יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃
עקידת יצחק
ובזה הענין נתישבו כל הכתובים כי כנגד הענין הראשון אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו אל הארץ אשר נתתי להם ולא רצה בזה שלא האמינו ח"ו רק שסבבו פני הדבר בענין שלא הורו במעשיהם על אמונתם כמו שכוון ממנו יתעלה כמי שאומר שהאש לא שרף הבגד שלא יתחייב שיובן מזה שנגעה האש בו ולא שרפתו אבל איפשר שיובן כי לפי שלא נמצאה שם האש לא נשרף וכן לפי שלא נמשך המעשה על האופן שנצטוו לא הגיעה לשם האמונה המכוונת ולא נראתה בהם והוא פי' נכון. וכנגד הבחינה השנית אמר על אשר מעלתם בי במי מריבה וגו'. כי המועל בקדשי' לא יקרא כן מחמת ההנאה המגעת לו מהם אלא מצד מה שמיעט בקדושתן לנהוג מהם מנהג חולין וכן קרה להם בכאן כי בקש הש"י להגדיל שמו וכבודו כשיראו כלם כי ארץ שמעה ותחיל מדברו לבד והם החליפו השטה. וכנגד הבחינה השלישית אמר יען מריתם פי וגו'. וזה כי במה שרצה להוכיח ישראל במעשה הזה ולא נמשכה התוכחה אליו הנה בזה לא נעל שם אחר אלא שמרו והחליפו דברו ולא עשו מה שכוון משליחותם והוא עצמו ענין המרי. וכנגד שלשה בחינות אלו נענשו אלו הצדיקים שלשה עונשים מתחלפים. וזה כי מצד שהחטא בבחינה הראשונה היה מצד מה שהם נביאים ופרנסים הרועים בעם לזה לקו בתואר הזה ונתיחד לעונשם סלוקם מפרנסותם שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם לומר שתפסק פרנסתם מהם וימנה עליהם רועה כלבבו אשר יוציאם ואשר יביאם כמ"ש הוא במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל (דברי' א') הנה בבירור כי זה יאמר על העברת הפרנסות מהם. אמנם אשר בבחינה השנית הוא שמנע מהם כניסתן לארץ שנאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ ובמשה ושמה לא תעבור (שם ל"ד) לא תעבור את הירדן הזה (שם ל"א). הוא כנגד המעילה מדה כנגד מדה הם לא דקדקו במעלת גבורתו של הקב"ה והחטיאוה כביכול והוא מנע מהן שלמות עצמן ומעלתם המקווה להם מבואם שמה. אמנם בבחינה השלישית גזר עליהם המיתה הזמנית קודם בוא עתם כמו שנאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו'. ואל משה אמר וגו' ומות בהר. ובספרי ר"ש בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהכרת מתו שנאמר על אשר לא קדשתם אותי וגו' עדין לא הגיע זמנם למות והוא דעת רבי אמי שזכרנו לעיל (שבת נ"ה.) והוא העונש המיוחד אל המרי כעובר על דברי נביא או על דברי עצמו ובאמת כי ב' עונשים אלו הנזכרים שהם המיתה ובלתי עוברים אל הארץ נזכר תמיד יחד בכתובים ולא נפרדו זה מזה ויחס לשניהם תמיד ג"כ המרי והמעילה ואע"פ שבאהרן נאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ יען מריתם פי ולא נזכרה שם מעילה או בלתי קדוש הש"י כבר נאמר במשה וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר מת אהרן אחיך כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני וגו' הרי שהשוה אותם בשלא יבאו אל הארץ וימותו זה כזה וביאר הטעמים המרי והבלתי קדוש והם השתי בחינות שאמרנו ובמקום אחר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל הרי שנים עדים בדבר וכבר יחדנו כל אחד לענשו בתורת טעמא והוא ברור. ואולם מה שהיה זה גזר דין שלא הועילה בו שום תפלה וצעקה זה היה מחוייב כדי שתתקיים מחשבת האל יתברך במעשה הזה ולא תשוב מפני כל וזה במה שיתקדש שמו עליו כאשר כוון וימשכו משם התועלות אשר זכרנו וכמ"ש עצת יי' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור (תלים ל"ג) כי על ידי מה שנענשו הצדיקים נתפרסם כל מה שהיה בלבו לעשות כאלו עשה. משל למלך שצוה לעבדו זקן ביתו שיקבל אנשים באים אליו ממרחק בכבוד גדול באופן יתפרסם להם כבוד עושרו ורוב נדיבותו כי הוא צריך מאד לזה והוא לא כן עשה אבל קבלם בשפלות ידים ומנעם מכבוד ונתבזה המלך בעיניהם כי אין עצה להשיב כבודו אליו רק בשיסיר את ראשו לעיניהם כי בזה יתפרסם לכל מה שהיה בלבו של מלך לעשות ונחשב להם משפט האיש ההוא כאלו עשה והותר צא ולמד מדוד במעשה אבנר כמה השתדל לצאת מחשד חלול כבודו עם יואב ובכל מה שעשה לא נתקררה דעתו עד שצוה מחמת מיתה להמיתו וזהו מה שביארו הכתוב בפירוש באומרו המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם והרי נאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ובמקום אחר כאשר מריתם פי וגו' להקדישני במים לעיניהם ואיך אמר ויקדש בם אלא שכוונתו מה שאמרנו. וזה שהקדושה עצמה שכוון השם ית' להתקדש בתחלה במים לעיניהם היא עצמה נתקדש במה שמתו משה ואהרן על ידיהם. וזה למה שנתפרסם לכל שמתו בעבור שלא השלימו בזה רצון האל יתברך ויהיה ויקדש בם במים עצמם כי אחר שע"י המים נתגלגלה להם המיתה עצת יי' שהיתה בתחלה להתקדש באלו המים היא תקום. וזה יראה דעת רש"י והראב"ע ז"ל בזה הכתוב ואלו היה שופע בהם זה הרמב"ן ז"ל לא יקשה עליהם שלדבריהם היה ראוי לומר ויכבד על פניהם גם מה שפירש בכתוב כי בא להבדיל מים אלו מהמים הראשונים אשר בחורב בשני דברים האחד שבאלו נתקדש לעיני כלם מה שלא היה כן בראשונים כי אם לפני הזקנים והב' במה שבאלו רבי את יי' לא עם משה כמו בראשונים שרבו עם משה ונסו את ה' וגו' הנה לא ידעתי לו בכל זה משען ומשענה כי בכאן נאמר ויקדש בם *והוא מאמר סתמי וכחו כח חלקי וכו' ר"ל כי כמו שאם נאמר סתם "בני אדם כותבים" מבלי הזכיר בתחילה מלת כל או קצת לאמר ד"מ "כל בני אדם, או קצת בני אדם כותבים" הכונה ג"כ רק שקצת מהם יכולים לכתוב, כאלו אמרנו בפירוש "קצת בני אדם כותבים" שהוא רק משפט מחייב חלקיי (עיין מזה במלות הגיון שער ב') כן גם מאמר "ויקדש בם," יורה רק שנתקדש בעיני קצתם ר"ל בעיני הזקנים והמשכילים והמבינים בעם, לא בעיני כלם, אשר אף כי עיני שכל להם לא יראו בכל זאת היטב להשיג כל דבר וענין אל נכון, וכ"כ גם המ"נ ח"ב פל"ה כי מאה"כ "ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום" שהוא ג"כ מאמר סתמי מורה ג"כ שרק קצתם ולא כולם הרגישו בנס זה כי לפי דעתו שם נתאחרה ביאת השמש רק איזה שעות יותר מהמורגל בשאר הימים, באופן שהיה היום ההוא בגבעון בימי האביב תמים ושלם כגדול שבימי הקיץ, וע"כ לא הרגישו בו כל ישראל ע"ש. והוא מאמר סתמי וכחו כח חלקי ולא יתכן שיסמוך על מה שאמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כי בכאן הוא עקר ההבדל גם כי לא נאמר שם כל הקהל וכבר נודע מה שכתב הרב המורה בפ' ל"ה חלק ב' כי מאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום הוא ענין חלקי שהרגישו בו קצתם להיות הנס ההוא מתמיד קצת שעות ולא יום כלו כמו שבא לשם וכן בענין המריב' נאמר בכאן וירב העם עם משה כמו לשם וקשה ממנו ואם מפני שנאמר כאן אשר רבו בני ישראל את ה' כבר נאמר לשם על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' שהריב והמסה מוסבים אליו ית' גם מה שהקשה שלא נתקדש מפני שעדין לא נתפרסם הנה הכתוב לא אמר שנתקדש קודם שנתפרסם שמתו על ידם אבל אמר כי אחר שנתפרסם נתקדש בהם. אמנם מה שעלה בלבי שהבין הרב ז"ל מדברי רש"י והראב"ע ז"ל הוא זולת כוונתם וכבר כתבתיהו במקום אחר לתלמידי'. ומה שכתבנוהו בזה הוא דרך נכונה וישרה בכתוב כי מאמר ויקדש בם ירצה שלסוף נתקדש במים ואם היה מין אחר של קירוש יחייבהו הענין על כל פנים מפני כבודו של בורא הכל יתברך שמו. והוא הטעם עצמו למה שאז"ל שבמקום שיש חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא בי"ה לכפר ולא בייסורין למרק אלא הכל תולין ומיתה ממרקת (יומא פ"ו.) והנה במעשה הזה חס השם על כבודו ותקן במיתת המחלל את אשר עוותו ונמצא שם שמים מתגדל ומתקדש והדין דין אמת והכא לא שנא:
שמונה פרקים
ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים: משה רבנו, ע"ה, כבר אמר אליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ, יב). "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (שם כד). "על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים לב, נא). וחטאו, ע"ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י), דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא - חילול השם הוא. מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא - ואיך יראה בו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בעניין: "מריתם את פי" - הוא כמו שאבאר, והוא: שלא היה מדבר עם סכלים, ולא עם מי שאין לו מעלה. אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיאומר או יעשה יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו: שהוא, ע"ה, ודאי אין לו פחיתות מידה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנחו הכעסנוהו, יתברך, לא היה כועס - ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר: "קח את המטה והקהל את העדה" וגו' (במדבר כ, ח). והנה יצאנו מכונת השער. אבל התרנו ספק מספקי התורה, שנאמר בו דברים רבים, ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא" וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו - והאמת תעשה דרכה.