במדבר כ:יג מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגבורות השם

ובזה הענין נתישבו כל הכתובים כי כנגד הענין הראשון אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו אל הארץ אשר נתתי להם ולא רצה בזה שלא האמינו ח"ו רק שסבבו פני הדבר בענין שלא הורו במעשיהם על אמונתם כמו שכוון ממנו יתעלה כמי שאומר שהאש לא שרף הבגד שלא יתחייב שיובן מזה שנגעה האש בו ולא שרפתו אבל איפשר שיובן כי לפי שלא נמצאה שם האש לא נשרף וכן לפי שלא נמשך המעשה על האופן שנצטוו לא הגיעה לשם האמונה המכוונת ולא נראתה בהם והוא פי' נכון. וכנגד הבחינה השנית אמר על אשר מעלתם בי במי מריבה וגו'. כי המועל בקדשי' לא יקרא כן מחמת ההנאה המגעת לו מהם אלא מצד מה שמיעט בקדושתן לנהוג מהם מנהג חולין וכן קרה להם בכאן כי בקש הש"י להגדיל שמו וכבודו כשיראו כלם כי ארץ שמעה ותחיל מדברו לבד והם החליפו השטה. וכנגד הבחינה השלישית אמר יען מריתם פי וגו'. וזה כי במה שרצה להוכיח ישראל במעשה הזה ולא נמשכה התוכחה אליו הנה בזה לא נעל שם אחר אלא שמרו והחליפו דברו ולא עשו מה שכוון משליחותם והוא עצמו ענין המרי. וכנגד שלשה בחינות אלו נענשו אלו הצדיקים שלשה עונשים מתחלפים. וזה כי מצד שהחטא בבחינה הראשונה היה מצד מה שהם נביאים ופרנסים הרועים בעם לזה לקו בתואר הזה ונתיחד לעונשם סלוקם מפרנסותם שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם לומר שתפסק פרנסתם מהם וימנה עליהם רועה כלבבו אשר יוציאם ואשר יביאם כמ"ש הוא במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל (דברי' א') הנה בבירור כי זה יאמר על העברת הפרנסות מהם. אמנם אשר בבחינה השנית הוא שמנע מהם כניסתן לארץ שנאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ ובמשה ושמה לא תעבור (שם ל"ד) לא תעבור את הירדן הזה (שם ל"א). הוא כנגד המעילה מדה כנגד מדה הם לא דקדקו במעלת גבורתו של הקב"ה והחטיאוה כביכול והוא מנע מהן שלמות עצמן ומעלתם המקווה להם מבואם שמה. אמנם בבחינה השלישית גזר עליהם המיתה הזמנית קודם בוא עתם כמו שנאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו'. ואל משה אמר וגו' ומות בהר. ובספרי ר"ש בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהכרת מתו שנאמר על אשר לא קדשתם אותי וגו' עדין לא הגיע זמנם למות והוא דעת רבי אמי שזכרנו לעיל (שבת נ"ה.) והוא העונש המיוחד אל המרי כעובר על דברי נביא או על דברי עצמו ובאמת כי ב' עונשים אלו הנזכרים שהם המיתה ובלתי עוברים אל הארץ נזכר תמיד יחד בכתובים ולא נפרדו זה מזה ויחס לשניהם תמיד ג"כ המרי והמעילה ואע"פ שבאהרן נאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ יען מריתם פי ולא נזכרה שם מעילה או בלתי קדוש הש"י כבר נאמר במשה וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר מת אהרן אחיך כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני וגו' הרי שהשוה אותם בשלא יבאו אל הארץ וימותו זה כזה וביאר הטעמים המרי והבלתי קדוש והם השתי בחינות שאמרנו ובמקום אחר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל הרי שנים עדים בדבר וכבר יחדנו כל אחד לענשו בתורת טעמא והוא ברור. ואולם מה שהיה זה גזר דין שלא הועילה בו שום תפלה וצעקה זה היה מחוייב כדי שתתקיים מחשבת האל יתברך במעשה הזה ולא תשוב מפני כל וזה במה שיתקדש שמו עליו כאשר כוון וימשכו משם התועלות אשר זכרנו וכמ"ש עצת יי' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור (תלים ל"ג) כי על ידי מה שנענשו הצדיקים נתפרסם כל מה שהיה בלבו לעשות כאלו עשה. משל למלך שצוה לעבדו זקן ביתו שיקבל אנשים באים אליו ממרחק בכבוד גדול באופן יתפרסם להם כבוד עושרו ורוב נדיבותו כי הוא צריך מאד לזה והוא לא כן עשה אבל קבלם בשפלות ידים ומנעם מכבוד ונתבזה המלך בעיניהם כי אין עצה להשיב כבודו אליו רק בשיסיר את ראשו לעיניהם כי בזה יתפרסם לכל מה שהיה בלבו של מלך לעשות ונחשב להם משפט האיש ההוא כאלו עשה והותר צא ולמד מדוד במעשה אבנר כמה השתדל לצאת מחשד חלול כבודו עם יואב ובכל מה שעשה לא נתקררה דעתו עד שצוה מחמת מיתה להמיתו וזהו מה שביארו הכתוב בפירוש באומרו המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם והרי נאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ובמקום אחר כאשר מריתם פי וגו' להקדישני במים לעיניהם ואיך אמר ויקדש בם אלא שכוונתו מה שאמרנו. וזה שהקדושה עצמה שכוון השם ית' להתקדש בתחלה במים לעיניהם היא עצמה נתקדש במה שמתו משה ואהרן על ידיהם. וזה למה שנתפרסם לכל שמתו בעבור שלא השלימו בזה רצון האל יתברך ויהיה ויקדש בם במים עצמם כי אחר שע"י המים נתגלגלה להם המיתה עצת יי' שהיתה בתחלה להתקדש באלו המים היא תקום. וזה יראה דעת רש"י והראב"ע ז"ל בזה הכתוב ואלו היה שופע בהם זה הרמב"ן ז"ל לא יקשה עליהם שלדבריהם היה ראוי לומר ויכבד על פניהם גם מה שפירש בכתוב כי בא להבדיל מים אלו מהמים הראשונים אשר בחורב בשני דברים האחד שבאלו נתקדש לעיני כלם מה שלא היה כן בראשונים כי אם לפני הזקנים והב' במה שבאלו רבי את יי' לא עם משה כמו בראשונים שרבו עם משה ונסו את ה' וגו' הנה לא ידעתי לו בכל זה משען ומשענה כי בכאן נאמר ויקדש בם ^*והוא מאמר סתמי וכחו כח חלקי וכו' ר"ל כי כמו שאם נאמר סתם "בני אדם כותבים" מבלי הזכיר בתחילה מלת כל או קצת לאמר ד"מ "כל בני אדם, או קצת בני אדם כותבים" הכונה ג"כ רק שקצת מהם יכולים לכתוב, כאלו אמרנו בפירוש "קצת בני אדם כותבים" שהוא רק משפט מחייב חלקיי (עיין מזה במלות הגיון שער ב') כן גם מאמר "ויקדש בם," יורה רק שנתקדש בעיני קצתם ר"ל בעיני הזקנים והמשכילים והמבינים בעם, לא בעיני כלם, אשר אף כי עיני שכל להם לא יראו בכל זאת היטב להשיג כל דבר וענין אל נכון, וכ"כ גם המ"נ ח"ב פל"ה כי מאה"כ "ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום" שהוא ג"כ מאמר סתמי מורה ג"כ שרק קצתם ולא כולם הרגישו בנס זה כי לפי דעתו שם נתאחרה ביאת השמש רק איזה שעות יותר מהמורגל בשאר הימים, באופן שהיה היום ההוא בגבעון בימי האביב תמים ושלם כגדול שבימי הקיץ, וע"כ לא הרגישו בו כל ישראל ע"ש. והוא מאמר סתמי וכחו כח חלקי ולא יתכן שיסמוך על מה שאמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כי בכאן הוא עקר ההבדל גם כי לא נאמר שם כל הקהל וכבר נודע מה שכתב הרב המורה בפ' ל"ה חלק ב' כי מאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום הוא ענין חלקי שהרגישו בו קצתם להיות הנס ההוא מתמיד קצת שעות ולא יום כלו כמו שבא לשם וכן בענין המריב' נאמר בכאן וירב העם עם משה כמו לשם וקשה ממנו ואם מפני שנאמר כאן אשר רבו בני ישראל את ה' כבר נאמר לשם על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' שהריב והמסה מוסבים אליו ית' גם מה שהקשה שלא נתקדש מפני שעדין לא נתפרסם הנה הכתוב לא אמר שנתקדש קודם שנתפרסם שמתו על ידם אבל אמר כי אחר שנתפרסם נתקדש בהם. אמנם מה שעלה בלבי שהבין הרב ז"ל מדברי רש"י והראב"ע ז"ל הוא זולת כוונתם וכבר כתבתיהו במקום אחר לתלמידי'. ומה שכתבנוהו בזה הוא דרך נכונה וישרה בכתוב כי מאמר ויקדש בם ירצה שלסוף נתקדש במים ואם היה מין אחר של קירוש יחייבהו הענין על כל פנים מפני כבודו של בורא הכל יתברך שמו. והוא הטעם עצמו למה שאז"ל שבמקום שיש חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא בי"ה לכפר ולא בייסורין למרק אלא הכל תולין ומיתה ממרקת (יומא פ"ו.) והנה במעשה הזה חס השם על כבודו ותקן במיתת המחלל את אשר עוותו ונמצא שם שמים מתגדל ומתקדש והדין דין אמת והכא לא שנא:

ועתה אחרי זאת ההצעה וכלליה נבא לסוף דעתן של רז"ל בענין הדין הזה והותרה הקושיא העצומה שזכרנו. וזה כי האל יתברך יושב היום ההוא על כסא דין ועם שכל בני עולם עוברין לפניו כבני מרון לפקוד על כללותם אי זה לחרב אי זה לשלום אי זו לרעב אי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות אין ספק שיחקור הדין להם נכונים לתת עליהם את הדין מדי שנה בשנה. וטעם כבני מרון. ירצה כרועה זה שמעביר צאנו לפניו לדעת חשבונם לבד ואינו מקפיד השמנה היא אם רזה ומקום ראיתם הוא ראיה עצומה שנאמר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ולסוף הנה עין יי' אל יריאיו למיחלים לחסדו. הנה שדבר בדרך כלל ואחר כך פרט כמו שביארנו זה בשער נ"ד אצל ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו'. ומ"מ הדין הזה הנזכר בכאן עם זקני עמו וכל אישיהם הוא מדבר שהם האמור עליהם בכיוצא אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עצך עד שואב מימיך לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר יי' אלהיך כורת עמך היום ואותו הדין הוא העומד לפניהם תמיד. אמנם כל שלא עמדו על הר סיני ולא קבלו בריתו נאמר עליהם לענין זה (ישעיה מ') כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו. והנה אותם שימצאו צדיקים במעשיהם מאישי זאת האומה הן שלא חטאו חטא משפט מות או שחטאו ויש בידם זכיות שיגינו עליהם או שעשו תשובה כלם דן אותם לחיים לאלתר. אמנם אותם שימצאו בידם עונות המחייבים מיתה בלי תשובה ומעשים שיגינו יגזור עליהם אז המיתה הגופיית הממרקת העונות וישארו זוכים לעולם הבא. ואלו הן שאמרו צדיקים גמורים נכתבין וכו'. ורשעים גמורים נכתבין וכו'. ואין הכוונה בגזרה זו שימותו כל הרשעים כמו רגע וירבו חללי יי' פתע פתאום חלילה לו מאכזריות חמה ושטף אף אך שמיד תסתלק שמירת ההשגחה האלהית מהם וינתן כל אחד ביד הקודם ממקרי הזמן שיפגע בו וימת ואם לא תזדמן מותו על ידיהם הוא ישלח מלאכו לקחת ערובתו בתוך שנתו וכמו שאמר (ש"א כ"ו) או ה' יגפנו או יומו יבא וגו'. אמנם לפי שהדין הזה לא יתכן להיות כי אם על פי המעשים אשר נעשו עד הנה כמו שחוייב מהכלל הראשון יתחייב שיתהפך דין כל אחד מהנדונין אחר זה לפי התהפך מעשיו אם טוב ואם רע. והוא מבואר שלא יבטיחהו דין זה הנתן לחיים מן המיתה המתחייבת לו מפאת מעשיו הרעים כמו שלא יבטיחהו מהמיתה המתחייבת לו מרצונו ובחירתו כמו אם רצה להפיל עצמו על החרב או מהגג כי ודאי לא תצילהו הגזירה ההיא מידי סכלותו. או שנאמר שנגזר עליו שיעשה הסכלות או החטא ההוא והוא יותר מגונה. וכן הוא הדין אם אחר שנדון לחיים הרג את הנפש או בא על הערוה או חלל את השבת וכיוצא ההצל תצילהו הגזירה ההיא מיד ב"ד או מיד גואל הדם ודאי לא וכן ג"כ לא תצילהו מידו יתברך אם נתחייבה לו מיתה בידי שמים ומזה המין היתה מיתת הרבה צדיקים בעיני הבריות שמתו קודם הגיע זמנן. וכן הענין בעצמו ברשעים הנדונים למיתה וחלילה לי אם יזכרו וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם שלא יקבלם בשתי ידים וחלול השם הוא לבד אשר אין כח בשום תשובה להעבירו (יומא שם) שנאמר (ישעי' כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון כמו שביארנו אצל יום הכפורים שער ס"ג. ומזה הענין עצמו היתה תוספת ימיו של חזקיהו אחר שנאמר לו (שם ל"ח) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה הלא תראה כי נגזרה על אחאב ועל ביתו כלה ונחרצה ואחר כך נאמר (מלכים א כ״א:כ״ט) יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו הנה שהועילה תפלה ותשובה אחר גזרה גזורה על פי נביא שלוח אליהם קשה כל שכן שתועיל אחר גזר דין של ראש השנה להפוך גזרתו מרעה לטובה. והוא מבואר שהדין ההוא הוא כמלך בשר ודם שיושב ודן את עבדיו וחייב מיתה החייבים וזכה לחיים מי שאינם חייבין שאם יזדמן שהחייב למיתה יזכה אחר כך לחיים באחד מהדברים שמחייבין כן מחק המלכות או שהנדון לחיים יתחייב אחר כך למיתה בכל חטאת האדם והמלך יחזור להחיות המת ולהמית את החי האמור יאמרו לו למה אתה הופך משפטיך הלא יאמר להם הם המתהפכים בעצמן אך אני תמיד מחייב את החייב ומזכה את הזכאי. וזה הדבר בעצמו ביארו יחזקאל הנביא (י"ח) תכלית הביאור באמרו שמעו נא בית ישראל הדרכי לא יתכן הלא דרכיכם לא יתכלו בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת עליהם בעולו אשר עשה ימות ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. וירא' וישב וגו'. ואמרו בית ישראל וגו'. לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם נאם ה' שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון. אמר שהספק הזה שאנו עליו הוחזק לאנשי זמנו עד שאמרו הן דרכיו לא יתכנו כי ראינו כמה צדיקים מהראויים שיגזרו לחיים ביום הדין מתים בתוך שנתם בקצרות ימים וכמה רשעים גמורים שיראה שדינם למות מאריכין ימים ונחשבים כצדיקים לפניו. והיתה הישרתו להם בזה להודיעם מה שאמרנוהו. וזה כי הצדיק אשר נגזר לחיים לא הובטח שלא יתחדש עליו דבר יחייבהו המות מפאת מעשיו התוריות או הבחיריות או הרצוניות כמו שאמר והצדיק אשר יעשה אחת מהנה בעולו אשר עשה בה ימות וגם הרשע הנדון למיתה בשובו מדרכיו ועשה משפט וצדקה מעצמו הוא את נפשו יחיה ובל זה יחוייב ממה שאמר בסוף לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל נאם ה' רצוני כדרכיו אשר בידו בשעת הדין ולא גזרתי על העתיד ולזה שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה שבוש זה לכם למכשול עון. הנה כי כן משפט אלו הכתות של צדיקים גמורים ורשעים גמורים במשפטיהם אלו ומזה יובן דינם של בינוניים כי הוא ענין אחד. אמנם אל אצילי בני ישראל החסידים אשר זכו למלאת ימיהם בטוב לא שלח ידו להם בגזרה ההיא כי אותם לא נאספו בעבור חטאתם רק להכרח חמרם כאותם שמנו חכמים שמתו בעטיו של נחש (שבת נ"ה:). וזה יתחייב מהכלל השלישי האומר שהחיים והמות הנגזרים שם אינם רק המחוייבים מפאת מעשיהם ואחר שהמיתה לאלו היא מהכרח הטבע הנה אין לנו עסק בה בדין הזה וגם הרשעים הגמורים אשר הם פושעי ישראל שאמרו עליהם (ר"ה י"ז.) שגופן כלה ונשמתן נשרפת בכל כתותיהם שאמרו חז"ל (סגהדרין צ'.) שאין להם חלק לעולם הבא הוא מבואר שאינן נכנסין בזה המשפט הנשפט למרק את הנפש ולזכותה לחיי עד כמו שנתבאר מהכלל השני כי אנשים כאלה הם נעזבים מדיני שמים ומשולחים ביד פשעם ולא ימנע מהם אי זה טוב או אריכות ימים אם ימשך להם מטבע ההנהגה הכוללת וזה יהיה להם חלף עבודתם אי זו מצוה גדולה או קטנה אם היתה בידם שעל זה האופן נאמר (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו' וכתיב (תהלים צ"ב) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אין להשמדם עדי עד. והנה עם זה ישרים דרכי יי' וכל משפטיו האמת והצדק ואין לנו עליו שום תלונה ותרעומת בכל מה שיעשה באלו הענינים. וזה כי כאשר ימות האדם הבלתי מוחזק אצלנו בצדיק הוא אשר נכתב ונחתם למיתה עקב חטאתיו עד היום ההוא והנה הוא לא שב מהם ומיתתו מכפרת ויש לו חלק לעולם הבא. ואם הרשע רע יאריך ימים הוא מאותם שלא באו למשפט מרוב פשעם ושולחו למקרי הזמן עד יומו יבא ונספה ואחריתו עדי אובד. וכאשר הצדיק הגמור מת קודם זמנו לא היה מכלל הרשעים הנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה אבל איפשר שהיה ביום הדין מכלל הנחתמין לחיים ואחר כך נתחדש עליו עון אשר חטא כענין נדב ואביהוא או כחטאו של משה ואהרן וכדומה אשר תאות בהם הגזרה או המיתה מפני קדוש השם כמו שאמר (במדבר כ׳:י״ג) ויקדש בם. או איש אשר יבחר למסור נפשו על קדוש השם ככל הרוגי מלכות או שרצה לאבד עצמו לדעת כאחיתופל (ש"ב י"ז) או שהזהירוהו ולא נשמר כגדליה בן אחיקם (ירמי' מ"א). וכיוצא מאלו הענינים הנכנסים תחת אומרם (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ע"א ג':) הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים הנה כלם נמסרו ביד עצמם לכל אשר יעשו ואין מוחה. וגם הזקנים הבאים בימים אשר נאספו אל עמם בשיבה טובה שבעים ימים ושנים הנה לא מתו מצד הדין הזה ולא עליהם נכתב ונחתם גזר דין למיתה בספרי הרשעים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. אבל הם מאשר זכו לשתי שולחנות אשר נאמר עליהם (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה. ואל תשומם על מה שאמרנו ממית' הצדיקים אחר שנכתבו ונחתמו לחיים ממה שהורגלו קצת הראשונים (רמב"ם ה' יסה"ת פ"י ה' ד') לומר שמדה טובה שיוצאה מאת הקב"ה אינה חוזרת וכו'. חדא שאני איני אומר שנגזר עליו החיים לכל השנה ההיא אלא כוונת הגזר דין לפי מה שאמרנו שעד היום ההוא אינו חייב מיתה וכל מי שאינו חייב מיתה נכתב לחיים. והנה עם זה המדה אינה חוזרת ריקם. והשני שהכלל ההוא אינו צודק באמת והאמת הברור מה שפירש ירמיהו (י"ח) רגע אדבר וגו'. ורגע אדבר וגו'. כמו שאני עתיד לבאר היטב במקומו פרשת איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' שער צ"ו ב"ה. ואם תאמר הנה לפי הנחותיך אלה בטלת ענין דין זה היום מעקרו שאם הדין משתנה בכל יום לפי מעשה בעל הדין א"כ מה היום מימים שנקרא יום תרועה ונתיחד ליום משפט מזולתו. אשיבך כי זה היה מחסדי השם יתברך וממדת טובו על נוחלי דתו שרצה להתנהג עמהם כרופא החכם והנאמן המעמיד ומקיים בריאות העם ההולכים לרגלו ונמשכים לעצתו שנאמר (שמות ט"ו) כי אני ה' רופאיך. ^*וזה וכו', ר"ל שכמו שהרופא החכם יצוה לשומרי פקודיו לקחת מרקחת ידועה או סם משלשל' בזמן קבוע לנקות גופם ולשמרם מחלאים קלים, ובכל זאת אם יחלו דרך מקרה באמצע השנה בחולי רע ירפאם בשאר רפואות או ימותו, כן קבע הי"ת יום הדין בר"ה לנקותם מחטאים קלים ע"י שיעיר אותם לתשובה, כי יען שאין בכל אחד מהם כדי להמית בעליהם בעבורו, עד שיקבצו כולם יחד, מצפה ומאריך להם כל השנה לשפטם על כולמו יחד, אבל אם יחטאו באמצע השנה חטא גדול הם נידונים עליו בכל עת, אם ישובו יחיו, ואם לא ישובו, ימותו על עונם.
הפרק הששי, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי המועדים שנזכרו עד הנה, הם משרישים בלב כל איש ישראל רק אותם עיקרי אמונה, אשר כל השומר אותם ויחיה עליהם, יהיה על ידם איש הולך מישרים ועושה רצון הי"ת, אפס אחרי שיש הרבה מבני אדם, אשר בגבור תאותם עליהם ישכחו העיקרים האלה וישטו מדרך התורה והמוסר, ואם תפקחנה עיניהם אח"כ ויראו כי הלכו עקלקלותם הלוא יאמרו נואש לנפשם, ויחשבו בלבבם לאמור נגרזנו מנגד עיני ה', אין עוד תרופה למכתנו המוסרית ואם גם נרחץ עתה בנקיון כפינו לא יראה ה' ולא יבין עוד אלקי יעקב ע"כ מה בצע כי נתם דרכנו, ונירא מהיום והלאה את ה' ודבר קדשו, הלוא בכל זאת לא ישוב עוד מחרון אפו? ע"כ טוב לנו, כי נרוה בדשן התענוגים את בשרנו, כל עוד נתהלך פה עלי ארץ, ובאופן זה היו החושבים והאומרים ככה הולכים מדחי אל דחי ולא היתה עוד יראת ה' על פנימי לעולם. (וכעין זה התנצל אחר לר"מ תלמידו שאמר לו אף אתה "חזור בך" בעבור החזיקו עוד ברשעתו כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר עיון חגיגה ט"ו ע"א) ע"כ היה זה מחסדי הי"ת לקבוע לנו יה"כ, ולהשריש בקרבנו עיקר האמונה בתועלת התשובה וכפרת העון והסליחה, למען ישוב החוטא מדרכיו ולא ישקע במצולת הרשעה עדי עד, כי אם יוסיף עוד ליראה ה' וללכת בדרכיו ועיין מזה במורה נבוכים חלק ג' פ' ל"ו, ובמאמר השכל דיבור הרביעי כי בדבריהם אתו גם ד' הרב ז"ל פה וע"ז רומז מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא", ר"ל אחרי שנודע לו כי תסלח לעונינו שעברו, אנו משתדלים לשוב מחטאינו ולירא אותך עוד, אף שכבר החילונו לעזוב אותך וללכת בדרך עקש ופתלתול, וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, וה' נתן קולו לפני חילו", זה ר"ה, ר"ל כי אז יעורר אותנו ע"י קול השופר לשוב אליו, "כי רב מאוד מחנהו", זה ישראל, ר"ל הרבה מהם ילכדו בעבור תאותם ברשת הרשעה, וע"כ הם מצטרכים לתשובה, כי עצום עושה דברו" ר"ל כאשר יעשו דבריו אלה אשר בקול שופר ישמיע למו יתעצם כחם המוסרי, ובהפך הלוא ידע כל משכיל "כי גדול יום ה' ונורא מאוד", זה יה"כ ר"ל למי שישמע קול השופר ולא נזהר. וזה כי עם שבהתחדש אל אחד אחוז מהעם יום יום שום חולי הנה הוא ישתדל ברפואתו ע"י סמים או הקזה ויתר הרפואות עד שימות או שיחזור לבוריו. מכל מקום הנה הוא לא ימנע משמור אח חדש האביב פעמים בשנה לצוות ולהזהיר דרך כלל שכל אחד יעמוד על בריאותו וישתדל להשוות ליחות גופו ולתקן את אשר עוותו בהם תקופות הימים מהקיץ או החרף כדי שישאר כל אחד על בריאותו השנה כלה. כן הדבר בעצמו בהנהגתו יתברך בזה העם המיוחד אצל חלאי הנפש כי בהתחדש בכל יום על איש מאישיו חולי רע ממות הנה הוא בעונו ימות וגם כי נדון משפט מות ביום הדין ונזדמנה לו רפואה יועילהו ושב ורפא לו. אמנם על רוב חטאים שאדם דש בהם בכל יום ואין כדאי בכל אחד מהם להמית הנה הוא מאריך לו ומצפה לשפוט אותו כפי העולה מקבוצם ליום ההוא אי זה לחיים אי זה למות. ואולם העמיד אותנו על זה הסוד והודיע אותו בקרוא לו יום תרועה וזכרון כדי שיהיה היום ההוא מועיל אלינו להעמיד הנפש על בריאותה כל השנה בזמן האביב שזכרנו אצל הגוף ובבחינה זו יהיה זמן קביעותו היותר נבחר לזה מכל זולתו אף לדעת האומר (ר"ה י"א.) שבניסן נברא העולם וזה כי כמי שזמן האביב הוא מיוחד להשוות הליחות הנוספות או המשתבשות מהזמנים הבלתי שווים מהקיץ או החורף הקשים אל הגופים. כן באמת הזמן הזה הוא מיוחד לרפא את חולאי הנפש המתחדשים מצד תולדות והויות והויות הזמן העבר מהחריש והקציר הכולל כל השנה כלה אשר בה ישתדלו בעבודת האדמה וגדול פירותיה ואסיפתם ומלאו בתיהם דגן וכל חלב תירוש ויצהר ורם לבבם ושכחו את ה' אלהיהם הנותן להם כח לעשות חיל כמו שאמר (דברים ל"ב) וישמן ישורון ויבעט וגו'. (שם ח') ופן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וכבר תועיל ההודעה הזאת לעורר לבות האנשי' להכין עצמם לתקון דעותיהם וכל מעשיהם ולהשוות מדותם אל היום ההוא וישפטו בו לחיי' ותמשך רפואתם לכל השנה וכמו שנא' (ירמיהו ג׳:י״ד) שובו בנים שובבי' ארפא משובותיכ' ונאמר (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם אוהבם נדבה. יזהירם שיכינו עצמם ויורקו מחלאתם ויטהרו מטומאתם קודם יום הדין ההוא כי מעט אשר ישתדלו בזה קודם גזר דין יועיל מאד מהרבה אשר ישתדלו אחרי כן. כמי שיש לו דין לפני השופט או בחצר המלכות כי קודם שיפסקוהו לחובתו הנה הוא נקל להכריעו לזכות בשיראה זכיותיו או שיבקש מליץ טוב או כי ירבה שוחד. אמנם אחר שפסקו את דינו וחייבוהו אם שאינו מן הנמנע להסתלק לב"ד הגדול או לפני המלך עצמו ודאי הוא קשה מאד לתקן את אשר כבר עשוהו כי כתב אשר נכתב בפני השופט ונחתם על פי הדין קשה להשיב וצריך לפזר ממון הרבה ולהרבות עליו רעים ואוהבים וכולי האי ואולי. וכן הדבר הזה בעצמו כי כאשר נתחסד השם יתברך להודיע דרכיו למשה ולבני ישראל ולגלות אזנם על יום הפקודה הזה שבו יעמיד במשפע כל יצורי עולם הלא יזכור האדם את עצמו ויתעור להשגיח על דרכיו ולפשפש במעשיו ולקדם פני השופט האמתי בתשובה ותפלה ומעשים טובים וענתה בו צדקתו ביום ההוא ויצדיקוהו בדינו ויכתב לחיי'. אמנם אם לא נתעורר על זה ונחתך דינו למיתה אז יצטרך להשתדלות רב ועצום לקרוע גזר דינו ולזה מה שאמר המשורר (תהלים פ"ו) חסד ואמת יקדמו פניך אשרי העם יודעי תרועה יי' באור פניך יהלכון כמו שפירשתי למעלה בענין הראשון. וכל זה מבואר שם במסכ' ר"ה (י"ו.) תניא הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי ר"מ. רבי יהודה אומר הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נדונין על המים ואדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר (איוב ז׳:י״ח) ותפקדנו לבקרים וגו'. רבי נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר (איוב ז׳:י״ח) ולרגעים תבחננו. ויש לדקדק באלו הסברות וזה כי הנה ר"מ ורבי יהודה שאמרו שהאדם נדון בר"ה ונחתם ביום הכפורים לא אמרו שאין האדם נדון בכל יום שהרי נאמר שם (י"ז:) בפירוש אמר רב יהודה אמר רב גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר (ישעיהו ו׳:י׳) ושב ורפא לו. א"ל רב פפא לרבא דילמא קודם גזר דין. א"ל ושב ורפא לו כתיב. אי זה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין. מתיבי שב בנתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא אילי נביות אין מוחלין לו. לא קשיא הא ביחיד הא בציבור. וגזר דין דיחיד תנאי היא דתניא היה ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצול וזה לא ניצול זה התפלל וזה התפלל זה נענה וזה לא נענה זה שהתפלל תפלה שלמה נענה וזה שלא התפלל תפלה שלמה לא נענה. רבי אליעזר אומר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. הנה שר"מ סובר כי אף אחר גזר דין תועיל תפלתו שלמה לשינצל האדם מגזירתו. וא"כ הרי הוא מודה לסברת ר' יוסי ורבי נתן שאמרו שנדון בכל יום ובמאי קא מיפלגי. אלא דכלהו תנאי חוץ מרבי אליעזר יש להם הא דאמר רב יהודא אמר רב גדולה תשובה וכו'. אלא שיראה שר"מ ורבי יהודה דברו בדין הכולל אשר באותו היום. ורבי יוסי ורבי נתן הוסיפו על דבריהם ודברו במשפטים הנדונין על כל אחד כפי המעשים המתחדשים עליו על האופן שאמרנו. אלא שר' נתן הפריז יותר על המדה. וסוגיית התלמוד קיימה כרבי יוסי דאמרינן התם (י"ו.) אמר רב חסדא מאי טעמיה דר' יוסי מאי טעמא כדקתני טעמא ותפקדנו לבקרים אנן נמי הכי קאמרינן כרבי נתן מ"ט לא קאמר קא סבר בחינה עיון בעלמא הוא פקידה נמי עיון בעלמא הוא. אלא אמר רב חסדא מ"ט דרבי יוסי מהכא דכתיב (מלכים א ח׳:נ״ט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. הנך רואה כי למה שראה רב חסדא דבריו של רבי יוסי דברים של טעם החזיק אותם במסמרים לא ימוטו ועל זה פסק רבי יצחק (שם י"ח.) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. והנה עלה הכל כהוגן ונסתלק כל פקפוק מעל המאמר הזה בענין שלשה ספרים אלה כמו שנזכר. אלא שבענין הבינוניים קבעו להם יום עיון דינם ליום הכפורים כי היום ההוא יום סליחה וכפרה הוא והימים אשר ביניהם מסרם האל יתעלה להפוך בזכותם ואשר לא שם אל לבו ראוי להתחייב. אמנם כוונת מחלוקת רבי אבין ורב נחמן בר יצחק (שם ט"ז:) בראיות הכתובים הוא בעיני ענין דק בענין האיש הבינוני הזה ראוי להתבונן בו. וזה שר' אבין סבר שהבינונים האלו הם יותר קרובים בענינם אל המחיקה מהספר מאל הכתיבה ולזה אמר ועם צדיקים אל יכתבו זה ספר של בינוניים כי להיות מציאותם חלוש שלל הכתיבה מהם. ורב נחמן אמר שעם שאינם מן הכתובים עם הצדיקים כבר יש להם מציאות מספיק לשיאמר עליהם כתיבה מה ולזה אמר אשר כתבת אלו בינוניים ולטעם זה יראה שהביא זה ראיה מכתוב אחד וזה מאחר, שלא יתחלפו רק בבינוניים לבד. ונפקא מינה לכשיעמד אדם על בינוניותו ביום הכפורים דלמר אין לו על מה שיסמוך ולמר עדין יש לו סמיכות מה. והנה אחר שמעשי האדם הם המקריבים והמרחיקים השמים נפשם בחיים או הנותנים לממיתים החותמים שמותם עם הצדיקים או המאספים אותם עם חטאיהם הנה הם המליצים לפני בעל דינו והטוענין בעדו והם המלאכים העומדים על אדון כל הארץ ללמד זכות או חובה כפי מה שזכרו ז"ל במדרש (שוח"ט תהלים ד') שזכרנו בפרק הא' כי המה יעלו עם צבא השמים הסובבים כסא כבודו עון ופשע וחטאה הנה הנם להבזות בעליהן וצדיק כי טוב צדקותיו אשר עשה המה יבאו ויגידו צדקתו ועל פיהם יגידו מן שמיא הרעות והטוב. לכן הירא את דבר ה' יחזיק במעוזו לסגל כל השנה סגלת מליצים טובים יליצו עליו בבית המלך להיות חלקו מהנכתבים והנחתמים לאלתר לחיים ויותר מהמה בזמן הזה המיוחד לדרוש בעד חיים כמו שתקנו מסדרי התפלות עקר שאלתם ובקשתם זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים וכו'. כי הדבר המיוחד אל בעל התשובה לזכות ליכתב בספר חיים דכתיב (יחזקאל י״ח:כ״ז) ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. וזה מה שכוונו החכם בעל הטורים ז"ל במה שכתב (טו"אח סי' תקפ"ב) ותקנו לומר בברכת מגן זכרנו וכו'. דכתיב ובשוב רשע וכו'. ולפי שהכניס בין דבריו נפילת לשון זכירה בחיים לומר שהם לשונות קרובים זה לזה עד שלכך תקנוהו במגן דכתיב (תהילים ק״ה:מ״ב) כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו לכן לא הבינו קצת דבריו וחשבוהו כמהתל במה שמביא ראיה לאומרו כי בחיים נופל לשון זכירה ואינו כן כי לכך לא היה צריך אלא הנפילה לבדו והוא מבואר. והנה בזה נתבאר טעם הדין הזה עם הנדונין בו ונשלם מה שהיתה הכוונה לבאר בזה הפרק מהשלשה ענינים שזכרנו הנלוה אליהם ונבוא אל הפרק הנמשך:

"ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב, ו), 'ותרא את הילד' מבעיא ליה (סוטה יב:). אמר רבי יוסי, מלמד שראתה עמו שכינה. "והנה נער בוכה" (שמות שם), קרי ליה "ילד" וקרי ליה "נער". תנא, [הוא] ילד, וקולו כנער, דברי רבי יודא. אמר לו רבי נחמיה, אם כן עשית למשה רבינו עליו השלום בעל מום. אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה שמא לא אזכה לחופתו. "ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שם). מנא ידעה, אמר רבי יוסי בר חנינא*, מלמד שראתה אותו מהול. "זה", [אמר רבי יוחנן], מלמד שנתנבאה שלא מדעת, זה נופל, ואין אחר נופל. והיינו דאמר רבי אלעזר, [מאי דכתיב] (ישעיה ח, יט) "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות והידעונים המצפצפים והמהגים", צופים ואינם יודעים מה צופים, מהגים ואינם יודעים מה מהגים. ראו שמושיען של ישראל במים נלקה, עמדו וגזרו (שמות א, כב) "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו". כיון דשדו למשה במים, אמרו תו לא חזינן כי האי סימנא, בטלו לגזירתא, והם אינם יודעים שעל מי מריבה נלקה. והיינו דאמר רבי חמא בר חנינא, מאי* דכתיב (במדבר כ, יג) "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל", המה שראו אצטגניני פרעה, וטעו. והיינו דקאמר משה (במדבר יא, כא) "אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", אמר משה בשבילי נצלתם כולכם, עד כאן.