בראשית א:ל מחשבת ישראל: עקידת יצחק, באר הגולה, הכוזרי ודרוש

^*תוכן דעת הרב ז"ל: הנה כבר נודע לך משער ל"ט כי ברואי הארץ יחלקו לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, גם נודע לך מביאורי לשער ל"א, כי לדעת החכמים הקדמונים מורכבים כל אלה מהד' יסודות, אש, אויר, מים, ועפר, וכבר כתב הרמב"ם בפ"ג מה' יסודי התורה אשר בעקבותיו הלך הרב ז"ל, כי ברא הי"ת מתחת לגלגל הירח חומר אחד פשוט הנקרא פה בפי הרב ז"ל החומר ההיולי, וממנו התהוו אח"כ ברצונו ית' ד' יסודות, כי לקצת חומר זה נתן צורת האש, ולקצתו צורת האויר, ולקצתו צורת המים, ולקצתו האחרון צורת העפר, וכתב עוד שם, כי גם עתה ישתנה לפעמים קצת מיסוד אחד ליסוד אחר, (כנודע גם לחכמי הטבע החדשים, כי מצד אחד נראה כי יגדל גוף הארץ עד שיעלו ויתהוו לפעמים איים חדשים בלב ימים, ויתרחק הים בעצמו בקצת המדינות ממקום היבש' וארץ נושבת יותר ממה שהי' רחוק מהם בתחיל', ומצד אחר נראה בהיפך, כי כמה ערים היושבות עתה על חוף הים, היו בתחיל' רחוקות ממנו, ועתה קרובות אליו בעבור שנתרבו מי הים ויפשטו על כל גדותיו). ונמצא לפי זה מדרגת הברואים אשר למטה מגלגל הירח הן ששה, זו למעל' מזו, מדרגה הראשונ' היא מדרגת החומר הפשוט המשותף לכל צורות ד' יסודות, למעל' ממנה מדרגת ד' יסודות, השוות במעלתן יחד, הג' מדרגת הדומם בכלל, הנחלק בעצמו למינים פרטיים הנבדלים בחשיבותם ובמעלתם זה מזה, ד"מ כל מיני מתכיות ואבני יקר הם יותר נכבדים משאר אבנים ועפרות, אחר כך הד' והוא מדרגת הצומח, הנחלק ג"כ למינים שונים זה מזה במעלתם, כתפוח בעצי היער והארז אשר בלבנון לעומת האזוב אשר בקיר, אח"כ הה' מדרגת החי בכלל הנחלק ג"כ למינים יקרים ולמינים פחותי ערך מהם, ואח"כ מדרגת המדבר שהוא האדם בכלל, הנחלק ג"כ למינים ואישים השונים זה מזה במעלתם המוסרית, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי ה"ית יסד בחכמתו לא לבד שכל מדרגה תזון, למען השאיר קיומו עלי ארץ, ולהוסיף גדולו ע"י המדרגה שהיא תחתונה ממנה ונותנת כעין מזון לה, כ"א גם קצת מיני מדרגה אחת היותר יקרים, נזונים ממיני אותה מדרגה שהם פחותי ערך מהם, ד"מ כאשר ישתנה קצת מיסוד זה ליסוד אחר, לא תשתנה הצורה בעצמה, ד"מ צורת המים לעפר או בהיפך, (כי אז הלא יהיה יסוד אחד כעין מזון ליסוד אחר הדומה לו במדרגת מעלתו, משא"כ לדעת הרב שכל דבר נזון רק ממדרגה הפחותה ממנו וקרובה אליו) כ"א קצת מהחומר הפשוט ההיולאני המלובש עתה בצורת המים, יפשיט צורתו זאת, וילבש צורת העפר, ולפ"ז נזון יסוד העפר וגדל ומתרבה ע"י החומר הפשוט הזה הפחות ממנו במדרגה, ונחשב לו כעין מזון, והדומם נזון ומתרבה מד' יסודות הפשוטים אשר מהם הוא מורכב, והצומח נזון מחלקי עפר שהוא הדומם מלמטה ממנו במדרגה, בהצטרפות חלקי המים והאויר, אור וחום השמש הנכנסים לתוכו, והבע"ח יקח מזונו לרוב מהצמחים הפחותים ממנו במדרגה, ורק להנחש המקולל נתן למזון העפר שהוא הדומם שלמטה ממנו בב' ממדרגות, כמו שנתן לאדם אחר שחטא ולפני המבול רק הצמח השפל ממנו בב' מדרגות למאכל, ולא החי הקרוב אליו, ופחות ממנו רק במדרגה אחת, ומה שקצת מבע"ח הגדולים וכי חזקים טורפים ואוכלים הקטנים והחלשים מהם, אפשר שזה הוא בעבור רוע והשחתת דרכם לעבור חק וגבול הטבעיי הראוי להם, או בעבור היות להם באמת מעלה צוריית יותר נכבדה ממעלת הנטרפים, כמו שנראה שכל מיני אבנים ומתכיות יקרים, יגדלו ויתרבו ע"י חלקי העפר הסמוכים להם ופחותי ערך מהם, אשר יהיו להם כעין מזון, כי לאט לאט ישנו טבעם עד שיתדמו להם וידבקו בהם להגדיל כמותם, וסוג המדבר, ר"ל האדם הנעלה במעלתו על שאר בע"ח, יקח מזונו ומאכלו מבשר בע"ח, ונמשך מכל זה, כי האומה הנבחרת שהיא עם סגולה וגוי קדוש הנבדל במעלתו מכל גויי הארץ, ראוי להם שיבדלו גם במאכלם ומזונם משאר בני אדם, אשר ע"כ הוזהרו מהרבה מאכלות אסורות אשר חומרם עכור ובלתי ראוי להיות למאכל לנפש אשר תטהר מכל דעה נפסדה, ומחלאת המדות הרעות, גם בהתיחסם לשאר עמי הארצות הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, וינזרו לבושת, ובשקוציהם נפשם חפצה, אמר הכ' ד"מ ובבחינה מוסרית, "ואכלת את כל העמים" וכו', ר"ל כי בעבור יקרת מעלתך ממעלתם ראוי לך כי תזון מהם בבחינה מה, וטובם וכבודם יהיה לך לשלל, כי הנעלה במדרגתו ראוי לו שיהיה נזון מהמדרגה שלמט' ממנו, - אח"כ יאמר הרב ז"ל כי מדרגת בני אדם יחלקו בכלל לג' מחלקות ועל פיהן תשתנה גם תכונת מזונתם אשר יקחו להם למאכל, האחת כוללת אותם האנשים השקועים תמיד במצולת תאוותיהם הגופניות, ומשתדלים רק למלאות מחסורי גויתם הבהמיות, ונפשם המשכלת שוכנת דומה בקרבם מבלי אשר יורגשו פעולותיה, כי אינם משתמשים בה כלל בכל מעשיהם, והנה למחלק' זאת ראוים רק צמחי שדה למאכל ולא בשר בע"ח, אחרי שהם שוים להם ואין מעלתם יקרה ונכבדה ממדרגתם, ומהם אמרו חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" השניה כוללת האנשים אשר בהם תפעל גם הנפש המשכלת בחברת הגוף יחד, אבל לא באופן שתפרד לפעמים ממנו להתהלך בהלך נפש רק בעיונים שכליים, ובעלי מחלקה זאת חפצים לפעמים גם בתענוגי הגוף המיתרים, שאינם יוצאים מגבול וגדר השיווי, ובעבור היות מעלת אלה נכבדת ממדרגת בע"ת, נתן להם בשרם לאכל', והמחלק' השלישית כוללת בני עליה המעטים, השלמים האמיתיים, אשר שכלם נפרד לפעמים מגויתם, להיות כעצם רוחני בפני עצמה, עד שגופם בעת ההיא כאילו מת ובטלו כחותיו ותאותיו הגופניות, עד שמכל אחד מהם יאמר שאם יתי' (חייו האמיתיים אשר נפשו משתוקק אליהם) ימות חלקו הארציי; ואם ימות יחי', ובעלי מחלק' זאת יצטרכו למזון כפול, האחד מזון גופניי בעת אשר יחפצו למלאות מחסוריהם ההכרחיים, ואז די להם במזון הצמחים, כי בעבור ענותם יחשבו עצמם, בהפרדם למי שעה משכלם הרוחני למלאות מחסוריהם הטבעיים, דומים לשאר בע"ח אשר רק עשבות שדיה נתנו להם למאכל, להתמיד קיומם עלי ארץ, ולא יחפצו במזון הבשר כלל, בעבור שהוא אך למותר ומתנגד לטבע שכלם החפץ רק בתענוג רוחני ולא בגופני, מלבד שיחשבו זה לעול להיות נזון מבע"ח השוה להם אז במעלתו, ומהם נאמר "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", כי אכילת הבשר אשר יחשבו למתנגד לטבע שכלם הרוחני, תסבב להם ריב ומצה פנימית, והב' מזון נפשיי, והם העיונים השכליים אשר יעלו על לבם גם בעת אכלם כי תמיד יזכרו שהאכיל' היא רק למען השאיר גופם לעבודת בוראם, ולחזקו לפעול הפעולות הטובות הנרצות בעיני הי"ת, והנה גם המן הי' מזון כפול כזה, עד שנזון ממנו הגוף והשכל הרוחני, כי בהיותו מזון פשוט ובריא, חזק את אוכליו בבחינ' גופנית, ומצד אחר סבב אותם לחשוב גם כמה מחשבות טובות ועיונים רוחניים עד שנהי' בזה גם מזון שכלי, כי ע"י המן במנעו לרדת ביום השביעי נתאמת להם אמונת חידוש העולם בששת ימי המעש', והשבית' ביום השביעי, ובלקטם ממנו רק דבר יום ביומו, עומר לגולגולת לקחו מוסר השכל, כי טוב לאדם להסתפק בהכרחי לבד, ולעזוב כל בקשת המותרות, וברדת המן ביום הששי לחם משנה למען ימצאו מה לאכול ביום השבת, למדו בבחינ' מוסרית כי גם במנוחת הנפש בעולם הרוחנית והנצחית, יתענג רק מי שהכין פה מזון כפלים, ר"ל מי שהרב' להטיב פעלו עלי ארץ, ואחר היות המן לפי זה, לא לבד מזון גופני היותר טוב וממוצע, בלי תוספת ומגרעת, כ"א לאיש איש כפי אכלו, כ"א גם מזון נפשיי יקר מאוד, עד כי נזון ממנו החלק החמריי והשכליי בכל אוכליו, דמה אותו המדרש שהחל בו הרב למזון באי הארץ הקדוש', אשר לא תחסר כל בה, מכל המצטרך בהכרח לאדם, עד שבאכלם מפירותיה היו נזונים בגוף ונפש וקונים קנין השלמות האמתית, גם דמה אותו להסעוד' שעתיד הי"ת להאכיל לצדיקים באחרית הימים בעת אשר תמלא הארץ דעת את ה', כמו שמבאר הרב והולך, וזש"א, על הכ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הדא הוא דכתיב "כי ד' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אל שולחן שהוא ערוך בתוך הגן שנאמר אתהלך לפני ד' בארצות החיים וכו'. - מהיות ספוק פרנסת כל אחת מהמדרגות הנמצאות מסודרת לפי טבען. יחוייב שמזונות האנשים השלמים אשר עליהם יחיו יהיו הטובים והמעולים שבכולן. הקודם הנה יתבאר מהמציאות הלא נראה כל אחד מההווי' היות ספוק גדולו וקיומו מה שהוא מזון לו או דומה למזון כי הוא לקוח מהמדרגה הקרובה אשר למטה ממנו במציאות והוא כהיולי לו. והנה החכם בתחלת טבעיות אמר והצמיחה במזון הוא שיגדל הגשם הניזון מגשם אחר קרוב ממנו בכח ויתדמה בפועל, ועל זה הענין הנה היסוד הפשוט שהוא הנמצא הראשון שנברא מדבר הנה ספוק גודלו וצמיחתו לקוח מההיולי המשותף אשר הוא למטה ממנו במדרגה, שמה שאמר שטבעי היסודות ליהפך זה אל זה אין הכוונה שתתהפך צורת האש לצורת אויר וצורת האויר לצורת מים וכדומה ולא שיהיה בענין עקב והמרה כהתהוות היום אחר הלילה אך כשיתהפך ההיולי להפשיט צורת זה היסוד לקבל צורת הזולת ועל זה האופן יקרה שיחסר זה ויוסיף זה. והנה עם זה כבר היה ההיולי ההוא המשתף ובמדרגת ספוק המזון אשר ממנו צמח וגדל הניזון מן הדבר במדרגה אשר על היסודות שהם המחצבים וכל הדברים הדוממים שהם ההרכבה מהנמצאות כי לא יתהוו ולא יצמחו כי אם מהתחבר אליהם היסודות הפשוטים ההם אחד המרבה ואחד הממעוט כל אחד כפי מה שהוא עד שכבר יהיו היסודות הפשוטים במדרגת ספק המזון להם וכן מדרגת הצמחים תסתפק מהיסודות אשר בינינו הבלתי פשוטים. והנה מדרגת החי הבלתי מדבר אשר הוא במדרגה על הצומח הוא מבואר שמזונותיו המיוחדים הם הצמחים אשר תתתיו כמ"ש הכתוב בביאור (בראשית א') ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה. והנה מה שנתן לנחש המזון משתי מדרגות למטה ממנו שנאמר (שם ג') ועפר תאכל כל ימי חייך קללה תחשב לו כמו שעל זה האופן אמר אל האדם (שם) ואכלת את עשב השדה כי מן הראוי המזון המיוחד אליו לפי טבעו הוא החי שהוא המדרגה אשר תחתיו וסמוכה לו כמו שנאמר (שם ט') כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל ואולי שקודם שחטא אדם הראשון נתן לו רשות ג"כ על זה כמו שנאמר (שם א') ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ ומה שאמר אח"כ (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' יהיה מוסב על הראשון או שתהיה עצה טובה כמו שיבא. אמנם מה שראינו שהבעלי חיים נטרפים מזולתם ממינם והיו לברות למו הנה יהיה זה אם רוע מזג והשחתת הטבע הנשארת להם מימי המבול כי על זה הועד לימות המשיח (ישעיהו י״א:ו׳) וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו' או שיש לטורף על הנטרף מעלה צוריית מספקת לשיהיה זה מזונו ואם היא נעלמת ממנו והפלא מכח הגזירה האמיתית הזאת כי לפי שכבר נבדלה האומה השלמה מבין שאר האומות בסגלה והבדל כמו שנאמר (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגלה מכל העמים ונאמר (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כמו שיתבאר יפה בשער מ"ד הבא בקרוב ב"ה. עד שכבר יהיו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין הנקרא חי מדבר בכלל. תמצא שהפליגה התורה לדבר בענין מזונותם לא לבד להבדילם מטומאות המאכלות ומשיקוציהם אלא שבפירוש נתנה להם למאכל כל שאר העמים אשר תחתיהם במדרגה אמר (דברים ז') ואכלת את כל העמים אשר ה' אלדיך נותן לך. בלעם אמר (במדבר כ"ד) יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. יהושע וכלב אמרו (שם י"ד) ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם וזולתם כיוצא בהם מורים כלם על היות העכ"ום ההם מאכל לאשר למעלה מהם במדרגה המציאות ואם אינו ענין לאכל את בשרם כי שקץ הם די להיות פשט הדברים למשל מה שאמר הנביא (ישעיהו ס״א:ו׳) חיל גוים תאכלו ובכבודם תתיימרו. וכבר זכרנו זה בשער ט"ו עיין עליו ודי בזה לביאור הקודם. אמנם בכוונת הנמשך יש עיון נכבד וזה כי הנה האדם בטבעו ימצא אצל זה הענין על שלשה עניינים. הראשון מי שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל עד שבמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד והוא ודאי הכת אשר אמרו עליה חז"ל (פסחים מ"ט:) עם הארץ אסור לאכל בשר לפי שמדרגת האוכל והמאכל שוה ולא נתן לו לאכלה בסדר המדרגות כמו שכתבנו ואצל התר הבשר לבני נח בשער הנזכר. והב' הוא החלק מהאנשים שהורגש בו זה הכח הדברי אמנם לא נתעצם בו להיות בפועל עצם בפני עצמו אבל נשאר בבחינתו מעורב עם הכח החיוני ומתקשר בו כי על ענין זה ירמוז ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד) כמו שנתבאר במקומו שער ח' והיא הכת שהותר להם הבשר בימי נח לפי שכבר הם במדרגה יתרה על הבעלי חיים. ואולם הכת השלישית מבני עליה והנה מועטים היא מה שנתעצם בהם זה השכל להחשב נמצא בפני עצמו והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני עד שאיפשר שימות האחד בחיות השני וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמ"ז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה והנה אנשים כאלה בענין מזונם וספוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק אשר היא למטה ממנו במדרגה והבשר אסור לו לפי שהם במדרגה אחת כמו שאמרנו. ואם נבא בבחינת השכל אשר בפועל הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון הימנו בטבעי כלל. והנה באמת לסבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים אשר מעולם אנשי השם בחכמה ופרישות ואשר נבדלו שכליהם מהיולאניותם כנזכר להנזר מיישוב האנשים ולקבוע חיותם במדברות וביערים הרחק מאד מאדם ולהרחיק המאכלות מהבעלי חיים ולספק צרכי הנפש החי ההכרחיים במדרגה אשר תחתיה מהעשבים והזרעונים ופירות העצים ויתר הצמחים כי קבלו בזה כפי מה שאחשוב העצה הנכונה שנתן הבורא יתברך אל המין האנושי בעת הבריאה כמו שאמרנו והיא שישתדלו להגיע אל זה הענין מהחלוק ובהגיעם בו יסלקו עצמם מהערעור הנזכר ואל יבואו בריב הויכוח ויסתפקו מהירקות והפירות כמו שאמר החכם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי י"ז). יאמר שהפת לבדו וכל שהוא ממינו שהוא למטה ממדרגת החי הוא המזון הנאכל לכמו זה האיש השלם בשלוה ובלי ערעור. אמנם אכילת הב"ח הם זבחי ריב וקינטור אליו מהטעם שכתבנו. והיא העצה הנכונה אשר לקחוה קדושים אשר בארץ מחכמינו ז"ל כגון רבי שמעון בן יוחאי ובנו ר"א בהיותם במערה כמה שנים סמוכין על מי מעיין ופירות החרוב (שבת ל"ג:) וכבר אמרו (תענית כ"ד:) כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לע"ש וכאלה רבים אשר אתם אשר בא עדותן נאמנה לקיים מה שאמרנו מזה הענין. אמנם סעודת השלחן השני הנה הוא המזון הפשוט המיוחד אל השכל השלם ההוא אם מענינים מחשביים מכוונים בסעודה הראשונה אשר עליהם הוא מיסב אצלה כי עליהם אמר החכם (משלי כ״ג:א׳-ב׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה כי היא סעודת מצוה שמיסב בה תלמיד חכם כמו שכתבנו אצל מאמר יעקב אבינו לא מת שער ל"ב. ואם מפעולות אחרות רצויות ושלמות הנעשות בכח האכילה ההיא כי היא ודאי המזון המיוחד אשר יעשה לכל נפש שעליהם אמר הכתוב (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (משלי י״ב:י״ד) מפרי איש ישבע טוב. ורבים כמו אלה מעידים שהספוק הנאות והמיוחד אל החלק השכלי הוא פרי מעללי ידיו. וכבר חשבו שהוא משל ואינו רק דברים כהווייתן. ועל המייחד לנפשו זה המין מהמזון אמר המשורר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח) לומר שהמעשים הנאותים והרצויים בהליכת הדרכים הישרים דרכי ה' הוא המזון המיוחד לכל מאושר ובהם הוא ניזון ונשאר לעד. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ה'.) לומר אשריך בע"הז וטוב לך לע"הב. כי באמת כאשר תיזון נפשו מיגיע כפיו על האופן שאמרנו הנה בהכרח יהיה מזון גופו גם כן משוער על הדרך הנזכר ויהיה לפי זה מאושר בעולם הזה שלא יהיה טרוד אחר השגת המאכלות הגסות ולא יצטרך עליהם לבריות וטוב לו לעולם הבא שכלו טוב מצד מה שנהנה ואוכל מיגיע כפיו כאשר הונח. והנה באמת על פי הדברים האלה תודע מעלת פרשת המן הסמוכה ליציאת מצרים וקריעת ים סוף שאנו בביאורה שהיא נפלאה מאד כי היא היתה השלחן אשר לפני ה' בבוא בה מאכל מספיק ומזון נאות לב' החלקים הנפרדים הראוים ליסב בשתי השלחנות. האחד באשר הוא מזון אל הכח החיוני מבלי שום תרעומת וערעור משמירת המדרגות. והשני מצד הלמודים היקרים מדרך חיים ותוכחות מוסר הנלמדים בו שהוא ודאי מזון השכל וספוקו המיוחד. אמנם הבשר הנה לא בא אל שלחן המלך רק באקראי ודרך עראי כמו שיתבאר היטב. אך בשיעורר בענין זה קצת ספקות עצומות שיש בתחלתה. האחד כי הנה הכתוב יעיד על תלונות בני ישראל שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע והנה הוא יתברך לא נענה להם רק בדבר הלחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם וגו'. וקשה עוד מזה כי אע"פ שלא דבר בו פי ה' הנה משה אמר להם בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר וגו' ואם היה הנכלל בלשון לחם כדברי הראב"ע ז"ל למה הפרידו בזמן ובמצות שהרי בדבור אחד נאמרו ולא היה לו לשנות עד שיבאר האל יתברך בעצמו. השני כי אחר שאמר האל יתברך אחר כך דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר למה לא יצוה אליהם מה יעשו בו ואיך יאכלוהו אם בנחיר' או בשחיט' כמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) שנרמז, בשלו המתאוים באומרו (במדבר י"א). וישטחו להם שטוח או אם יבא להם בשבת או לא וקשה עוד מזה איך היו העם מתאוים אחרי כן תאוה לאמר, מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (שם). ומה שכתב הרמב"ן ז"ל (שם) שלא בא להם לשובע והיו גדוליהם לוקטין אותו או שהיה מזדמן לחסידיהם וצעיריהם היו תואבין, חלילה לאל מכל זה כי כשנותן האל יתברך בנפש יפה הוא נותן והכוונה היא יותר לפייס להמון העם וצעיריהם מהגדולים והחסידים. וכ"ש שאמר ותעל השלו ותכס את המחנה: ועוד יש לעיין באומרו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי מה נסיון. יש בזה והרי המצפה לשלחן אדוניו בהכרח ישמור את משמרתו כי במה ישען לבעוט בו ומאמר (דברים ח') למען ענותך לנסותך תשובתו בצדו שאמר לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא כמו שפרש"י ובמקומו יתבאר ב"ה. ועוד בענין התלונות הנזכרות בפרשה זו פעמים הרבה הנה משה ואהרן אמרו ראשונ' ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגו' ובקר וראיתם וגו' בשמעו את תלונותיכם ואח"כ משה אמר בתת ה' לכם וגו' בשמוע ה' את תלונותיכם וגו' כי שמע את תלונותיכם ואחר כך האל יתברך אמר שמעתי את תלונות בני ישראל הרי תלונות הרבה ולמה לא זכר בראשונ' תלונה כלל וגם למה יאמרו הדבר שניהם בסתם ראשונה ואחר יבאר אותה משה: הנה כל זה מה שיורה מה שכוונו אליו מזה הענין הנכבד שאנו בביאורו. וזה כי עם שהם אמרו בתלונתם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע הנה הוא יתברך רצה להישיר אותם בהישרה הנפלאה שאמרנו והוא שלא להכין מזונם ולספק פרנסתם מסיר הבשר כאותם אשר כח הדברי שבהם מתקשר ומתערב בחמריותם אשר להם הותר הבשר בימי נח כמו שאמרנו אבל רצה שיהיו מהכת השלישית בני עליה אשר בחרו להם הפרישות הנזכר וזכו לשתי השולחנות ולזה לא השיב להם ע"פי תלונותם רק אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ביאר שהכין להם שולחן משני המטעמים כפי מה שאמרנו ראשונה. כי הנה המן יהיה להם למאכל לחלק החמרי פת חרבה ושלוה בה כנזכר. והנסיון ההוא שיבא בו יהיה לנפשם ללמוד זך ונקי אשר יאכל לכל נפש כמו שיחוייב עניינו מן המצות התלויות בו כמו שיבא בפירוש. אלא שמשה ואהרן כשראו שתלונותיהם היו על הבשר גם כן ואם יחדל מתת להם בשר הנה ישאר להם פתחון פה לומר שלא הוציא אותם האל יתברך ממצרים או שלא יוכל אל ערוך שלחנם כפי שאלתם ואחר שהועד המן ליום מחר שנאמ' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו והיה הבשר ראשון לשאלתם הנה הם מלאו לבם אותם לאמר להם בסתם ערב וידעתם כי י"י הוציא וגו' ובקר וראיתם וגו' וביארו ואמרו הדבר אשר הם סומכים עליו בזה והוא בשומעו את תלונותיכם כי מהראוי שיענה אותם ע"פ תלונותם על ראשון ראשון. ואח"כ נתעורר משה על אמתת זה וחזר וביאר הדבר ואמר להם כי מה שאמרו להם סתם ערב וידעתם וגו' ובקר וראיתם וגו' הוא יהיה בתת י"י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע וחזר ופירש בשמוע י"י את תלונותיכם כלומר כי זה מה שיאות להשקיט תלונותם ועל זה הסמך צוה לאהרן שיאמר להם קרבו לפני י"י כי שמע את תלונותיכם. וה' אלהים אמת קיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ונראה בכבודו עליהם בעת ההיא ואמר להם בלשונם שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני י"י אלהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל וגו'. והנה ע"פ הספקות שזכרנו יש לנו לומר בהכרח שהשלו הזה לא התמיד להם אלא שהביא אותו לפי שעה להיותו לאות כי הוא המוציא אותם מארץ מצרים ולא הם כמו שאמרו ונחנו מה. ולזה לא נזכר איך היו נוהגין או בחול או בשבת, ולזה היו העם המתאוים אומרים מי יאכילנו בשר. כי הנה הבשר לא רצה האל ית' בו לפי עצמו אבל רצה לערוך להם השתי שלחנות על האופן שאמרנו. ולזה מה שאמרו במכילתא (פ' המן פ"ג) בתת ה' לכם בערב מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן השלו לישראל והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות דכתיב ולחם בבקר לשבוע יראה באמת כי אחר שנתן בפנים חשוכות לא היה דבר של קיימא לפי שלא יתכן לפי כוונתו עמהם כי לא היה רוצה לתת להם בשר כדי שידעו שהמזון ההוא הנתן להם שם הוא הנתן לכח החיוני לבד ושיתעוררו שיש לחלק השכלי הנפרד מזון אחר נכבד ממנו ומתיחס אליו והם הלמודים אשר בו כמו שאמרנו והוא מה שאמר הכתוב (דברים ח') ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו'. ירצה שהוא הרעיבם וענה אותה להביאם אל זה הצורך החזק ואחר כך נתן להם את המן אשר לא ידעו מה הוא ולא נתן להם הבשר בהתמדה למען הודיעם כי לא על הלחם ההוא לבדו יחיה החלק השכלי הנפרד שעליו נקרא אדם שנאמר (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו הנה הוא יהיה למאכל לחלק החי לבד. אמנם המזון המיוחד אל החלק השכלי הנפרד הוא כל מוצא פי ה' מהמצות התלויות בו ומההערות הנלמדות ממנו שעליהם חיו יחיה. והנה באמת אם היה נותן להם הבשר לא יובן זה הענין שכבר יוקח הבשר לשני הכחות מעורבות יחד כמו שאמרנו וכמה נתאמת כל זה ממה שאמרו במסכת יומא (ע"ה:) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים ממנו דברי ר' עקיבא אמר ליה ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלי' והלא כבר נאמר, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא לחם אבירים שנבלע באברים. וזה כי הנה ר' עקיבא חשב הלחם הזה ענין דק מאד עד שיהיה מזון אל החלק השכלי כמות שהוא ומזככו והוא מה שרצה באומרו שמלאכי השרת אוכלי' אותו והיה מפני שלא ירד אותה הפרדה שאמרנו אמר ליה ר' ישמעאל שטעה בעיונו וכי החלק השכלי הנפרד הוא אוכל משום מאכל מורגש ומוגשם ודאי לא אלא מאי לחם אבירים שנבלע באיברים כי הוא מאכל מיוחד לאברים ואינו יוצא מהכח החמרי אל השכל מצד מה שהוא מאכל גשמי. אמנם שכלם ניזון בהם מצד הבחינות וההשקפות האלהיות הדבקות בו המישרות אל החיים הנצחיים אשר תבאר אותם הפרשה כלה וכמו שאמר כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכאשר נתבונן הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה לאדם הראשון בתוך הגן כמו שיתבאר בפירוש המאמר אשר זכרנו ראשונה אחרי ביאור עקר הפרשה בהראות איך נמצאו בלחם האלהי הנזכר בה ספוקי השתי שלחנות אשר אמרנו כי הוא מה שרצינו אליו בה. אמנם לביאורה צריך שנעורר תשלום הספקות הנופלים בה תחלה:

ומפני כי אין אותה אכילה גשמית, לכך מייחס האכילה הזאת אל אווזא שהוא עוף, שכל עוף אין בו כבידות חמרי גשמי, רק הוא מיוחס אל הרוחני, שהרי הוא פורח באויר, ונקרא "עוף השמים" (בראשית א, ל), ודבר זה בארנו במקומות הרבה. ובפרט מיוחס דבר זה אל אווזא, כמו שיתבאר בסמוך עניין זה. ולכך האכילה והקבלה הרוחנית מתיחס יותר אל האווזא, כי יש לה השומן, והכחוש הוא חסר, אבל השומן בשביל השמנונית אינו חסר. ולעולם הבא תהיה הקבלה עד שלא יהיו חסרים, לא כמו העולם הזה, שעם קבלת האכילה הוא חסר. ולכך הקבלה של עולם הבא מיוחס לדבר זה בפרט, הוא האווזא. ולפיכך אמר 'דחזינא הנהו אווזא וכו", שראה אותו במדבר, כי המדבר מקום שהוא מיוחס למדת הדין, ולכך אין שם דברים הגשמיים רק דברים האלקיים. שהרי התורה נתנה במדבר (שמות יט, ב), וכן המן, כי הדברים גשמיים אין עומדים במדת הדין, רק מצד החסד והטוב. ומצד (-ש-)מדת הדין היה ראוי שיהיה השפע הטוב בעולם הזה, רק המקבל אינו ראוי לזה. ולכך אמר 'דהוי נגדא נחלא משחא מתחותייהו', רוצה לומר כי העולם הזה ראוי מצד הדין לקבל שפע כמו זה. וכבר אמרנו כי השומן מורה על השלימות הגמור, הפך הכחוש שהוא חסר לגמרי. וכאשר הגוף הוא שלם, מסתלקים הנוצות, כמו שהשערות הם גדלים כאשר יש כחישותא, כדכתיב (דברים לב, כד) "מזי רעב". והפך זה, יש כאן סלוק השערות כאשר הדבר בשלימות. ולכך אמר דשמטי גדפייהו משמנייהו, שזה מורה על שלימות גמור מבלי חסרון.

(י) אָמַר הֶחָבֶר: הוּא הוֹלֵךְ עַל דֶּרֶךְ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הִתְחִיל: "עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" – רוֹמֵז אֶל מַאֲמָרוֹ "יְהִי אוֹר". "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" – רוֹמֵז אֶל "יְהִי רָקִיעַ". "הַמְקָרֶה בַמַּיִם" – רוֹמֵז אֶל "הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ". וְאַחַר כֵּן – מַה שֶּׁיִקְרֶה בָאַוִּיר מֵהָעֲנָנִים וְהָרוּחוֹת וְהָאִשִּׁים וְהַבְּרָקִים וְהַזְּוָעוֹת, וְשֶׁהֵם כֻּלָּם בְּרִשְׁיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "כִּי־בָם יָדִין עַמִּים". וְהֵלִיץ בַּעֲדָם כֻּלָּם: "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ", "הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ", "עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁשּׁוֹלְחָם אֶל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה וּבְמַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְכָל זֶה תָּלוּי בָּ'רָקִיעַ'. וְאַחַר כֵּן הֻעְתַּק אֶל "יִקָּווּ הַמַּיִם וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" בְּאָמְרוֹ: "יָסַד־אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ", וְשֶׁהַמַּיִם בְּטִבְעָם מַקִּיפִים מִמַּעַל לָאָרֶץ וִיכַסּוּהָ כֻלָּה כַּלְבוּשׁ: עֲמָקִים וְהָרִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "תְּהוֹם כַּלְבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם". אֲבָל הַיְכֹלֶת וְהַחָכְמָה הוֹצִיאָה אוֹתָם מֵהַטֶּבַע הַהוּא וְהִכְנִיסָם אֶל הָעֲמָקִים מְקוֹם הַיַּמִּים, עַד שֶׁיִּהְיֶה לְשָׁם מְקוֹם גִּדּוּל הַחַיִּים וְהֵרָאוֹת הַחָכְמָה. וְאָמַר: "מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן", כִּנּוּי הַכְנָסָתָם אֶל הַיַּמִּים וְתַחַת הָאָרֶץ. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: "לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם"; כִּי הוּא כַנִּרְאֶה כְּנֶגֶד אָמְרוֹ: "תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ", וְזֶה כְּפִי טֶבַע הַמָּיִם. וְהַמַּאֲמָר הַהוּא כְּפִי הַיְכֹלֶת וְהַחָכְמָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן". וְכָל זֶה מְכֻוָּן לְתוֹעֶלֶת הַחַיִּים, כַּאֲשֶׁר יִדְחֶה הָאָדָם בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וּמַלְאֲכוֹתָיו, רֹב מֵימֵי הַנְּהָרוֹת בִּסְכָרִים וְזוּלָתָם – לָקַחַת מִן הַמַּיִם כְּפִי צָרְכּוֹ לְבֵית הָרֵחַיִם אוֹ לִתְעָלָה וְזוּלַת זֶה. כֵּן רָמַז הֵנָּה בְּאָמְרוֹ: "הַמְשׁלַחֵּ ַמַעְיָנִים בַּנְּחָלִים" כְּדֵי שֶׁ"יַּשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי" – כַּאֲשֶׁר תִּבָּרֵא הַחַיָּה; וְיִהְיֶה: "עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן" – כַּאֲשֶׁר יִבָּרֵא הָעוֹף. וְאַחַר נֶעְתַּק אֶל "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" בְּאָמְרוֹ: "מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו" – כִּנּוּי לְ"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" לְתוֹעֲלוֹת אָדָם וְזַרְעוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה" – שֶׁלֹא יְבַזּוּ הֶחָצִיר, כִּי הוּא מִתּוֹעֲלוֹת בַּהֲמוֹת הַיִּשּׁוּב; בָּקָר וָצֹאן וְסוּסִים וַחֲמוֹרִים וְזוּלָתָם; כִּנָּה בַעֲדָם בַּ'עֲבֹדַת הָאָדָם', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה לַעֲבֹד בָּהֶם, וְיוֹצִיא לֵב הַצֶּמַח לְעַצְמוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר: "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", דּוֹמֶה לְאָמְרוֹ: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זָרַע", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהַלֵּב לָאָדָם וְהַקְּלִפּוֹת לִשְׁאָר הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף־הַשָּׁמַיִם". וְזָכַר הַמְּזוֹנִים הַשְּׁלֹשָׁה אֲשֶׁר יוּצְאוּ בַעֲבוֹדַת הָאֱדָמָה וְהֵם: דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְכֻלָּם לָחֶם. וְאַחַר כֵּן זָכַר תּוֹעֲלוֹתָם וְאָמַר "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ"; וְאַחַר כֵּן "לְהַצְהִיל פָּנִים מִשֶּׁמֶן"; וְלֶחֶם וְגוֹ' הוּא הַלֶּחֶם הַיָּדוּעַ מְיֻחָד: "לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". וְאַחַר כֵּן חָזַר עַל תּוֹעֶלֶת יְרִידַת הַמָּטָר לָאִילָנִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְיָ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטַע". וְתוֹעֶלֶת הָאִילָנִים הַגְּבוֹהִים לְמִין מִן הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ", כַּאֲשֶׁר הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים תּוֹעֶלֶת לְמִין אַחֵר מִן הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְּׁפַנִּים"; וְהַכֹּל נִכְלַל בְּזֵכֶר 'הַיַּבָּשָׁה'. וְאַחַר כֵּן נֶעְתַּק אֶל "יְהִי מְאֹרֹת" בְּאָמְרוֹ: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". וְזָכַר תּוֹעֶלֶת הַלַּיְלָה, וְשֶׁהָיָה בְכַוָּנָה מֵאֶצְלוֹ לֹא בְמִקְרֶה, וְלֹא תֹהוּ בְּמַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא בַמִּקְרִים הַתְּלוּיִים בְּמַעֳשֵׂהוּ, כִּי הַלַּיְלָה הוּא זְמַן הֶעְדֵּר הַשֶּׁמֶש אֲבָל הוּא עִם זֶה מְכֻוָּן לְתוֹעָלוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה". וּמַה שֶׁסָּמוּךְ לוֹ מִן הַמַּאֲמָר בְּזִכְרוֹן הַחַיּוֹת הַמַּזִּיקוֹת לָאָדָם, וַהֲלִיכָתָם בַּלַּיְלָה וְהֵאָסְפָם בַּיּוֹם, וְהָאָדָם וְהַחַיּוֹת הָרְגִילוֹת עִם הָאָדָם בְּהֵפֶךְ זֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר: "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי־עֶרֶב". הִנֵּה כְבָר נִגְרְרוּ לוֹ הַחַיִּים הָאַרְצִיִּים כֻּלָּם בְּזֵכֶר הַנְּהָרוֹת, וְאַחַר כֵּן בְּזֵכֶר הַמְּאֹרוֹת, וְנִגְרַר עִמָּהֶם זֵכֶר הָאָדָם – ולֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זֵכֶר הַחַיִּים אֲשֶׁר בַּמַּיִם, וְרֹב עִנְיָנֵיהֶם אֵינָם יְדוּעִים, וְהַחָכְמָה בָהֶם אֵינֶנָּה נִגְלֵית לָנוּ כְהִגָּלוֹתָה בָּאֵלוּ. וְשִׁבַּח עַל זִכְרוֹן אֵלֶּה אֲשֶׁר הַחָכְמָה בָהֶם נִגְלֵית בְּאָמְרוֹ: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ". וְאַחַר כֵּן חָזַר אֶל זֵכֶר הַיָּם וּמַה שֶּׁיֵשׁ בּוֹ וְסָמַךְ לוֹ אָמְרוֹ: "יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו", כִּנּוּי לְאָמְרוֹ: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד", וְאָמַר עַל יוֹם הַשְּׁבִיעִי: "וַיִּשְׁבּוֹת, וַיְבָרֶךְ, וַיְקַדֵּשׁ" בַּעֲבוּר שֶׁנִּשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים הַטִּבְעִיִּים אֲשֶׁר יִשְׁלְמוּ בַזְּמָן, וְהִגִּיעוּ בָאָדָם אֶל מַעֲלַת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר אֵינָם צְרִיכִים לַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׂכָלִים אֵינָם צְרִיכִים בְּפָעֳלֵיהֶם אֶל זְמָן, כֶּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים הַשֵּׂכֶל יְצַיֵּר בְּרֶגַע אֶחָד הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְהוּא עוֹלַם הַמַּלְאֲכוּת וְעוֹלַם הַמְּנוּחָה, כַּאֲשֶׁר תִּדְבַּק הַנֶּפֶשׁ בּוֹ – תָּנוּחַ, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּשַּׁבָּת שֶׁהוּא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה נָשׁוּב אֶל דְּבָרֵינוּ עַל דַּעַת אַנְשֵׁי הַהַקָּשָׁה, כִּי הַיְסוֹדוֹת כַּאֲשֶׁר יִמָּזְגוּ מְזָגִים מִתְחַלְפִים כְּפִי הִתְחַלֵּף הַמְּקוֹמוֹת הָאַוִּירִיִּים וְהָעֲרָכִים הַגַּלְגַּלִּיִּים, הָיוּ רְאוּיִים לְצוּרוֹת מִתְחַלְּפוֹת מֵאֵצֶל נוֹתֵן הַצּוּרוֹת, וְהָיָה לְכָל הַמּוֹצָאִים מַה שֶּׁיֵשׁ לָהֶם מִכֹּחוֹת וּטְבָעִים הַמְיֻחָדִים לָהֶם, וְלִקְצָתָם דַּעַת בַּמּוֹצָאִים שֶׁכֹּחוֹתָם וְטִבְעֵיהֶם וְעַצְמֵיהֶם מִזְגִּיִּים בִּלְבָד, אֵינָם צְרִיכִים אֶל צוּרוֹת אֱלֹהִיּוֹת, וְשֶׁהַצּוּרוֹת אֵינָם צְרִיכוֹת כִּי אִם לַצְּמָחִים וְלַחַיִּים אֲשֶׁר תְּיֻחַס הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר נִמְזְגוּ מֶזֶג יוֹתֵר דַּק הָיוּ רְאוּיִים לְצוּרָה יוֹתֵר נִכְבֶּדֶת, תֵּרָאֶה בָהּ הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית יוֹתֵר, וְהוּא הַצֶּמַח אֲשֶׁר לוֹ קְצָת הֶרְגֵּשׁ וְהַשָּׂגָה וְהוֹלֵךְ אֶל הָאָרֶץ וְנִזּוֹן מִן הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַלֶּחָה וְהַמַּיִם הַמְּתוּקִים, וְנִמְנָע מֵהֶפֶךְ זֶה, וְיִגְדַּל עַד אֲשֶׁר יוֹלִיד כָּמוֹהוּ וְיַעֲשֶׂה זֶרַע, אָז יַעֲמֹד מַעֲשֵׂהוּ, וִיבַקֵּשׁ הַזֶּרַע הַהוּא כּמוֹ הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא לַחָכְמָה הַנִּפְלָאָה הַתְּקוּעָה בוֹ, הַנִּקְרֵאת אֶצְלָם 'טֶבַע', וְהוּא כֹח מִשְׁתַּדֵּל בִּשְׁמִירַת הַמִּין, בַּעֲבוּר שֶׁלּאֹ הָיָה אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר הָאִישׁ הַהוּא בְעַצְמוֹ, שֶׁהוּא מֻרְכָּב מִדְּבָרִים מִשְׁתַּנִּים. וְהָיָה כָל אֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה לַגִּדּוּל וְלַהוֹלָדָה וְקִבּוּל הַמָּזוֹן, לֹא יָנוּעַ הַתְּנוּעָה הַמְּקוֹמִית, הוּא אֲשֶׁר יַנְהִיגֵהוּ הַטֶּבַע עַל דִּבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים; וְעַל הֹאֱמֶת שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ יַנְהִיגֵם בִּתְכוּנָה מֵהַתְּכוּנוֹת, קְרָא אַתָּה הַתְּכוּנָה הַהִיא, אִם תַּחְפֹּץ – טֶבַע אוֹ נֶפֶשׁ אוֹ כֹחַ. וְכַאֲשֶׁר דַּק הַמֶּזֶג יוֹתֵר וְנִזְדַּמֵּן לְהֵרָאוֹת בּוֹ הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית יוֹתֵר, הָיָה רָאוּי לְתוֹסֶפֶת צוּרָה זוּלָתִי הַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים, עַד שֶׁיִּגִּיעַ אֶל מְזוֹנוֹתָיו מֵרָחוֹק, וְיִהְיוּ כָל אֲבָרָיו קְשׁוּרִים, לֹא יָנוּעוּ כִּי אִם בְּחֶפְצוֹ, וְיִהְיֶה יוֹתֵר מוֹשֵׁל בַּחֲלָקָיו מִן הַצֶּמַח, אֲשֶׁר לֹא יוַּכל לְהִסָּתֵר מִמַּה שֶּׁיַּזִּיקֵהוּ, וְלֹא לָרוּץ לְמַה שֶּׁיּוֹעִילֵהוּ, וְהָרוּחַ מְשַׂחֶקֶת בּוֹ. וְהָיָה הַחַי בַּעַל הָאֲבָרִים הַמְּנִיעִים אוֹתוֹ בַמָּקוֹם; וְנִקְרֵאת הַצּוּרָה הַנְתוּנָה לוֹ יְתֵרָה עַל הַטֶּבַע – נֶפֶשׁ; וְהִשְׁתַּנּוּ הַנְּפָשׁוֹת שִׁנּוּי גָדוֹל כְּפִי הִתְגַּבֵּר הַטְּבָעִים הָאַרְבַּע עִם כִּוּוּן הֶחָכָם יִתְבָּרֵךְ לְכָל חַי וָחַי לְצֹרֶךְ כָּל הָעוֹלָם אֵלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה הַתּוֹעֶלֶת בְּרֻבָּם, כַּאֲשֶׁר לֹא נֵדַע כְּלֵי הַסְּפִינָה וְנַחְשְׁבֵם לְלֹא צֹרֶךְ וְיֵדָעֵם בַּעַל הַסְּפִינָה וְעוֹשֶׂיהָ, וְכַאֲשֶׁר לֹא נֵדַע תּוֹעֲלוֹת הַרְבֵּה מֵאֲבָרֵינוּ וְעֲצָמֵינוּ; אִלּו הָיוּ מְפֹרָדִים לְפָנֵינוּ, לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים תּוֹעֲלוֹת כָּל עֶצֶם וָעֶצֶם ּוְכָל אֵבֶר וָאֵבֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם, וְבָרוּר לָנוּ כִּי אִם הָיִינוּ חֲסֵרִים אֶחָד מֵהֶם יִהְיוּ מַעֲשֵׂינוּ חֲסֵרִים וְנִצְטָרֵךְ אֵלָיו. וְכֵן כָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם יְדוּעִים וּסְפוּרִים אֵצֶל בּוֹרְאָם, 'עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ'. וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּהְיֶינָה הַנְּפָשׁוֹת שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְהָיָה בְדִין שֶׁיִּהְיוּ כְלֵי כָּל נֶפֶשׁ רְאוּיִים לָהּ, וְיִנָּתֵן לָאַרְיֵה כְּלֵי הַטֶּרֶף בַּשִּׁנַּיִם וְהַצִּפָּרְנַיִם עִם הַגְּבוּרָה, וְיִנָּתֵן לָאַיָּל כְּלֵי הַמְּנוּסָה עִם הַמֹּרֶךְ, וְכָל נֶפֶשׁ תִכְסֹף לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר הוּכְנוּ לָהּ. וְלֹא נִשְׁתַּוּוּ הַטְּבָעִים בִּמְאוּמָה מִן הַחַי הַבַּהֲמִי, וְאֵינֶנּוּ נִכְסָף לְקִבּוּל צוּרָה יְתֵרָה עַל הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, אֲבָל נִשְׁתַּוּוּ בָאָדָם וְנִכְסְפוּ לְצוּרָה יְתֵרָה, וְאֵין כִּילוּת אֵצֶל הַעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְאָצַל עָלָיו צוּרָה יְתֵרָה נִקְרֵאת "הַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלָנִי הַנִּפְעָל". וּבְנֵי אָדָם גַם כֵּן שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, כִּי רֻבָּם טִבְעֵיהֶם נוֹטִים וְיִטֶּה שִׂכְלָם עִם הַנְּטִיָּה הַהִיא. אִם יִטֶּה עִם הַמָּרָה הָאֲדֻמָּה – עִמּוֹ הַמְּהִירוּת וְהַקַּלּוּת, וְאִם יִטֶּה עִם הַמָּרָה הַשְׁחוֹרָה – עִמֹּו הַמִּתּוּן וְהַיִּשּׁוּב. וְהַמִּדּוֹת הוֹלְכוֹת אַחֲרֵי הַמֶּזֶג, עַד אִם יִמָּצֵא אָדָם שְׁוֵה הַטְּבָעִים וְהֶפְכֵי הַמּדִוּתֹ אֶצְלוֹ בִרְשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שְׁתֵּי כַפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם הַיְשָׁרִים בְּיַד הַשׁוֹקֵל, יַטֶּה אוֹתָם אֶל אֲשֶׁר יִרְצֶה בְּתוֹסֶפֶת הָאֲבָנִים וְחֶסְרוֹנָם. וְהָאָדָם הַהוּא בְּלִי סָפֵק לִבּוֹ רֵיק מִן הַתַּאֲווֹת הַמֻּפְלָגוֹת, וְכוֹסֵף אֶל מַדְרֵגָה לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית, וְהוּא עוֹמֵד וּמְחַשֵּׁב בְּמַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ בְהַגְבָּרַת טְבָעָיו וּמִדּוֹתָיו, וְאֵינֶנּוּ נוֹתֵן לְכֹחַ הַכַּעַס רְצוֹנוֹ, וְלֹא לְכֹחַ הַתַּאֲוָה רְצוֹנוֹ, וְלֹא לְזוּלָתָם, אֲבָל הוּא נוֹעָץ וּמְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהָיו שֶׁיּוֹרֵהוּ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְזֶה הוּא אֲשֶׁר יֶאֱצֹל עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִי נְבוּאִי אִם יִהְיֶה רָאוּי לַנְּבוּאָה, אוֹ לִמּוִּדי אִם מַדְרֵגָתוֹ לְמַטָּה מִזֹּאת, וְיִהְיֶה חָסִיד לֹא נָבִיא, שֶׁאֵין כִּילוּת לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְאֲבָל הוּא נוֹתֵן לְכָל דָּבָר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ. וְהַפִּילוֹסוֹפִים קוֹרְאִים נוֹתֵן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת– 'הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל', וִישִׂימוּהוּ מַלְאָךְ אַחֲרֵי הָאֱלֹהִים, וְכַאֲשֶׁר שִׂכְלֵי בְנֵי אָדָם נִדְבָּקִים בּוֹ הוּא גַן עֶדְנָם וְהַתְמָדָתָם הַנִּצְחִית.