"א הגבהת המשקוף. הי"ב שלא פגעו בו בני שבטו. הנה שהורו שלא נמנעו מעשות לשלמות הענין ההוא דבר מהדברים ההכרחיים או מהנאותיים אל המעשה כמו שחוייב שיעשה לכל איש שיתחיל במעשה על שיעור מהשלימות אשר הוא התחיל בזה. והוא מה שנאמר תחת אשר קנא לאלהיו (ג) כי הנה לא עשה בזה רק התחלת הקנאה לבד כי האל יתעלה גמר על ידו בשאר המעשים כלם והוא אמרו בקנאו את קנאתי כי הוא והדומים לו לא עשו רק ההמסר לבד ומשמייא אתרחיש ניסא כמו שאמר היו השבטים מבזים אותו (סנהדרין פ"ב:) כלומר שעשה שלא כהוגן ושלא בעצת ב"ד כנזכר בא הכתוב וייחסו פנחס והוא ענין היחס שזכרנו ולא עוד אלא שאמר בוא והקדים לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום על דרך כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) ועל זה אמרו חז"ל (במ"ר פ' כ"א) חביב הוא השלום שנתנו השם לפנחס בשכרו שנא' וכו'. כי הוא באמת ברית השלום המכוון לכל מעשה בראשית משעת הבריא' לאנשים השלמים ההמה השומרים צלמם ודמותם שהוא הטבע האמתי והחכם. אשר ייחדתי לביאורו השער הט"ו אשר זכרנו בכל מקום וכמו שיבא עוד זכרון שלום זה של פנחס וזולתו בפרשת דברים בעזרת האל. ויסבול שיהיה זה בכלל דבריהם ז"ל (סנהדרין פ"ב:) באומרו ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה ע"י תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא אבל מדינא אתיא לן ולכל כיוצא בו והן הנה הפלילות שעשה עם קונו כלומר שבא עמו בפלילים וזכה בדינו. והנה הגדיל לעשות עמו שני עניינים גדולים האחד מה שקנא לאלהיו הראוי לקנאת לאיש השלם (ד) והשני מה שזיכה את הכל בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר שהיה בתוכם איש שלם כזה שהכריע את כלם לזכות. ושניהם תמצא מבוארים כי תבא על שכרו לפניך באומרו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ומטעם זה נתמנה על מלחמת מדין כי ע"י קנאת ה' יעשה זאת והוא העתיד להשתלח לסוף הקנאות כלם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וגו' (מלאכי ג׳:כ״ד) כדאיתא בילמדנו (תנחומא פ' זו) הנני נותן לו את בריתי שלום שעדין הוא קיים וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳) וגזרו על הדבר כמו שיראה שהקדים הנביא מלאכי חותם הנביאים אותותיו וסימניו קודם שיחתום בו כאשר אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לי מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא כי אשר כן נחת ונכנע לפני אלהיו על מוסרו נפשו על עבודתו הכל נחתים מפניו ואמר תורת אמת היתה בפיהו במה שהורה הלכה למעשה ואמר כך למדתי ממשה אחי אבי אבא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) והוא בכלל ומפני שמי נחת הוא כי במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות י"ט:) וכ"ש במקום שאין מורין כן כמו שאמרנו. ולזה אמר ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי כי במה שדן משפט ישר עשה שלום בין ישראל למקום ויכפר עליהם כי שפתי כהן וגו'. הנה פתח בלוי שנאמר למעלה סמוך מהענין להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. ואח"כ אמר כי שפתי כהן ולא סר משם עד שסיים במלאך שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). וזה יאמת מאד מה שארז"ל כי פנחס הוא אליהו (ילקוט פ' פנחם) כי הוא היה לוי בראשונה שכבר נולד קודם שנמשחו אלעזר ואיתמר וכמ"ש לא נתכהן פנחם עד שהרגו לזמרי (זבחים ק"א:) אמנם כשהרגו כבר נתנה לי ברית כהונת עולם ולז"א כי שפתי כהן וגו'. ולפי מה שהיה בסוף שליקח השמים ועומד נצחי כאחד מצבא המרום שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כי כמוהו כמלאך ה' שלוח מאתו ית' לכל חסידיו ועבדיו הזוכים לראות פניו בחלום או הקיץ כמוזכר בכמה מקומות בתלמוד. ועליו אמר הכתוב הנה שולח מלאכי וגו' ובתכלית הביאור אמר בסוף הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגומר (מלאכי ג׳:כ״ג). והנה א"כ כבר נתבאר מה משפט האיש אשר קנא לאלהיי ואפשר כי באומרו והיתה לו ולזרעו אחריי ברית כהונת עולם כוון אל הקנאה הזאת שזכר בקנאו את קנאתי ירצה שתהי' הקנאה הזאת לו ברית כהונת עולם הוא אשר יקנא בימי אחאב כמו שקנא עכשיו יהוא אשר עתיד לקנאת בסוף הקנאות כלם שנאמר קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה (זכריה א׳:י״ד). ולפי שזה היה ענין נסתם ומכוסה ביניהם לא אמר לכן אמור לו או אמור להם רק לכן אמור שירצה אמור בכלל אמירות שבתורה וכתוב זאת זכרון בספר למען יעמוד ימים רבים כי צדקתו עומדת לעד ובריתי נאמנת לו: הנה שנתבאר מזה הספור הנכבד מה שהנחנוהו ראשונה מהיחס אשר לזאת האומה השלמה עם תורת ה' תמימה להיות כל אחד משניהם כאיש אחד מקובץ ומחובר מחלקים אשר מציאותם יחד ישימוהו שלם בלי תוספת וחסרון עד כי לזה יאמר כי בחטא קצתם יקרא הגוי כלו חוטא וזכות הקצת ישיבהו שלם בהכרעתו כמו שאמרנו וכמו שיתבאר עוד בביאור ועתה ראה איך ייחד משה אדוננו אלה שני הענינים הנזכרים וביאר יחסם דמיונם יחד מזה הספור על האופן עצמו אשר אמרנו בתחלת משנה תורה כשדבר בשבח התורה האלהית וכללות מצותיה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים וגו'. לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו וגו' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' (דברים ד'). ירצה אע"פ שאמרתי שמע אל החקים והמשפטים שמשמע שהם ענינים ודברים מחולקים מצד רבוי מספרם הנה אינו כן כי על דרך האמת כלם דבר אחד הוא בלתי מקבל התוספת והגרעון כמשפט הדבר השלם. ולכן לא תוסיפו על הדבר כסבורין שאין אתם מחסרין אות' בתוספת ההוא כלום ולא תגרעו ממנו לחשוב שלא נפסד רק הגרעון ההוא שאין הדבר כן אבלהתוספת והחסרון יפסידו צורת תמימותה לגמרי כמו שנפסלה צורת תמימות הכהן המקריב להיות חרום או שרוע. ולהמתיק להם הדבר כדי שלא יהי' זר בעיניהם מפני חלוף מיני המצות ורבויים הנראה למראית העין המשיל להם מן הענין השני והוא אחדות העם או האומה שאמרנו ומזה הספיר עצמו. יאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי שם נאמר ויחל העם לזנות כו' (במדבר כ״ה:ג׳) ותקראן לעם וגו' ויצמד ישראל וגו'. ויחר אף ה' בישראל וגו'. וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. והנה אם השמיד את כל אשר הלכו וכבר נאמר שהלכו כלם אם כן השמיד את כלם. והנה עם כל זה ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ראה זה זר ונפלא שאין הפה יכולה לאומרו שכלם חטאו וכלם היו דבקים בה' וכלם היו נשמרים וכלם חיים אלא שזה היה מצד דבקות הכללות ושלמותו כמשפט האיש עם חלקיו כנזכר שבהחלות אבר אחד ממנו יחלה כלו ובהברות האבר יבריא כלו ועל זה הענין יהיו הכלל חוטא והכלל זכאי והכלל נענש והכלל ניצול ונשאר כמו שיהי' הענין בתורה שבעבור על מצוה ממנה נאמר וגם עברו את בריתי (יהושע ז׳:י״א) כמו שבשמירת חלק ממנה כאשר יהיה מהענינים הגדולים המכריעים בהמסר הנפש וזולתו כאשר אמרנו יאמר שתשמור התור' כלה והוא ענין נכון מאד: ומעתה נבא אל השלמת הביאור בהתר קצת ספקות אחרות שיתבארו לפי דרכנו אשר דברו בהם המפרשים. וישב ישראל בשטים וגו'. הנה הכתוב הורה בזה דרך חטאים ואופן בואם מן הקל אל החמור וממנו אל היותר חמור אמר כי מישיבת ישראל בשיטים אצל העם הזונה נמשך כי החל העם לזנות אל בנות מואב שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים או קנאין פוגעין בו כמו שנתבאר וממנה ותקראן לעם לזבחי אלהיהם (עיין מנחת שי פ' בלק) במ"ם שהוא כנוי לזכרים. ירצה שאלו הנשים התחילו עמהם במה שקראו אותם לזבוח לה' אלהיהם של ישראל כי יאמרו להם שאותה עבודה הנה מבקשות ואחר שהתחילו להשמע אליהן לזה נמשך מה שנאמר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן כי כשאכלו ושתו עמהן נהפכה הכוונה הראשונ' *שנתחלפה מם בנון, ר"ל כי המם של לאלוהיהם שהוא כינוי הקרן לזכרים ומוסב על ישראל, נתחלפה בנון של לאלוהיהן שהוא כינוי לנקיבות ומוסב על בנות מואב, ורומז הכ' בזה שתחלה אמרו להם בנות מואב שגם הן מבקשות לזבוח עמם לה' אלהיהם, ורק אחר האכילה והשתיה הטו את לבם לזנות אחרי בעל פעור ולהשתחות לאלוהיהן,. ונתחלפה המ"ם לנו"ן ואע"פ שההשתחוואה היא גופה של עבודה מ"מ עדין יש לומר שהיו עובדים מאהבת נשים והעובד ע"א מאהבה או מיראה הוא פטור כי אינו עובד ממש כדאית' בע"א (נד.) עד שיעבדנה בזדון לכוונות עבודה ממש. לזה נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור לומר שכבר הגיעו לשנצמדו לבעל פעור צמיד פתיל ככל העובדים אותו לשמו. והנכון שנצמדו ע"א ועריות יחד והנה באו לפי דרכן על הדרך שכוונו חז"ל (ע"ז ל"ו:) בהרחקתן כשאמרו גזרו על פתן משום יינן על יינן משום בנוחיהן ועל בנותיהן משום ד"א ועל ד"א משום ד"א ומזה חויב שחרה אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו' אם כתרגומו צורת הכוונה חסרה מן הספר. אמנם פשט הכתוב יורה על מה שאמרנו ראשונה כי אחר שלכל העם בשגגה הגה כלם חייבים. ולזה הפליג לומר קח את כל ראשי העם וגו'. שדן אותם כמשפט עיר הנדחת שיתיז את ראשי כל העם ויוקיעום לפני ה' נגד השמש ושבזה ישוב חרון ה' מהם. ראה נפלאות ממאמרו שאמר שימית את כלם ושיכפר על כלם ואיך יהיה זה אלא כי בעבור שבחטא קצתם יחשב כאלו חטאו כלם הנה בהמית החטאים יחשב גם הוא כאלו הרג את כלם ובהשאר הזכאין ישארו כלם והוא עצמו מה שאמר לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה עם זה שב חרון אף ה' מעליהם ובאמת אף ה' לא נאמר אלא חרון אף ה' מלמד שעדין נשאר האף לבדו והיא אשר השיב אותה פנחס דכתיב השיב את חמתי וגו'. ויתכן שלא הרגו איש כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובמעשה פנחס שנתמצע בנתים נתכפר הכל כמו שאמרנו כי כמו שיקרא גוי חוטא אם איש א' יחטא כן יקרא צדיק תמים בהמצא בקרבם איש עושה פלילה כמו שכתוב שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה וגו' (ירמיהו ה׳:א׳). יראה שבעבור האיש ההוא השלם ישפוט אותם משפט צדיקים וכן בכאן ויכפר על בני ישראל כמו שיבא ולשון הכתוב מוכיח באומרו והנה איש ישראל בא ויקרב את אחיו את המדינית כלומר משה היה מצוה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'. והנה איש ישראל בא וגו'. וירא פנחס וגו'. ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל וגו'. והמה בוכים פתח אהל מועד יאמר כי משה ואהרן וכל העדה היו בוכים שם כי ראו כי יצא הקצף מלפני ה' ובעודם שם היה מעשה זמרי לספות חרון אף ה'. ולזה נתעורר פנחס בקנאה ההיא העצומה ורז"ל למדו מכאן מה שאמרנו ראשונה קרוב אליו אמרו לו זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בתיתרו מי התירה לך נעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה וגו' אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו. וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה אמר ליה משה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) ויקם מתוך העדה נושאין היו בדבר אם חייב מיתה ואם לאו עמד מתוכן ונתנדב והוא ממה שאמרנו בפירוש אמרם בקשו מלאכי השרת לדוחפו (שם) שהיו רואין שלא להתיר איש לעשות אלא אם יתעורר מעצמו לטעמים שנזכרו וקם פנחס ונתנדב וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה וגו' מכאן למדנו דין הקנאי שצריך לפגוע בהן בעודן נזקקין במעשה הזנות שאם פירש אינו רשאי כמו שאמרנו ותעצר המגפה מעל ישראל שמעשה זה הכריע את כלם. אמנם היו המתים בחרון אף ה' כ"ד אלף כי לא חטא נקל הוא ע"א וזנות יחד כמו שאמרנו:
הא' בעבור רוב החכמ' אשר נוכל ללמוד משך ימי חיינו עלי ארץ, כי אם גם רבה החכמה אשר תשים מסוה על פניה באופן שאין ביכולת האנושית לחקור אותה וללמדה, בכל זאת רבו הלימודים היקרי' אשר יוכל איש ללמדם אף בעודנו לבוש במעט' האדמ', המסבבים לו גם עונג ואושר רוחני אחרי בואו בהיכל אל-מות.
הב' בעבור רוב הפעולות הטובות אשר יוכל האדם לפעול עלי תבל כל עוד התהלכו בארץ החיים האלה, כי כמעט אין יום מימי חייו, אשר לא ימצא בו יד ומקום לשחר הטוב והתושיה בארץ כי פעם ימצא איש עני ומסכן אשר יוכל להחזיק בימינו, ופעם איש סכל אשר ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו, פעם יראה איש בער אשר יורהו לכת ישרה בעצתו הנכונ', ופעם איש תועה מדרך השכל, אשר ינחנו בדרך אמת,
הג' בעבור רוב השמחות הנקיות מכל עון אשר ישמח איש, ותענוגי נפש אשר יתענג עלי ארץ משך ימי חיי הבלו בחברת ילידי ביתו בניו כשתילי זתים ואשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו, בסוד וקהל מריעיו אנשי בריתו ואחוזת מרעהו ואוהביו הנאמנים, וכהנה רבות.
הד' יען כי החיים הארציים האלה הן הם ימי ההכנ' והזימון לחיים הנצחיים, ולפי פעולותינו עלי ארץ הטובים הם אם רעים, כן ישולם שכרנו בעולם הנצחיי, ואם ימי חלדנו אלה יכולים להיות אמצעיים להשגת העונג הנצחיי והרוחני, מדוע לא יהיו יקרים, נאהבים ונעימים לנו מאוד?.]] כי אם האיש אשר רק למען השיג תכלית יקרה ונשגבה מאוד (הנרצית בעיני אלהים ואנשים) ד"מ ללחום נגד אויב עמו וארץ מולדתו, או להציל עשוק מיד עושקו על לא חמס בכפו, ישלך נפשו מנגד, הוא יקרא בשם "איש חיל" כי בפעולתו זאת יראה לנו, כי איננו חושב זה להכרחי שיחיה על כל פנים. וכי טוב לו מותו מחייו אשר בהם יראה ברעה אשר ימצא את עמו ומולדתו, או כבלע רשע צדיק ממנו, והרב ז"ל מוסיף על דבריו אלה, ואומר כי איש כזה אשר יחרף נפשו למות לכבוד ה', או בעד עמו ודתו, אינו בוחר באמת מות מחיים, כי אם מחליף רק חייו הארציים החולפים, בחיי עד האמיתיים, והוא בכלל אותם שנאמר עליהם "שאם ימות יחיה" (עיין ביאורי במדבר י"ד ע"ב) ועפ"י הדברים האלה הנאמרים פה ובתוכן השער הולך הרב ז"ל ומבאר הפרש' כלה (עיין בפנים הספר), בסגולות האיש חיל אמר וזה אינו נכנס בסכנות ולא אוהב הסכנות להתכבד מעט. אמנם נכנס בסכנות בעבור דברים גדולים וכשיכנס בסכנות לא יחמול על חייו כי יראה כי אינו מחוייב לחיות על כל פנים. ראה דבריו טובים ונכוחים אלא שאנחנו צריכין להוסיף ביאור ולומר שזה שיראה שאינו חומל על חייו בזה הענין הנה באמת לא יעשה זאת לראותו שאינו מחויב לחיות על כל פנים אדרבא זה האיש החפץ החיים על דרך האמת והוא הקונה במעט מחיי שעה חיים אמתיים שאין להם סוף והחי יתן אל לבו שהוא בכלל מה שנאמר עליהם שאם ימות יחיה (ילקוט פ' בראשית) והרי הוא זריז ונשכר וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה כשהם ראויים לכך וכמו שהשיב החכם אל קיסר על נס דניאל חנניה וחבריהם אמנם כשלא יתחזקו בזה סר כחם ונפלו לפני אויביהם והנפש עם הבשר יחדיו יכליון. וכבר הישיר האל ית' אל הנביא על זה במה שאמר אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך בלי פחד ומורך לבב (ירמיהו א׳:י״ז) ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר אל תחת מפניהם לומר פן אמות על זה כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם. אמנם כשתזהר בזה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך וגו' (שם). יורה כי בהיות כניסתו אל הדברים על זה האופן כבר יהיה תשלום הענינים וגמר ענינם על ידיו יתעלה אשר הוא הדבק אליו בלי ספק. ובהגדת (ברכות כ'.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא דקמאי מתרחיש להו ניסא ואנן לא מתרחיש לן ניסא וכי תימא משום תנויי כלהו תנויי דשני דרב יהודה בנזיקין הוה ואנן מתנינין כלהו שתא סדרי וכי מטי רב יהודה במסכת עוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה (טהרות פ"ב) ואמר לה זתים שכבשי בטרפיהן טהורין (עוקצים פ"ב) אמר הויה דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא (עיין תענית כ"ד.) ואלו רב יהודה כי הוה משליף חד מסאניה הוה אתי מיטרא ואנן אלו מענינן ואזלינן וצוחינן ומצעריני נפשן וליכא דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם ואנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא כותית דקא לבשה כרבלתא בשוקה סבר דבת ישראל היא קם קרעא לסוף אגלאי מילתא דכותית הוית שמו בד' מאות זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר מתון מתון ד' מאה זוזי שוייא אמרו כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה. והנה מכל זה יתבאר יפה מעשה עון השטים אשר אנחנו בביאורו כי בנפול עליו בתחלה יקשה בו קצת ספקות. האחד אם הם חטאו כלם כמו שנראה מהכתובים המיחסים החטא אל כלל העם אמר ויחל העם (במדבר כ״ה:ג׳). ותקראן לעם. ויאכל העם. ועל הכל ויצמד ישראל בבעל פעור ויחר אף ה' בישראל למה ישוב אפו במיתת המוקעים כמו שאמר והוקע אותם לה' נגד השמש וגו' (שם) ואם לא חטאו רק קצתם למה נאמר ויצמד ישראל וגו' ויחר אף ה' בישראל. והב' במה שנאמר וירא פנחס וגו' ויקח רמח בידו וגו'. מה ראה פנחס שלא ראה אותו משה ולמה עשה מה שלא נצטווה עליו ולמה לא נצטווה עליו אם היה ראוי שיעשה אותו. והג' מה טעם אומרו אשר קנא לאלהיו אחר שלא הקנאה לבד נמצאת שם כי אם גמר המעשה וכבר נודע אשר תקן רש"י ז"ל בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתו וגו'. כמו שנודע מפירושיו. הד' באומרו ויכפר על בני ישראל כי מאי כפרה שייכא במה שדקר את החוטא הנה הוא מיתתו כפרתו וכל ישראל עדין נשארים בחטאתם החוטא אחד יהרג ועל כל העדה יכפר. אלא שהענין הוא כאשר אמרנו כי לדבקות אישי האומה הזאת לשלמות הצורה הכוללת המשלמת מהותם יתחייב שבחטא קצתם יאמר שחטאו כלם כמ"ש על האיש שחלתה ידו או רגלו שהוא חולה או הלבוש שנשרף כשנשרף אחד מכנפיו וכן בהמית החטאים יעשה כמי שנחתך האבר החולה או הלקוי בצרעת וישאר הגוף ברי מהחולי וכן כאשר בזמן חטאם יתעורר אחד מהם על ענין גדול אלהי אשר אפילו השלמים לא נמצאו אצלו הנה באמת תגבר יד זכותו ותכריע את חטאם עד שכבר יאמר שהעם ההוא היו זכאים להיות החלק ההוא זכאי באותו השיעור כמו שהיה הענין בפנחס. ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו והכוונה שיצא משטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פילאות ונפלאות ממנו וביארו טעם זה כמה שאמר בקשו מלאכי השרת לדוחפו וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא מן הדין להיות הפועל ההוא קרוב מאד מההפסד יותר מאל השכר לפי שכבר נתבאר בגמרא (סנהדרין פ"ב.) שאע"פ שאמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אם בא לב"ד אין מורין לו כן כי גם לפי צור' הדין הוא מסתכן מאד שאם פירש הבועל והרגו הקנאי הקנאי נהרג על ידו בב"ד ואם הרג הבועל לקנאי אין לו דמים שהרי הוא רודף ונתן להציל עצמו בנפשו של רודף. ולזה נתן הדין לב"ד של מעלה כי מי ערב אל לבו לבא לכל אלו הספקות מלבד הסכנה אשר תעמוד עליו מאוהביו וקרוביו של בועל וכן אמר התם (שם פ"א:) בעי רב כהנא מרב אם לא פגעו בו קנאין מה יעשו בו אנשייה רב לגמריה אקריוה בחלמיה לרב כהנא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם (מלאכי ב׳:י״א) אתא א"ל הכי אקרון אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע"א שנאמר בגדתם בי וגו' (ירמיהו ג׳:ח׳) ותועבה זו משכב זכור שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא (ויקרא י״ח:כ״ב). כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב זו זונה שנאמר לא תהיה קדשה וגו'. ובעל בת אל נכר. זה הבא על העכ"ום וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב (מלאכי ב׳:י״ב) אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. הרי שזה המתחתן בע"א ובועל את בתו עקר עונשו בידי שמים ולא יורו ב"ד לו לעשותו (ב) ולזה מה שלא צוה משה לשום אדם לעשות כי זה לא נמסר זולתי ביד מי שימסר מצד עצמו כאשר אמרנו (ב) והנה הוא ע"ה לא עשה בידו לפי שהוא היה ב"ד הגדול בישראל ולא נמסר זה לב"ד של מטה כנזכר וגם אין דרך המלכים ראשי ישראל הנביאים להרוג בידים ואין דעת עליונה נוחה בכך. ולדעתי על ענין כדומה לזה באת התוכחת האלהית לאליהו ז"ל על שלא נהג כמנהג רבו ע"ה וזה הוא כשהרג בידו את כל נביאי הבעל שנאמר ויורידום אליהו אל נחל קישון וישחטם שם (מלכים א י״ח:מ׳). הנה ספר שם הכתוב שברח מפני איזבל ונצטער שם הרבה בדרך עד ששאל את נפשו למות כי היה רעב וצמא במדבר ומלאך ה' דבר בו פעמים שיקום ויאכל מעוגות רצפים וישתה מצפחת המים כי רב ממנו הדרך והדריכו ללכת בכח האכילה ההיא דרך ארבעים יום הר האלהים חורבה (שם י"ט) ושם נראה אליו כבוד ה' בענין נפלא ושם צוהו לשוב לדרכו מדברה דמשק למשוח חזאל ויהוא ואלישע. ובאמת יש שם שאלה חזקה והלא יכול היה להראה אליו בענין יותר נפלא שם בהיותו בארץ קדושה ולצוותו על הענין ההוא מבלי שיטריח עליו כל זה השיעור אלא שנראה שהיתה הכוונה להוכיחו על המעשה ההוא כי ודאי לא היה נאות לאיש כהן ונביא אשר כמוהו. ולזה הטריחו ארבעים יום עד הגיעו למקום בית מדרשו של רבו ע"ה שעליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות ל״ג:כ״ב) והיא המערה אשר בהר האלהים כלומר ראה וזכור אם עשה משה רבך מעשה בידים כאשר בא מעשה לידו במקום הזה או קרוב אליו. ולזה כשנשאל שם מה לך פה אליהו ואמר קנא קנאתי וגו'. צוה שיצא אל ההר ויעמד לפני ה' כי שם יושלם לו הלמוד ההוא ושם נאמר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' (שם י"ט) וכל זה הוא סימן לקושי הענין ההוא בעיניו יתעלה אמנם בא לו הלמוד באומרו לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' כלומר שאינו מסכים בכל מה שיעלה על הרוח לעשות ולא במה שיעשה ברעש ובחרדת המהירות. וגם לא באש רתיחת הכעס והקפדנות. אמנם אחרי כל זה בא קול דממה דקה לומר כי אשר יבחר ה' הוא המעשה אשר יעשה בנחת וביישוב הדעת על דבר אמת וענוה צדק ובפרשת נזיר דברנו מזה הענין. ולזה אחר שהושאל שם שנית מה לך פה אליהו וחזר והשיב קנא קנאתי לה' צבאות וגו'. אמר לו שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתך והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (שם) הישירו שאין תוכן הענין בקנאות ההם שיהרוג הפרנס הנביא בידו על זה האופן אבל שיצוה לעשות ע"י אחרים כי הנה הרבה שלוחים למקום שנמסר בידם לעשות וזה אם ע"י מלחמה שיפלו ביד מלך ארם וע"ד המשפט שימיתם יהוא כמו שעשה כאשר מלא בית הבעל מהנביאים והכהנים פה לפה וצוה לשוחטם והנשארים בהם ימותו ע"י אלישע בדרך התוכחה וההתראה לא בידים כמו שכן ראוי לפרנס כמוהו ולא באופן אחר. ואולם מה שאמרו ז"ל במדרשות פרשה זו ומפני שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר וכו' (במ"ר פ' כ') יראה שהיתה כוונתם שהיה לו להורות להרוג אותו בב"ד ואפי' שלא כדין כי זה נתן לעשותו לפי צורך השעה ולפי שהוא ע"ה לא היה רגיל לעשות דבר רק במלאכות ה' כמו שכתבנו במי מריבה לא עשה ונחשב לו לעצלה לדקדק עמו על דרך שאמר וסביביו נשערה מאד (תהילים נ׳:ג׳). וזהו שאמרו שם מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ'.) שאם היה חייב לעשות כן מן הדין הרי היה חטאו כעבות העגלה. וענין העלם קבורתו במקומו נדבר ב"ה: מכל מקום עלה בידינו למה לא נמסר ליעשות הדין הזה ע"י משה רבן של נביאים. ואולם נמסר הדין לאיש אשר גברה עליו רוח אלהי ולבשתו תלבושת קנאת ה' להמסר מעצמו ולבלתי העריך חיי גופו לכלום מבלי שישאל עליו לרב או לב"ד וזה עצמו מה שאמר (סנהדרין פ"ב:) שבקשו מלאכי השרת לדוחפו שאפי' המחשבות הנכונות האנושיות אשר הם המלאכים המלוים אותו והממונים על כל מעשיו הם יעכבו על ידו בטענות מספיקות ואף כי נאמר מאן מלאכי השרת רבנן (נדרים כ':) כמו שאמר התם ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת יצדק הדבר מאד שהזקנים והסנהדרין אם ישאל מפיהם ימנעוהו מעשות כי על הרוב אומרים לו אין אנו מצוין עליך לעשות אם תרצה מעצמך עשה אבל הוי ידוע שאם יפגע הוא בך אין לו דמים ואם תמיתהו אחר שפירש דמו בראשך כנזכר. אמנם נתקרב פנחס אל המעשה מצד הערה עליונה אלהית שעליה אמר שאמר הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה ירצה שכבר היה ההתעוררת הזה רוח באנוש מנחלת אבותיו כי לוי לא שמע לעצה אנושית ג"כ במעשה דינה אבל מסרו עצמן על טהרת זרעם וקדושתם כמו שנתבאר שם וגם כבר נמשך מהמעשה הזה שהיה משיב חמה בגודל זכותו כמו שהשיב אהרן חמת השם בקטרת שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר ע"ז) וכן בכאן תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל והוא תכלית שמירת התנאי שזכרו אותו חז"ל קמאי דמסרי נפשיהו מתרחיש להו ניסא (ברכות כ'.) ולפיכך זכה שנעשו לו כל הנסים אשר זכרום חז"ל במדרשות (במ"ר פ' כ'). א' דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. ב' סתם פיהם שלא יצווחו. ג' כיון את הרומח כנגד הקובה. ד' האריך הברזל כדי שניהם. הה' נתן כח בזרוע להגביהם. ו' נתן כח בעץ וכו'. הז' לא נשמט מן הזין. הח' הפכן המלאך בראש הרומח וכו'. הט' לא הטיפו דם שלא יטמא. הי' שמר רוחותיהם שלא ימותו ויטמא. הי"א הגבהת המשקוף. הי"ב שלא פגעו בו בני שבטו. הנה שהורו שלא נמנעו מעשות לשלמות הענין ההוא דבר מהדברים ההכרחיים או מהנאותיים אל המעשה כמו שחוייב שיעשה לכל איש שיתחיל במעשה על שיעור מהשלימות אשר הוא התחיל בזה. והוא מה שנאמר תחת אשר קנא לאלהיו (ג) כי הנה לא עשה בזה רק התחלת הקנאה לבד כי האל יתעלה גמר על ידו בשאר המעשים כלם והוא אמרו בקנאו את קנאתי כי הוא והדומים לו לא עשו רק ההמסר לבד ומשמייא אתרחיש ניסא כמו שאמר היו השבטים מבזים אותו (סנהדרין פ"ב:) כלומר שעשה שלא כהוגן ושלא בעצת ב"ד כנזכר בא הכתוב וייחסו פנחס והוא ענין היחס שזכרנו ולא עוד אלא שאמר בוא והקדים לו שלום שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום על דרך כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) ועל זה אמרו חז"ל (במ"ר פ' כ"א) חביב הוא השלום שנתנו השם לפנחס בשכרו שנא' וכו'. כי הוא באמת ברית השלום המכוון לכל מעשה בראשית משעת הבריא' לאנשים השלמים ההמה השומרים צלמם ודמותם שהוא הטבע האמתי והחכם. אשר ייחדתי לביאורו השער הט"ו אשר זכרנו בכל מקום וכמו שיבא עוד זכרון שלום זה של פנחס וזולתו בפרשת דברים בעזרת האל. ויסבול שיהיה זה בכלל דבריהם ז"ל (סנהדרין פ"ב:) באומרו ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל כי על דרך האמת לא יבאו הענינים האלה ע"י תפלה וחנינה בעניינים הנסיים דבעו צלותא אבל מדינא אתיא לן ולכל כיוצא בו והן הנה הפלילות שעשה עם קונו כלומר שבא עמו בפלילים וזכה בדינו. והנה הגדיל לעשות עמו שני עניינים גדולים האחד מה שקנא לאלהיו הראוי לקנאת לאיש השלם (ד) והשני מה שזיכה את הכל בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר שהיה בתוכם איש שלם כזה שהכריע את כלם לזכות. ושניהם תמצא מבוארים כי תבא על שכרו לפניך באומרו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ומטעם זה נתמנה על מלחמת מדין כי ע"י קנאת ה' יעשה זאת והוא העתיד להשתלח לסוף הקנאות כלם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וגו' (מלאכי ג׳:כ״ד) כדאיתא בילמדנו (תנחומא פ' זו) הנני נותן לו את בריתי שלום שעדין הוא קיים וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳) וגזרו על הדבר כמו שיראה שהקדים הנביא מלאכי חותם הנביאים אותותיו וסימניו קודם שיחתום בו כאשר אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לי מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא כי אשר כן נחת ונכנע לפני אלהיו על מוסרו נפשו על עבודתו הכל נחתים מפניו ואמר תורת אמת היתה בפיהו במה שהורה הלכה למעשה ואמר כך למדתי ממשה אחי אבי אבא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) והוא בכלל ומפני שמי נחת הוא כי במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות י"ט:) וכ"ש במקום שאין מורין כן כמו שאמרנו. ולזה אמר ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי כי במה שדן משפט ישר עשה שלום בין ישראל למקום ויכפר עליהם כי שפתי כהן וגו'. הנה פתח בלוי שנאמר למעלה סמוך מהענין להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. ואח"כ אמר כי שפתי כהן ולא סר משם עד שסיים במלאך שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). וזה יאמת מאד מה שארז"ל כי פנחס הוא אליהו (ילקוט פ' פנחם) כי הוא היה לוי בראשונה שכבר נולד קודם שנמשחו אלעזר ואיתמר וכמ"ש לא נתכהן פנחם עד שהרגו לזמרי (זבחים ק"א:) אמנם כשהרגו כבר נתנה לי ברית כהונת עולם ולז"א כי שפתי כהן וגו'. ולפי מה שהיה בסוף שליקח השמים ועומד נצחי כאחד מצבא המרום שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כי כמוהו כמלאך ה' שלוח מאתו ית' לכל חסידיו ועבדיו הזוכים לראות פניו בחלום או הקיץ כמוזכר בכמה מקומות בתלמוד. ועליו אמר הכתוב הנה שולח מלאכי וגו' ובתכלית הביאור אמר בסוף הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגומר (מלאכי ג׳:כ״ג). והנה א"כ כבר נתבאר מה משפט האיש אשר קנא לאלהיי ואפשר כי באומרו והיתה לו ולזרעו אחריי ברית כהונת עולם כוון אל הקנאה הזאת שזכר בקנאו את קנאתי ירצה שתהי' הקנאה הזאת לו ברית כהונת עולם הוא אשר יקנא בימי אחאב כמו שקנא עכשיו יהוא אשר עתיד לקנאת בסוף הקנאות כלם שנאמר קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה (זכריה א׳:י״ד). ולפי שזה היה ענין נסתם ומכוסה ביניהם לא אמר לכן אמור לו או אמור להם רק לכן אמור שירצה אמור בכלל אמירות שבתורה וכתוב זאת זכרון בספר למען יעמוד ימים רבים כי צדקתו עומדת לעד ובריתי נאמנת לו: הנה שנתבאר מזה הספור הנכבד מה שהנחנוהו ראשונה מהיחס אשר לזאת האומה השלמה עם תורת ה' תמימה להיות כל אחד משניהם כאיש אחד מקובץ ומחובר מחלקים אשר מציאותם יחד ישימוהו שלם בלי תוספת וחסרון עד כי לזה יאמר כי בחטא קצתם יקרא הגוי כלו חוטא וזכות הקצת ישיבהו שלם בהכרעתו כמו שאמרנו וכמו שיתבאר עוד בביאור ועתה ראה איך ייחד משה אדוננו אלה שני הענינים הנזכרים וביאר יחסם דמיונם יחד מזה הספור על האופן עצמו אשר אמרנו בתחלת משנה תורה כשדבר בשבח התורה האלהית וכללות מצותיה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים וגו'. לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו וגו' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' (דברים ד'). ירצה אע"פ שאמרתי שמע אל החקים והמשפטים שמשמע שהם ענינים ודברים מחולקים מצד רבוי מספרם הנה אינו כן כי על דרך האמת כלם דבר אחד הוא בלתי מקבל התוספת והגרעון כמשפט הדבר השלם. ולכן לא תוסיפו על הדבר כסבורין שאין אתם מחסרין אות' בתוספת ההוא כלום ולא תגרעו ממנו לחשוב שלא נפסד רק הגרעון ההוא שאין הדבר כן אבלהתוספת והחסרון יפסידו צורת תמימותה לגמרי כמו שנפסלה צורת תמימות הכהן המקריב להיות חרום או שרוע. ולהמתיק להם הדבר כדי שלא יהי' זר בעיניהם מפני חלוף מיני המצות ורבויים הנראה למראית העין המשיל להם מן הענין השני והוא אחדות העם או האומה שאמרנו ומזה הספיר עצמו. יאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי שם נאמר ויחל העם לזנות כו' (במדבר כ״ה:ג׳) ותקראן לעם וגו' ויצמד ישראל וגו'. ויחר אף ה' בישראל וגו'. וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. והנה אם השמיד את כל אשר הלכו וכבר נאמר שהלכו כלם אם כן השמיד את כלם. והנה עם כל זה ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ראה זה זר ונפלא שאין הפה יכולה לאומרו שכלם חטאו וכלם היו דבקים בה' וכלם היו נשמרים וכלם חיים אלא שזה היה מצד דבקות הכללות ושלמותו כמשפט האיש עם חלקיו כנזכר שבהחלות אבר אחד ממנו יחלה כלו ובהברות האבר יבריא כלו ועל זה הענין יהיו הכלל חוטא והכלל זכאי והכלל נענש והכלל ניצול ונשאר כמו שיהי' הענין בתורה שבעבור על מצוה ממנה נאמר וגם עברו את בריתי (יהושע ז׳:י״א) כמו שבשמירת חלק ממנה כאשר יהיה מהענינים הגדולים המכריעים בהמסר הנפש וזולתו כאשר אמרנו יאמר שתשמור התור' כלה והוא ענין נכון מאד: ומעתה נבא אל השלמת הביאור בהתר קצת ספקות אחרות שיתבארו לפי דרכנו אשר דברו בהם המפרשים. וישב ישראל בשטים וגו'. הנה הכתוב הורה בזה דרך חטאים ואופן בואם מן הקל אל החמור וממנו אל היותר חמור אמר כי מישיבת ישראל בשיטים אצל העם הזונה נמשך כי החל העם לזנות אל בנות מואב שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים או קנאין פוגעין בו כמו שנתבאר וממנה ותקראן לעם לזבחי אלהיהם (עיין מנחת שי פ' בלק) במ"ם שהוא כנוי לזכרים. ירצה שאלו הנשים התחילו עמהם במה שקראו אותם לזבוח לה' אלהיהם של ישראל כי יאמרו להם שאותה עבודה הנה מבקשות ואחר שהתחילו להשמע אליהן לזה נמשך מה שנאמר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן כי כשאכלו ושתו עמהן נהפכה הכוונה הראשונ' *שנתחלפה מם בנון, ר"ל כי המם של לאלוהיהם שהוא כינוי הקרן לזכרים ומוסב על ישראל, נתחלפה בנון של לאלוהיהן שהוא כינוי לנקיבות ומוסב על בנות מואב, ורומז הכ' בזה שתחלה אמרו להם בנות מואב שגם הן מבקשות לזבוח עמם לה' אלהיהם, ורק אחר האכילה והשתיה הטו את לבם לזנות אחרי בעל פעור ולהשתחות לאלוהיהן,. ונתחלפה המ"ם לנו"ן ואע"פ שההשתחוואה היא גופה של עבודה מ"מ עדין יש לומר שהיו עובדים מאהבת נשים והעובד ע"א מאהבה או מיראה הוא פטור כי אינו עובד ממש כדאית' בע"א (נד.) עד שיעבדנה בזדון לכוונות עבודה ממש. לזה נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור לומר שכבר הגיעו לשנצמדו לבעל פעור צמיד פתיל ככל העובדים אותו לשמו. והנכון שנצמדו ע"א ועריות יחד והנה באו לפי דרכן על הדרך שכוונו חז"ל (ע"ז ל"ו:) בהרחקתן כשאמרו גזרו על פתן משום יינן על יינן משום בנוחיהן ועל בנותיהן משום ד"א ועל ד"א משום ד"א ומזה חויב שחרה אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו' אם כתרגומו צורת הכוונה חסרה מן הספר. אמנם פשט הכתוב יורה על מה שאמרנו ראשונה כי אחר שלכל העם בשגגה הגה כלם חייבים. ולזה הפליג לומר קח את כל ראשי העם וגו'. שדן אותם כמשפט עיר הנדחת שיתיז את ראשי כל העם ויוקיעום לפני ה' נגד השמש ושבזה ישוב חרון ה' מהם. ראה נפלאות ממאמרו שאמר שימית את כלם ושיכפר על כלם ואיך יהיה זה אלא כי בעבור שבחטא קצתם יחשב כאלו חטאו כלם הנה בהמית החטאים יחשב גם הוא כאלו הרג את כלם ובהשאר הזכאין ישארו כלם והוא עצמו מה שאמר לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה עם זה שב חרון אף ה' מעליהם ובאמת אף ה' לא נאמר אלא חרון אף ה' מלמד שעדין נשאר האף לבדו והיא אשר השיב אותה פנחס דכתיב השיב את חמתי וגו'. ויתכן שלא הרגו איש כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובמעשה פנחס שנתמצע בנתים נתכפר הכל כמו שאמרנו כי כמו שיקרא גוי חוטא אם איש א' יחטא כן יקרא צדיק תמים בהמצא בקרבם איש עושה פלילה כמו שכתוב שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה וגו' (ירמיהו ה׳:א׳). יראה שבעבור האיש ההוא השלם ישפוט אותם משפט צדיקים וכן בכאן ויכפר על בני ישראל כמו שיבא ולשון הכתוב מוכיח באומרו והנה איש ישראל בא ויקרב את אחיו את המדינית כלומר משה היה מצוה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'. והנה איש ישראל בא וגו'. וירא פנחס וגו'. ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל וגו'. והמה בוכים פתח אהל מועד יאמר כי משה ואהרן וכל העדה היו בוכים שם כי ראו כי יצא הקצף מלפני ה' ובעודם שם היה מעשה זמרי לספות חרון אף ה'. ולזה נתעורר פנחס בקנאה ההיא העצומה ורז"ל למדו מכאן מה שאמרנו ראשונה קרוב אליו אמרו לו זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בתיתרו מי התירה לך נעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה וגו' אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו. וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה אמר ליה משה כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"ב.) ויקם מתוך העדה נושאין היו בדבר אם חייב מיתה ואם לאו עמד מתוכן ונתנדב והוא ממה שאמרנו בפירוש אמרם בקשו מלאכי השרת לדוחפו (שם) שהיו רואין שלא להתיר איש לעשות אלא אם יתעורר מעצמו לטעמים שנזכרו וקם פנחס ונתנדב וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה וגו' מכאן למדנו דין הקנאי שצריך לפגוע בהן בעודן נזקקין במעשה הזנות שאם פירש אינו רשאי כמו שאמרנו ותעצר המגפה מעל ישראל שמעשה זה הכריע את כלם. אמנם היו המתים בחרון אף ה' כ"ד אלף כי לא חטא נקל הוא ע"א וזנות יחד כמו שאמרנו:
עקידת יצחק
ואתחנן אל יי' בעת ההיא לאמר אדני אתה החילות להראות את עבדך את גדלך וגו'. (א) יאמר שכיון שראה שלא עמדה להם זכות שתעשנה כל המלחמות הארץ על ידו כאלה היום והוא דבר שעתידין לקבל עליו נזק והפסד גדול כנזכר לא מנע עצמו מהפיל חחנוניו לפניו יתעלה בעבורם בעת ההיא ולומר אדני אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו'. (ב) וזה באלו המלחמות שעשינו שהיו ענינים נפלאים בלי ספק לפי גדולת המלכים ההם וחזקם העצום וכמו שהעיד המשורר על זה באומרו למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען (תהילים קל״ו:י״ט-כ׳). יראה שהיו שקולים כנגד כלם. ובאומרו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה וגומר. יראה שכיון למה שעמקו מחשבותיו להקשות את רוחו של סיחון ולאמץ את לבבו כאשר כתבנו , (ג) ולזה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן. וטעם השאלה לראותה ולכבשה כענין לכו ראו את הארץ את יריחו (יהושע ב׳:א׳) כמו שראה את הארץ הזאת אשר לקח כי ירא מאד פן תהיה מיתתו להם לפוקה ולמכשול לענין כבישותה ונאמר ההר הטוב הזה והלבנון כלומר אשר נתפארת במאמר הנבואה עליו תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת י"י וגו'. (שמות ט״ו:י״ז) ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר יי' אלי וגו'. פירש להם כי חטאם גרם שלא נשמע תחנתו כי הם לא זכו לשתכבש הארץ לפניו כנזכר ולפי זה נתחייב שיסבול הוא למענם קצת הקצף והעברה במה שלא נתן לו רשות לעבור כי מתוך שלא זכו הם שהוא יעשה מלחמתם נמנעה ממנו ההעברה לשם. ולהפיס דעתי ולהשלים עמי אמר רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה וגו' ירצה אתה אמרת אעברה ואראה וגו' כאלו בקשת לצאת מגזרת וכל מנאצי לא יראוה כן משפטיך את' חרצת אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ענין שיתפשט ממך לזולתך רצוני שתהיה הראי' לענין הכבישה (ד) אמנם במה שיאות לך עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה וגו'. והענין שלא מנע ממנו אלא הכניסה הגשמית אשר היא צורך העם אבל שכבר הגיע אליו מראייתו זאת השלמת האחרון שהיה בחוקו להשיג בהכנסו לשם וכמו שפירשו ז"ל (ספרי פ' הברכה) על ויראהו יי' את כל הארץ (דברים ל״ד:א׳) אמנם על ענין הכבישה עמד בגזירתו הראשונה ואמר וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם מזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה והטעם חזקהו ואמצהו וזרז אותו מזה אשר אתה ירא מפניו שכבר עלה במחשבה שהוא יעבור והוא ינחיל ואין זולתו ואם לא יעלה בידו כהוגן מה אעשה וחטאם גרם ואין לשנות. ויש בכל זה כי מאמר שנאמר לו בנקרת הצור נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה יי' כי נורא וגו' (שמות ל״ד:י׳) שזה יראה שירמוז אל מעשה הגדול משמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י׳:י״ב) ומהורדת אבני אלגביש על כל המלכים ההם הרי הוא מתקיים בשיעשה עם יהושע תלמידו ומשרתו כי בהעשות על ידו יראו העם כלו כי הוא ית' עושה עמו. וכבר כתבנו זה על ענין הנסים שער י"ג. והנה לפי שכבר היה להם זה הספור למורך לבב ושבר רוח לאמר הלא אתה הוא רוענו אביר הרועים ומי כמוך בחכמים ובנביאים עבד יי' נאמן ביתו והן לא שמע אליך יום אשר עמדת לפניו להתפלל בעדנו על זאת ואיך נעמוד אנחנו ומי יעמוד בעדנו בכל קראנו בעתות צרותנו. והנה מעתה נתיאש מהרחמים. (ה) לזה המציע להם בכאן עון פעור ומה שנעשה בו ללמוד מתוכו למוד נפלא לחזק את רוחם ולהאמיץ את לבבם ביי' אלהיהם ולהראות להם כי לא כאשר יראו בתחלת הענין אבל שזכות הרבים עדיף וצדקתם עומדת לעד במקום שלא תעמוד זכות היחיד ואפילו היותר שלם שאפשר כי זה יתחייב בטבע הרבים מצד מה שהם רבים בהכרח ולזה הניח הענין ההוא ראשונ' לפניהם ונשב בגיא מול בית פעור. והנה אחר שהזכירו הפליג בתוקף ראיתו (ה) אמר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יי' אלהיכם נותן לכם לא תוסיפו וגו'. ירצה הנה ישראל חזק ואמץ בשמירת חקי ומשפטי התורה האלהית הזאת אשר אנכי מלמד אתכם לעשות כי באמת בהם תחיו ובאחם וירשתם את הארץ אשר יי' נותן לכם אך שלא תוסיפו ולא תגרעו מהם וגומר כי ודאי הם חקים ומצות טובים ושלמים בנ' מיני השלמות אשר נתבאר בהם מעשה בראשית בכלל כמו שכתבנו הענין יפה במקומות אחרים ועל הכתובים האלו בתחלת השער הראשון. ואם תאמרו מה ענין זה לכוונתנו (ה) הנה עיניכם הרואות את אשר עשה יי' בבעל פעור אשר זכרתי כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו יי' אלהיך מקרבך ושם נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כ״ה:ג׳) שנרא' שכלכם חטאתם הנה אם כן כלכם נתחייבתם בהשמד כמו שנאמר ויחר אף יי' בישראל (שם) ועם כל זה ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום ראו עתה סגולת העם במה שהם רבים שחטאו כלם ונשמדו כלם ונשארו כלם והוא פליאה כבר כתבנו ענינו במקומו שער פ"ג אמנם אם חטא יחיד אפי' היותר שלם שאפשר הוא אחד בעונו ימות ואיננו עוד (ו) והוא מה שסיים בסוף באומרו ויי' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה אשר יי' אלהיך נותן לך נחלה ראה זה זר ונפלא שאף ע"פ שהיה הכעס בשבילכם כי הנה אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת אלא שהמציע בין תחלת דבריו וסופן פרשת ראה למדתי אתכם היום לסיים שבח התורה אשר התחיל באומרו ועתה ישראל שמע אל החקים וגומר לומר כי בה עשו את החיל הזה ולא בזולתה *והתקשרות אלה וכו' תוכן דעתו לבאר התקשרות הענינים השונים הבאים בפרשתנו שנראה מהם בהשקפה ראשונה שאין יחס הצטרפות וקשור ביניהם כלל ע"כ יאמר כי אחרי שספר להם מרע"ה שהי"ת לא רצה לשמוע תחנתו, לתת לו הרשיום לבוא אל הארץ, היה ירא פן ימס גם לבבם וייראו לנפשם, פן יחר גם בהם אף ה', ולא יביאם אל הארץ ע"כ אמר להם כי יחזקו ויאמצו את רוחם ולא ייראו ולא יחתו מזאת כי זכות רבים שלהם תעמוד להם תמיד. כמו שעמדה להם בעון פעור שהשמיד הי"ת רק את כל איש אשר הלך אחריו, ועל הדבקים בו חשה עינו לחמול עליהם. ולא האבידם בעון אחיהם המורדים והפושעים בו, אפס זאת ישימו תמיד אל לבם כי רק דבקותם בה' ושמרם את מצותיו מסבבים להם אהבת הי"ת הזאת להשאירם תמיד על פני הארץ כעס גדול ונבחר מאוד אשר הוא סגולה מכל העמים, וע"כ חובה גדולה מאוד היא עליהם לשמור תמיד דברי החקים והמשפטים אשר צום ולבלתי סור מדרכי הי"ת, כי רק עי"ז ישמרו גם נפשותם ויתמיד קיום האומה בכללה עד סוף כל הדורות, מה שא"כ אם יעזבו דרכיו, וחקיו לא ישמרו עוד, כי נדמו בזה לאיש הנאהב לחותנו רק בעבור היותו בעל בתו. שבאשר תמות אשתו זאת יפרד גם קשר האהבה הזה אשר ביניהם, כן גם רק כל עת ישמרו ישראל את התורה המקשרת אותם עם הי"ת תשאר להם אהבתו למנה, אפס כאשר יחדלו משמור מצותיו ינתקו מותרי אהבתו להם ומוסדות אחותו ית' תמוטינה ושאחז"ל הרי בתי מסורה לכם" וכו". והתקשרות אלה העניינים והסתבכותם הוא מה שיעלים הכוונה הנכונה זאת מעיני המעיינים ואחר שבארנו עד סוף הדבר והמשכו נחזור לכוונת באומרו ראה למדתי אתכם חקים ירצה ממה שראיתם שאף על פי שחטאתם בבעל פעור הנה היום כלכם חיים ודבקים ביי' אלהיכם תראו ותכירו כמה אתם צריכין ליזהר באלו החקים והמשפטים אשר למדתי אתכם כאשר צוני יי' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה ושמרתם אותם כהוגן כמו שזכרנו פירושו בשער פ"ו כי על האופן ההוא היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו. והנה בטחון גדול למה שיראתם שלא ישמע אליכם כאשר לא שמע ממני בהתחנני אליו כי ודאי היה הגוי הגדול הזה מפורסם בין שאר העמים בהיותו קרוב לאלהינו ואין זולתו וכמו שאמר לבני ישראל עם קרובו (תהילים קמ״ח:י״ד) וזה יהיה מטעם כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת וגו'. כי המצא ביניכם מציאות אלו החקים ומשפטים צדיקים ימציא ביניכם ובין אלהיכם ענין אהבה וקורבא וכמו שאמרו חז"ל (ש"ר פ' ל"ג) הרי בתי מסורה בידכם והנה יהי' הקירוב קיים כל זמן שהכלה קיימת אמנם אם תמות הכלה הרי הוא קירוב שנתרחק (ה) והוא מה שסמך רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעת' לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחורב באמור יי' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי וגו'. וידבר יי' אליכם וגו'. ויגד לכם את בריתו וגו'. ואותי צוה יי' בעת ההיא וגו'. ונשמרתם מאד וגו'. יאמר שכל המצות אשר צוה אותם לעשות בארץ אשר הם עוברים שם כנזכר כלם הם בחברת המעמד הנורא ההוא אשר ראו בעיניהם כי שם שמעו עשרת הדברים ושם ובעת ההיא צוה אותי ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה והכלל כי הקורבא המיוחדת אליהם היא תלוי' בענין הזה לבד. ולזה ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר יי' אליכם בחורב מתוך האש כדי שתהרהרו אחריה לשם אלהות ועבודה כמו שעשיתם בעון פעור שזכרנו והוא אומרו פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה תבנית כל בהמה וגומר. *ואחשוב וכו' הנה ידוע שהוברי השמים החוזים בכוכבים אמרו כי קצת כוכבים המחוברים יחד יש להם צורה ידועה הדומה לבע"ח או לשאר הדברים וכלים ידועים עלי ארץ, ועל פיה קראו להם שמות מיוחדים כמו שקראו לקצת מי"ב המזלות בשם "עלה שור אריה וגדי" בעבור דמיונם לבהמות וחיות אלה. ולקצתם בשם "סרטן ועקרב" בעבור דמיונם לשרצים זוחלי עפר אלה ולקצתם בשם "מאזנים קשת דלי" בעבור שתדמה צורתם לכלים אלה, ולקצתם בשם "בתולה או תאומים," ולאחד בשם "דגים" בעבור שכל אחד ואחד מהם ידמה בתבניתו לאחד מאלה, וכן נתנו שמות שאר בע"ח לשאר הכוכבים, כמו שקראו לצורה אחת בשם "הכלב הקטן" ולאחרת בשם "הכלב הגדול" ושתי צורות כוכבים אחרות קראו בשם "הדוב הקטן והגדול" וכוכב אחד קראו בשם "נשר" וכוכב אחד בשם "תנין" ולחיבור שבעה כוכבים יחד [יען כי מדי החלו להראות בימי האביב למעלה מהאופק החלו היונים לרדת הים באניות, וכאשר נשתרו מעיניהם בימי החורף חדלו מעשות זאת. (ואפשר כי עליהם רומז הרב ז"ל באמרו שצורת קצת הככבים דומה לספינה) ומושבם הוא סמוך למזל שור וטלה הקרובים לאמצע הרקיע, ונקראים בלה"ק גם בשם "כימה" (איוב ט' ול"ח) ועיין מזה ברכות דף נ"ח ע"ב. ור"ה דף י"א ע"ב וברש"י שם] הנקרא בלשון הכ' (איוב ל״ח:ל״ב) לדעת קצת המפרשים בשם עיש על בניה קראו בשם "תרנגולת" בעבור דמיונם לתרנגולת הדוגרת בניה בצלה, וכוכב אחד קראו בשם בלה"ק כסיל ואמרו שיש לו כעין אזור ושלשה חרבות, וכוכב אחד קראו בשם "אוריגיא" . בעבור דמיונו למנהיג עגלה. כמו שקראו לכוכב אחר "באאטעס" ר"ל מנהיג השורים, וכדומה עוד משאר צורות שהזכיר הרב ז"ל גם את כוכבי לכת ציירו הקדמונים בצורות ידועות השונות זו מזו. והעמים הקדמונים אשר לא ידעו את ה' וחשבו כי העולם מונהג רק על ידי השפעת הכוכבים האלה, עשו להם צורות בהמה חיה ועוף ודגים, או שאר דברים הדומים לכוכבים אלה, ועבדו אותם והשתחוו להם, וזאת היתה מקור כל עבודת הגילולים בימי קדם, כמו שעבדו במצרים לשור אחד ידוע להם אשר יקראו בשם ולשאר בהמות וחייתו ארץ, גם לדברים דוממים וכל זה נקרא בל"א בשם וע"כ למען השריש האמונה האמיתית בקרב כל ישראל. כי רק הי"ת מנהיג את העולם כלו, ומידו לבד יושפעו הטוב והרע לבני אדם, אם גם לא יסכימם עמם צורות הכוכבים השונים האלה, ולמען הרחיקם מעבודת הגילולים ומכל התועבות אשר ראו במצרים. הזהירם פה הכ' לבלתי עשות כאלה באמרו "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וכו' תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה" וכו'. ואחשוב שרמז להם הנה אל כל מיני הצורות והתמונות אשר הניחום הוברי שמים בככבים ובמזלות וכסילהם אמרו שיש שם תמונת מאזנים או קשת או צורת עיר או נהר או ספינה וכיוצא ואמר תבנית זכר או נקבה כמו שאומרים על המזלות שהם מחציתם זכר וחציים נקבה וכן כל כוכבי לכת מקצתם זכרים ומקצתם נקבות וכן אומרים שיש שם צורת אשה שיש לה בעל ושאין לה בעל וצורות איש מצויין וגבור לוחם וכדומה. תבנית כל בהמה אשר בארץ כמו צורות טלה שור אריה וגדי וזולתם וכן יאמר הכלב הגדול הכלב הקטון. תבנית כל עוף כנף כמו הנשרים הידועים אצלם קראום הנשר הנופל הנשר המעופף וגם צורת תרנגולת וזולת זה. ואמר אשר תעוף בשמים כמו שאמר כנשר יעוף בשמים (משלי כ״ג:ה׳) מנשרי שמים (איכה ד׳:י״ט). תבנית כל רומש באדמה כמו סרטן ועקרב והתנינים הידועים לבעלי הצורות. תבנית כל דגה אשר במים כמו מזל דגים ולייתן נחש בריח. והוא שפירש אחרי כן ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים אשר תחת כל השמים ואתכם לקח יי' וגומר. ירצה שלא תטעה בצלמי התבניות האלו מצד מה שמניחי' אותם ההוברים במלאכתן וגם שתשא עיניך השמימה ותראה הסכמת המציאות בקצת מה שאומרים לך מאותם הצורות ותמונתם השמר לך משתחשוב שיש בהם שום ממשות של אלהות ונדחת והשתחוית להם חלילה לך כי הם אינם רק כלים ומשרתים אשר חלק יי' אלהיך להנהגת כל העמים אשר עניינם להיות תחת כל השמים ומערכותיהם ואין להם שום ממשלה מעל השמים. אמנם אתכם לקח יי' לעצמו והוא יתעל' הנבדל מכל אלו התמונות תכלית ההבדל והריחוק הוא אשר לקח אתכם להנהגתו העליונה אשר כל ענינה על פי התורה והחקים והמשפטים האלה אשר על ידם יהי' אלהים קרובים אליכם בכל קראכם אליו בין שיסכימו הצורות ההנה או שלא יסכימו. וכמו שאמר רצון יראיו יעשה וגומר (תלים קמ"ה) והנה למדתי אתכם כמה אתם צריכים להשמר במצות התורה האלהית ועל הכל מחטא עבודת אלילים כדי שתעמוד לכם זאת הקורבה ומזה תלמדו כמה חטאתם בעון פעור שזכרנו ראשונ' מקל וחומר מהצורות השמימיות כי ודאי נתחייבתם כליה ולא כן עשה כי אתם הרבים כמו שאמרנו וה' התאנף בי על דבריכם וישב וגומר כמו שביארנוהו כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר וגומר ואתם עוברים וירשתם וגומר (ו) ומלת מת משמש לשנים *כלומר ואתם מתים וכו' ר"ל גם אתם נתחייבתם מיתה וכליה בעון פעור, בכל זאת בעבור כי אתם הרבים חסה עין הי"ת עליכם וזש"א הרב ז"ל "כי זה הוא מסגולת הרבים", ר"ל שזכותם הקדום להם תגן יותר עליהם (מאשר תגן זכות היחיד עליו) לבלתי כלותם ולבלתי השמידם מעל הארץ. כלומר ואתם מתים ועוברים כי זה היא מסגלת הרבים כאשר הונח. מ"מ השמרו לכם פן תשכחו את ברית יי' אלהיכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך יי' אלהיך כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא. ירצה מה שחטאתם בבעל פעור לא היה מתוך ששכחתם את ברית אלהיכם אלא שבאתם אליו בתחלה לסבת זנות בנות מואב והיחה עבודתכם מאהבתן אמנם אם תשכחו את ברית אלהיכם ותעזבו אותו ותלכו אחרי אלהים אחרים לא יעמוד לכם זכותכם על האופן שעמד בעון פעור כי יי' אלהיך אל קנא ולא יחמול ביום נקם וחמתו אש אוכלה הוא ותוקד עד שאול תחתית רמז להם מה שהיה בסוף. והנה עכ"פ נתבאר תכלית הביאור שהענין השני הזה כלו מואתחנן ועד הנה הוא מאשר היה ענינו מבקשת התפלה והתחנה כאשר לא הספיק הזכות ובמה שהישיר אותם משה והחזיק את לבם להודיעם במה יתרצו אל אלהיהם להיות אלהים קרובים אליהם בכל קראם אליו אשר על הענין ההוא ימצא זכות הרבים תמיד יתירה על זכות היחיד בענין השארותם. (ז) ומזה נעתק אל ענין הג' והוא בקשת הדברים הצריכים על דרך לא טוב ומה שנמשך אליו מתחלה ועד סוף ואמר כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל וגומר העידותי בכם היום וגומר. יאמר כאשר תעתקו מזה הענין השני אשר אמרנו רצוני משתהיו קרובים אל יי' אלהיכם לבקש ממנו ע"י התפלה והתחנה הדברים הצריכים לכם ותחזרו לבקש אותם בדרכים רעים ומקולקלים ומגונים ככל הגוים אשר גרש הש"י מפניכם ככל אשר עשה אחאב ואיזבל אשתו אשר הרעו לעשות בדבר אשר זדו על נבות אשר הבאנו אותו למשל הודעתי אתכם נאמנה כי מרה תהי' באחרונה. וכן תשיבו גם אתם תשלומי כפל וארבעה וחמשה בלי ספק עד שלא ישאר לכם רק רחמי הש"י ורוב חסדיו אשר הם לבדם הם תוחלת הלב והנפש האנושיים כל אחד לפי טבעו כמו שאמרנו ראשונה וסוף סוף יתקיים מה שאמר חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. ולזה סמך אל הענינים הראשונים ואמר גם כי תולידו בנים ובני בנים ונושנתם בארץ ההיא עד שיבאו דורות אחרונים שלא ידעו את ה' והשחתם לעשות פסל תמונת כל מיני העבודות הזרות והמקולקלות שהוא הדבר היותר מכעיס את השם יתעלה אשר חוייב לבא העדות על זה כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ כמו שהיה בבית ראשון ואם תשובו בבית שני לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון והפיץ ה' אתכם בין העמים הפתאים אשר ינהג ה' אתכם שמה ושם תעבדו קצתכם אשר יצאו מהכלל אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן כמו שהוא המנהג בקצתם ואמר אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון על גלוי הגנאי ופרסומו או שיהי' המאמר מוסב אל האדם הנזכר באומרו מעשה ידי אדם יאמר שהעושים אותם לא יגיע להם מהם שום תועלת והנאה שיש בו טעם ריח או שכבר היו עושיהם כהם מחוסרי החושים וההשכל כענין כמוהם יהיו עושיהם וגומר (תהילים קט״ו:ח׳) וכאשר פירשנו בתחלת שער נ"ה הנה אין ספק כי מרוב הצרות ועוצ' התלאות בנפול שמיכם על ארצכם ואפם עצור ועזוב מכל צד ומכל עבר ואחרי ככלות הכל ובקשת משם את יי' אלהיך ומצאת כי ודאי אז תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ופירש ענין הוראות הזה ואמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום יי' אלהיך וגומר (ח) ירצה שהכוונה האלהית בהצר לך עד שתמצאן אותך כל הדברים הרעים האלה באחרית הימים אינם להנקם ממך רק כדי שתשוב אליו מתוך הדחק ושמעת בקולו ונתן הטעם כי אל רחום יי' אלהיך וגומר וזה כי כאשר ייסר אותך לא יכוין להרע עמך רק לרחה עליך שתשוב אליו וכמ"ש כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך (דברים ח׳:ה׳). ובמדרש משל לבן מלך שהיה מבקש לפרוש בים וא"ל אביו א"א לפרוש עליו שהוא בסכנה מי שפורש עכשיו והיה הבן דוחק וכיון שדחק הרבה א"ל אביו אני יודע שאם תפרוש סופך ליאבד וסוף הספינה לישבר וכל אשר יהיו לך בה אובדין אלא הריני אומר לך מעכשיו שאם עברת על דברי ופירשת ואירעוך כל הדברים שאמרתי לך ונמלטת אתה לבך אל תתבייש לחזור אצלי לומר שמא אינו מקבלני אלא חזור ואני מקבלך כך אמר הב"ה לישראל העידותי בכם היום את השמים וגו'. הרי אמרתי לכם מעכשיו בצר לך ומצאוך וגומר ושבת עד יי' אלהיך וגו' והרי הוא מאמר נחמד מאד. (ט) כי שאל נא לימים ראשוני' וגומר וכי ירך לבבך ותשתומם במחשבתך כאשר תהיינה כל התלאות האלה באחרית הזעם לאמר עד אשר עד הנה לא עזרנו יי' ונטשנו מעל פניו זה כמה מאות מהשנים ואין קול ואין מקיץ לרחם על פליטתנו להשיב שבותנו כפעם בפעם הן בהחזיר עטרת הצלחתנו הרוחנית ליושנה כבראשונה הן לאסף חרפתנו בהשיב תפארת כל טובותינו הזמניות לאיתנה כבתחלה איכה ואיככה יאמין באחרית הימים אחר היאוש יעור כישן מתרדמתו לעשות את כל הגדולות והנוראות ההמה המחוייבת אל המאמר הזה ודאי לו חפץ יי' להחיותנו כוליה האי לא שתיק. ונוסף על זה את אשר יחרף צר כל היום על פנינו לאמר ואם אין יי' אתנו ודבר אמת מאתו אין בפינו למה מצאתנו כל זאת ההפלגה מהטובות וההצלחות הזמניות המתמידות לנו זה *שבעתים ממאות שנה וכו' ר"ל כי מלבד אשר ירך וימס לבנו בקרבנו על אשר הסתיר הי"ת פניו ממנו זמן רב, לבלתי השיב עוד שבותנו כמקדם, ולתת לנו ההצלחה האמיתית והאושר הרוחני אשר היו לנו בשבתנו עוד על אדמתנו בארץ הקדושה הם מעמדנו השפל בבחינת אושר המדיני והזמני מכאיב מאוד לבנו ויוכל על נקלה להניא לבב הצעירים בבני ישראל, לסור חלילה מאחרי ה' ואמונתו האמיתית ולהסתפח בנחלת זרים אשר הם יושבים תמיד בהשקט ובבטחה ולהדיח אותם בזה מאמונתם כאשר הורה הנסיון, כי העם אשר שכן אז בימי הרב ז"ל בארץ באמצע המאה הט"ו למספרם, שלו ושאנן מבלי מחסור כל דבר מאשרם הזמני והמדיני, הונו אז את ישראל לאמר כי אחרי שכבר יותר מי"ד מאות שנה שהוא שני שבועים שנה, הם מצליחים ומאושרים תמיד תחת כי היהודים האומללים הם תמיד במצור ובמצוק מכל אויביהם מסביב, הלא זאת להם לאות כי האמת אתם ובני ישראל שוכנים בערפל ושקועים חלילה במצולת הטעות בבחינת אמונתם, ועל כל זה יאמר הרב ז"ל כי הראיה והמופת מהעדר הצלחתנו הרוחנית והזמנית במשך זמן רב כזה, בנוים רק על אדני שוא ותוהו כי נראה כי גם מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עברו יותר מאלפים שנה אשר בהם כסה עוד חושך הבערות והסכלות והעדר האמונה האמיתית את פני כל יושבי הארץ. והיה חסר מהם האושר הרוחני והאמיתי עד אשר נגלה הי"ת אח"כ על הר סיני לתת את תורתו לבני ישראל, ולהורותם האמונה האמיתית אשר רק מהם ועל ידיהם תתפשט מעט מעט על פני כל הארץ עד אשר תמלא באחרית הימים את ה' כמים לים מכסים וכל העמים כלם יעבדו אותו שכם אחד. גם העדר האושר הזמני. לא יעיד אל חסרון האמונה האמיתית מבעליו, אחרי כי נראה כי גם הצדק והמוסר. והאושר הזמני והמדיני לא ילכו תמיד צמודים אחוזים ודבוקים יחד עלי ארץ ויהי להפך כי יש צדיק ורע לו ויש רשע שלו ושלאנן ומתערה כאזרח רענן. כמו שנראה ג"כ כי כמה מצדיקי עולם ונביאי אמת וצדק מאדם עד סוף הדורות חיו תמיד בלחץ ועוני. הערו למות נפשם והוכו והומתו על לא חמס בכפם רק בעבור החזיקם בתומתם ובאמונתם האמיתית ובכל זאת לא פדה אותם ה' מיד צר באופן נסיי, כי אם שכרם ופעולתם צפונים אתו שם בארצות החיים הנצחיים היעלה על דעת כל משכיל לחשוב בעבור זה חלילה, כי רק בשוא נתעה לבם ולתוהו וריק כלו חייהם ביגון ואנחה ? גם משלות גויי הארצות אשר לא יכירו ולא ידעו את אלהים אמת כי אם יעבדו לשמש ולירח וכל צבא השמים או לשאר הבלי נכר, אין ראיה ומופת כי האמת אתם אם בכל זאת לא יפקוד ה' על עונם להענישם על זה כראוי, כי כמו שלא יקנא בעל אשה. ולא יחר אפו בראותו אשה זונה שלטה המנאפת. אשר תחת אשה תקח את זרים ורק כאשר תשטה אשתו תחתיו. תעבור עליו רוח קנאה לקנאות אותה, כן יעניש הי"ת ג"כ רק את ישראל אם יעזבו בריתו וילכו ויעבדו אלהים אחרים יען כי ארש אותם לו בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. והודיעם על הר סיני עיקרי האמונה האמיתית (כמו שאה"כ "אתה הראית לדעת" וכו' ואחז"ל ע"ז "מלמד שקרע להם השמים העליונים" וכו' שהכונה רק שהסיר מהם המסכות ההילאניות, ר"ל שהסיר מהם סכלותם ובערותם הטבעית האחוזה והדביקה בהם בעבור היותם קרוצים מחומר הארציי. עד שראו מראות אלהים והשיגו העיונים הרוחנים. ואם בכל זאת יעזבו חקיו ותורותיו לא ינצורו, יחר אפו בם, לפקוד בעבור זה גם את עונם עליהם, אבל על שאר עמי הארצות אשר לא עליהם נגלה כבודו, לא ישפוך חמתו אם גם בעבור סכלותם והעדר ידיעתם האמת ילכו אחרי ההבל ויהבלו. כמא"כ (עמוס ג׳:ב׳) "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקיד עליכם את כל עונותיכם" ורק באחרית הימים ישפוך רוחו על כל בשר, ויהפוך אל העמים כלם שפה אחת ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו בלב שלם, ועל כל האמור עד הנה ר"ל להכחיש כל מופתי כזב אשר יביאו זולתינו לסתור בהם עיקרי אמונתנו האמיתית יורו גם הכתובים בפרשתנו "כי שאל נא לימים הראשונים וכו' עד וידעת היום והשבות אל לבבך" וכו' כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל (עיין בפנים הספר.) שבעתים ממאות השנים ועד היום הזה ועיניכם הרואות ולבכם גם הוא ידע כי אל נקמות יי' ונקה לא ינקה לכל אשר יודה שום אלהות לזולתו כי ה' קנא שמו אש אכלה הוא למהר להצמיח פורענותו ככתוב ושנוי ומשולש בתורתו. והנה חלוף המצב אשר בינותינו יבא ויעיד כי אתם פושעים וחטאים באמונתו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו והנה על התר הספק א' אשר מצד שני מיני ההצלחות הנה על העקר שהוא ההצלח' הנפשיית אשר עליה אמר הנביא על כן אוחיל לו (איכה ג') כאשר אמרנו אמר כי שאל נא לימים ראשונים וגו' השמע עם קול אלהים וגו' ירצה אל תתיאש מן הרחמים מפני אריכות הזמן הרב ההוא לומר כי מה שלא היה בתוך הזמן הארוך ההוא לא יהיה אחרי כן כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו מלפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ואפילו תשאל לכל בני העולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ הנהיה כדבר הגדול ההוא שהעולם כלו לא נברא אלא בשבילו או הנשמע כמוהו הדבר ההוא ואמרי השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כדי שיחיה בו חיי עולם כאשר שמעת אתה ביום המעמד הנורא ההוא וכמו שנאמר להלן היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי וכאשר נתבאר בשער מ"ד. והנה מה שלא היה כן מבריאות עולם עד היום ההוא שעברו יותר מאלפים מן השנים לא היה ראיה לשלא יבא הדבר ולא יהיה שכבר ראיתם אותו בעיניכם וכן עיניכם תחזינה בטוב העליון הרוחני אשר אעשה לכם באחרית הימים ואם יתמהמה חכו לו. והנה על המין השני מהטובות והם ההצלחות הזמניות גם כן אמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' (ט) ירצה או אם ראיתם או שמעתם שקודם שיוציא יי' אתכם ממצרים היה מנוסה ומורגל לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וגו' כאשר עשה לכם יי' אלהיכם במצרים לעיניך ודאי לא נראה ולא נשמע. אמנם כאשר עלה במחשבתו לעשות תשועה ופורקן כהיום ההוא עשה כרצונו והצליח וכן יעשה יי' עמכם ביום ההוא כי כחו עתה ככחו אז ואין אורך הזמן טענה של כלום והנה טענה זאת גדולה להשיב חרפנו דבר ובפרט אל המתקוממים עלינו על זה כי ישאל נא מפיהם דבר לפי הנחתם כמה עברו מאלפי השנים מיום אשר ירדו שאול נפשות אדם שת אנוש קינן מהללאל וירד מתושלח נח שם ועבר אברהם יצחק ויעקב וכל כתות הצדיקים אשר בדורותיהם וכל הנביאים אשר באו אחריהם על לא חמם בכפיהם עד אשר בא משיחם לפדות אותם משם מיד השטן שהיה רודה בהם ואיך יטענו על עם יי' המחכה בשעבוד הגוף או קצת הממון לבד בעודו על פני האדמה כאחד מהם:
בית אלהים
ולכן ראוי לאדם להיותו נותן אל לבו בזמן הגלות, כי כל מה שיארע לו בזה העולם מנקיפת אצבע עד המיתה הכל מאתו ית' הוא, ויותר הוא משגיח עלינו בזמן היותנו בגלות, ממה שהיה צריך להשגיח עלינו בזמן היותנו על אדמתנו ועל מלכותנו, אלא שהוא מתנהג עמנו בהסתר פנים בחטאתינו באופן שיש למורדים וחוטאים שבינינו מקום לספק ולהרהר שמא לא בא הענין מאתו ית', וכמו שאנו רואים בענין הדבר ח"ו ההוה בינינו בזמנים אלו שהיא חלוקה בכמה דברים ממה שהיתה בזמן היות ישראל תחת ממשלתו יתברך, כמו שראינו במגפה שהיתה על דבר פעור, וכמו הדבר שהיה בימי דוד, שהיה הענין ניכר שהיה השגחה מאתו ית' על עונם וחטאתם, וכשהיו שבים היה מרחם עליהם הש"י, וענין היות המגפה שבאותם הימים דרך פלא ונס מפורסם, הוא מה שראינו היות ענין מיתתם בפתע פתאום בלי קדימת זמן לחולי, כמו שכתוב בבעל פעור (במדבר כ"ה) ויחר אף ה' בישראל ומיד אמר קח את כל ראשי העם וגו', ותיכף אמר משה לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו והנה איש ישראל בא וגו' וירא פנחס וגו' ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל ישראל, כי נראה כי ביום שחרה אפו בהם נעצרה המגפה על יד פנחס והיו המתים ביום ההוא כ"ד אלף, וכן על מחלוקת קרח בהתחלת הנגף בעם נתן אהרן את הקטרת כאשר דבר משה לכפר על העם ועמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה מעל בני ישראל והיו המתים במגפה באותה שעה התכופה י"ד אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח, וכן בדבר שהיתה בימי דוד נאמר (ש"ב ל"א) ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש.