וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ (פ)
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שלא נוכל לצייר ברעיונינו מושג החכמה והגבורה ושאר המקרים, אם לא נצייר עמם גם מושג האדם, ר"ל החכם או הגבור אשר בו דבוקים ואחוזים תארים אלה, כן גם מושג הזמן הוא מושג שכלי אשר לא נוכל לציירו ולהשיגו ברעיונינו רק בחברת רעיון ומושג פעולה מה שהוא שינוי ותנועה אשר בהכרח תעשינה רק במשך זמן מה, ד"מ מושג השעה לא נשיג רק באמרנו ד"מ ראובן אכל או הלך שעה אחת, כמו שנשיג מושג היום רק ע"י צאת ובוא השמש בו פעם אחת, ומושג החודש רק ע"י סיבוב הירח בו את הארץ פעם אחת, ומושג השנה רק ע"י סיבוב והקף השמש את הארץ, (לדעת הקדמונים, או הארץ את השמש לדעת האחרונים,) פעם אחת, וכן מושג קדמות ואיחור הזמן לא נשיג רק ע"י שנחשוב ברעיונינו ב' פעולות המצטרפות ומתיחסות זו אל זו, כי באמרנו ד"מ אחרי אשר יצא יעקב מבאר שבע הלך חרנה, נדע ונשיג, כי פעולת יציאתו זאת קדמה בזמן לפעולת לכתו לחרן, ונמשך מכל זה, כי לפני ברוא אלהים ארץ ושמים וכל צבאם המתנועעים ומשתנים תמיד, לא היה מקום למושג הזמן, כי אז היה רק ה' לבדו, אשר לא יתנועע ולא ישתנה לעולם, ורק בבריאת הנבראים המתנועעים ומשתנים נתהוה גם מושג הזמן, וזש"א הפילוסופים "שהזמן הוא הנבראים", אפס כמו שלא יצוייר מושג הזמן מבלעדי שום תנועה פעולה ושינוי, כן לא תצוייר שום תנועה פעולה או הוית שום דבר אם לא נחבר אליו לא לבד גם מושג נקודת הזמן אשר בו החלה להעשות או להיות, כ"א גם משך זמן הפעולה והתנועה וההויה ההיא, ולהורות על שתי אלה אה"כ "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (הראשון יורה לדעתי על נקודת זמן התחלתו, ומלת עת תורה על משך הזמן,) אפס הרב ז"ל פירש הכ' הזה באופן אחר, שר"ל שהתנועה הכללית, אשר התעוררה על פי הי"ת בראשית הבריאה, ואשר על ידה יצאה ברצונו הקדום המציאות בכלל מהאין אל היש, והשינוים האחרים שבאו אח"כ בששת ימי הבריאה, אשר על ידם יצאו כל הנבראים השונים למיניהם זה אחר זה מחומר הראשון שנברא תחילה, נתהוו כלם רק בנקודת זמן ידוע הנרצית בעיני ה', (לפי אמונתנו האמיתית בחידוש העולם, ונגד דעת הפילוסופים מאמיני הקדמות,) כמו שיתהוו גם עתה בכל יום, שעה ורגע, שינוים וחילופים שונים בכל ברואי עולם השפל, (כי הכוכבים והגלגלים הם לדעת הקדמונים בלתי נופלים תחת השינוי והתמורה, כי אם קיימים ומתמידים באישים, כמו המלאכים והשכליים הנבדלים,) ועל כל זה יורה הכ' "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" ויתורגם, והנה נמשך מכל זה כי אחרי שהזמן הוא צורך הכרחי לכל פעולות האדם אשר יעשה. הנהו כלי חמדה ודבר יקר מאד לכל משכיל אשר עליו ראוי שתחוס עינו מאוד לבלתי אבדו לריק וללא הועיל. ובעבור יום אחד עליו אשר בו לא עשה טובה יחשבהו כנאבד מימי חייו, ונמשך מזה גם בהיפך, כי הזמן אשר ישתמשו בו השלמים האמיתיים להקנות להם מדה טובה או שלימות נפשית יקר להם מאד, אף כי קטון הכמות הוא, כמאחז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (כי בו לא תאלצם ולא תציקם עוד התשוקה הגופנית, וע"כ השכלתם הרוחנית אשר בה יתענגו שם, לא תחשב להם כל כך לצדקה כקנין השלמות פה עלי ארץ בעוד תסיתם התשוקה לחטוא, והם משתדלים בכל מאמצי כחם לכבוש יצרם הרע ולהכניע נטית חמרם המשתוקק רק אל הנאות גופניות,) אפס יען כי הרבה מבני אדם יעלימו עיניהם מזה ולא ישימו על לב כי מבלים הם ימיהם רק בעסקי העולם והבלי התבל, כמו שאמר משל הקדמוני "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, אף כי דמיו אינם עוזרים וימיו איגם חוזרים," ע"כ החכימה התורה האלהית להשריש בלבנו יקרת הזמן, ולמנות ימינו כן הודיעה אותנו, כי מאה"כ, "וספרת לך שבע שבתות השנים וכו'" הכולל לפי הוראתו הפשוטית רק מצות ספירות השמיטות והיובלות המסורה לב"ד לבד לפי דרש חז"ל, כולל גם הרעיון המוסרי לכל איש ישראל למנות שנות נעוריו המגיעים קרוב לחמישים, ולחלק אותן לשבע מחלקות של שבע שבע שנים, כי בשבוע הראשון ימי ילדות האדם אשר בהם יחלו רק נצני דעתו ושכלו להראות עת עמדו ועברו עוד תחת שבט הוריו ומוריו, ובשבוע השני יתחזקו כחות שכלו עד היותו באחריתו אחרי מלאת לו י"ג שנה, לאיש אשר כבר ישא על שכמו עול חיוב שמירת המצות והוא בר עונשין בעברו מליהם בב"ד של מטה, ובשבוע השלישי מדי היותו בן עשרים וכוחות שכלו ודעתו הולכים וגוברים, יהיה גם בר עונש אלקי בב"ד של מעלה אם תטה אשורו מני הדרך הישרה והנכוחה לעבור חקי אלהים ותורותיו, ובשבוע הרביעי יחזק כח גופו יותר עד שהוא יוצא ובא בין האנשים, ובשבוע החמישי כבר הגיע לחציי ימי חיי האדם שהם עפ"י הרוב רק שבעים שנה, ובשבוע הששי כבר עברו חצי שנותיו, אם גם הוא מאותן בני אדם אשר בגבורות יחיו שמונים שנה, ובשבוע השביעי כבר כלו ימי הנעורים וימי הזקנה והירידה כבר החלו לבוא, ומאז והלאה ראוי לאדם לעזוב עניני החומר ולקדש ימיו להתהלך בתום ובמישרים ולעשות נפשו חפשי כפי היכולת מתשוקת תענוגי הגוף וקניינים ארציים, ועל כל זה יורה הכתוב "וספרת לך," ר"ל לעצמך לטובתך ולתועלתך, "שבע שבתות השנים וכו', וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וכו'" ועל זה התפלל גם מרע"ה בתפלתו באמרו, למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" ר"ל למדנו והודיענו למנות ולספור כראוי ימי חיינו, (ומלת "כן" פה הוא תואר הפעל למנות) כי רק אז נביא לבב חכמה, לא כאותן המתעצלים בקנין השלמות הנפשית, וחושבים, כי לפי רבות השתדלותם לאסוף קניני הזמן ולהתענג בתענוגיו, כן יוסיפו וכן ירבו ימי חייהם, ונמשך מזה, כי מספר שבעה יקר מאוד לאדם לחקור ולהשים עיונו עליו, כי על ידו יבוא לעיונים יקרים ומועילים מאוד, כי מספר שבעה נמצא לא לבד בחלוקת שנות נעורי האדם כ"א גם בבריאת התבל ומלואה, כי בששת ימי המעשה יצאו הנמצאים כולם מהאפס ליש, וביום השביעי אשר בו שבת אלדים מכל מלאכתו לעשות עוד בריאה חדשה, החלו כל חקי הטבע להיות הולכים ומתנהגים על פי דרכם. גם בעניני השמיטות והיובלים שמירת השבת, קביעת המועדים, ודיני טומאה וטהרה שבעת ימי המשתה ואבלות, ושאר הרבה דברים נזכר מספר שבעה, עד שכמעט כל עניני האדם מעת הולדו עד אשר יובל לקבר במספר שבעה ימנו, כי שבעת ימים יהיה תחת אמו וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואמו טמאה לידה בעבורו שבעת ימים, וכאשר ישא אשה ישמח ויתעלס אתה באהבים שבעת ימים, ובמותו יעשו לו בניו וקרוביו אבל שבעת ימים, וע"כ נצטוו הכהנים למלא את ידיהם שבעה ימים, והמצוה הזאת היתה כוללת שני ענינים, הא' שלא יצאו שבעת ימים מפתח אהל מועד החוצה, לרמוז להם כי לפני בואם לעמוד לשרת בקודש, צריכים להפשיט מחשבותיהם ורעיוניהם מעניני ביתם ומשפחתם, כ"א יתבוננו תמיד רק על מפלאות היי"ת אשר ברא עולמו בשבעה ימים (ר"ל הבריאה מאין בששת ימים, והמנוח' שהוא נתינת הכח לחלקי הטבע להתנהג מעצמם ע"פ דרכם ביום השביעי) וזשה"כ "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ר"ל העיון בשבעת ימי הבריא' האלה ימלא ידכם להיות כהני ה'), והב' שלא יהרסו לבוא אל הקודש פנימה, כ"א מחוץ לאוהל ישבו כמאה"כ "ופתח אהל מועד תשבו וכו', שבעת ימים לשמור משמרת ה'" וכו' לרמוז להם בזה, שכמו שהם יושבים שבעת ימים פה בפתח אוהל מועד מבלי היות להם רשות להכנס באהל מועד, כן יחשבו וישימו על לב, כי גם חייהם עלי ארץ בשבעה שבועות מימו נעוריהם, אינו ישיבת קבע רק כאורח נטה ללון, וכישיבת איש זמן מעט בחצר הבית לתקן גופו ובגדיו כראוי, למען יוכל להכנס אחרי כן אל היכל המלך פנימה לראות לפניו, ובהעלות זאת תמיד על לבם, בלתי ספק יקדשו ויטהרו נפשם מחלאת כל מדה פחותה וגרועה, וזש"א "ושמרתם את משמרת הקודש ולא תמותו" ר"ל כי רק אז יהיו חייכם עלי ארץ חיום אמיתיים," ולא כחיי הרשעים אשר מהם אחז"ל "שאם יחיה ימות." וע"ז מורים דברי המדרש "משל למלך וכו' והוציא כרוז כל אכסניא לא יראה לפני, אם לא יראה את פני המטרונה" וכו', המשיל מספר השבעה השליט בכל עניני העולם למטרונה, ר"ל אשת המלך הגבירה, ואמר שאינם ראוים להקריב קרבן לעמוד ולשרת לפניו, "עד שיעבור השבת," ר"ל עד שיתבוננו תחלה בחידוש העולם ובריאתו בז' ימים, ועד שימולו ערלת לבם לנקותו מכל סיג וחלאה, כמו שימול בשר ערלת כל זכר, אחרי עבור עליו ז' ימים, וזש"א "שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת," ועוד אמרו במדרש ד"מ שהי"ת שמר שבעה ימי אבלות לפני הביאו את מי המבול לשחת כל בשר כמאה"כ "ויהי לשבעת הימים והמבול היה" וכו', ע"כ אמר פה לאהרן ולבניו כי טוב יותר להם לשמור מצותו לשבת שבעת ימים ולהתבונן בדרכי ה', וביקרת עבודת הקודש אשר ימלאו עתה ידיהם לעבוד אותה לפני ה' למען לא ימותו, ולא יקרם רע ואסון עד שיוכרחו לעשות אח"כ אבל שבעת ימים, וסמכו ענין זה על הכתוב, שומר מצוה לא ידע דבר רע זה אהרן שנאמר בו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" וכו',
ובאופן זה בארי גם חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", שר"ל שכאשר ישים תמיד עיונו על מספר שבעה ושמונה, ייטיב דרכו להיות תמיד נרצה בעיני ה' ולא ידע רע ואסון לא יקרהו, וע"ז אר"א שרומז על שבעה ימי בראשית וח' ימי מילה, ר"ל על התבוננות בבריאות העולם, וחיובו להמול ערלת לבו, ור"י אמר כי רומז על ז' ימי הפסח, עת יובדק לאור הנר ויבוער כל שאור וכל חמץ מבתינו, אשר יזכירהו, כי חובה עליו תמיד לבדוק ולבער לאור שכלו כל מדה גרועה ופחותה אשר יחסה אל לב האדם, כיחס השאור והחמץ אל הבצק ועל ח' ימי חג האסיף בצאת השנה, לרמוז על חיובו להתבונן באחריתו וסוף ימי חייו עת יאסף אל עמו, כי בהתבוננו תמיד בכל אלה בלתי ספק יהיה תמים דרך ההולך בתורת ה', ובשובה ונחת יחיה בנעימים תמיד, ולא ידע מה יהיה רעה על הארץ, אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד כמו שאמרו חז"ל (פר"א פ"ג) הנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההווה ההיא ואחריה והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ בפרק ל' חלק שני ומנהו והלאה לא יצוייר שום פועל מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם כמו שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. והיות הענין כן אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳). על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר לכל זמן. אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתם אמר ועת לכל חפץ. ואמר תחת השמים לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמימית כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע. והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם אשר א"א זולתו ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו האומרים יפה שעה א' של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו' (אבות פ"ד). כוונו בו שני ענינים. האחד להעריך מעט מהזמן בתכלית הערך. והשני בשתהיה הוצאתו בעניינים היותר יקרים שאפשר כי בזה יוכפל שיעורו והיו הדברים ההם היותר יקרים אחר שהם נותנין המציאות לעולמו ההוא המוצלח אשר שעה אחת של קורת רוח בו הוא יפה בעצמותה מכל העולם הזה (שם). ולזה היתה עצת ר"מ עצה נפלאה כשאמר הוי ממעט עסק ועסוק בתורה (שם) כי ימעט העסק בהוציא הזמן בענינים המדומי' לעסוק בלמוד התורה תמיד ובקיום מצותיה אשר להם לבדם נתנה מתנת הזמן כלו דכתיב (יהושע א') והגית בו יום ולילה ואם תאמר מה נעשה אל הכבודות המבוקשות אשר אין להם קיימא כי אם ברוב העסק בעסקי העולם. לזה אמר (אבות שם) והוי שפל רוח בפני כל אדם כלומר אדרבה שמדת השפלות היא יותר מעולה אשר תתקיים במיעוט העסק באלו הקנינים המדומים. ואמר עוד (שם) ואם בטלת מן התורה התעסק בהבלי העולם הנה יהיה חלקך עם הבטלים אשר כמותך אשר היה מציאותם לאין לאפס וכמותם ספו תמו מן בלהות. ואם פירשת מעסקי העולם ועמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך לעולם הבא כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לך ולאשר כמותך. (ברכות ו':) ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד באומרו (אבות פ"ב) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו המשיל כל זמן האדם ליום אחד ולא מן השווים אל לילותיהם אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים הרי הוא ארוך אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים לומר שהקיצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן וכבר יחשב לו לארוך כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה וגם אם לא יחוש אל השכר אמר שהבעל הבית דוחק לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם: והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל כי רבה היא: אבל מ"מ אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל. ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל אשר עמלת בו אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה וישלם לך שכר פעולתך אם מעט ואם הרבה בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה אם שמא לא הגיע לך השכר למראה עיניך ממה שאתה משתדל בו כי היום לעשותם ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג':). ראה כמה יפה שעה אחת של מעשה וזירוז בעולם הזה לקנות בו חיי העולם הבא ותעריך הזמן בערך נפלא וכמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. והנה להיות הטעות בדבר הזה לפחות ופח בהם יוקשים בני האדם וכמעט היא היתה נסבה לכל הרעות שהשיגונו מימות עולם. באת התורה האלהית לעשות עקר ממנו ולפקוח עינינו עליו בצוואתה לנו למנות ימינו כלם על ידי השמטות והיובלים ובתתה סדר מצות נכונות בהם נתעורר אל המחוייב אלינו בהוצאת זמננו כראוי כמו שיבא ביאורו בשלמות במקומו שער ס"ט ב"ה. ודרך כלל הורה אותו באומרו (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ירצה וספרת לך דוקא כי לעצמך אתה מונה שבע שנים שבע פעמים תן עיניך כי בשבוע הראשון כבר הגעת לקצת דעת והוא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) ובשבוע שני כבר הגעת לחיוב המצות והרי אתה בר עונשין בבית דין של מטה. (נדה מ"ה:) ובשבוע השלישי כבר הגעת לידון בבית דין של מעלה. (שבת פ"ט:) ובשבוע הד' כבר הגעת להיות בעל כח לצאת ולבא בין האנשים אתה סבור שמאז תתחיל חיי עולמך. אמנם בשבוע הה' כבר יצאו חצי שנותיך לפי מה שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ובשבוע הששי הרי עברו חצי ימי הגבורות לפי סוף הפסוק (שם). ואולם בשבוע הז' הרי אתה בימי הזקנה שכבר יהיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והרי אתה בימי הירידה אשר תאבד ממך אבדה שאינה חוזרת לעולם כמו שאמרו (שבת קנ"ב.) וואי להא דאזלא ולא אתיא ומאי היא ינקותא. ומכאן ואילך וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא שם) כי אז כבר ראוי לו שיעשו כל צרכיו ומשם והלאה יהיה הכל קדש. ודי בזה הערה לפקוח עינים עורות הזמנים הרבים האלה כי הם גבולים הרבה יספיק המשכיל לעשות בהם מלאכתו טרם בא שמשו. אמנם העצלים המפקירים אותו בהוציא בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תמצאם מתלוננים תמיד על זמנם כי הוא מעט מזער וטרדותיו ותלאותיו רבות ועצומות ויוציאו עליו דבה רעה לאמר כי הוא המכלה המפסיד. ועל דרך האמת הנה הם המפסידים אותו והמאבדים את עצמם והם חייבין ליתן את הדין על הכל. והנה על זאת המכשלה והבקשה על ההצלה ממנה ייחד משה רבינו תפלה נפלאה מיוחדת לו בספר תלים כפי מה שיראה ממנה מתחלתה ועד סופה והיא:
ובאופן זה בארי גם חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", שר"ל שכאשר ישים תמיד עיונו על מספר שבעה ושמונה, ייטיב דרכו להיות תמיד נרצה בעיני ה' ולא ידע רע ואסון לא יקרהו, וע"ז אר"א שרומז על שבעה ימי בראשית וח' ימי מילה, ר"ל על התבוננות בבריאות העולם, וחיובו להמול ערלת לבו, ור"י אמר כי רומז על ז' ימי הפסח, עת יובדק לאור הנר ויבוער כל שאור וכל חמץ מבתינו, אשר יזכירהו, כי חובה עליו תמיד לבדוק ולבער לאור שכלו כל מדה גרועה ופחותה אשר יחסה אל לב האדם, כיחס השאור והחמץ אל הבצק ועל ח' ימי חג האסיף בצאת השנה, לרמוז על חיובו להתבונן באחריתו וסוף ימי חייו עת יאסף אל עמו, כי בהתבוננו תמיד בכל אלה בלתי ספק יהיה תמים דרך ההולך בתורת ה', ובשובה ונחת יחיה בנעימים תמיד, ולא ידע מה יהיה רעה על הארץ, אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד כמו שאמרו חז"ל (פר"א פ"ג) הנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההווה ההיא ואחריה והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ בפרק ל' חלק שני ומנהו והלאה לא יצוייר שום פועל מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם כמו שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. והיות הענין כן אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳). על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר לכל זמן. אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתם אמר ועת לכל חפץ. ואמר תחת השמים לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמימית כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע. והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם אשר א"א זולתו ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו האומרים יפה שעה א' של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו' (אבות פ"ד). כוונו בו שני ענינים. האחד להעריך מעט מהזמן בתכלית הערך. והשני בשתהיה הוצאתו בעניינים היותר יקרים שאפשר כי בזה יוכפל שיעורו והיו הדברים ההם היותר יקרים אחר שהם נותנין המציאות לעולמו ההוא המוצלח אשר שעה אחת של קורת רוח בו הוא יפה בעצמותה מכל העולם הזה (שם). ולזה היתה עצת ר"מ עצה נפלאה כשאמר הוי ממעט עסק ועסוק בתורה (שם) כי ימעט העסק בהוציא הזמן בענינים המדומי' לעסוק בלמוד התורה תמיד ובקיום מצותיה אשר להם לבדם נתנה מתנת הזמן כלו דכתיב (יהושע א') והגית בו יום ולילה ואם תאמר מה נעשה אל הכבודות המבוקשות אשר אין להם קיימא כי אם ברוב העסק בעסקי העולם. לזה אמר (אבות שם) והוי שפל רוח בפני כל אדם כלומר אדרבה שמדת השפלות היא יותר מעולה אשר תתקיים במיעוט העסק באלו הקנינים המדומים. ואמר עוד (שם) ואם בטלת מן התורה התעסק בהבלי העולם הנה יהיה חלקך עם הבטלים אשר כמותך אשר היה מציאותם לאין לאפס וכמותם ספו תמו מן בלהות. ואם פירשת מעסקי העולם ועמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך לעולם הבא כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לך ולאשר כמותך. (ברכות ו':) ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד באומרו (אבות פ"ב) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו המשיל כל זמן האדם ליום אחד ולא מן השווים אל לילותיהם אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים הרי הוא ארוך אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים לומר שהקיצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן וכבר יחשב לו לארוך כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה וגם אם לא יחוש אל השכר אמר שהבעל הבית דוחק לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם: והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל כי רבה היא: אבל מ"מ אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל. ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל אשר עמלת בו אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה וישלם לך שכר פעולתך אם מעט ואם הרבה בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה אם שמא לא הגיע לך השכר למראה עיניך ממה שאתה משתדל בו כי היום לעשותם ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג':). ראה כמה יפה שעה אחת של מעשה וזירוז בעולם הזה לקנות בו חיי העולם הבא ותעריך הזמן בערך נפלא וכמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. והנה להיות הטעות בדבר הזה לפחות ופח בהם יוקשים בני האדם וכמעט היא היתה נסבה לכל הרעות שהשיגונו מימות עולם. באת התורה האלהית לעשות עקר ממנו ולפקוח עינינו עליו בצוואתה לנו למנות ימינו כלם על ידי השמטות והיובלים ובתתה סדר מצות נכונות בהם נתעורר אל המחוייב אלינו בהוצאת זמננו כראוי כמו שיבא ביאורו בשלמות במקומו שער ס"ט ב"ה. ודרך כלל הורה אותו באומרו (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ירצה וספרת לך דוקא כי לעצמך אתה מונה שבע שנים שבע פעמים תן עיניך כי בשבוע הראשון כבר הגעת לקצת דעת והוא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) ובשבוע שני כבר הגעת לחיוב המצות והרי אתה בר עונשין בבית דין של מטה. (נדה מ"ה:) ובשבוע השלישי כבר הגעת לידון בבית דין של מעלה. (שבת פ"ט:) ובשבוע הד' כבר הגעת להיות בעל כח לצאת ולבא בין האנשים אתה סבור שמאז תתחיל חיי עולמך. אמנם בשבוע הה' כבר יצאו חצי שנותיך לפי מה שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ובשבוע הששי הרי עברו חצי ימי הגבורות לפי סוף הפסוק (שם). ואולם בשבוע הז' הרי אתה בימי הזקנה שכבר יהיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והרי אתה בימי הירידה אשר תאבד ממך אבדה שאינה חוזרת לעולם כמו שאמרו (שבת קנ"ב.) וואי להא דאזלא ולא אתיא ומאי היא ינקותא. ומכאן ואילך וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא שם) כי אז כבר ראוי לו שיעשו כל צרכיו ומשם והלאה יהיה הכל קדש. ודי בזה הערה לפקוח עינים עורות הזמנים הרבים האלה כי הם גבולים הרבה יספיק המשכיל לעשות בהם מלאכתו טרם בא שמשו. אמנם העצלים המפקירים אותו בהוציא בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תמצאם מתלוננים תמיד על זמנם כי הוא מעט מזער וטרדותיו ותלאותיו רבות ועצומות ויוציאו עליו דבה רעה לאמר כי הוא המכלה המפסיד. ועל דרך האמת הנה הם המפסידים אותו והמאבדים את עצמם והם חייבין ליתן את הדין על הכל. והנה על זאת המכשלה והבקשה על ההצלה ממנה ייחד משה רבינו תפלה נפלאה מיוחדת לו בספר תלים כפי מה שיראה ממנה מתחלתה ועד סופה והיא:
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע כי רק כל דבר שלם ראוי להקרא בשם "אחד", ד"מ רביע, שליש או חצי תפוח לא יקרא עוד בשם "תפוח אחד," כי אם בהיותו בלי מגרעת, גם בלי תוספת צריך להיות כי כאשר נוסיף עליו עוד תפוח אחד לא יקראו שני אלה עוד יחד בשם "אחד שלם," כי הם שני דברים אשר אין יחס והצטרפות ביניהם כלל, באופן ששלימות ואחדות כל אחד מהם לא תצטרך לזולתו, וע"כ אמר הכ' "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ר"ל יום שלם, ולא אמר יום ראשון כי בא להורות לנו בזה, כי הזמן אשר בו יתנועע השמש לפי מראה עינינו בחצי העיגול ממעל לראשנו ממזרח למערב ויהי יום, ואח"כ בחצי העיגול האחר שהוא לעמת חצי כדור הארץ בעבר השני אשר מתחת לרגלינו ממערב למזרח ויהי לילה, שהוא ביחד זמן כ"ד שעות שלימות יקרא "יום אחד שלם," וכן נראה כי יען שהבין יוסף בחכמתו כי רק ע"י השנות החלום פרעה פעמים בשני מראות שונות, בפרות ובשבלים, נשלם ענין חלומו, אמר "חלום פרעה אחד הוא," ר"ל רק ע"י שני אלה נשלם החלום להיות אחד שלם, וכן נקרא האדם השלם האמיתי המשתמש בכל כחותיו הגופניות והנפשיות להשגת התכלית הנרצה מבריאתו פה עלי ארץ בשם "אחד"' כמאה"כ מאברהם (בישעי' נ"א) "כי אחד קראתיו וכו'" [ואפשר שע"ז מורה גם מאה"כ (ביחזקאל ל"ג) שאמרו בני דורו "אחד היה אברהם ויירש את הארץ" וכו' ר"ל אברהם בעבור שהיה איש שלם ירש את הארץ בזכותו, ואנחנו אף שרבים אנחנו ר"ל חסרי השלימות, בכל זאת לנו נתנה הארץ למורשה, ר"ל בתורת ירושה היא לנו בעבור היותנו יוצאי חלציו,] וכן בעבור שלא יושג בשלימות תכלית בריאת האדם וקיום מינו עלי ארץ כי אם בחיבור וזיווג איש ואשה יחד, נקרא חיבורם זה בשם "אחד" כמאה"כ (מלאכי ב') "ולא אחד עשה" וכן נאמר גם במדרש הנעלם כי האיש לבדו והאשה לבדה רק בשם חצי גוף יקרא, ורק בהתחברם יחד יעשו גוף אחד שלם, וכמו כן גם הבנין המחובר מחלקים שונים אשר יכונו כלם יחד לתכלית אחת הנרצה יקרא "אחד שלם" רק אחר התחברם יחד, כמו שאה"כ (שמות כ"ו) "וחברת את היריעות וכו' והיה המשכן אחד," ויען כי תעודת וחובת כל בני האומה הישראלית גם יחד לעבוד את ה' שכם אחד, ולכוין כלם תמיד אל תכלית אחת, ללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו, נקראים בקיבוצם יחד "גוי אחד בארץ" (יחזקאל ל"ז), וכן גם מורה על פירוד לבות אישי שאר העמים והיותם פונים כלם איש איש לדרכו מקצהו, תחת כי כל בני ישראל הם כאיש אחד חברים בהשתדלותם להשגת תכלית מוסרית אחת, ויתפרדו בענין זה מכל זולתם, מאמר המשורר (שה"ש ו') אשר שם דרך משל בפי הי"ת האוהב את ישראל "ששים המה מלכות ופילגשים אין מספר אחת היא יונתי וכו' ומתדמים הם בזה בבחינה מה אל הי"ת אשר לקחם לו לעם, כי רק הוא לבדו נקרא. בעבור היותו נפרד בהפרדה גמורה מכל שאר הנמצאים זולתו, ובעבור היותר שלם בעצמותו ית' לבלי תכלית בשם "אחד" בבחינה היותר אמיתית, כמו שאה"כ "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד," (ר"ל שבאחרית הימים יכירו כל בני אדם יחד כי הוא אחד ושמו אחד אף שבאמת הוא זאת כבר מני אז מעולם ועד עולם) ואחז"ל בפירוש הכ' הזה, שיהיה אז השם שלם והכסא שלם, והתורה האלהית אשר כל דבריה מתאימים ומאחדים יחד להשגת תכלית אחת, והוא להנחיל שומריה ואומריה האושר המוסרי, ומספר מצותיה רמ"ח כמספר איברי האדם המתאחדים בו לגוף אדם שלם, כמו שמספר ל"ת שבה שס"ה כמספר גידי האדם וימי שנת החמה האחת, לרמוז בכל זה על שלימותה ואחדותה הכללית נקראת ג"כ בעבור זה בשם תמימה ר"ל שלימה, כמו שאה"כ "תורת ה' תמימה," ובשם אחת במאה"כ "תורה אחת יהיה לכם," והנה נמשך מכל האמור עד הנה כי כמו שבחלקי ואברי גוף האדם המתאחדים ומסכימים יחד אל תכלית אחת לקיום הגוף השלם ההוא. אם יחלה או יפסד אחד מהם יתפשט הנזק ההוא גם אל הכלל כלו, כי הגוף אינו שלם עוד כמקדם, כן נוכל לאמר גם בבחינת התורה שהעובר על מצוה אחת שבה, שהוא נחשב בבחינה מה כעובר על כולה, אחרי שלא יוכל לקיים אותה עוד בשלמותה הכללית, וכן כאשר יחטא איש אחד מישראל, כבר יחשב] כאלו חטאו כלם אחרי שכבר נפסד עי"ז מהם שלימותם הכללית בבחינה מוסרית, כמו שנראה בעכן שאף שהיה רק איש אחד לבדו נאמר בו בכלל "חטאו ישראל וגם גנבו" וכו' וגם פה נאמר דרך כלל "ויחל העם לזנות" וכו' "ויצמד ישראל לבעל פעור," אף שבאמת רק מעטים מהם היו החוטאים, (ועיין מזה גם למעלה בביאורי לשער ע"ח), אפס אחרי שגם בהפך אם תעוז יד איש אחד מהם לעשות חיל, או כפלים לתושיה, יחשב לכולם לגבורה או לצדקה, אחרי שהם כאיש אחד חברים, הלוא ימשך מזה שאם יהיו מקצתם גבורים ואנשי חיל ללחום מלחמת ה', וקצתם חלשים אשר כהמס דונג ימס לבם מפני שונאיהם כמו שהיה הענין בגלית הפלשתי, שכולם חרדו מפניו ודוד לבדו נלחם עמו ויכל לו, נוכל אז לקרותם בכלל בשם "נוצחים ומנוצחים" גם יחד בעבור תכונות ומעשי האישים הפרטיים השונים האלה אשר בקרבם, וכן גם בעת אשר יחטאו קצת העם חטאה גדולה, באופן שיקראו כלם בעבור זה בשם "חוטאים" בכל זה אם יש אחד מני אלף בתוכם אשר צדקתו גדלה למאוד, עד שתגבר ידה לאבד רשעת האחרים וכאין וכאפס תחשב נגדה, אז יכופר עונם ונשלח להם בעבורו ובשם "צדיקים" יקראו כלם בכלל [כי האומה הישראלית תדמה בזה לאיש נגוע ומוכה בקצת איברי גופו, שכל עוד שיהיו האיברים היותר נכבדים והיותר הכרחיים לקיומו, בריאים וחזקים, ד"מ מוחו ועורקיו לחשוב מחשבות ולהרגיש מושגי החושים כראוי, ומעיו ואצטומכא שלו לעכל מזונו ולהוציא הנפסד ממנו החוצה, וריאתו לשאוף רוח חיים, יוכל להרפא ולהיות עוד בריא וחזק כבראשונה ומאריך ימים, תחת כי כאשר יפסדו אלה אשר מהם תוצאת חיים לכל הגוף, הלא על נקלה יחלה כלו ויכלה שארו ובשרו], אפס כל זה הוא רק בהיות הטוב אשר יעשה היחיד ההוא גדול כל כך, עד שיכריע כף חובות כל זולתו מבני האומה הישראלית ד"מ אם ימסור נפשו לכבוד הי"ת לקדש שמו כמו שעשה דוד שהערה נפשו למות, וערב לגשת למלחמה עם גלית הפלשתי אשר חרף מערכות אלהים חיים, ולא חת ולא פחד ממנו פן תגבר ידו עליו ויהרגהו, וכפנחס אשר קנא לאלקיו ויהרוג את זמרי נשיא בית אב לשמעוני ואת כזבי בת נשיא מדין, ולא ירא לנפשו פן יקומו עליו קרוביהם והכוהו נפש, אף כי בלתי ספק המו מעיו, וקול קורא לו מקירות לבו "חוסה נא על חייך ולמה תשליכם מנגד, לשלוח יד באלה פן יפגעו בך קרוביהם אנשי מרי נפש לקחת ממך נקם ולהמית אותך באכזריות חמה" כמו שהלבישו חז"ל כל זה במעטה המשל והמליצה כדרכם באמרם מאמר שהחל בו הרב ז"ל על הכ' "ויעמוד פנחס ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו" ר"ל שעשה נפלאות (כי שם פלילות נגזר לדעת הרב ז"ל משורש פלא בכפל העה"פ לחזק) ויותר ממה שמחויב האדם לעשותו, אף אם הוא איש שלם הולך תמים ופועל צדק, וזשאחז"ל "שבקשו מלאכי השרת לדחפו" ר"ל מחשבות לבו ורעיוניו שהם משרתי שכלו האנושי רצו למנעו מפעולתו זאת, ולחדול אותו שלא ישים נפשו בכפו, (עיין מזה גם ביאורי למעלה ויקרא פ"ב ע"ב) ורק קנאת ה' צבאות אשר כאש בערה בקרבו עשתה זאת, כי לא שמע לקולם וישלך נפשו מנגד לקחת נקם באיש עושה נבלה כזאת, למען לא תפשה עוד יותר מספחת הרעה הגדולה הזאת בעדת ה', כי אם תתום חלאתה בתוכה ותבוער הרעה המוסרית מקרבה, כי בראות כל איש שגם נשיא העדה הוכה על עונו זה, ויקרת מעלתו לא יכלה מלט נפשו ולפדותו מרדת שחת, לא יזיד עוד לעשות כנבלה הזאת, ולא תטמא עוד נחלת ישראל במעשי זמה כאלה להעלות אף ה' ולהבעיר חמתו בם עד להשחית, ובכל זה הלך בעקבות לוי ראש ואבי שבטו, אשר גם הוא ואחיו שמעון קנאו לאלהים, ועברתם קשתה על שכם, יען כי נבלה עשה בישראל לטמא את אחותם, ועל כל זה רמזו חז"ל פה באמרם "אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חימה בן משיב חימה" וכו'. להיות התורה האלהית ועם יי' אלה שומרי מצותיה מתייחסים במהותם כבר יאמרו עליהם שיהיו חטאים ושלמים במצב אחד. אמנם יהיה ענין המשפט הזה כאשר יתבאר. וזה כי הוא מבואר לחכמים כי מדרך כל דבר שלם שלא להיות אלא אחד עד כי האחד והשלם יאמרו בהרדפ' כי אתה אם תניח דבר אחד ותצטרך להוסיף דבר אחד עליו או לגרוע ממנו להשלמתו הנה אין אחד מהחלקים שלם ואינו ראוי ליקרא אחד. אמנם קבוץ הדברים המשלימים יקרא ענין אחד כמו שהנשאר אחר הפרדת התוספות יהי' שלם ואחד. והנה להיות האמת כאשר הונח הטילה התורה שם האחד בתואר הדבר השלם על שני הענינים האלו. וזה כי כמו שנתפרסם שמושו בהפרד דבר מדבר כאומרו האחד בא לגור (בראשית י"ט). ויפתח האחד את שקו (שם מ"ב). רצא האחד מאתי (שם מ"ד). ויכו האחד את האחד (שמואל ב' י"ד) וכיוצא. הנה כן נשתמש' בו בתואר הכלל הדבר ושלמותו אמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א'). יורה כי תשלום הזמן אשר במדתו יתנועע השמש בקשת היום על שיעור מה שיתנועע בו בקשת הלילה הוא יום שלם ואחד והוא טעם נכבד למה שלא נאמר יום ראשון כמו שנזכר שם. והוא עצמו מה שכוון באומרו חלום פרעה אחד הוא ועל השנות החלום פעמים (שם מ"א) ופירוש רש"י ז"ל והנה חלום שלם לפניו דוקא שלם שפירוש אחד בכאן אינו זולתי שלם כי משני החלומות נשלמ' הכוונה כמו שנתבאר במקומו והוא עצמו מאמר הנביא הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (ישעי' נ"ח) כי כמו שכל חלקי האיש לפי שהם מתיחסים כלם אל ענין אחד ואל תכלית אחד חבורן יחד נקרא אחד ע"ד אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג) כן השני חלקים האלו שהם איש ואשה אחר שמשניהם יסודר ענין אחד להשאיר המין ולכלכל הנהגת הבית מה שאי אפשר בזולת חבורן לזה נקראים אחד. ובמדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) *דכר בלא נוקבא וכו', הנה ידוע כי יחס הי"ת אל ישראל דומה במקראי קדש ליחס האיש אל אשתו וכמו שבעת חטוא ישראל נאמר (הושע ב') "כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה" כן נאמר שם בעת ישובו אליו עוד באחרית הימים "ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי" וכו', ונאמר (ישעיה נ"ד) "כי בועליך עושיך" וכו', ע"כ יאמר הזוהר פה דרך משל, כי כמו שהאיש מבלי אשה הוא רק כחצי גוף לבד, ורק בחברתם יחד הם כגוף אחד שלם, כן גם רק בשוב ה' שבות עמו וישכון בתוכם כבתחילה, יהיה מתאחד עמהם באהבתם אחדות שלימה, להיות עמהם כביכול כעצם אחד שלם כאשר ירמוז על זה גם מאה"כ "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד." דכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי ופלג לאו איהו חד וכד אתחברון כחדא תרי פלגא אתעבדו חד גופא וכדין אקרי חד ורזא דמילתא כיון דכנסת ישראל בגלותא וקודשא בריך הוא סילק לעילא זווגא אתפרש ולא אקרי חד אימתי אקרי חד בשעתא דמטרוניתא + אישתכחת גבי מלכא וישתכחון כחדא הדא הוא דכתיב והיתה לה' המלוכ' מאן מלוכה דא כנסת ישראל דמלכו בה אקשר כדין ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד). ראה ענין זה המאמר נפלא מאד לענין כוונתינו באלו השמושים כמו שיתבאר עוד והנה אין ספק שכבר נמשך זה המשפט אף בדבר המקובץ מאחדים רביה כמו שאמר והיה המשכן אחד (שמות כ"ו) כי בהכלל חלקיו יושלם להיות שלם ואחד כמו שהכלל כל חלקי העולם יחד ישלם אותו להיות אחד. והנה על זה האופן עצמו אמר הכתוב על זה העם האלהי גוי אחד בארץ כמו שע"ד הפרד' מהזולת אמר ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי (שיר השירים ו'). והענין הראשון הכוונה בו כי עם היות עם ה' אלה רבי המספר באישיהם ולשבטיהם הנה אין ענין מציאותי רבוי ונפרד במהותו רק כלם פונים אל אחדות אחד שלם כמו שרבוי אישי המציאות וכללותם כלם יפנו אל היות הכל כאיש אחד כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ל"א. וכבר יתדמו לאל ית' בשני אלו הענינים כי הוא יתע' כמו שנאמר בו האחדות על דרך ההפרד' הגמור' מכל שאר הנמצאים אשר עשה כן יאמר עליו ע"ד ההכלל והשלימות בענין נפלא מאד אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי הוא מה שנראה שכוון מהמאמר ההוא הנפלא ומפירושם ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד) שכבר יהיה השם שלם והכסא שלם ויבא עוד באורו בטעם קלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בשער צ' ב"ה. ואולם התורה האלהית זה ענינה בלי ספק שאין קבוץ פרשיותיה ורובי מצותיה רק תשלום וגמר דבר שכל מצוה ומצוה היא כמו אבר אחד מכלה כענין איברי האדם וכלם יחד הוא ענין שלם ולזה נקראת תורת ה' תמימה (תלים י"ט) ירצה שלימה. ומספר מצותיה יוכיח שהם רמ"ח כמספר איברי האדם שכלם משלימים אחדותו ותמותו ואזהרותיה שס"ה כחלקי אחדי השנה שקבוצן יחד הוא שנה אחת תמימה לומר שבכלל' פונה אל תל אחד ותכלית אחת. ולזה נאמר תורה אחת יהיה לכם (במדבר ט"ו) לפי שהמצות כלן הם משתתפות יחד על דרך שכתב החכם שהמעלות כלן הן משתתפות במעלת התבונ' כמו שכתבנו ענינו בשער י"ז עיין עליו. והנה לזה יאמר בענינים האלו וכיוצא בהם שבהתקומם חלק אחד מהם יתקומם כל הכלל כלו שהרי בנפול החלק יפול השלמות כמו שנרא' מבואר משני הענינים אשר הנחנום מתיחסים מצד הנסיון רצוני התורה האלהית ועם ה' אלה. כי הנה התורה כבר נמצא שיאמר על מי שעבר על מצוה אחת ממנה שעבר על התורה בכלל וגם כאשר יחטא איש מהעם שחטאו כלם אמנם בחטא האיש כבר נתבאר על ידי עכן כי הוא לבדו חטא בחרם ונאמר חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם וגו' (יהושע ז'). הנה כי נתיחס לכללם החטא וכן הגיע לכללם העונש וכמו שאמרו זקני ישראל והיה אתם תמרדו היום בה' ומחר על כל עדת ישראל יקצוף ואמרו הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו (שם כ"ב) והנה מה שתמה משה במחלקתו של קרח האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (במדבר ט"ז) כבר ביארנוהו יפה במקומו. ואמנם קרא החוטא באחת ממצותיה חוטא בכלה נתבאר גם כן מהענין ההוא במה שאמר עברו את בריתי אשר צויתי אותם (יהושע ז') דרך כלל וכן נאמר על היוצאים ללקוט ביום השבת עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי ה' נתן לכם השבת (שמות י"ז) וכאלה רבים. אמנם מה שאמר גם גנבו וגם לקחו וגם כחשו וגו'. ביארנוהו אצל תשלומי ד' וה' שער מ"ו:
נתיבות עולם
והביא משל לזה* וכו'. פירוש זה, כי כאשר הוא חושך ואפילה, אז האדם הולך אל הקוצים ואל הפחתים מעצמו, ונאבד. אבל כשיש לו אבוקה, אינו ירא שיהיה הולך אל הפחתים ואל הברקנים. אבל מכל מקום אפשר כי יבואו עליו חיות רעות ולסטים, אף שהוא לא ילך אליהם. וכשהוא יום, אז מסולק מן הכל, שאין שולטין אלו דברים ביום. וכן האדם שהוא בעולם הגשמי החשוך, ואינו שכלי, לכך האדם מצד עצמו הולך אל הרע, שאינו יודע לשמור עצמו. וכאשר אוחז במצות התורה, שמצות התורה נקראו "נר", ונותנות מציאות לאדם, ושומרות אותו מן הרע אשר הוא מפאת האדם עצמו, כמו זה שיש בידו אבוקה, שהוא נשמר מן הפחתים והברקנים, שלא ילך לשם מצד עצמו. אבל האבוקה אינה מצלת אותו מן הפגעים הרודפים אחריו, ודבר זה נקרא 'הצלה'. וכן אין בכח המצוה להציל אותו מפגעים הרודפים אחריו. אבל כאשר עוסק בתורה, דבר זה נקרא "אור", והאור הוא יום, כמו שנאמר (ר' בראשית א, ה) "ויקרא ה' לאור יום". וכמו שביום לא נמצאו המזיקים, שאינם שולטים רק בלילה, כך כאשר עוסק בתורה יש לו אור, שאין נמצא בו המזיקים הרודפים אחר האדם, והתורה מצלת אותו מן הפגעים אשר רודפים אחר האדם להפסיד אותו.