וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
נצח ישראל
ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד:), ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז, טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות בפרק קמא (ז:) "וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל" (ר' ויקרא טז, טז), יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כו) "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, [דכתיב] (ר' במדבר לה, לד) "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא:
מורה נבוכים
וכל אשר תהיה ה׳טומאה׳ יותר נמצאת תהיה הטהרה ממנה יותר כבדה וזמנה יותר ארוך. וההתאהל עם המתים וכל שכן הקרובים והשכנים היא יותר נמצאת מכל ׳טומאה׳ ואין לה טהרה אלא עם ׳אפר פרה׳ עם רוחק מציאותה ואחר שבעת ימים; וה׳זיבות׳ וה׳נידות׳ יותר ממגע ׳טמא׳ – מפני זה צריכים ׳שבעת ימים׳ ואשר יגע בהם – יום אחד; לא תשלם טהרת ׳זב וזבה ויולדת׳ אלא ב׳קרבן׳ מפני שהוא מעט מציאות מן ה׳נדות׳; – ואלו כולם גם כן דברים מכוערים נמאסים – רצוני לומר: ׳נדה וזב וזבה ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע׳. ועלו בידינו מאלה המשפטים תועלות גדולות ורבות. אחת מהם – להתרחק מן הכיעור והמיאוס, והשניה – שמירת ה׳מקדש׳ והשלישית – לישא פנים למנהג המפורסם, כי היה מטורח הצאבה הגדול בענין הטומאה מה שתשמעהו עתה. והרביעית – להקל הטורח ההוא מעל האדם ושלא ימנעהו ענין ה׳טומאה׳ וה׳טהרה׳ מעסק מעסקיו. כי זאת המצוה של ׳טומאה וטהרה׳ אינה נתלית רק ב׳מקדש וקדשיו׳ לא בזולתם: ״בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא״ אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר ׳טמא׳ כל אשר ירצה ויאכל ׳חולין טמאין׳ כמו שירצה. והמפורסם מדעת הצאבה עד זמננו זה בארצות המזרח – רצוני לומר: שארית המגוסי – שה׳נדה׳ תהיה בבית בפני עצמה, וישרפו המקומות אשר תלך עליהם, ומי שמדבר עמה יטמא, ואפילו אם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא. ראה כמה בין זה ובין אמרנו: ״כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו׳״; ולא יאסר ממנה רק בעילתה כל ימי טומאתה. – ומן המפורסם שבדעותם עד זמננו זה – שכל מה שיבדל מן הגוף משער או צפורן או דם הוא טמא; ומפני זה כל ספר אצלם טמא, מפני שהוא נוגע בדם ובשער, וכל מעביר תער על בשרו יטבול במים חיים. וכיוצא באלו הטרחים אצלם רבים מאד. אבל אנחנו אין לנו ׳טומאה וטהרה׳ אלא ל׳קודש׳ ול׳מקדש׳.
מורה נבוכים
אמנם אמרו ית׳: ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ אינו בענין ׳טומאה וטהרה׳ כלל – לשון ״ספרא״, ״זו קדושת מצוות״. וכן מה שאמר ״קדושים תהיו״ – אמרו: ״זו קדושת מצוות״. ומפני זה קרא העבירה על ׳המצוות׳ גם כן ׳טומאה׳ – אמר באבות ה׳מצוות׳ ועקריהם, שהם ׳עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים׳ – אמר ב׳עבודה זרה׳: ״כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי״; וב׳גילוי עריות׳: ״אל תטמאו בכל אלה וגו׳״; וב׳שפיכות דמים׳: ״ולא תטמאו את הארץ וגו׳״. הנה התבאר שמלת ׳טומאה׳ נאמרת בשתוף על שלושה ענינים: נאמרת על מרות האדם ועברו על המצווה בו ממעשה או דעת; ועל הזיהומים ועל הלכלוכים, ״טומאתה בשוליה״; ועל אלו הענינים המדומים – רצוני לומר: מגע דבר פלוני או משא דבר פלוני או לשאת דבר פלוני על כתפיו – ועל זה המין האחרון אמרו: ״אין דברי תורה מקבלין טומאה״. וכן ה׳קדושה׳ נאמרת בשיתוף על שלושת ענינים שכנגד אלו השלושה.