במדבר כ:יב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות, שמונה פרקים וגבורות השם

והנה אל זה הענין הנכבד והמעולה כוונו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה שאמרו ששאלו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון (שבת נ"ה.). וזה כי המחשבות העיוניות המשרתות את פני השכל כמו שאמרנו למעלה הם חוקרים מפאת השכל ודורשין בו והיו רואים בתחלת עיונם כי אחר שצורת האדם היא שכלית אצולה מטבע העליונים הקיימים יראה שהיה מראוי שתגבר טבעה על טבע החמר הכרוך עמה עד שיתקיים הוא בקיומה לעד כי יד השלם על העליונה ועולה עמה ואינו יורד. ולזה אמר למה קנסת מיתה על אדם הראשון כי ראו שהמיתה אינה מן הדין אבל היא ענין קנס שלא כראוי. והיתה התשובה הן אמת שהחלק השכלי העליון מטבעו שיגבר על החלק החמרי להחיותו עמו אבל שזה יהיה כאשר לא יטה כלל אל החומר ולא יפסקו פעולותיו הראויות לו בעצם ותמיד מצד מה שהוא שכל. אמנם בנטות אל החמר בעניניו או במקצתם הנה אז יחלש כחו ולא יתחזק להחיות זולתו ודי לו שיחיה את עצמו. והוא מה שאמר מצוה קטנה צויתיו ולא יכול לעמוד בה כי לא די שאדם וכל תולדותיו הם הכרחיים על המין הראשון מהחטא שאמרנו אבל מדרכם לחטוא באחת מהמצות האנושיות אשר הם אפשריים לעמוד עליהם שהוא המין השני מהחטא. ואחר שהשכל האנושיי הנתן באדם הוא נוטה כל זה השיעור מטבעו המלאכיי הנה נתחייבה לו המות הגופיי מן הדין ולא היה קנס בו חזר השואל ואמר משה ואהרן שקיימו את התורה כלה מא"לף ועד תי"ו למה נגזרה עליהם מיתה. ראה שלא אמר חטאו כמו שאמר החכם הנזכר שכבר נתבאר שחטא אף במין השני מהחטא אלא שהיה ענינם בדברים קלים שנתנו למחילה ואשר הם כן כבר יאמר שקיימו את התורה כלה שהחוטא ושב בתשובה שלימה כבר קיים התורה ואם לא היה על זה האופן הרי חסר מצות התשובה ולא קיים התורה כלה. וא"כ היה נראה לו שבאנשים האלה וכיוצא בהם הנה השכל שב לאיתנו והיה ראוי שחלקם הגופיי יתקיים עמהם ולא יגזור המיתה עליו. וחזרה התשובה מקרה אחד לצדיק ולרשע שעם היות שקיימו התורה כלה ונתשב להם כאלו לא חטאו בזה המין מהחטא כלל עם כל זה מהמין הראשון מהחטא א"א להם שלא יחטאו אפילו הייתר שלמים והיותר צדיקים שבמין האדם. ואחר שהנטייה מהטבע המלאכיי היא הכרחית להם כמו שביארנו ראשונה הנה כח השכל לא יגבר להחיות החלק הגופיי עמו לבד אבל ישאר טל טבעו. והוא אומרו מקרה אחד לצדיק ולרשע כי אע"פ שלא יהיה האדם רשע במין החטאים אשר אפשר לעמוד עליהם במה שהוא אדם אבל הוא היותר צדיק שאפשר כבר יהיה החטא המשולח הכרח בו עד שיהיה בעבור זה מקרה המות משותף לצדיק ולרשע כי היותר צדיק שאפשר נחשב לרשע לענין זה החטא אחר שהוא הכרחי אליו. והוי יודע דאפילו למאן דאמר יש מיתה בלא חטא (שם נ"ה:) אין הכוונה בלא חטא כלל שהרי מקרא מלא הוא אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא(קהלת ז׳:כ׳) (מצאתי בגליון עיין בתוספות ריש ע"ב כדלקמן) וגם עטיו של נחש שאמרו שם שמתו בו קצת הרי הוא עון אשר חטא שנאמר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז) אלא על כרחך הכוונה שיש מיתה בלא חטא משפט מות לפי דיני ארבע מיתות שבתורה ובהא קא מפלגי דרבי אמי ותנא דארבעה מתו בעטיו של נחש סברי משה ואהרן חייבי מיתה הוו מדין תורה כמי שעובר על דברי נבואתו שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם כדאיתא התם (שבת שם) ותנא דמלאכי השרת סברי דלא מחייבי מיתה כהאי גוונא אלא כמו שאמר וסביביו נשערה מאד (תלים נ') וכהני דמתו בעטיו של נחש (שבת שם) ולהכי מותיב בה לרבי אמי אבל לכולי עלמא אין אדם ניצול מהחטא על שני הפנים שאמרנו. ותמהני מזה החכם שתפש זה המאמר להסתייע בו ולא העביר עירו באותה סוגיא שנתבאר ממנה שמשה ואהרן בחטא מתו ומסקנא דיש מיתה בלא חטא ושכבר נמצאו ד' צדיקים שלא מתו אלא מעטיו של נחש. וא"כ האנשים ההמה הרי היו צדיקים וטובים מהם ותיובתא דידיה תיובתא למה לא נתנה תורה על ידם. אלא האמת הגמור הוא מה שאמרנו ולכן המיתה הגופיית היא הכרחיית על כל נוצר. אמנם הנפשיית טוב לפני האלהים ימלט ממנה:

אמנם מה שכוונו בו להתיר זה הספק הוא המדרש הב' שזכרו שחשבו הרב (הרמב"ן שם) לטעם השני. כי אני הכבדתי את לבו (שמות י׳:א׳) א"ר יוחנן מכאן פתחון פה לרשעים לומר לא היתה ממנו שיעש' תשובה. אמר ריש לקיש יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג׳:ל״ד) מתרה בו פעם ראשונ' ושנייה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל דלת מן התשוב' כדי לפרוע ממני מה שחטא כך פרעה הרשע כיון ששגר הב"ה אצלו חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הק"בה אתה הקשית את ערפך והגבהת את לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך (ש"ר פ' י"ג) וכתב הרב ז"ל עליו והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו כי לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה ויכבד את לבו והוא לא רצה לשלחם לכבוד הבורא אבל כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם ארך את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו כענין שנאמר (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' ואשר אמר קודם המכות ואני אחזק את לב פרעה וגו'. הודיע למשה העתיד לעשות במכות האחרונות וגו' כמו שכתוב בפירושיו. והכוונה בזה הפך הראשונה. וזה כי לא יאמר בשום צד שיקשה הש"י את לב האדם למנוע ממנו התשובה האמתית אבל יאמרו שקשתה ידו על האנשים הרשעים הצועקים בפיהם חטאנו ולבם עקש ופתלתול. והוא יתברך יטיל זמם על שפתותיהם לשום דבר בפיהם כאשר בלבבם למען הביא עליהם גמול רעתם שלא יסתרו מחרון אף ה' תחת כנפי זיופי הוראתם החיצונה. וזה עצמו טעם רש"י ז"ל שכתב (שמות ז') מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב טוב לו שיתקשה לבו למען הרבות מופתי וגו'. כי לכאורה יקשה על מאמרו זה אם גלוי וידוע לפניו שלא ישוב למה יקשה את לבו הרי הוא מוקשה ועומד אלא שכוונתו שידוע לפניו שמה שישוב בשפתיו אינה תשובה שלמה ולזה היה מקשה את לבו עד שיהיו פיו ולבו שוים: ובעיני זה התירוץ בעניינו של פרעה גם הוא לא יתכן כי הוא קשה וכבד מאד אלי. דמאי איכפת ליה לקודשא בריך הוא שישוה לבו לפיו בהודאתו זאת וכי חפץ למען צדקו והלא כ"ש שתראה גדולתו וכח ידו יתברך כשיביאנו לעשות בעל כרחו בכפל רסנו כי הוא עצמו שאמרו יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שיבא במקומו ב"ה. ודי הוא שיהא נחת רוח באומו' שיעשו מיראה וכמו שנ' (תהילים ב׳:י״א) ועתה מלכי' השכילו וגו' עבדו את י"י ביראה וגו'. ולמה זה לו כל זה הטורח להוסיף טומאה על טומאתו. אם לענות אותו על הטומאה הראשונה יכול להכות כסיל מאה. ואם להודיע גבורתו ית' להביאו לידי הודאה גמורה והוציא יקר מזולל מאן אמר לן שמה שאמר לסוף (שמות י״ב:ל״א) קומו צאו מתוך עמי היו דברי' שבלבו יותר ממה שאמר ראשונ' כמה פעמים שישלחם. ולדבריהם ודאי היה משלחם לולי שהקשה השם את לבו סוף דבר אין אני מוצא נחת רוח במדה זו לכאן כלל: באמת אם היה זה בינו יתברך לבין עמו חבל נחלתו או איש מאישיהם. היתה מדה נאותה ומחשבה טובה או אלהות לטהר טומאת הנפש ולהתם פשעי ההפצר כי תראה יד השגחתו להכות ולפצוע פעמים רבות או אז יכנע לבבם הערל לשוב בתשובה שלמה מבית ומחוץ כמו שנמצ' לירמיהו פרשה שלמה על זה אמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיהו ג׳:כ״ב-כ״ג) והם ענו ואמרו (שם) הננו אתאנו לך כי אתה ה' אלהינו אכן לשקר וגו' והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתינו ותכסנו וגו'. שהכוונה בכל זה שהיו אומרים בפיהם שאם היו שבים אליו לא היה אלא מחמת הרעו' העצומו' שמצאום בסורם ממנו ובקרבתם אל העבודות הנכריות אם מהפסד קניניהם ואם מכליון בניהם ובנותיהם ויתר רעותיהם ולא נשאר להם כי אם בושתם וכלמתם אשר הם כסותם לבדם ושמושי ערסותם אשר חשבו להנצל מזה בשובם אליו. ולזה הי' דבר הנביא אליהם (שם ד') אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ירצה אם תרצה לשוב בתשובה שלמה אלי תשוב כלומר לשמי ולכבודי בהכרתך שפשעת בי ועליך לשוב לפייסני לבד לא לבקשת תועלותיך כי זאת היא התשובה המזוייפת שאמרנו. ואם תסיר שקוציך תסירם מפני ולא מפני הרעות המגיעות אותך מהם ולא תסור מזה הדעת ועם זה (שם) ונשבעת חי ה' באמת וגו'. וכל זה כדי לזכותם כי הוא עם מרעיתו וצאן ידו ורצה בטוב השגחתו להקריבם אליו. ואפשר כי מזה המין הוא ענין השמן לב העם הזה (ישעיהו ו׳:י׳) שכתב הרב ז"ל כי אחר שהשבים מהם אינם שבים ביושר ואמונה ראוי שיושמן לבם ויוכבדו אזניהם ועיניהם מהרגיש העונש העתיד לבא עליהם כדי שלא יחזרו בהם מחמת יראה ולבם בל נכון עמם עד שיקבלו עונשם משלם כמו שנאמר (שם) עד מתי ה' עד אשר אם שאו ערים. האמנה כי פרשה זו בעיני תוכחה נפלאה לא ראיתי כמוה בכל התוכחות להורות דרך התשובה ולפתוח פתחיה הרבה מאד כי מאמרו זה באמת הוא כמי שאומר על בנו או תלמידו בשעת כעסו עליו אל יפגעוני בעדו פלוני ופלוני פן ישיבו חמתי ממנו כי עם שהוא מודה בפנים שירצה ברעתו הרי הוא פותח פתח גדול שיפגעו עליו בו וירצוהו. וכן הדבר הזה כי אע"פ שהוא אומר (שם) שמעו שמוע ואל תבינו וגו' השמן לב העם הזה וגו' פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע וגו' עד מתי ה' ואומר עד אשר אם שאו ערים וגו'. מ"מ הורה הוראה עצומה שאם יראה וישמע ויבין שהם כלי התשובה כמו שיבא במקומו שער ק' בע"ה ירפא מחוליו בלי ספק. והנה זה ממש כאומרו ית' (שמות ל״ב:י׳) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה וגו'. יש במאמר ההוא עוררת על התפלה והתחינה ולומר מיד (שם) למה ה' יחרה אפך וגו'. והנה באמת אם הי' רוצה בקלקולם יחרש מהם ולא ידבר להם דבר והם כלים מאליהם. כי מה שהוצרך הרב לומר על הרבות השליחות אצל פרעה חנם שהיה להודיע עוצם כח המניעה כמו שנזכר למעלה הנה באמת הדבר ההוא קשה להלמו שם כ"ש בכאן שלא נכנסו בזה המין מההפצר והנה שבאמת הפרשה הזאת אינה מכרעת הדרך ההוא כלל ולא עוד אלא שהיא סותרת אותו. ואף הדרך הראשון שכתבנו בה הנה הוא לא יתכן לענינו של פרעה כלל מהטעם שכתבנו. ועוד כי זולת מה שהוקשה לו להרמב"ן ז"ל מה שאמר במכות הראשונות ואני אקשה את לב פרעה וטרח לתקנו הנה באמת עדין יש להקשות שלא היה לו לומר לא בראשונות ולא באחרונות שיקשה או יחזיק או יכביד את לבו שכבר הוא חזק וקשה לפי דבריהם אבל היה לו לומר שיקשה את פיהו וירשיע את לשונו בענין שלא תוכל לדבר רק רע כאשר עם לבבו: ואולם הדרך הנכון בזה ואשר יאותו אליו דברי המדרשות כלן בעיני לא זה ולא אותו אבל הוא היה משפט אמתי נכון בלי נעילת שערי תשובה כלל לא במין ראשון ולא בשני מיוסד על ג' עקרים אמתיים לקוחים מטבע הענין ומנהגו אשר אי אפשר להכחיש אותם כלל. האחד כי הוא מהמבואר שכבר יתחייב אדם לפי רשעותיו בכמה עונשים וייסורין מתחלפים במשפטם ומספרם כמו שאומרי' עליו במשפטי התורה לעבור עליו בכמה לאוין וכמו שאמרו (מכות ט"ז:) אכל צרעה לוקה שש וכבר ירבה לפשוע חטאים גדולים ומגונים עד שיגמר דינו לענותו זמן בכבלי עוני ולהלקותו ואחר לקצץ רגליו היום ולמחר יקצצו ידיו וכן אבר אבר עד שימות בזמן רב. ואפשרות זה הוא מבואר ונמצא בבתי דיני האומות פעמים הרבה: והב' כי מי שנתן דינו על זה האופן או באיזה אופן שיהיה הנה הוא באמת לא נמסר לתשובה שאם כן בטלת כל מיתות בית דין האמורות בדתות. כי מי גבר יראה מות לפניו ולא ימהר לשוב בכל לבבו. אבל התורה שאמר' (דברים י"ג) ובערת הרע מקרבך (שם י"ז) וכל העם ישמעו וייראו כוונה לשני עניני'. האחד שיבערו הרע במיתת החוטא. והשני שיוסרו רבים ולא יעשו כדבר הרע ההוא. ואם יקובל החוטא בתשובה יהיו הכל מתירין רסן היראה מעל פניהם כי יאמרו נחטא היום ומחר נשוב. וזה ענין מבואר. ולא תאמר כי זה יצדק בדיני אדם לבד אמנם התשוב' נמסרה לשמי' והוא הנדון שאנו דנין בו. כי הנה באמת בכל מקום שיהי' בו קידוש שם שמים הדין בו אז שוה לדיני אדם בשלא ינתן למחילת תשובה כלל צא ולמד מחטא מי מריבה שנאמר בו (במדבר כ') יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגו'. ואח"כ ננעלו שערי תשוב' גם כל תפלה וכל תחנ'. וחז"ל החליטו המשפ' ואמרו (יומא פ"ו). אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל כולן תולין ומיתה מכפרת. ומזה הענין היה עון בני עלי שלא נתן למחילה כמו שנודע מספורם: אמנם העקר השלישי הוא כי כאשר יתחייב החוטא הרבה מכות ועונשים על האופן הנזכר ועל הרוב לא יספיק כח הסבל לשאת אותם כי יתקלקל או ימות, הנה אז הוכרח השופט לסדר הענינים באופן שיוכל לסובלם בהגעת הכוונה בפרסום עונשו. וזה אם בתת ריוח בין מכה למכה ואם להאכילו או להשקותו כדי להחזיק את גופו. ומעשים בכל יום בסובלי הייסורין בבית האסורים שכן עשו וכל זה אינו צריך לפנים: והנה באמת שלשה אלה בעצמן נמצאו בענינו של פרעה כי יען אשר הרשיע והתריס במה שהרע מאד עם ישראל ולא זכר את החסד אשר עשה יוסף עם מלכותו והפר בריתו עמהם בכמה מיני הרעות והרדפות וכ"ש במה שאמרו (סוטה י"א.) הבה נתחכמה למושיעם כי הכירו כי שם ה' נקרא עליהם תמיד וכוונו למרוד בו הנה באמת נתחייב במכות גדולות ונאמנות וכמ"ש (בראשית ט״ו:י״ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. וכן אמר לו למשה בתחלתם. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. וסוף וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים הרי העיקר הראשון מבואר. ומזה יתחייב מציאות השני והוא שזה המרד לא נתן לתשובה כי הוא דבר שנתחייב בדינו לבריות הנואקים מתחת ידו וגם יש בו קידוש השם מיד ולדורות להודיע בהם כח גבורתו והשגחתו בעולם כמו שסיים וידעתם כי אני ה'. וכן בכל מקום וידעו מצרים כי אני ה' (שם י"ד). וא"כ בהכרח ראוי שימצא שם העקר השלישי והוא לתת ריוח בין המכות וכן לתת לו אומץ לב וחוזק שיוכל לקבלם על האופן היותר נאות שאיפשר כדי שיגיע תועלתם המכוון במה שיוכר מהם בבואם על הסדר ההוא מה שלא יוכר אם יבואו כלם יחד בלי הפסק. והוא אומרו ואני אחזק את לב פרעה וגו' ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים וכמו שפירשו הב"ה בעצמו באומרו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ יראה בבירור כי רצה בקיומו וחזוקו כדי שיהא בו כח להרבות מופתיו בו למען יסבול עונשו הראוי לו ולמען יגיע תועלתו בכל הארץ: אמנם זה הענין מההתחזקות והקושי אינני רואה שיהיה בו מניעת תשובה משני המינים שאמרו כי הוא כבר שב ברוב המכות וגם לא כתב בו מניעה כלל רק קושי וחזוק כמו שאמרנו. אבל הוא דרך אחרת קרובה זכרוה חז"ל בפ"ק (דמכות י'): אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מן התורה שנאמר לא תלך עמהם קום לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. והוא באמת מין אחר מהתחבולה האלהית להביא על רשע רע גמול ידיו מבלי שיקשה את לבו ומבלי שיעשה לו שום הכרח על אחד מהאופנים הנזכרים רק לשלחו ביד פשעו להוציא ע"י חפשיות בחירתו ושלוח דמיונו ורצונו כל מה שבכחו מהרשע. והיא דרך פשוטה וסלולה כבשוה רבים מהחוטאים ולא כהה בהם האל יתברך ע"ד שאז"ל (יומא ל"ח:) בא לטמא פותחין לו. והנה כאשר תחייב מדת הדין על האיש ההוא הדורך בה להמשיכו בחבלי מחשבותיו ולהביאו שובב בדרך לבו עד מקום משפטו. כבר יפול אז עליו שום קושי או חוזק לב לא שהב"ה מקשה את לבו חלילה רק שבהמשיכו על פי דרכו הוא מעצמו תועה בדעתו ומקשה את רוחו ע"ד שאמר (משלי כ״ח:י״ד) ומקשה לבו יפול ברעה. ומפני שהוא יתברך נותן לו מקום לטעות ולהתקשות יאמר עליו שהוא מחזיק ומקשה לב האדם ע"ד שנאמר (במדבר י״ג:ג׳) וישלח אותם משה ע"פי ה' והדומים, באבשלום (ש"ב י"ז) וה' צוה להפר וגו'. וכן ברחבעם בעצת הזקנים. (מלכים א י״ב:ח׳) וכבר נתבארה אמתת הדרך הזה עם פרעה עצמו במה שנזכר בפי' (שמות י"ד) דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגו' ואמר פרעה וגו' וחזקתי את לב פרעה וגו'. והוא מבואר שלא היה החוזק ההוא רק מה שנתן לו מקום לטעות ולומר נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר לסבה מהסבות: ועוד נאמר (שם). ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים וגו'. ויבאו בני ישראל ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם וגו'. כי מהמבואר ג"כ שהחוזק שהיה שם הוא מה שנאמר אחריו (שם) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וירדפו מצרים ויבאו אחריהם וגו'. וזה כי כשראו הרוח החזק ההוא כל הלילה חשבו שקפיאת הים היתה על דרך הטבעי ושתהיה הבקיעה שוה לכלם. וכבר כתבו הרמב"ן ז"ל בפי' וברוח אפך נערמו מים (שם ט"ו) ובמקומו יתבאר עוד ב"ה. ומכל מקום נתבארה הכוונה.

ובזה הענין נתישבו כל הכתובים כי כנגד הענין הראשון אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו אל הארץ אשר נתתי להם ולא רצה בזה שלא האמינו ח"ו רק שסבבו פני הדבר בענין שלא הורו במעשיהם על אמונתם כמו שכוון ממנו יתעלה כמי שאומר שהאש לא שרף הבגד שלא יתחייב שיובן מזה שנגעה האש בו ולא שרפתו אבל איפשר שיובן כי לפי שלא נמצאה שם האש לא נשרף וכן לפי שלא נמשך המעשה על האופן שנצטוו לא הגיעה לשם האמונה המכוונת ולא נראתה בהם והוא פי' נכון. וכנגד הבחינה השנית אמר על אשר מעלתם בי במי מריבה וגו'. כי המועל בקדשי' לא יקרא כן מחמת ההנאה המגעת לו מהם אלא מצד מה שמיעט בקדושתן לנהוג מהם מנהג חולין וכן קרה להם בכאן כי בקש הש"י להגדיל שמו וכבודו כשיראו כלם כי ארץ שמעה ותחיל מדברו לבד והם החליפו השטה. וכנגד הבחינה השלישית אמר יען מריתם פי וגו'. וזה כי במה שרצה להוכיח ישראל במעשה הזה ולא נמשכה התוכחה אליו הנה בזה לא נעל שם אחר אלא שמרו והחליפו דברו ולא עשו מה שכוון משליחותם והוא עצמו ענין המרי. וכנגד שלשה בחינות אלו נענשו אלו הצדיקים שלשה עונשים מתחלפים. וזה כי מצד שהחטא בבחינה הראשונה היה מצד מה שהם נביאים ופרנסים הרועים בעם לזה לקו בתואר הזה ונתיחד לעונשם סלוקם מפרנסותם שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם לומר שתפסק פרנסתם מהם וימנה עליהם רועה כלבבו אשר יוציאם ואשר יביאם כמ"ש הוא במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל (דברי' א') הנה בבירור כי זה יאמר על העברת הפרנסות מהם. אמנם אשר בבחינה השנית הוא שמנע מהם כניסתן לארץ שנאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ ובמשה ושמה לא תעבור (שם ל"ד) לא תעבור את הירדן הזה (שם ל"א). הוא כנגד המעילה מדה כנגד מדה הם לא דקדקו במעלת גבורתו של הקב"ה והחטיאוה כביכול והוא מנע מהן שלמות עצמן ומעלתם המקווה להם מבואם שמה. אמנם בבחינה השלישית גזר עליהם המיתה הזמנית קודם בוא עתם כמו שנאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו'. ואל משה אמר וגו' ומות בהר. ובספרי ר"ש בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהכרת מתו שנאמר על אשר לא קדשתם אותי וגו' עדין לא הגיע זמנם למות והוא דעת רבי אמי שזכרנו לעיל (שבת נ"ה.) והוא העונש המיוחד אל המרי כעובר על דברי נביא או על דברי עצמו ובאמת כי ב' עונשים אלו הנזכרים שהם המיתה ובלתי עוברים אל הארץ נזכר תמיד יחד בכתובים ולא נפרדו זה מזה ויחס לשניהם תמיד ג"כ המרי והמעילה ואע"פ שבאהרן נאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ יען מריתם פי ולא נזכרה שם מעילה או בלתי קדוש הש"י כבר נאמר במשה וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר מת אהרן אחיך כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני וגו' הרי שהשוה אותם בשלא יבאו אל הארץ וימותו זה כזה וביאר הטעמים המרי והבלתי קדוש והם השתי בחינות שאמרנו ובמקום אחר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל הרי שנים עדים בדבר וכבר יחדנו כל אחד לענשו בתורת טעמא והוא ברור. ואולם מה שהיה זה גזר דין שלא הועילה בו שום תפלה וצעקה זה היה מחוייב כדי שתתקיים מחשבת האל יתברך במעשה הזה ולא תשוב מפני כל וזה במה שיתקדש שמו עליו כאשר כוון וימשכו משם התועלות אשר זכרנו וכמ"ש עצת יי' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור (תלים ל"ג) כי על ידי מה שנענשו הצדיקים נתפרסם כל מה שהיה בלבו לעשות כאלו עשה. משל למלך שצוה לעבדו זקן ביתו שיקבל אנשים באים אליו ממרחק בכבוד גדול באופן יתפרסם להם כבוד עושרו ורוב נדיבותו כי הוא צריך מאד לזה והוא לא כן עשה אבל קבלם בשפלות ידים ומנעם מכבוד ונתבזה המלך בעיניהם כי אין עצה להשיב כבודו אליו רק בשיסיר את ראשו לעיניהם כי בזה יתפרסם לכל מה שהיה בלבו של מלך לעשות ונחשב להם משפט האיש ההוא כאלו עשה והותר צא ולמד מדוד במעשה אבנר כמה השתדל לצאת מחשד חלול כבודו עם יואב ובכל מה שעשה לא נתקררה דעתו עד שצוה מחמת מיתה להמיתו וזהו מה שביארו הכתוב בפירוש באומרו המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם והרי נאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ובמקום אחר כאשר מריתם פי וגו' להקדישני במים לעיניהם ואיך אמר ויקדש בם אלא שכוונתו מה שאמרנו. וזה שהקדושה עצמה שכוון השם ית' להתקדש בתחלה במים לעיניהם היא עצמה נתקדש במה שמתו משה ואהרן על ידיהם. וזה למה שנתפרסם לכל שמתו בעבור שלא השלימו בזה רצון האל יתברך ויהיה ויקדש בם במים עצמם כי אחר שע"י המים נתגלגלה להם המיתה עצת יי' שהיתה בתחלה להתקדש באלו המים היא תקום. וזה יראה דעת רש"י והראב"ע ז"ל בזה הכתוב ואלו היה שופע בהם זה הרמב"ן ז"ל לא יקשה עליהם שלדבריהם היה ראוי לומר ויכבד על פניהם גם מה שפירש בכתוב כי בא להבדיל מים אלו מהמים הראשונים אשר בחורב בשני דברים האחד שבאלו נתקדש לעיני כלם מה שלא היה כן בראשונים כי אם לפני הזקנים והב' במה שבאלו רבי את יי' לא עם משה כמו בראשונים שרבו עם משה ונסו את ה' וגו' הנה לא ידעתי לו בכל זה משען ומשענה כי בכאן נאמר ויקדש בם ^*והוא מאמר סתמי וכחו כח חלקי וכו' ר"ל כי כמו שאם נאמר סתם "בני אדם כותבים" מבלי הזכיר בתחילה מלת כל או קצת לאמר ד"מ "כל בני אדם, או קצת בני אדם כותבים" הכונה ג"כ רק שקצת מהם יכולים לכתוב, כאלו אמרנו בפירוש "קצת בני אדם כותבים" שהוא רק משפט מחייב חלקיי (עיין מזה במלות הגיון שער ב') כן גם מאמר "ויקדש בם," יורה רק שנתקדש בעיני קצתם ר"ל בעיני הזקנים והמשכילים והמבינים בעם, לא בעיני כלם, אשר אף כי עיני שכל להם לא יראו בכל זאת היטב להשיג כל דבר וענין אל נכון, וכ"כ גם המ"נ ח"ב פל"ה כי מאה"כ "ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום" שהוא ג"כ מאמר סתמי מורה ג"כ שרק קצתם ולא כולם הרגישו בנס זה כי לפי דעתו שם נתאחרה ביאת השמש רק איזה שעות יותר מהמורגל בשאר הימים, באופן שהיה היום ההוא בגבעון בימי האביב תמים ושלם כגדול שבימי הקיץ, וע"כ לא הרגישו בו כל ישראל ע"ש. והוא מאמר סתמי וכחו כח חלקי ולא יתכן שיסמוך על מה שאמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כי בכאן הוא עקר ההבדל גם כי לא נאמר שם כל הקהל וכבר נודע מה שכתב הרב המורה בפ' ל"ה חלק ב' כי מאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום הוא ענין חלקי שהרגישו בו קצתם להיות הנס ההוא מתמיד קצת שעות ולא יום כלו כמו שבא לשם וכן בענין המריב' נאמר בכאן וירב העם עם משה כמו לשם וקשה ממנו ואם מפני שנאמר כאן אשר רבו בני ישראל את ה' כבר נאמר לשם על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' שהריב והמסה מוסבים אליו ית' גם מה שהקשה שלא נתקדש מפני שעדין לא נתפרסם הנה הכתוב לא אמר שנתקדש קודם שנתפרסם שמתו על ידם אבל אמר כי אחר שנתפרסם נתקדש בהם. אמנם מה שעלה בלבי שהבין הרב ז"ל מדברי רש"י והראב"ע ז"ל הוא זולת כוונתם וכבר כתבתיהו במקום אחר לתלמידי'. ומה שכתבנוהו בזה הוא דרך נכונה וישרה בכתוב כי מאמר ויקדש בם ירצה שלסוף נתקדש במים ואם היה מין אחר של קירוש יחייבהו הענין על כל פנים מפני כבודו של בורא הכל יתברך שמו. והוא הטעם עצמו למה שאז"ל שבמקום שיש חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא בי"ה לכפר ולא בייסורין למרק אלא הכל תולין ומיתה ממרקת (יומא פ"ו.) והנה במעשה הזה חס השם על כבודו ותקן במיתת המחלל את אשר עוותו ונמצא שם שמים מתגדל ומתקדש והדין דין אמת והכא לא שנא: