בראשית א:כד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, יסוד מורא וסוד תורה, נפש החיים וגבורות השם

הנה אחר שזכר כל זה על זה האופן התחיל לספר להם ולשום בפניהם הדברי' העקריים שיש להם לזכור תמיד שעליהם אמר על דרך הפשע המפורסם זכור ימות עולם בהנחל עליון גוים וגו'. וזה כי בתחלה בהנחל עליון גוים איש ארצו ובהפרידו בני אדם למשפחות ולממלכות כמו שאמר נפרדו איי הגוים בארצותם וגומר. מאז הציב גבולות עמים למספר בני ישראל והכוונה שהיו מספר האומות שבעים כמספר שבעים נפש שהיו בני ישראל כשירדו למצרים והיו ראוי שיחלק לו ברבים ויבחרם לחלקו ולא עשה לך כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכמו שאמר לא מרובכם מכל העמים וגומר כי אתם המעט (דברים ז׳:ז׳-ח׳) ואין מעטיות גדול מזה והוא היות מספר העמים כמספר האישים. ואחר הזכיר ענין בחירתם והחסדים אשר עשה עמהם כאשר לקחם לחלקו ואמר ימצאהו בארץ מדבר וגומר והנה חז"ל (ספרי פ' האזינו) דרשוהו על יוצאי מצרים שהוליכם במדבר השמם ההוא הגדול והנורא ארבעים שנה אשר בו הקיפם ענני כבוד והשכילם בתורה ומצות ועוד אמרו (ספרי שם) יסובבנהו בזקנים יבוננהו בנביאים יצרנהו מהמזיקין. והנכון בעיני שיכוין באומרו ימצאהו בארץ מדבר לתת טעם לתחלת בחירתו אותם לחלקו אחר שכבר נמסרו לחלק השרים המושלים בעולם בכלל מימות אבותיהם הקדמונים והוא אשר כתבנוהו במאמר והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ בשער מ"ד דרוש משם. ^*וכבר חז"ל וכו' עיין ביאורי למעלה שער י"ח בראשית דף קכ"ט ע"א. וכבר אמרו חז"ל (ב"ר פ' כ"ט) שלש מציאות מצא הקב"ה בעולם אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך וגומר. (נחמי' ט') כמו שביארנוהו בפרשת מילה שער י"ח ואמר שמצאו בארץ מדבר לפי שהיה אחר היאוש כמדבר הזה שאין אדם מבקש מציאה שם וכמו שאמ' כענבי' במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳) ובתוהו ילול ישימון שהיה הדור ההוא פרוץ ושמם מכל שלמות. יסובבנהו כמו שאמר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען (יהושע כ״ד:ג׳) יבוננהו שלמדהו אורח משפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגומר (בראשית י״ח:י״ט.) יצרנהו כאישון עינו שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו' (שם ט"ו) וכן נאמר לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים אל תגעו במשיחי וגו' (תלי' ק"ה) ובספרי ימצאהו בארץ מדבר זה אברהם משל למלך וכו' יסובבנהו כענין שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. יבוננהו עד שלא בא אברהם כביכול לא היה הקב"ה מלך וכו'. יצרנהו כאישון עינו אפילו בקש מאברהם אבינו גלגל עינו וכו'. והנה עכ"פ זאת היא תחלת האהבה ועקרה אשר לסבתה בחר באומה הנבחרת לעשות להם שם תפארת מכל העמים אשר על פני האדמה ואם לפעמים "יסרם או יוכיחם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם לא יהי' רק לטובתם ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך ילכו בה לאור באור החיים והוא מה שכוונו באומרו כנשר יעיר קנו וגומר. והוא שמנער את קנו להשליכו ארצה כדי שיתלמד אל התעופפות אבל בתכלית החריצות שלא יוזק בנפילה לארץ כי על כן יקדים לקבלו ולישא אותו על כנפיו כמו שכתבנו ראשונה כמו שהיה הענין בשלוח אותם למצרים על ידי גלגוליהם לצרפם שם וטרם יחמץ בצקם מיהר לפרוש עליהם כנפי רחמנותו וישא אותם על כנפי נשרים והביא אותם אליו וכן הוא הענין בכל שאר התלאות והגליות. ה' בדד ינחנו וגומר כי הנה שם בכל אשר הלכו במדבר באהבתו ובחמלתו הוא נהלם כמו שאמר וה' הולך לפניהם יומם וגומר (שמות י״ג:כ״א) וכל מסעיהם היו על פיו כמ"ש על פי ה' ינחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט׳:כ׳) ואין עמו אל נכר שלא נשתתפה להם במסעיהם שום כוונה נכרית כדרך שאר האומות אשר אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו לעונן ולנחש על פי ממשלות הככבים ושאר הענינים כמו שכתבנו בפרשת דגלים שער ע"ב. ומשם רוממם וגדלם והדריכם על במות שונאיהם ואמר ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי וגו' חמאת בקר וחלב צאן וגו' בכל זה ירמוז אל הארץ הטוב' ההיא ומיטב פירותיה ואל עושר המלכים והשרים אשר בה ואל תפלת האויבים ושפוך דמם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו וכל זה מה שכלל באומרו למעלה כי אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ואכל ושבע ודשן. ומעתה נעתק למה שאמר ופנה אל אלהים אחרים וגומר ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו'. ושיעור הכתוב הנה כאשר נועד ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני. כן היה כי וישמן ישורון ויבעט ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה' אשר אתה פה עומד היום לפני ה' כי אתה שמנת עבית כשית והכעסת הרבה לפניו ואחר הזקנים שהאריכו ימים לפניו נגמר הענין כלו כי אז חטא ישראל ויטוש אלוה עשהו וגומר כי בימי המלכים המכעיסים אשר זכרנום ראשונ' נשלמה הנבלה להחזיק בכל מיני גילולי העבודות הזרות כמוזכר בכל דברי הנביאים ובפרט הזכיר הנבלה העצומה הזאת יחזקאל הנביא שהובא ירושלימ' במראות אלהים והראהו לו שם תועבות גדולות ונאצות וראה בפתח שער הפנימית הפונה צפונה מושב סמל הקנאה המקנה ושוב מצפון לשער המזרח סמל הקנאה הזה בביאה ונאמר ועוד תשוב תראה תועבות גדולות ואחתר בקיר ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר ושבעים איש וגומר. ועוד תועבות גדולות וגו'. והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (יחזקאל ח׳:י״ד) וכבר הודיע הרב המורה ענינו בפ' כ"ט חלק ג' שהיה כומר ונביא לע"א וקורא הדורות לעבוד השמש והירח ושאר הככבים והרגו מלך אחד ממלכי האומות במית' משונה והנמשכים אחריו אמרו שצלמי הככבים כלם נתחברו בהיכל צלם השמש לספוד אותו מספד מר והיה הבכי ההוא לחק לכל עובדיו ביום ראשון לתמוז כו' והנה בנות ישראל העדינות נשתתפו עמם בבכייתם להשלים מיני התועבות ושם נזכר עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש (שם) והנה באמת נשלם בזה מ"ש וינבל צור ישועתו. ^*והענין אשר בעבורו וכו' להבין דבריו אלה יותר עיין חזות קשה שער ז' וביאורי שם. והענין אשר בעבורו נאמר שהאחרונות חמורות וגדולות מהראשונות לדעתי הוא בעבור שבראשונה לא היו מכוונים רק לשום שתוף בעבודתם כמי שמקדים דורון לעבד במקום רבו ולזה שמו הסמל אצל המזבח בביאה. אבל במראה השנית כבר היה לכל אחד צלמו מתוקה והם תולין עצמן בהם כעבד שנעשה פרנס ופטרון על בית אדוניו ונעזב הוא ממנו כי על כן נאמר שם כי הם אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. אמנם בשלישית בבכיית התמוז יורו ג"כ שעזב ג"כ את השמים וכסיליהם והם המושלים והשליטים מעצמם כי על כן היה להם התמרור עצום על כומר השמש האלוה הגדול אבל עדין לא כפרו בעקר עד המראה הד' כי בנבלה ההיא נתפקרו בכפירה עצומה וכחשו בה' ויאמרו לא הוא שא"א להודות מציאותו ועשות את דבר הנבלה הזאת אשר עליה יאות מאמר וינבל צור ישועתו. והנה עם היות שנמצאו להם עבודות רבות פרטיות הנה כלל משה בכאן מספרם בחמשה האישים אשר זכרנום ראשונה יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם סוף דבר כי צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. ועל המספר הזה אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו והוא אחר שזכר מה שכללו במאמר ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני וגו' ובמה שאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו' ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו נעתק למה שסמך שם וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה וגו' הם קנאוני וגו' כי אש קדחה וגו' מזי רעב וגו' מחוץ תשכל וגו' ^*כלל בזה וכו' ר"ל כי ארבעה שפטים רעים יש אשר יביאם הי"ת לפעמים על בני אדם להענישם מזה על עונם, חרב, ורעב, חיה רעה ודבר, וכל אחד מאלה מסובב לדעת הרב ז"ל מהפסד אחד הד' היסודות, כי מתגבורת יסוד האש, וחום הטבע והדם בבני אדם, תעלה חמתם באפם ורבה המשטמה בינותם עד כי תהיה חרב איש באחיו. כאשר נראה בעונותינו כעת בקצת המדינות באייראפא, כי אחרי אשר שכנו מלפנים עמים שונים זה רבות בשנים שלוים ושקטים יחד, נמסך עתה רוח עועים בקרבם עד כי נלחמו איש באחיו, ועיר בעיר, וגוי אל גוי ישא חרב לשפוך דם נקיים באכזריות חמה, ובהפסד יסוד המים תיבש הארץ ולא תוסיף תת כחה ותבואתה עוד, והיה רעב בארץ, ומהפסד יסוד העפר תרבה חית השדה וזוחלי ארץ הארסיים, אשר בריאתם מהאדמה, ומהפסד יסוד האויר, ועפושו יולד הדבר ושאר החלאים, ועל כל אלה רמז פה הכ' "מזי רעב" [כי כפי הנרא' שם "רשף" כינו' לאויר כמו "ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה׳:ז׳) ר"ל העופות, ואף כי לאויר הנפסד והמעופש או אל החולי המסובב ממנו כמו ומקניהם לרשפים (תהילים ע״ח:מ״ח) שהוא כמו ומקניהם לדבר, וע"כ הוא סמוך פה לקטב מרירי המורה ג"כ על הדבר (עיין ביאור לכהה"ש פה.] כלל בזה כל מיני הצרות ושפטיו הרעים אשר שלח בהם חרב ורעב וחיה רעה ודבר אשר גם כן הזכירם יחזקאל בנבואותיו שהם הפסד והשחתת הד' יסודות אשר כל ההווים חיי' בהם כי חרב בא לעולם מתולדת האש ותגבורת עשנו העולה באף האויבים להעלות חמה ולנקם נקם כמו שאמר ובקנאתי באש עברתי וגו' (יחזקאל ל״ח:י״ט). ורעב מחסרון היסוד המימיי שהמזונות גדלות ממנו והיושב והבצורת גוברים וחיה רעה מהפסד ורוע מזג ביסוד העפריי כי הוא מקום בריאתם שנאמר תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד) ודבר מעפוש מאויר כי נכונו ללצים שפטים מארבעת רבעיהם כי נתחייבו כלייה ביד פשעם רק אמר שחדל מכלותם לסבה שזכר כאומרו לולי כעס אויב אגור ונו' ירא' לולי שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני כשיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמם הגבורה שאינה בהם ולא עוד אלא שלא ישתתפו עמם כח גבורה של מעלה כלל אבל יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת. וביאר פרסום שבושם וסכלותם בזה ואמר כי גוי אובד עצות המה וגומר לו חכמו וגו' איכה ירדוף וגומר אם לא כי צורם וגו' והדבר הזה הוא נקלה ונקל מאד לדעתו אלא שהוא גוי אובד עצות ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ועל כל פנים היה להם להתבונן בזה כי הם ידעו והכירו ראשונה בכל המעשים אשר נעשו לנו בהיותנו על מעמדנו כי לא כצורנו צורם וכל אלהי הגוים וכל מלכותם לא יערכו נגדו והאויבים פלילים ועדים בדבר. אמנם אנקלוס ^*ליראת מלת אגור וכו' ר"ל כי לא רצה לפרש מלת "אגור" כמשמעה כי אז תיותס אל הי"ת הנעלה מכל התפעליות נפשית, הרגש הירא' והתפעליות הפחד מזולתו חלילה, ע"כ תרגמו מלשון קיבוץ ואסיפ' "אלופון רגזא דסנאה כניש" כי שרש "אגר" יורה על הקיבוץ כמו "אגרה בקציר מאכלה (משלי ו׳:ח׳). ליראת מלת אגור תרגם אלופון רוגזא דסאנאה כנים והטעם אחד. והוא שעמד לנו בעגל ובמרגלים רצוני הקנאה אל חלול כבודו חס ושלום כמ"ש למה יאמרו מצרים כו' (שמות ל״ב:י״ב) מבלתי יכולת יי' וגו' (במדבר י״ד:ט״ז) והוא מה שאמרו בברית תורת כהנים באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם וגומר כמו שכתבנו שם בשער ע':

ובמדרש הנעלם (בראשית פ' ויפח) תא חזי מה דעבד בר נש דא דקב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא לאחיא יתיה בעלמא ואיהו איתהדר בחובתיה ואתהפך לההוא נפשא דבעירא דאתמר עלה תוצא הארץ נפש חיה: ועתה ראה שהמדרש הזה לבדו יפרש מאמר ויהי האדם לנפש חיה כלשון נפש חיה למינה. לתלות בו אותה תלונה שכתב החכם באומרו אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג׳:י״ח) כמו שכתבנו למעלה. אמנם כל שאר המפרשים יפרשו אותו בענין התואר כמו שכתב רש"י ז"ל אלא שזו של אדם הראשון חיה שבכלם אלא שכל אחד פירשו לפי ענינו. אמנם לפי מה שקדם מכל הדברים והאמת אשר בשער יובן הכתוב הזה יפה. ויתבאר שהוא כולל כל טבע יצירת האדם ומהותו הכל כמו שהונח. וזה כי ביתור וייצר יי' אלהים את האדם עפר וכו' תאר יצירת החמר ושלמות תקונו ומזגו מכל שאר החמרים כי על כן יחסו אליו ית' מה שלא עשה כן לשום אחר זולתו כמו שכתבנו בסוף השער שקדם. ובאומרו ויפח באפיו נשמת חיים ביאור ענין הצורה הראשונה אשר איננה עומדת בעצמה אלא נשמת רוח חיים בעלמא. כד"א (בראשית ז') כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וכו' ופי' רש"י ז"ל נשימה של רוח חיים. ויהיו שניהם מענין אחד. כי זאת הצורה היא אשר תאות אל החמר התוא המיוחד לזה תלאה בנפיחה. כלומר כי ברוח שפתיו לבד יספיק להלביש זאת הצורה אל החמר הזה הראוי לה. וענין זה הוא אליו במדרגת ההתחלה. אמנם תכלית גמר מעשהו והשלמתו הוא מה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה. לומר כי האדם הנברא בצלם הוא אשר יהיה מעצמו מכח ההתחלה הזאת לנפש. כלומר קיימת ושלמה על ידי ההתעצמות הנדרש ממנו והמושפע עליו יום יום כמו שאמרנו. עד שיהיה מה שעשה האל ית' בו הוא אפשרות תואר החיות ההוא המיוחד לו לבד. אמנם האדם הוא מה שישימהו בפועל עד שיתלבש בו ויתואר ממנו. כמו האומן שעשה האבוקה מהשעוה שהוא מהדומם ונותן הפתילה לתוכה מהצומח להכין אותה אל קבלת אור האש הנאחז בה. ואחר יבא האדם וידליק אותה להאיר אל עבר פניו אשר הוא תכליתה. ועל דרך שאמר נר יי' נשמת אדם וכו' (משלי כ׳:כ״ז). ותשלום זה המשל הנכבד יבא בפרשת וישמע שער מ"ד ב"ה. והרי בכאן הרוח החיוני אשר ביצירה ראשונה כאחד הב"ח ונשמת חיים הנוספת בה ונפש חיה מסכים למ"ש ז"ל (חגיגה י"ב:) ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות וכו' כאשר זכרנו למעלה בפי' הרב המורה ז"ל. ואולי שאל זה כוון רש"י ז"ל באומרו אלא שזו של אדם חיה ביותר שנתוסף בה דעה ודבור. והוא מה שכוונו הראשונים במה שלא נאמר כי טוב בבריאת האדם עד שנלוה אליו שלמותו אשר זולתו אינה אלא כנפיחת רוח או הבלא דפומא. אלא שאנחנו כבר אמרנו שם שהיות זה הנמצא על זה האופן מהמציאות והיות אפשרות שלמותו תלוי ועומד בחריצותו ובכח בחירתו הוא הטוב מאד וכמו שאמרו שם חז"ל והנה טוב זה יצר הטוב, מאד זה יצר הרע (ב"ר פ"ט). והנה כאשר יהיה האדם מעצמו ע"י הכח המסור אליו מהכנת אותו החמר הנוצר מיד היוצר ית' ומשלמות נפיחת נשמת חיים אשר באפיו לנפש חיה קיימת ומתעצמות בעצמה מיד ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם וכו' כמו שיבא:

ועתה שים לבך כי אין טורח במצות לא תעשה לאשר יש לו לב להבין כי ה' נטע בלב שכל שיוכל אדם בו להשמר מכל נזק. והמשל ברופא שאמר לאדם שאינו יודע המאכלים שיזיקו לו כפי תולדתו אל תאכל כל מה שאזהירך שאם תאכלם תבוא לידי חולי ותמות וכל איש דעת לא תאוה נפשו לאכול דבר שיזיקנו רק יהיה נתעב ונמאס בעיניו אף על פי ששמע שהוא מאכל ערב והנה ישום עיקר מאכלו לחיות ולא יבקש החיים בעבור שיאכל כי זה דרך הבהמות כי אין להם נשמה שתחיה אחר הפרדה מעל הגויה הלא תראה כתוב בתורה (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה ישרצו המים ולא כן האדם רק נעשה האדם בדמות מלאך ואם המלאך חי לעולם ככה מי שהוא בדמותו על כן אמר אחד מהמשכילים כי העונש בארבע מיתות בית דין על לא תעשה וככה כרת ומיתה בידי שמים והשכר על מצות עשה. וקדמונינו הביאו ראיה כי יש שכר לנשמר ממצות לא תעשה (דברים י׳:י״ג״ב:כ״ה) לא תאכלנו למען ייטב לך ויש אומר כי השכר ישוב לאשר הזכיר באחרונה (דברים י״ב:כ״ה) כי תעשה הישר ויש אומרים למצות לא תאכלנו הכתוב למעלה (דברים י״ב:ט״ז-י״ז) על הארץ תשפכנו כמים אשר לא יאספו עד שלא יאכלנו אדם כי הדם הוא הנפש וזה ידוע מחכמת התולדות. גם נכון הוא שיראת השם שהיא מצות עשה כוללת כל מצות עשה ומצות לא תעשה כאשר הזכיר משה אחר (דברים י) ליראה לשמור כל מצותיו וחקותיו לטוב לך שהם עשה ולא תעשה כי המונע עצמו מעשיית עבירה בעבור יראתו מהשם אז טוב לו ומלת לטוב לך כוללת טוב העולם הזה והבא ביחד והשכר על מצות עשה כי יש בהם טורח והמשל כמי שיגע עצמו על פי הרופא לבשל מאכל מה שיאכל שיועילנו והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו והנה לטוב לך שתקבל שכר ותמלט מעונש והנה הטוב הוא לאדם שומר מצות הרופא כי לא יועיל ולא יזיק הרופא כדברי אליהוא (איוב ל״ה:ו׳) אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו. ועתה ארמוז לך סוד נכבד מצאנו כתוב (ישעיהו ס״ג:י״ז) למה תתענו ה' מדרכך (מלכים א י״ח:ל״ז) ואתה הסיבות את לבם אחורנית. ומשה אמר (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ועוד (איכה ג׳:ל״ח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. ואמרו קדמוננו (נדה יו:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ודע כי צמח האדמה הנעבדת טוב מצמח האדמה שאינה נעבדת ויש שמנה ורזה ובדרך משל אמת אפרש כי ג' כחות בחיות האדם ואם תחפוץ קרא אותם בג' שמות נשמה ורוח ונפש והנה הנפש היא הכח הצומח שהיא בכבד וכל חי וצומח משתתף בכח הזה וזאת הנפש גוף והיא המתאוה לאכול ודבר המשגל. והרוח בלב ובה חיי האדם שיתנונע והיא כוללת האדם והבהמה גם היא גוף ובצאת זאת הרוח שהיא דומה לאויר מהגויה אז ימות האדם וזאת הרוח מתגברת והיא הכעסנית. והנשמה היא העליונה וכחה במוח ותולדות בני אדם ויצריהם משתנים יש מי ששלשתם חזקות בו ויש נחלשות ויש השתים בתמורה ואין צורך להאריך כי הנשמה מבקשת מה שיועילנה ממעשי ה' כי הוא מקור חייה והנפש מבקשת תענוגי הגוף לטוב לה והנה הרוח אמצעית ובעבור שצורך יש למוח אל הכבד והלב גם שניהם למוח והכלל כל אחד זה לזה על כן קראו העברים הנשמה רוח ונפש והנה הכל קשורים עם הגוף ואם אדם יאכל מאכלים שיחמם הדם אז ירבה כעסו והנה מעשה הגוף ברוח ואם הגוף ישר במזגו ואדם אחר הכעיסו בדבריו או במעשיו תגבר יד הרוח בלב ויוליד חום בגוף והנה תשתנה הגוף בעבור הרוח וכל משכיל ינחה גופו כפי צורך נשמתו ולא תשתנה היא בהשתנות הגוף וזאת היא המעלה הגדולה שנתן ה' לישראל כי אם ישמרו מצות ה' אין צורך לרופאים עם השם כאשר עשה אסא ותפסו הכתוב ואין טענה ממלת (שמות כ״א:י״ט) ורפא ירפא כי איננו מהבנין הקל רק הוא כמו (מלכים א א) וירפא את מזבח ה' ואיננו כמו (דברים ל״ב:ל״ט) מחצתי ואני ארפא ובאיוב (איוב ה׳:י״ח) ימחץ וידיו תרפנה. וככה צבא השמים חלק ה' לכל העמים וזה פירוש (ישעהו כד) יפקוד ה' על צבא המרום. וזה כנגד המקבל בדרך חכמת המזלות והשם לקח לישראל לנחלה ויוציאם מרשות המזלות כל זמן שהם ברשותו לעשות אשר צום בתורתו על כן אמרו הקדמונים (שבת קנו:) אין מזל לישראל ובעבור זה כתוב (שמות ל״ג:ט״ז) ונפלינו אני ועמך. ואין לטעון ואיך ישנה השם חקות שמים הנה זה יוכיח. והנה היה הטוב כלו בעבור כל הטוב ובעבור רע מעט אין מדרך החכמה למנוע מה שהוא טוב רובו. על כן יש כח במשכיל לבחור הטוב והרע כי אין הגזירות רק כפי המקבל על כן כתוב (דברים ט״ו:ד׳) אפס כי לא יהיה בך אביון על תנאי אם הכל או הרוב טוב וכן כתוב (דברים ט״ו:ד׳) רק אם שמוע תשמע. והיחיד מועיל נפשו באחריתו.