במדבר כה:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

^*וכן באמרו וכו', כונתו כי גם על מאמר זה נתמה בהשקפה ראשונה. כי לדעת החוקר יקרא גבור רק מי שעומד כראי מוצק לעומת הדברים המבהילים אותו, והוא לא יחת מפניהם, גם ישליך נפשו מנגד רק למען השיג מבוקשו אשר הוא טוב ונאה בעיניו, כמו להציל מיד צר, או להכניע אויביו תחת רגליו, וזאת לא יוכל לעשות רק אם תבער בו חמתו, כמאה"כ "וחמתי היא סמכתני," לא כאשר יכבוש יצרו, ר"ל התפעליות כעסו וקצפו על מתנגדו, ולו היו פנחס ודוד כובשים את כעסם לא הרג זה את זמרי על אשר עשה נבלה בישראל, וזה את גלית אשר חרף מערכות אלקים חיים, ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל, כי כונת התנא היא רק שלא ישובח הגבור בעבור כבשו ארצות והדבר עמים תחת רגליו לבד, כי זאת יוכל לעשות גם מלך חלש ורפה ידים, אף כי שלא יוכל לצאת ולבוא בקרב בנותו רק לעמו ועבדיו הסרים למשמעתו ללחום מלחמתו תחתיו, כי אם בזאת יתהלל הגבור במה שיכבוש הוא בעצמו התפעליות נפשו, וימשול ברוחו, וע"כ ישובח רק אותו גבור אשר הוא בעצמו יחרף נפשו למות, ולא יחוש להרגש והתפעליות אהבת עצמו המוטבעת בלב כל אדם מלדה ומבטן אשר תצילו ותעיר אותו לשמור חייו תמיד בכל מאמצי כחו, כי אם ישליכם מנגד למען השיג רק תכליתו הנרצה לו, (אם התכלית הזה טוב ונאה באמת לא רק לפי דמיונו הכוזב.) כדוד ופנחס אשר הערו למות נפשם זה נגד זמרי ומטהו, וזה נגד גלית איש גבור חיל, ועיניהם לא חסו על חייהם רק למען קדש שם ה' לבלתי יחולל במעשה הנבלה הגדולה אשר עשה זמרי לעיני כל ישראל, או בחירופי וגידופי הפלשתי הערל הזה, וכבשו בזה יצרם הפנימי אשר בלתי ספק קרא, לכל אחד מהם מקירות לב לאמור: "למה תמות בלוא עתך, הנח לעושי רשעה אלה לעשות מה שירצו, והיתה נפשך לשלל, כי טוב חייך ממותך בחצי ימיך, אפס הם לא שעו לדבריו אלה, כי אם שמו נפשם בכפם לכבוד ד' ודתו" ונמשך מזה, כי לא לבד היוצא בקרב ללחום מלחמת גופנית עם אויבו, כי אם גם החובק את ידיו וסובל חרפות וגדופי זולתו רק למען הטוב והתושיה בשם "גבור חיל" יקרא, ד"מ הרבה מבני ישראל אשר יהיו ללעג ולקלס בכל עמי הארצות רק בעבור אמונתם האמיתית, ובכל זאת בשובה ונחת ישאו את כלמתם, וגום יתנו למכים ולחייהם למורטים, רק למען כבודו ותורתו האמיתית, הם לא בשם נרפים ורכי לבב, פיינע מעממען, יקראו, כאשר יחשוב ההמון, כ"א בשם גבורים ואנשי חיל אמיתים יקראו, היודעים למשול ברוחם ולכבוש כעסם ולסבול לחץ גופני בעד החופש הנפשיי לעבוד את ה' עפ"י התורה והאמונה האמיתית, אשר בחיקה נולדו ועל ברכיה גודלי, ויען כי ההמון המשקיף רק למראה עיניו על חינו, של דבר, יכנה התכונה הנפשית אשר בעבורה יסיר איש כל יראה פחד ואימתה מלבו בשם גבורה ובעליה בשם גבור אף אם אין כונתו להשגת טובה אמיתית והפעולה המסובבת מתכונה נפשית זאת, היא למסור נפשו למות, ללכוד ערים בצורות, ולשימם בתה, למען עשות שם ותהלה בארץ, או למען בצוע בצע כסף, ולבוז שלל אויב, אפס החכם האמיתי יראה כי כגבורה האמיתית היא רק התכונה הנפשית לכבוש כעסו ולהאריך אפו לבלתי התאנף והתקצף על נקלה על כל זולתו אשר יעשה לו עולתה, או יונהו בדברים, ובעליה יקרא בשם ארך אפים, והפעולה המסובבת מתכונה זאת, היא למשול ברוחו ובכל התפעליות נפשו וזשאה"כ "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" הציב תחילה שתי אלה התכונות הנפשיות הגבורה האמיתית שהיא מעלה אלוקית, והגבורה ההמונות שהיא רק מעלה אנושית, אחת לעומת חברתה, ואח"כ הציב גם ב' הפעולות השונות המסודרות והמסובבות מב' תכונות אלה השונות, והן לכידת הערים, והממשלה ברוחו, זו לעומת זו, להורות כי הגבורה האמיתית והמשרה על התפעליות הנפש, יותר טובות מהגבורה החיצונית ולכידת הערים, וזש"א התנא "איזה גבור וכו' שנאמר טוב ארך אפים וכו', (וכעין זה אמרו גם חז"ל ביומא דף ס"ט ע"ב מאריכת אפים של הי"ת לעמי הארצות אשר הרבו להרע לישראל, זו היא גבורתו שכובש יצרו") וכן באומרו אי זהו גבור הכובש את יצרו כי הנה נראה ג"כ שהכובש ובלתי כובש אינו אלא אצל ההסתפקות כמ"ש החכם בז' מספר המדות אמנם הגבור הנה נתבאר בשלישי כי הוא הסובל בחוזק הדברים המבהילים והמות הפתאומיות בעבור הטוב והנאה. והנה באמת אם היו דוד במעש' הפלשתי (ש"א י"ז) או פנחס במעש' זמרי (במדבר כ"ה) כובשים את יצרם לא היו כגבורים וכבר נאמר (ישעי' ס"ג) ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. גם כי הראיה היא ראיה לסתור כי מאמר טוב ארך אפים מגבור וגו' יורה שאין הגבור הכובש אלא טוב ממנו. אלא שכוונתם גם כן להוציא מלב ההמון החושבים שהגבור הוא אצל הדברים המבהילים במערכות המלחמות בין עיר לעיר ממלכ' בממלכ' ואיננו כי לעג הוא שנאמר שאיש מכאובות וידוע חלי רפה האברים בלתי מושלבכחותיו כשיהיו לו כמה עבדים רודים בעם עצום ורב שזה יקרא גבור זה לא יתכן אבל הגבור יתכן שיהיה מושל בגופו ובאיבריו תחלה ואחר כך ימשול בזרים. וכן הגבור האמיתי הוא אשר גבורתו אצל עצמו להכבש למה שראוי לו ולסבול הדברים המבהילים ליתר האנשים כמו החרפות והבזיונות שהם קשים ומרים ממות להם שעליהם אמרו חכמינו ז"ל (שבת פ"ח:) עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתן ואין משיבין עליהם אמר הכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כמו שכתבנו בשער ס"ג. גם בשיתקומם הוא עם חברת כתות כתותיו הגופיות להלחם על נפשו לרדותם בפרך ולהמיתם על דרך שאמר הכתוב (קהלת ט׳:י״ד) ובא אליה מלך גדול וגו'. יתחזק בעצמו וענת' בו גבורתו להציל אותה ולהחיות' כמו שנאמר שם ומלט הוא את העיר. כי באמת במלחמ' החמור' ההיא אין הגבור הנוצח זולתי הכובש את יצרו ומחליש כח לבבו בכל כחו. אמנם זאת הכביש' היא המעוררת האדם לנקום נקמת ה' כדוד ופנחס במה שמכריח את יצרו האומר לו שב ואל תעש למה תמות בלא עתך כי רואה כי טוב מותו בעבודת יוצרו מחייו בהיות שם שמים מתחלל חס ושלום. והראיה היא נכונה מאד. וזה כי בגבור' ההמונית ימצאו שני ענינים. האחד מה שהיא תכונה בנפש כדרך כל קנייני המעלות בשעה שלא יפעלו מהם או כמו שימצאו בישנים. והשני הפועל המסודר ממנה בשעת המעש'. והנה הגבור' הזאת המעול' שדברו בה אלו החכמים אין ספק שימצא בה שני ענינים אלה כמו כן הקנין הנפשיי בו יוכל להתגבר על יצרו ולכבשו בעת הצורך והוצאתו אל הפועל בכל מה שישתמש ממנו. והנה תואר הקנין הנפשיי בגבור' המעולה ממנו הוא ארך אפים שכל אחד מאלו התוארים יורה על היותו נמצא בנפש מבלי שיפעל ומבואר הוא שהפועל המסודר מהגבור הנזכר הוא היותו לוכד עיר כי הוא העת המוכן לפעול בו גבורות. והפועל המסודר מהיותו ארך אפים הוא היותו מושל ברוחו כאשר יתקומם עליו בכח אי זו תאוה או חמדה. ולזה אמר כי עם ששני הקנינים תחת מין הגבור' נכנסין מכל מקום טוב הוא קנין ארך אפים מקנין הגבור אשר כנגדו שזו מעלה אנושית וזו מעלה אלהית ומזה יחוייב שהמושל ברוחו שהוא הפועל המסודר מהארך אפים הוא טוב מפועל המסודר מהגבור שהוא לוכד עיר ^*כי יחס הקנין אל הקנין, יחס הפועל אל הפועל יתורגם: דען וויא זיך דיא איינע אייגענשאפט צור אנדערן פערהעלט, זא דיא איינע האנדלונג צו אנדערן, והכונה כיחס הגבורה האמיתית שהיא אריכת אפים, אל הגבור' ההמונית שהיא רק ההסתכנות והמסיר' למות, כן יחס, פעולת המשיל' ברוח לפעולת לכידת העיר הבצור'. כי יחס הקנין אל הקנין יחס הפועל אל הפועל. והיא ראיה נכבדת מאד אם מצד התואר עצמו ואם מצד הפועל המסודר ממנו. ועל כל פנים נתבאר מה שהעתיק זאת המעלה תכלית ההעתק ממה שחשבוה החכמים וההמון על קצת הפרישות בדבר אמת וענות צדק:

ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה ׳לשון הקודש׳ – ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה – שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם – יעשה לו תחבולה בכנויים ממילות אחרות כאשר נסתר בעשותם בעת הצורך בכל יכלתנו, אמנם הכלי מן האיש קראהו ׳גיד׳, והוא שם על צד הדמיון מאמרם ״וגיד ברזל ערפך״ וקראוהו גם כן ׳שפכה׳ מצד פעולתו; והכלי מן הנקבה – ׳קבתה׳ וקיבה שם האסטומכה; אבל ה׳רחם׳ הוא שם האבר מבני המעים שיעשה בו העובר. וה׳צואה׳ נקראת כן מגזרת ׳יצא׳. ושם השתן – ׳מימי רגלים׳; ושם הזרע – ׳שכבת זרע׳. וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לו שם כלל – מכנים אותו ׳ישכב׳ או ׳יבעול׳ או ׳יקח׳ או ׳יגלה ערוה׳ לא זולת זה. ואל יטעך ׳ישגל׳ שתחשבהו שם לפעולה – אינו כן! כי ׳שגל׳ הוא שם הנערה המוכנת למשגל בלבד: ״נצבה שגל לימינך״; ואמרו: ״ישגלנה״ לפי הכתיב – ענינו: יקחנה לנערה לזה הענין.