בראשית א:יח מחשבת ישראל: דרוש חדושי הלבנה, עקידת יצחק ומורה נבוכים

הַד׳) כָּאן אָמַר "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה", וְתוּ לֹא. וְאִלּוּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה נֶאֱמַר, "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ". בָּאוּ שְׁנֵי עִנְיָנִים, בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר עַכְשָׁו רַק עִנְיָן אֶחָד. וְאִם הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין יוֹם וּבֵין לַיְלָה, הוּא עַצְמוֹ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין אוֹר וְחֹשֶׁךְ, יִקְשֶׁה, לָמָּה בָּאֲמִירָה לֹא נֶאֶמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה. וְעוֹד, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר בִּקְצָרָה ׳וּלְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם׳. וְאִם הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵינוֹ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין יוֹם וּבֵין לַיְלָה, אִם כֵּן, לֹא נִזְכַּר בָּאֲמִירָה וּבַמַּעֲשֶׂה עִנְיָן שָׁוֶה כְּלָל, וְנִשְׁתַּנָּה לְגַמְרֵי הַמַּעֲשֶׂה מִן הָאֲמִירָה.

אמנם מה שגזר דינו אחר זכרון הטענות הוא מה שיראה מבואר ממזמור ה' אדוננו (שם ח'). אמר כמה אדיר שמך וזכרך במה שאתה חכם ויודע ומחשבותיך משוטטות בכל הארץ עם היות שנראין הודך והדרך על השמים בייחוד. וזה הדעת האמתי נתפרסם בעולם מצד עדות ה' נאמנה הבאה בתורתינו הקדושה שהיא מחכמת הפתאים העוללים והתינוקות של בית רבן ההוגים בה. ומהבל פיהם יסדת עוז ותעצומות למען כחש צורריך המכחישים השגחתך ויכלתך בעולם. להשבית ולבטל טענות האויב הזה אשר הוא אויב לעצמו ומתנקם מנפשו אשר לא יוכל אויבו עשוהו. כמה שהוא גוזר על עצמו בטענותיו אשר יטעון הבילוי וההפסד המוחלט. והתחיל לזכור הטענות ההם הקרובות אל הטענות אשר זכרנו בשם הפילוסופים או המורם מהם. ואמר כי אראה שמיך וגו' מה אנוש וגו'. יאמר אתה הוא אדוננו הנה הוצרכת להאיר עינינו בתורתך צורך נפלא. כי בזה חשכת לי גם אנכי מחטא לי ומנפול אל פתח הטענות ההם וכיוצא בו. וזה כי כשאראה שמיך מצד חומרם הזך והנפלא וכי גבהו שמים מארץ תכלית הגובה. ושהם מעשה אצבעותיך שיורה על עוצם גדולת עצמותם מצד מהותם ועל הפלגת דקות אומנות מלאכתם. וגם ירח וכוכבים שהוא כולל המצב אשר לירח וגם כל צבא השמים מאורות [נ"א מאפודת בל"א גירטעל. והוא האזור אשר יושבים הככבים הקיימים בו, פיקסשטערנע בל"א] הככבים הקיימים אשר במזלות. או עם הככבים הנבוכים אשר השמש היותר מפורסם מהם. אשר כוננת אותם להתמיד פעולותיהם תמיד בסדר נפלא וקיים אשר לא ישתנה ולא יתחלף לעולם. ואחר תעוף עיני בהשקפת הנבראים השפלים אשר האדם הוא הנכבד שבהם. וראיתי שכל אלו הענינים נמצאו בו בהפך ממה שנמצאו בעליונים. אם מצד חומרו וגסות הרכבתו ואם מפחיתות עצמותו ואם משפל מצבו ואם מבלבול מעשיו ושנוי עניניו המופלגים. הנה באמת נתמעט' מדרגתו בעיני עד שאמרתי מה אנוש כי תזכרנו. אפילו שיהיה לזכרון לפניך לבד, כל שכן שתפקדנו בפקודת השגחה ממעונך. וקל וחומר שיעלה על הדעת שיהיו אלו הנמצאים הנוראים שזכרנו נזכרים ונעשים לעבודתו. כי הוא דבר שלא יסבלהו הדעת וכמ"ש (המליץ ב"ע י"ב) חלילה ליוצרם להכניע היקר לזולל וכו'. אמנם כשאתבונן בתורתך וראיתי אשר בה גדלתו וכבדתו ועשיתו ראש היצורים כלם ותכליתם ותחסרהו מעט מאלהים וזה שכבר ידעת מ"ש הרב המורה פרק ס"ט חלק א' שהטעם אשר בעבורו קבעו הראשונים לכנות שמו ית' עלה או סבה ולא פועל כמו שרצו קצתם. היה מפני שמלת עלה כוללת יותר ממלת פועל. כי פועל לא יכלול רק שהוא הסבה הפועלת. אמנם עלה כוללת ^*היותו הסבה הפועלת והצוריית והתכליתית, והטעם בזה יען כי הוא ית' פעל ועשה החומר הוציאי מן האין אל היש, ונתן לכל נמצא גם הצורתו המיוחדת, וכל זה רק לכבודו עשה להראות גדלו טובו ורחמיו על כל מעשיו, אפס האדם חסר רק מעט מאלהים בעבור היותו בעולם רק סבה צוריית ותכליתית לא הפועלת, כי אין ביכלתו להוציא אף גרגיר חול אחד מן האפס אל היש, אבל בכל זאת הוא יכול לשנות צורת הנמצאים, בכשרון תכמתו ומלאכת מחשבחו, והוא גם הוא תכלית כלם, כי לתועלתו נבראו, וזש"א דע"ה שבתחלת עיונו חשב כי נתינת הוד ה' היא רק על השמים אשר הם הברואי' היותר נבחרים, ורק אח"כ ע"י הוספת עיונו בתורת ה', והסתכלותו בחכמת הבריא' הכיר כי אדיר שמו בכל הארץ, ע"י האדם מבחר היצורים כלם. היותו הסבה הפועלת והצוריית והתכליתית. והוא ית' הוא הסבה והעלה לכל המציאות בשלש מיני הסבות האלו כמוזכר שם. ויראה שעל שלשה אלה כוון הנביא כשאמר כל הנקרא בשמי וגו' (ישעיהו מ״ג:ז׳). על התכליתית אמר ולכבודי בראתיו. ועל הצוריית יצרתיו. ועל הפועלת אף עשיתיו. והנה מבואר כאשר יעויין באדם במה שסופר מיצירתי בתורה האלהית באומר' נעשה אדם בצלמנו. ושהוא נעשה אחרית הכל. גם כי השמים והירח והככבים שזכר הביא תחת עול עבודתו. כמו שנאמר בפירוש והיו למאורות ברקיע השמים וגו'. והיו לאותות וגו'. ונאמר את המאור הגדול וגו'. ולהבדיל בין האור ובין החשך (בראשית א׳:י״ח). הנה נראה שהאדם הוא סבה תכליתית לאלו הנמצאים העליונים וכ"ש לתחתונים. ומזה יחוייב שהוא יהיה הסבה הצוריית. כי בדברים הטבעיים הצורה והתכלית הם ענין א' בנושא עם שהם שנים במאמר. ועל זה אמר יפה ותחסרהו מעט מאלהים כי כבר יהיה האדם בלתי חסר רק היותי הוא הסבה הפועלת בנמצאות וכמה הפליגו חז"ל להורות על זאת הכוונה כשאמרו על מאמר הנחש והייתם כאלהים, יוצרי עולמות (ב"ר פ' י"ט) כי זה לבד אשר חסרו מאלהים. ולפרש מה שנתנו לאדם ממספר אלו הסבות תרי מגו תלתא. אמר תמשילהו במעשה ידך. כי הנה על הצוריית אמר תמשילהו במעשה ידך מלשון ותמשילני ונדמה (ישעיהו מ״ו:ה׳) כלומר עשית אותו דמיון וצורה למעשה ידך. ועל התכליתית אמר כל שתה תחת רגליו. כי הוא סבה להם וכלם נבראים לעבודתו. והם שני הענינים הנכללים במאמר הבריאה. על ענין הצורה אמר בצלמנו כדמותני. ועל התכליית אמר וירדו בדגת הים וגו'. כמו שחתם בכאן צנה ואלפים כלם צפור שמים וגו'. ואם שברדייה לא נכללו רק התחתונים. הנה בענין התכלית הכל בכלל כמו שנתבאר. ולזה חתם דבריו באומרו ה' אדונינו וגו' להורות כי אחר התבוננותו הטוב יראה כי חוזק מעשיו ואדירות שמו הוא באדם על הארץ. מה שלא יחשב כן בתחלת הענין כשגזר אשר תנה הודך על השמים: הנה נראה הדרוש הזה בעינו נדרש מאדון המשוררים ועל פיו אנו חיין:

וְגַם נִמְשָׁךְ מִתּוֹךְ זוֹ הַקֻּשְׁיָא לְהַקְשׁוֹת גַּם כֵּן עַל דִּלְעֵיל, כְּשֶׁאָמַר "לְכִי וּמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה", שֶׁהָיָה לוֹ כְּמוֹ כֵן לְהָבִיא רְאָיָה, מִדִּכְתִיב "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה". וְכִי תֵּימָא דְּאֵין מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה רְאָיָה שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַיָּרֵחַ בִּלְבָד, אִם כֵּן, הִיא גוּפָא קַשְׁיָא, מְנָא לֵיהּ לְבַעַל הַמַּאֲמָר, שֶׁאָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּרֵחַ שֶׁתִּמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, דְּהָא פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: