בראשית ב:ב מחשבת ישראל: יסוד מורא וסוד תורה, תורת העולה, גן נעול ומורה נבוכים

שים לבך להתבונן כי כל המצות שהם עקרים או תלויות בדבר או לזכר כתובות או מקובלות הם מצות עשה או לא תעשה מפורש או עשה שעקרו וסודו לא תעשה כאשר כתוב (שמות ל״א:ט״ז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. והשביתה איננה מעשה רק כלוי מעשה ומנוחה ממנו. כי כן כתוב (בראשית ב׳:ב׳) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו ופירוש לעשות לפני יום השבת כדי שלא יעשה בו מלאכה וככה (ויקרא ט״ז:כ״ט) תענו את נפשותיכם והטעם לא תעגנו באכילה ושתיה כי הענוי הפך התענוג וככה (ויקרא כ׳:ז׳) והתקדשתם והייתם קדושים פירושו אל תשקצו את נפשותיכם לאכול כל דבר נמאס ומשחית בתולדות והנזיר אשר לא ישתה יין הוא קדוש.

ושלשה גביעים שבימין הם אותיות אל"ף בי"ת גימ"ל, ושבשמאל הם יו"ד כ"ף למ"ד. וזה בדרך שאבאר לך, כי נראה כי גביעי המנורה היו נמנים בקנים על דרך המספר, וזה כי היו שלשה הראשונים נמנים א' ב' ג', כי הם היו הג' הראשונים, ובקנה שני היה ד' ה' ו'. ובקנה העליון היה ז' ח' ט'. ומצד שמאל היה הקנה של מטה נמנה גם כן בדרך מספר, ג' גביעים הראשונים היו נמנים י' כ' ל'. ובסדר מספר אי”ק בכ”ר הם במקום א' ב' ג'. והשניים היה מ' נ' ס' הם במקום ד' ה' ו', והשלישים היו ע' פ' צ' במקום ז' ח' ט'. והיו מורים על מספר הגביעים, וג' אותיות ק' ר' ש' היו שלשה גביעים הנשארים בקנה האמצעי בגוף המנורה כמו שנתבאר, ויתבאר. והיה הדבר נמנה בדרך מספר הא”ב, גם כי נרמז בכל ג' אותיות מהם דבר חדש, א' ב' ג' שבקנה שלמטה בימין היו מורים על ו' ימי בראשית שבהם נברא העולם, שהיה הקנה ההוא רומז על אותו ספר כמו שנתבאר (פרק יז). ובקנה השמאלי נגדו היו אותיות י' כ' ל', כמו שנאמר (בראשית ב׳:ב׳) ויכל אלקים ביום השביעי. והוא מורה על הפסד העולם באלף השביעי.

וכן יסד בעל הלשון שלשה שרשים על המנוחה והשביתה. הא' נוח, הב' שבת, הג' נפש. שכפי הנראה ענין שלשתן אחד. ואם כן מדוע הוצרכו כולן? גם בהן השתמשו הכתובים במקומות מתחלפים. אצל מעשה בראשית הזכירה התורה כולם, כמו (בראשית ב, ב) "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו". (שמות לא, טז) "שָׁבַת וינפש", (שם כ, יא) "וינח ביום השביעי". וכל עוד שאין בידינו לפרש הענין המבדיל בין לשון ללשון, לא נוכל לעמוד על אמתת כונת הכתובים למה בחרו בשלשתן, ומה ההודעה שיתודע לנו על ידיהן. כמו כן התבונן שנזכר לשון מנוחה תמיד אצל הנבואה ושריית רוח הקדש. כמו (במדבר יא, כו) "ותנח עליהם הרוח", (מלכים ב' ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע", (ירמיה מח, ג) "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". ולא נכתב גם פעם אחד לשון שביתה או נפישה בענין הנבואה. ולענין השבת נזכר תמיד לשון שביתה. כמו (שמות כג, יב) "וביום השביעי תשבות". (שם כ, י) "וים השביעי שבת ליי' אלהיך". וכיוצא בהן. ולא אמר בשום מקום "וביום השביעי תנוח" או "תנפש". זולתי בעבד ואמה שהזכיר מנוחה (דברים ה, יד) "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". וכן אצל שביתת בהמה נזכר לשון מנוחה. ואצל בן האמה והגר הזכיר נפישה כמו (שמות כג, יב) "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". וכיוצא בחקירות אלו העמוקות הראויות להבקש מלב השואל דברי חפץ. כולם יתבארו בספרנו אלו במקומותיהן בעז"ה. וכן אלו שהזכרנום עוד בקצרה בפתיחתנו זאת.