במדבר כח:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תורת העולה והכוזרי

במדרש (תנחומא פ' כי תשא) על שלשה דברים נתקשה משה לפני הקב"ה. כשא"ל ונתנו איש כופר נפשו לי"י אמר לפניו רבונו של עולם וכי יוכל אדם לתת כופר נפשו א"ל משה לא כמו שאתה סבור איני אומר שיתנו כפי כחי אלא כפי כחם זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וכשא"ל (שמות כ"ה) ועשו לי מקרש א"ל רבונו של עולם הלא את השמים ואת הארץ אתה מלא ואיך יוכלו לעשות לך בית המקדש אמר לו לא כמו שאתה סבור איני אומר שיעשו כפי כחי אלא כפי כחם עשרים קרשים בדרום ועשרים בצפון ושמנה במערב וכו'. וכן כשאמר ליה (במדבר כ"ח) את קרבני לחמי לאשי אמר ליה רבונו של עולם ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעי' מ') אמר ליה לא אמרתי שיתנו לי כפי כחי אלא כפי כחם את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני וגו' (במדבר שם) הדא הוא דכתיב (איוב ל"ז) שדי לא מצאנוהו שגיא כח.

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי בעבור שרצה הי"ת לברוא את האדם שהוא מורכב מגוף חמריי וארציי, ומנפש רוחנית ומשכלת, הוצרכה ג"כ בריאת שמים וארץ, כי הארץ היא מכון לשבתו, בו כל מחסור גויתו, והשמים מושב השכלים הנבדלים, הן הם מקור נפשו המשכלת ומקום מחצבתה, וע"ז רומז גם מאה"כ "אנוכי עשיתי ארץ ושמים, ואדם עליה בראתי", ר"ל שלבריאת האדם הוצרכתי לעשות תחילה ארץ ושמים, [או שרומז ג"כ, כי באדם זה הנברא ממני חוברו יחדיו השמים והארץ אשר עשיתי, כי הוא מורכב מגוף שהוא חלק ארצי ומנפש שהוא חלק אלקי ממרומי שמיו.] ומזה נמשך ג"כ, כי ברצות הי"ת שעם נחלתו ישראל ישלימו תעודתם עלי ארץ גם בבחינת גופם החמרי, גם בבחינת נפשם המשכלת נתן להם ארץ חמדה אשר מלבד שלא תחסר כל בה למלאות מחסוריהם הגופניים, היא גם בבחינת עצמותה ואוירה הממוצע קדושה ונכונה יותר מכל שאר הארצות לעבוד בה את הי"ת ולהשכיל, ולהתבונן בה בענינים האלקיים למלאות בכל זאת גם תשוקת נפשם המשכלת, ועל זה רומז הכתוב גם בפרשתנו, בהציבו שני אלה יחד זה לעומת זה, כי אחרי שהזכיר תחילה יחוס משפחות באי הארץ, ואיך תחלק להם הארץ בנחלה, ומשפט בנות צלפחד בבחינת אחוזתם, ואשר כל זה היא רק לצורך גופם, כי כאשר ירבו הנחלה לרב ולמעט ימעיטוה, תהיה לכל איש ואיש די מחסורו ההכרחי אשר יחסר לו לקיום גופו, ואנשי ביתו, החל אח"כ לצוות אותם על עניני הקרבנות, אשר בהקריבם אותם בכל יום יזכרו תמיד בה' לעבדו שכם אחד, למלא בזה צורך ומחסור נפשם המשכלת המשתוקקת תמיד אל אלקיה, ובאופן זה ישיגו בישיבת הארץ הקדושה האושר הזמני והמוסרי כמאה"כ, ובדבר הזה (ר"ל בשמירת חקי התורה) תאריכו ימים על האדמה, בבחינה גופנית ומוסרית, כי רק אותם הימים אשר בהם נעשה הטוב והישר בעיני ה' עלי ארץ לקנות לנו שלמות נפשית, יבוא במספר ימי שנותינו, אבל הימים אשר בהם נחדל מעשות טוב, ואף כי אם נעשה בהם רק רע לא ימנו ולא יספרו בתוך ימי חיינו בבחינה אמיתית, וע"ז רומזים גם דחז"ל במדרש "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון" וכו' כי כמו שמאכל אדם בבוקר ישביע רעבון גופו לכל היום, ומאכלו בערב ישביתנו לכל הלילה, כן היתה מועלת הקרבת התמיד של שחר, אשר הזכירה כל איש שלם בישראל אשר בשם "אדם אמיתי" יקרא לקרוא בשם ה' בבוקר בבוקר ולעבדו בלב שלם, לשמרו מעשות רע בכל היום כולו, כמו ששמרה אותו הקרבת בין הערבים מעשות רע בלילה, וזש"א "לא היה אדם," ר"ל אדם אמיתי אשר בלבו עשתה הקרבת התמידי בכל יום הרושם הראוי להיישיר דרכו ולהטיב תכונתו הנפשית, "לא היה אז בירושלים ובידו עון," ובזה מבואר מעצמו ג"כ מה שלא אמרו בהיפך שהתמיד של שחר היה מכפר על עונות לילה, ושל בין הערבים על עונות היום? מה שיקשה להבין בהשקפה ראשונה (עיין בפנים הספר). אפס אחרי שצרכי האדם הם לפי מה שאמרנו עד הנה שני מינים, צרכי הגוף וצרכי הנפש, הנה יש הבדל רב בין בני אדם בבחינת השתדלותם למלאות אותם, כי השלמים שבהם רוב השתדלותם רק למלאות צרכי ומחסורי נפשם המשכלת, ומחסורי גויתם הם ממלאים רק די הצורך וההכרחי לקיום גופם ומינם, אפס הפתאים וחסרי דעת שבהם עושים ההפך מזה, כי כל ישעם וכל חפצם רק לתור אחרי קניני הזמן למלאות בהם צרכי גופם החולף ועובר, אשר ימיו קלו מני רץ, ועוד מעט יעלו בתוהו ויאבדו, ועל צרכי גופם העומדת ונשארת לעד לא ישימו לב, ונדמו בזה לאיש הבונה לו עלית קיר קטנה אשר לו תואר ולא הדר לה, ועושה כבש, באבני גזית במלאכת חרש, וחושב לעלות עליה, ומוציא עליה הון רב, אף שהוא רק דבר טפל, תחת שהיה יותר טוב לו להוציאו במה שהוא העיקר לבנות לו עליה מרוחה הספונה בארז ומשוחה בששר, לתפארת אדם לשבת בה. והנה בני גד ובני ראובן הראו בכל דבריהם אשר אמרו אל משה כי כל השתדלותם היה רק למלאות צרכי גופם על צד היותר טוב, ומהשגת השלימות הנפשית הסירו לבם ומחשבותם, וע"כ מאנו לעבור את הירדן, אם בעבור מאסם בארץ חמדה זאת, מקום השגת האושר המוסרי, ובחרם לשבת בעבר הירדן מזרחה מקום מרעה דשן ושמן להם ולמקניהם, או בעבור שרצו לשבת שם בטח, ולבלתי צאת עוד למלחמה לעזרת אחיהם להנחיל אותם ג"כ את ארצם, כמשפט וחובת כל ירא ה' ובר לב, אשר לא רק להשגת תועלתו וטובת עצמו, כ"א גם למען, עזור והיטיב לעמיתיו, ישליך לפעמים נפשו מנגד, וגם אחרי אשר הוכיחם משה על זה, ושמעו לקולו והתרצו לעבור לפני אחיהם, דברו לפניו בגאוה ובגודל לבב "עד אשר הביאונום אל מקומם" וכו', ולא הזכירו באמרי פיהם שם ה', והראו בזה מחשבתם הפנימית, כי שכחו אותו ובמחשבתם הנפסדה הם חושבים שרק בכחם ועוצם ידיהם, באה להם תחילה נחלתם, וינחילו אח"כ גם את אחיהם מעבר לירדן מערבה, גם במה שאמרו תחילה "גדרות צאן נבנה למקנינו" ואח"כ, "וערים לטפינו" הראו בזה, כי ממונם חביב עליהם יותר מנפשות בניהם ובנותיהם, כמשפט כל נוכל אשר גם פרי בטנו יתן בעד בצע כסף, [כאשר יעשו גם עד עתה הכושיים, יושבי אפרקא התיכונה, כי ימכרו האבות את בניהם ובנותיהם לעבדים ולשפחות לעבדות עולם,] וכאשר שמע משה דבריהם אלה הורה אותם במתק לשונו הדרך הישרה אשר ילכו בה, והמעשה אשר יעשון, ובמשכיות דבריו הנעימים "אם תחלצון לפני ה'" וכו', ועבר לכם וכו', לפני ה', ונכבשה הארץ לפני ה' וכו' צפונה תוכחת מוסר, כי ראוי ונכון הוא לכל מאמין ליחס כל מעשיו אל הי"ת אשר בלעדו שוא עמל אנוש, הבל כל יגיע כפיו, ובאמרו "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" הורה להם, כי ראוי לאדם להשתדל תחילה בעד נפשות ביתו, ואח"כ בעד מקנהו ושאר הונו ורכושו, ודבריו עשו רושם בלבם, כי שמעו לקולו, ומהר שנו את לשונם לדבר ככל אשר הורה אותם (עיין בפנים הספר) ועל כל זה יורה המדרש שהחל בו הרב ז"ל "לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו, אלו בני גד וכו', שעשו את העיקר טפל" וכו'. אחר שראתה החכמה האלהית לעשות את האדם מחבור חמר וצורה הנה היה ראוי שיבנה לו בית שיהיה בו קרקע שפל ושמי עליה. הקרקע להיות לו בו מעמל אל עניני החמר ושמי שמיו להיותן מקום ומעון אל הנשמה העליונה. וסימן לדבר אנכי עשיתי ארץ ושמים ואדם עליה בראתי (ישעי' מ"ה) רצוני שלצורך האדם הוצרכו ארץ ושמים כי לצורה בלי חומר אינו צריך קרקע כמו שלחומר בלי צורה אין צורך לשמים. אמנם כוונת הענין ובירורו היא מה שנמצא היות צורת העולם אצל האדם על זה התואר עצמו שאמרנו כי הנה רקיע השמים כבר יהיה באמת מסך מבדיל בין המדור העליון הרוחני ובין המדור השפל החמרי לפי שהוא מבואר שמציאות התנועה הנמצאת בהם ראשונה הוא הדבר העצמי המבדיל בין עליונים לתחתונים כי על כן הורגל מאד בפי החכם לומר בספר קהלת באלו ההבדלים תחת השמש כלומר תחת התנועה כי היא המבדלת בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע בלי ספק כי הנה הנמצאים העליונים אשר מעל השמים מצד שאינם גוף ולא כח בו כלל הנה לא תמצא להם שום תנועה ממיני התנועות. ^*ולפי זה וכו' להבין דבריו אלה עיין ביאורי למעלה ויקרא דף י"ח, ופה אוסיף רק כי לדעת הרב ז"ל, יחלקו כל הברואים לשלש מחלקות, (עיין מזה גם דבריו למעלה בראשית דף י"ט ע"ב) האחת כוללת העליונים אשר מעל לרקיע השמים, והם השכלים הנבדלים מכל גוף וחומר שאינם משתנים לעולם, אשר ע"כ לא תמצא ג"כ אצלם שום תנועה, כי כל תנועה מחייבת ומסבבת שינוי בהכרח, אם שינוי פנימי או לפחות שינוי המקום, וע"כ אינם נופלים ג"כ תחת מושג הזמן (כמ"ש כבר למעלה ויקרא דף י"ח) הב' כוללת התחתונים אשר הם הברואים אשר עלי ארץ מתחת לרקיע השמים, ההוים והנפסדים ומשתנים תמיד ע"י תנועתם התמידית, אשר ע"כ גם יד העת והזמן שלטת עליהם תמיד כמאה"כ "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים," הג' כוללת הנמצאים התיכוניים והם הכוכבים והגלגלים אשר ברקיע השמים, והם העומדים בתוך גם בבחינת מקומם בין העליונים ובין התחתונים, גם בבחינת מהותם ויחסם אל הזמן, כי אף שהם קיימים באישיהם ואינם נפסדים בטבעם לעולם, באופן שאין הזמן גובר עליהם לצמיתות, בכל זאת אחרי שהם מתנועעים תמיד מיום הבראם נתחדש עמהם בבריאותם כבר מושג הזמן, כי התנועה והזמן הם מושגים מחוברים יחד, רק שהתנועה קודמת בטבע אל הזמן, ר"ל כי לא נוכל לצייר לנו מושג הזמן רק ע"י מושג התנועה (עיין מזה ביאורי במדבר דף ט' ע"ב) באופן שרקיע השמים עם כל צבאו הוא כמסך מבדיל בין העליונים והתחתונים גם בבחינת המקום גם בבחינת המדרגה, כמאה"כ "ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע וכו'", כי שם "מים" זה רומז על הנמצאים העליונים, ונמשך מזה כי האדם המורכב מגוף חמרי בעל שינוי ותנועה, ומנפש משכלת אשר איננה בעלת תנועה ולא תשתנה לעולם, הוא נתון מצד מה ר"ל בבחינת גופו תחת ממשלת הזמן, ומצד אחר ר"ל בבחינת נפשו ושכלו הוא חפשי ממנו, (כי מה שמצטרך שכל האדם לפעמים זמן מה לחקור ולהתבונן בטרם ישכיל דבר מה על אמתתו, הוא רק למען הסיר מעליו בעת ההיא כל הכחות החמריות והרגשי חושיו הגשמיים והמחשבה בהן, עד שיהיה שכלו זך ונקי להשכיל יותר היטב רק בעיונים הרוחניים (ורק בבחינה זאת אה"כ "ועת לכל חפץ תחת השמים" הרומז על ההשכלה הנקראת בקהלת בשם "חפץ" כמו "בקש קהלת למצוא דברי חפץ" שר"ל דברי שכל,) אבל מצד עצמותו ר"ל אלו היה נשאר תמיד נקי מכל מחשבת חמריות, היה משיג ומשכיל באמת על נקלה כרגע ובלי איחור זמן כלל, כל מה שיש ביכלתו להשכיל, וע"כ נראה ג"כ כי עשיית ושמירת הרבה ממצות התורה, ד"מ שמירת המועדים השמיטות והיובלות, וחוקי העבד והאמה בבחינת חיוב עבודתם וצאתם לחופש, ודיני טומאה וטהרה, ודיני הפרת נדרי הבת והאשה בפרשתנו תלוים בשינוי וחילופי הזמן, יען כי נתנו לבני אדם, אשר בבחינת גופם הם נכנעים לממשלת הזמן, אף שבעצמותם הם באמת ענינים אלהיים הראוים להיות רמים ונשאים על כל מקרי הזמן. ורק בזאת נפלינו אנחנו בני ישראל מכל שאר העמים כי הם בעבור היותם נכנעים תמיד רק לממשלת גופם ותשוקתם החמרית, הנופלים תחת הזמן, נתונים הם בבחינת כל מקריהם הרעים והטובים רק תחת יד שלטון הזמן, ותנועות כוכבי השמים וכסיליהם, המסבבים שינוי העתים והזמנים כנודע, אבל אנחנו בני ישראל אשר מחובותינו הוא להשתדל תמיד יותר למלאות צרכי נפשנו, ולקנות לנו קנינים רוחניים ומוסריים הנעלים והנשגבים מכל תהפוכות הזמן, אינם נתונים ג"כ תחת יד ממשלתו ושלטון כוכבי השמים מעל המסבבים חילופי העת ומקריו השונים, כי אם שכר וגמול מעשינו הטובים והרעים ינתנו לנו לפעמים גם באופן נסיי, נגד חוקי ומנהגי הטבע ומערכות השמים וע"ז מורה גם מאה"כ (בירמיהו י׳:ב׳) "ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה," גם בבחינה אחרת יבדלו אלה מאלה, כי בשאר העמים יוכל להיות כי באחרית הימים תחת מסבות הזמן ותהפוכותיו, יאבד שמם וזכרם יסוף מן הארץ, אף שבימי קדם עשו שם על פני חוצות ונתנו חתיתם על הארץ, כמו שקרה באמת לאומות הקדמונים, פרס ומדי, יון ורומי, אשר הם ושמם נסחו מן הארץ ועמים אחרים באו תחתיהם וישבו במקומם, אבל שם ישראל ישאר לנצח וזכרם לא יסוף מזרעם, כמאה"כ (שם ל') "כי אעשה כלה בכל הגוים וכו' ואותך לא אעשה כלה". ולפי זה לא ימצא מציאות לזמן במערכותם כי הם אינם בזמן והזמן לא יגבילם ולא יהיה לו שום ממשלה אצלם אדרבה הזמן ונושאיו משועבדים ונכנעים אליהם. אמנם הנמצאים השמימיים עצמם אשר חודשה בהם התנועה אשר אליה נמשך הזמן ראשונה הנה הם עם היותם בעלי גשם ומתנועעים הנה הם שוים אל הזמן כי בהתחדש התנועה יתחדש הזמן והנה אין לאחד ממשלה ומעלה על זולתו רק מה שהתנועה קודמת אל הזמן בטבע ולזה היו גרמי השמים תמידים אחרי התחדשם לא יגבילם הזמן ולא יפסידם בשום צד. אמנם הנמצאים היסודיים אשר תחת כל השמים להיות סוגי תנועותיהם כלם מוקפות מזה הזמן הכולל ומוגבלות ממנו חוייב שיהיה לו עליהם ממשלה עצומה כמו שאמר שם במאמר הד' מספר השמע שהזמן יספיק להוצאת הדברים גם להשחיתם ולהפסידם וזו היא הממשלה הטבעית הנודעת למערכות השמים על כל הדברים ההווים והנפסדים כמ"ש קודם שנברא העולם לא היה אלא הוא ושמו לבד (פדר"א פ"ג) כלומר שם העצם המורה על מהותו לא על תואר מתאריו המורים על חדוש העולם והנהגתו כמ"ש הרב המורה פ"ס ח"א וזכרנוהו בשער נ"ט. הנה שיחוייב מזה שימצאו במין האינושי שני הענינים האלו האחד מצד מה שהוא הווה נפסד והשני מצד מה שהוא נמצא מדבר ומשכיל. כי מצד היותו הווה נפסד הנה הוא נכנם תחת ממשלת הזמן וגזרותיו כי התנועה הכרחית בו. ולזה כל מעשיו הנעשים בחמרים ובכלים גשמיים הנה הם נמשכים אל הזמן ומוגבלים ממנו עד שאם יחסר מהם הזמן הצריך לכל אחד יחסר שלמותם. אמנם מצד השכל לא יכנס תחת הזמן כי פועל השכל לא יתחלק בשום פנים ומה שלא יתחלק לא ישערהו הזמן ועם שהוא לא ישכיל הדבר כי אם אחר עמוד האדם עליו מעט או הרבה מהזמן לא היה זה מצד השכלת השכל רק מצד שהכוחות ההיולאניות צריכות זמן להפשיט היולאניות המושגים ולהעלותם אל הכח המדמה הקרוב אליו ואז ישכילם בפתע כלומר בלי זמן כמו שהוא הענין בהויות ולזה מה שיקרה לכל משכל היולאני שצריך זמן להכין החמרים אל ההשכלה אמנם ישכילם בעתה. והוא מה שאמר שלמה בחכמתו לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג') ירצה צורך הזמן לכל הדברים והעת לבד לכל חפץ שהיא ההשכלה יהיה למשכילים אשר תחת השמים כי אשר על השמים אין צריך זמן כלל והיות שם החפץ מכונה אל השכל הוא שגור בפי זה החכם בספר עצמו ואל תתמה על החפץ בקש קהלת למצא דברי חפץ (שם י"ב) ועת לכל חפץ: והר"אבע ז"ל כתב מאור השכל יצא החפץ ואיך שיהיה לזה ימצאו הענינים האלהיים אשר תחת השמים נמשכים אל הזמן עם שעקר עצמיותם הם למעלה ממנו. ושני הענינים האלה הם נזכרים ונעשים תמיד בתורה האלהית. וזה שכבר הניחה התורה מקום לזמן להתגדר בו בהרבה ענינים ממצותיה וממשפטיה כמו שנראה מענין המועדים השמטות והיובלים ודיני העבד והאמה והטומאה והטהרה ובכלל כל המצות התלויות בזמן אשר לכלם יש לו יד ושם בהם וכמו שדרשו ז"ל (עירובין מ':) תן חלק לשבעה וגם לשמונה וגו' (קהלת י״א:ב׳) כאשר ביארנו שער נ"ט. גם מפרשת נדרים אשר היא אחד מהדברים אשר עמדנו עליהם נלמוד כמה שנויים נמשכים בדיני האשה מהמשך הזמן ושנוי ממוצא שפתיה לנדריה שהרי בכל ימי קטנותה אמרו אין בדברי קטנה כלום (נדה מ"ה.) וכשנכנסה לזמן הנערות כבר משגיחין בדבריה וצריכה להפרת אביה וכאשר חדש עליה הזמן שנוי הגוף מנערות לבגרות כבר היא ברשות עצמה ואין אביה יכול להפר (נדרים ע'.) וצריכה שאלת חכם ואם בימי נערותה נמשך אליה עוד חדוש הזמן ליארס אביה ובעלה מפירין נדריה (שם ס"ז.) ובהוסיף עוד לחדש עליה כניסתה לחופה אישה יקימם ואישה יפירם ואם עוד רבות בשנים באו אליה גלגולי סבותיו להתגרש או להתאלמן חזרה לרשות עצמה. והרבה דברים כיוצא באלה אשר יד הזמן משגת אותם מצד היותו מקרה דבק בכל התנועות אשר מפני זה היו רבים מיחסים כל הענינים המתחדשים אל הזמן יש מתהללים בו להמצא בו הענינים המשובחים ויש מחרף ומגדף אותו מפני התלאות והמקרים הרעים והנה כל עניני האנשים אשר על פני האדמה אשר לא בעלי ברית לאלהים המה הם מזה המין שהם כלם מההווים והנפסדים אשר הם תחת ממשלות השמים וצבאותם ישפלו בהשפלתם וינשאו לעומתם כי רוח החיות בהם ולא זולת כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) ונאמר כי יחתו הגוים מהמה (ירמיהו י׳:ב׳). אמנם הענין השני נתייחד אל האומה הישראלית בהסיר ממשלת הזמן וכח ידו בכל הדברים הנתלי' בשכר המצות ועונשם עד שלא ישמר חקו בעניני ההויות וההפסדי' וזולת זה כלל כמו שהוא מבואר מכל הנסים המפורסמים והנסתרים וגם מזה הצד לא יגעילם הזמן ולא יפסידם כמ"ש כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה וגו' (שם מ"ו) והנה שנמצאו בהם צורך שני הענינים רצוני תכונת הענינים אשר תחת השמים ותנועותיהם לצורכי החמר ומשיגיו והענינים האלהיים אשר מעל השמים לענינים המסוגלים אל הכח השכלי ומה שילוה אליו. ולזה מה שראה האל ית' להכין אל האומה הזאת הנבחרת מתנת הארץ הטובה כדי שיהיו בה מיושבים על מכונתם הארץ הנה היא רחבת ידים לפניהם לתת יבולה ולהוציא את תבואתה למעמד החלק הגופיי אשר תחת השמש לכלכלו ולקיימו וישוביה הנכבדים וממעמדות זקניה ושופטיה ופנת שבטיה בכל הישרותיה אשר בכל עיר ועיר ועל הכל ירושלם עיר הקדש המיוחדת אל מעמדות והעבודות האלהיות הנעשות ע"י עם הקדש הנבחרים מכל ישראל וקדושי הכהונה והלוייה אשר הם תמיד עומדי' על משמרתם ומקריבי' קרבנות הצבור והיחידים והיה השלחן האלהי דשן ושמן תמיד והוא יתעלה מיסב בראש ונהנה בנחת רוח שנעשה רצונו בסעודתן והבנים בניו סמוכין תמיד אצלו ומקבלים השפע העליון מאתו. והוא מה שנזכר בענין הראשון שאנו עליו כי אחר שדבר בבאי הארץ ובענין כניסתם בה כמו שאמרנו שהוא צורך החלק הגופיי סמך מה שהוא צורך החלק השכלי והוא העקר והתכלית ואמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם וגו' (במדבר כ״ח:ב׳-ג׳). כי זהו תכלית הכל. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה חיים טובים חיים מספיקים חיים מאושרים ודבקים ביי' אלהיכם אתם תהיו לו לעם והוא יהיה לכם לאלהים ולא ימצאו לכם עון אשר חטא הגורם לשכינה שתסתלק מביניכם:

ועוד תנן (תמיד ל, ב) וכך היה עקדתו ראשו לדרום ופניו למערב והשוחט היה עומד במזרח ופניו למערב של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה של בין הערביים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שנייה. וכתב הרמב"ם פרק ראשון מהלכות תמידין (הלכה יא) והטעם שהיה נגד השמש. ודברי קבלה הם שהיו נשחטין נגד השמש. וכן אמרו פרק קמא דיומא פרק שני שעירים (סב ב) ומביא ראייה מקרא שנאמר(במדבר כח ב) שנים ליום כנגד היום. רבינו בחיי כתב פרשת פנחס (במדבר כח ז) כי להיות כי הקרבנות הדברי' שהם הכבשים ויין וסולת עיקר מזונו של אדם ומזונות האדם הם עיקר בישולם וגידלם בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, לכן בא האחד מהן בבקר והשני בערב והיו נשחטין נגד השמש רצה לומר לכח השמש הוא קו האמצעי עד כאן לשונו. ואף כי הוא ירד לחדרי הקבלה מכל מקום כתבתי דבריו להביא ראייה מדבריו לכוונתינו וזה כי היו נשחטין נגד השמש כי היא סבת הויה והפסד בזריחתה ובשקיעתה. ולהיות כי שחיטת הקרבן היה מורה על זה, לכן היה נשחט נגד השמש. ובהיות כי מהלך שמש ממזרח לדרום ומשם למערב ודרום הוא ראש העולם כמו שכתבתי חלק ראשון פרק שני, ופני החמה הולכין למערב לשקוע על כן ראש הקרבן לדרום ופניו למערב גם השוחט עומד למזרח ופניו למערב הכוונה בשוחט הוא השולט עליו להפסידו והוא עומד במזרח ופניו למערב והוא הגלגל היומי שתחל תנועתו ממזרח למערב והוא סבת ההפסד. וכבר נתבאר למעלה בענייני הקרבן כי סבת ההויה בעולם הוא סבת ההפסד על כן בא הרמז על גלגל היומי שהוא השוחטו ומפסידו ובא הרמז על השמש במקום על העולם כולו וכמו שאמר שלמה בחכמתו כל אשר נעשה תחת השמש. ונראה שזהו עניין כוונת ההגדה שספרו במנחות פרק רבי ישמעאל ממעשה שהיה וזה לשונו שם תנו רבנן כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ וארסתובולוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרין בקופות ומעלין להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית לעז להם בחכמה יוונית כל זמן שהם עוסקין בתמיד אינן נמסרים בידכם למחר שלשלו להם דינרין בקופות והעלו להם חזיר. כשהגיע לחצי חומה נעץ בצפורניו בחומה ונזדעזעה כל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. וכן היה הגדה סוף פרק מרובה (ב"ק פב ב) והכוונה להם שהקרבנות נגד חדוש העולם וחכם זה לעז להם בחכמה יוונית והוא חכמת הפילוסופים חכמי יוון מאמיני קדמות העולם והעלו להם חזיר והוא מלשון חזור חזור רצה לומר רמזו להם בחזיר שהעולם חוזר תמיד בסבוב והוא תנועת הגלגל וכפרו בעבודה. ולזה כשהגיע לחצי חומה והוא שבאו להפיל חומות התורה שהוא אמונת החדוש כמו שכתב המורה (חלק שני פרק שבעה עשר) רצה החזיר להרוס החומר ונזדעזעה כל ארץ ישראל, כמו שאמר רבי יצחק במדרשו שהביא ר"ש בריש התורה (בראשית א א) למה התחילה התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו'. אם כן, בהבטל אמונת החדוש תתבטל נתינת ארץ ישראל ועל כן נזדעזעה כל ארץ ישראל, והוא מבואר.