וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃
גן נעול
(שמואל ב יד, יג) "ותאמר האשה, ולמה חשבת כזאת על עם האלהים, ומִדבר המלך הדבר הזה כְּאָשֵׁם, לבלתי השיב המלך את נדחו". פירוש, איך עלה על לבבך מחשבת רעה כזאת על עם האלהים? והם השופטים החכמים סגולת העם, המתוארים "אלהים" בתורה. שנאמר (שמות כב, ח) "עד האלהים יבא דבר שניהם", כי הם מומחים ודנים צדק ויושר. שיעשו כדבר הרע הזה להמית את בני, או לגמור דינו ולתת רשות ביד גואל הדם להמיתו? כי היית צריך להשבע לי שלא יעשו עמו רעה. ולולי שאתה חושב כן עליהם, היה לך להשיבני "מפני גואל הדם ובית דין אין לך לירוא כי הם לא יעשו כזאת". ואינו דומה למה שהבטחתני שלא אירא מן הקמים עלי. כי הם אנשים לא ידעו משפט התורה. ואולי בחמתם ובאפם ישלחו יד, ואתה צריך לצַווֹת עליהם. אבל אנשי המשפט עַם האלהים חלילה להם מעשות כדבר הזה! ואולם אחר שדברת כדברים האלה, אות ומופת שאדוני המלך עצמו אשם באשמה הזאת, ובלבבך מושל ציור כזה, ולכן אתה חושב כן על אחרים. כי כדמות הציור המושל בלב האדם כן יבין במחשבת זולתו, כמו שבארנו למעלה (חדר ח' חלון י'). וראינו בך הֶמְשֵׁל הציור הרע הזה, כי אינך משיב את בנך הנדח זה שלש שנים, בעבור מה שעשה לאמנון, ואתה חפץ לדונו במשפט המלוכה. ולא טוב אתה עושה אדוני המלך, כי אינו חייב בדין תורה, גם כפי משפט המלוכה הוא פטור. כי לא גלה דעתו שעשה מה שעשה בזדון הלב לירש המלוכה מאחיו. והדעת נוטה שעשהו בחמתו ובקנאתו על דבר אחותו. ואיך תשפוך דמיו מפני הספק? הלא הוא רע בעיני ה'! והוכיחה האשה שכל זה נגד הכונה העליונה. ואמרה (שמואל ב יד, יד) "כי מות נמות, וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". והפסוק הזה ענינו קשה. ודברי המפרשים ז"ל רחוקים. והרב ר' יצחק אברבנאל ז"ל התאמץ בפירושו, ועשה ארבע טענות בפירוש הכתוב. האחד, "כי מות נמות". כלומר המות פרוסה על כל החיים. ולכן הנהרג אין לו תרעומת רב אחר שסופו היה למות. ובעבור כן אין להרוג הרוצח. השני, "וכמים הנגרים" וגו'. כלומר מי שגנב מחבירו ממון, גזלו או עשקו, יוכל להשיב את הגזילה או העושק. וטוב לחייבו ההשבה לתקן את אשר עִוֵת. אבל השופך דם זולתו, הנה דמו כמים הנגרים אשר לא יאספו ולא תשיב נפש הנרצח אל קרבו בשפיכת דם הרוצח. ומה יועיל אם יהרג המרצח? ואמר הרב ז"ל שהטענות האלו חלושים ודברי נשים. ויפה אמר, כי אם כן בטלו דברי התורה שנאמר (במדבר לה, לג) "ולארץ לא יכופר לדם אשר שוּפך בה כי אם בדם שופכו". ועוד כמה מצות נכתבו בדין הרוצח. אך יפלא בעיני חכם גדול כדוד שיתן לב לדברי רוח ושיחת נשים? כי על פי הדברים האלה חזר מדעתו והשיב את נדחו. הטענה הג', "ולא ישא אלהים נפש". כלומר אף אם בעולם הזה לא יענש הרוצח, ה' לא יסלח לו כי יענש בעולם הנשמות. ולכן אם אין עדים והתראה אין ראוי למלך לדונו. אבל ישים לאֵל משפטו. וגם זאת טענה חלושה כי המלך חייב לשפוט משפט המלוכה, שלא כדין תורה לעשות סייג לתורה. ואם הוא פטור גם ממשפט המלוכה מה לנו אם הוא נשפט בעולם הנשמות? די בזה שאסור לו לשפוך דמו בהיותו פטור. הטענה הד', "וחשב מחשבות" וכו'. כלומר השם ב"ה חושב מחשבות לשלם לאיש כדרכיו בעולם הזה כדי שלא ידח מן העולם הבא. ואמרה זה על אמנון כי מאלהים היתה מסבה שימות על עונותיו. וגם זה טענה חלושה. שא"כ כל רוצח יפטור עצמו בטענה זו. ופירש עוד "וחשב מחשבות" במצות שנתן לישראל. כמו (סנהדרין ב, א) "ושפטו העדה והצילו העדה" וכמו מצות ערי מקלט. כדי למלט את הרוצח מן המות. ופירוש זה אמת. רק המליצה זרה. ולמה לא אמרה "וחשב מחשבות להציל ממות"?
ספר יסודי התורה
ומן הטעם הזה ג"כ היא מצות עגלה ערופה, לא למען יתגלה מי הוא הרוצח (כדעת הרמב"ם, מורה ה"ג פ' מ'), אלא לשתי כוונות. האחת לחזק האמונה הזאת שכל ישראל ערבים זה לזה, ושלארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו, ולכן אחרי שאין הרוצח ידוע להם ולא יוכלו לעשות בו דין, יערפו תחתיו העגלה, וירחצו הזקנים את ידיהם, לסימן כי הם ושולחיהם נקיים, וכפיהם לא נגואלו בדם ההרוג. והשנית כדי שלתקף אמונתם בענש המגיע לארץ לדם אשר שופך בה לא יבואו להרוג נקי שיהיה נחשד על הרציחה ההיא בזולת ראיה גמורה ועדות ברורה. כי אמנם אע"פ שיודעים היו שאין כל העם ערבים על מכה רעהו בסתר, היה אפשר להם לחשוב שזה אמנם אינו אלא כשאין ההרוג ידוע, אבל בנדון שלנו שהחלל נמצא, יתכן שיהיו כל הקהל נענשים אם לא ישתדלו שימצא הרוצח.
מורה נבוכים
שם עונש כל חוטא לזולתו בכלל – שיעשה בו כמו שעשה בשוה, אם הזיק בגוף ינזק בגופו, ואם הזיק בממון ינזק בממונו. ויש לבעל הממון למחול ולהקל. אמנם ההורג לבד לחוזק חטאתו אין מקילים לו כלל ולא ילקח ממנו כופר, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו״. ומפני זה אילו חיה הנהרג שעה אחת או ימים והוא מדבר ושכלו טוב ויאמר ״הניחו הורגי״ הנה מחלתי וסלחתי לו״ – אין שומעים לו, אבל נפש בנפש בהכרח, בהשוות הקטן לגדול והעבד לבן חורין והחכם לסכל – שאין בכל חטאות האדם יותר גדול מזה. ומי שחיסר איבר יחוסר איבר; ״כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו״. [ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכונה עתה לתת סיבת הפסוקים ולא סיבת דברי התלמוד. ועם כל זה יש לי במה שאמר בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים]. והמכות אשר אי אפשר לעשות כיוצא בם בשוה – דינם בתשלומים ״רק שבתו יתן ורפוא ירפא״.