בראשית ב:טו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרוש, חובות הלבבות ודרשות מהר''ל

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מחובות האדם לבלתי היות יושב ובטל כי אם להשתמש תמיד בכחות נפשו וגופו כפי יכלתו האנושית, וזאת הוכיח החוקר על ב' אופנים, הא' כי אחרי שגם כל אומן ד"מ מעבד עורות או אורג בגדים יגונה בפי כל ובשם עצל ורפה ידים יקרא, אם איננו חרוץ במלאכתו, אף שהוא רק עבודה פרטית המיוחדת לו, ותכליתה רק בצע כסף אך כי שיגונה האדם בכלל אשר תעודתו עלי ארץ לעבדה ולשמרה אם טומן ידו בצלחת לבלתי עשות מאומה, הב' כי אחרי שכל אחד מאיברי האדם לא יקרא עוד בשמו על צד האמת כאשר יחד מעשות פעולתו, ד"מ עין העור אשר לא תוכל עוד לראות אינו ראוי עוד להקרא בשם עין בבחינה אמיתית כ"א על צד העברה וסיפוק כעין הצלם מעשה ידי אדם, אף כי שאין האדם בכלל עם כל איבריו יחד ראוי להקרא בשם אדם אמיתי, אם מתרפא במלאכתו הוא ובעצלתים חובק את ידיו, אפס אחרי אשר התאמת לנו חובת כל אדם להיות חרוץ במלאכתו, נמשך מעצמו כי חריצותו ראויה ומחויבת שתהי' רק בפעולות היותר יקרות ונבחרות המביאות אותו לתכלית טובה הנרצית, כי הפעול' שאינה מביאה לתכלית טובה פעולת שוא וריק תקרא, והמתעסק בה כיושב ובטל יחשב, ונמשך גם מזה, כי השתדלות האדם ראויה שלא תהי' רק לאסוף קנינים זמניים ומדומים כהון ועושר ורכוש אשר קוניהם לא יאמרו די ולא ישמחו בחלקם, כ"א, תמיד תרבה תשוקתם לאסוף עוד יותר כמאה"כ אוהב כסף לא ישבע כסף", כ"א לקנות הקנינים האמיתיים שהם מעלות ומדות טובות אשר הקונה קצת מהם ישמח ויתענג בחלקו אף שגם הוא יחפוץ וישתוקק לקנות עוד יותר (עיין למעל' שער כ"ד) וע"ז רומז הכ' ששת ימים תעבוד וכו' וביום השביעי שבת שבתון לד"' שהכוונה שפעולתך ומעשיך בששת ימי המעשה יהיו להשגת השלמות באופן שתשמח בשבת בעת אשר תשבות ממלאכתך אחרי השיגך תכלית יקרה, כמו ששבת הי"ת ביום השביעי אחרי ששמח במעשה ידיו אשר כלה, כי רק אז תתענג על ה' ותמצא מרגוע לנפשך בעמלך אשר עמלת בו כל ימי השבוע, ורק מיגיע כפים כזה אה"כ "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" ואמרו חז"ל "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב" ורק באופן זה יהיו כל מעשיך בימי החול נרצים בעיני הי"ת ומסכימים למצותו ופקודתו כמאה"כ אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות ששת ימים תעבוד וכו', ואחרי שהראנו הרב ז"ל על איזה אופן ראוי לנו לעבוד עבודתנו בששת ימי המעשה, חקר גם על אופן חובת שביתתני ביום השבת, ועל סיבתה ותכלית' והתועלת היוצאת לנו מזה ואמר כי השביתה ביום השביעי תבחן מב' בחינות, הא' בבחינה האדם השובת, ר"ל שינוח וינפש ביום השבת, והב' בבחינת כל מלאכה שלא תעשה בשבת, ועל הבחינה הראשונה אה"כ וביום השביעי שבת לה' אלקיך" ועל השניה אמר לא תעשה כל מלאכה" והנה תכלית השבית' והמנוחה לאדם ביום השבת היא למען יהי' לו יד ועת ראוי ונכון להתבונן בעיונים אלקיים במציאות הי"ת, וכי הוא הבורא וממציא כל יש מאין, כי ע"י שביתתו זאת יזכור, כי גם הי"ת שבת ביום השביעי מהמציא עוד בריאות חדשות, כ"א נתן יד לחקי הטבע להתנהג מאז והלאה, כל ימי עולם על פי דרכם לבד ורק בזאת תושרש בלבו אמונת החידוש, כי לפי דעת מאמיני הקדמות הלוא אין הבדל בין יום השביעי לשאר הימים, כי לדעתם שבת הי"ת מאז ומקדם מעשות חדשות, ורק חקי הטבע היו הולכים ומתנהגים תמיד בלי חשך, כאז כן עתה, ובזה ביאר הרב ז"ל שאלת השואל לאמור, אחר שהחידוש הוא בפועל איך תהי' השבית' זכר לפועל? באמרו כי על ידי זכרנו והאמיננו, כי שבת ביום השביעי, על כרחנו אנו צריכים להאמין בבריאתו העולם בששת הימים, ותכלית מניעת הנחת עשיית המלאכ' גם מבן ובת, מעבד ואמה היא להזכירנו. כי כמו שנניח ביום השבת כל הנתונים תחת ידינו לשבות ולהנפש בו, ונעשה אותם חפשים מעבודתם, כן נתן לנו הי"ת החופש בהוציאו אותנו ממצרים מבית עבדים לחירות, וע"כ אמר הכ' בדברות הראשונות בבחינה הראשונה "זכור את יום השבת" וכו' המורה על השביתה למען נוכל להשכיל ולהתבונן בדרכי ה' ובאמונת החדוש, והטעם "כי ששת ימים עשה ה' וכו', וינח ביום השביעי" ובדברות אחרונות אמר בבחינה השניה שמור את יום השבת וכו"', המורה על מניעת עשות מלאכה בעצמו או ע"י בן ובת או עבד ואמה, והטעם "וזכרת כי עבד היית במצרים וכו"', ולהורות על חיבור ב' בחינות אלה במצות השבת אמרו חז"ל "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" ורומז ע"ז גם מאה"כ "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, והתועלת השניה היוצאת משמירת השבת היא, כי מלבד שביום זה אשר בו נשבות מכל מלאכת עבודה יכול גם המון העם העושים במלאכה כל ימי השבוע לשמוע לימודי ה' חקיו ותורותיו מפי מורי העם ומלמדיו כמאחז"ל "לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא ללמוד בהם תורה" הנה גם זה הוא בעצמו לפי דעת חכמי הקבלה מסוגל יותר משאר הימים, להיות לעזר ולהועיל לכל דורש ומבקש חכמה עד שיהיו לימודיה אשר ילמוד ביום זה מושרשים ועושים רושם יותר בלבו מבשאר הימים, ועוד בה שלישית אשר תגדיל מעלת יום קדוש זה. כי השבת הוא מזכירנו בחיי העולם הנצחי והעונג אשר נתענג שם אחרי אשר נאסוף אל עמנו כי כמו שיתקדש ליל יום השבת רק אחרי עבור ששת ימי המעש', וימי החול הם כאמצעים ביחסם אל יום השבת שהוא התכלית, וראוי להם שיכינו מזון וצידה ליום השביעי כמאמר חז"ל (ביצה ט"ז ע"א) "מחד שבך לשבתך" וכו' כן יהיו שם בארצות החיים המנוחה והנופש האמיתי לנו למנה, רק אחרי כלותינו מלאכתנו ועבודתנו בחיי הבלנו פה עלי ארץ, ומחויבים אנו להכין נפשנו בעוד בחיים חייתנו ולעשות פה את הטוב והישר למען נהיה ראוים להתנחל בארצות החיים ולשבוע שם שובע שמחות, כמאחז"ל "התקן עצמך בפרוזדר כדי שתכנס לטרקלין" [ טרקלין כי כן היה דרכם אז להיות בני הסעוד' מסובים על ג' מטות הגדול באמצע, והשני לו למעלה ממנו, והשלישי לו למטה ממנו (עיין ברכות דף מ"ו ע"ב וברמב"ם רפ"ז מהלכות ברכות.)] וע"כ נקרא בתפלה יום השביעי תכלית מעשה שמים וארץ; כי לא לבד אצלנו בני אדם יהיו כל ששת ימי המעשה וכל עמלינו אשר נעמול בם רק כאמצעים ליום השביעי שהוא התכלית, למען נשבות וננוח בו ממעשנו ומעצבון ידינו, כמו שאמר החוקר כי לא נשבות רק בעבור שנשבות כי אם גם הי"ת יצר עולמו בששת הימים מהאין ליש, רק למען ישבות ביום השביעי, ויחלו בו כל כחות הטבע לפעול כמנהגם ועפ"י דרכם כל ימי העולם, באופן שהשבת הוא התכלית, לכל מעשה שמים וארץ, ונמשך מכל זה כי השבת איננו לבד זכרון לחידוש העולם, כ"א גם אות ודמיון למעשה התורה, יען כי כמו שהשבת תכלית הבריא', כן מעשה התורה תכלית כל מעשה האדם עלי ארץ, והוא גם אות ודמיון לעולם הנצחי הצפון לעושי טוב פה עלי ארץ, וע"ז רומז מאחז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין" ר"ל אם יושרשו בקרבם ע"י שמירתם את השבת שני עיקרים הראשונים, ר"ל אמונת החידוש והיות שמירת התורה תכלית חיי האדם, תהיה להם גם השבת השלישי למנה ר"ל גאולת הנפש האמיתיית. לחיים נצחיים שגם עליה רומז השבת, וע"ז רומזים גם דברי המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי כונתו הוא לבאר הכתוב "את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו" שר"ל שכל העיקרים המושרשים בלבם ע"י שמירת השבת וכל תועלותיה יושגו ג"כ ע"י מעשה המקדש, וזש"א "אתם עשיתם לי משכן" וכו' הרומז על בנין העולם, והראיתם בזה אמונתכם בחידוש העולם (שברא הי"ת בנדבת לבו כמו שעשו גם הם לכבודו המשכן וכל כליו רק בנדבת לבם) ע"כ תוכלו ג"כ להיות בטוחים שאעשה למענכם באחרית הימים רב טוב וחסד באופן נסיי, (כמו שעשה לאבותנו בהוציאם ממצרים) עד שאברא בעבורכם ולטובתכם שמים וארץ חדשים, (והם ב' הלימודים המושרשים ג"כ ע"י שמירת השבת הנרמזים במלות "זכור ושמור") והאמונה והידיעה הזאת ביכולת הי"ת לשנות הטבע לטוב ולרע, והשגחתו הפרטית על בחיריו, תסבב את האדם לשמור דרכו מחטוא במעשיו, ולהשתדל להיות תמיד נקי כפים וחף מפשע, וזש"א אתם עשיתם כפורת" שהוא לשון כפרה והסרת המעשים הרעים אני אכפר עליכם כל חטאתכם" וכו', ואחרי שישתדל האדם להיות נקי כפים יהי' ראוי יותר ללימוד התורה ונוטה אליה, וזש"א "אתם עשיתם שולחן לפני" המורה על הפנותם כפי היכולת מעסקי העולם והבלי הזמן למען עסוק בלימוד התורה והחכמה האמיתית, לעתיד אני עורך לפניכם שולחן" וכו', להסיר מכם כל דאגה ממחסור ועוני, כ"א אשלים לכם כל צרכיכם, עד שתוכלו להתעסק בקנין התורה והשלמות האמיתית", וזש"א ג"כ "אתם עשיתם לפני מנורה, ואני מאיר לכם" ר"ל אאיר שכלכם באור התורה האמיתית", (וזה התכלית יושג ג"כ משמירת השבת אשר הוא העת הראוי להתבונן בעיונים ולימודים אלקיים) ובעבור עשותכם באופן זה קנין התורה לתכלית אחרון הנבחר מכל, זש"א "אתם עשיתם לפני ארון וכו' ואני אתן לכם לעתיד לבא שכר טוב שאין לו הפסק", ר"ל השכר והאושר הנצחי שהוא התכלית היותר נבחר לכל חיי האדם השלם, ועליו רומז גם השבת בבחינה שלישית כמו שבארנו למעל'. כיון שלא נברא האדם להיותו יושב ובטל ראוי ומחוייב שיהיה עסקו בנבחרות שבפעולותיו. הקודם ביארו החכם בה' מהראשון מהמדות וזה בשני מופתים. כח האחד מעלת המעולה על אשר למטה ממנו. וכח השני כח הכל על החלק. אמנם האחד סדרו על זה האופן ואמר ואם באורג ובמעבד העורות יש בו קצת פעולות ומעשה. ובאדם אין בו שום פועל אבל הוא בטל. והנה הוא טבעי והנזכרים מלאכותיים. זה לא יכון אמר שאם האדם מצד מה שהוא בטל מלאכה מרחיק היותו יושב ובטל אפילו מהיותר פחותות שבמלאכות. קל וחומר שיהיה לו כן מצד מה שהוא אדם במלאכת הטבע שהיא המלאכה הראשונ' והיותר שלימה ומעולה עליה שחוייב שתהיה לו מלאכה מיוחדת ופעולות מסודרות מצד מה שהוא אדם שהוא היותר שלם שבנמצאות הטבעיות וחלוף זה לא יתכן: אמנם המופת השני סדרו על זה התואר אמר גם לחלקי האדם יראה לכל אחד מהם פועל לעין ליד ולרגל וכן מלבד אלה עד כאן. והכונה אם לכל אחד מהחושים החלקיים ימצא פעל מה כמו שהוא הראות לעין והמשוש ליד וההליכה לרגל וכדומה. וכאשר יחסר מאחד מאלו פעולתו המיוחדת הנה לא ישאר שמו עליו רק בדרך הספוק כמו שתקרא עין לעין הצלם כמו שזה עצמו אמר הכתוב על עושי הצלמים לפי דעתי (תהילים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' כמוהם יהיו עושיהם וגו' ירצה שכאשר לא ימצא להם בכל אחד מחושיהם הפעל הנאות אליו והוא ההשתמש בו כראוי וכמו שראוי. הנה הרי הם כמי שנפקדו מהם חושיהם והרי הם שוים לצלמים אשר המה עושים כמו שכתבנו בשער כ"א ובשער מ' שהוא פירוש נאות לכל אלו העניינים. וכל שכן שיהיה זה באדם בכלל כי כשיחסר פעולתו המיוחדת מצוי כללותו לא יקרא אדם רק בשתוף השם או בספוק לבד. ויסבול שרצה בזה באומרו (שם) כל אשר בוטח בהם כי לא אמר כל הבוטחים אבל יכון על הבוטח כלו לומר שאם כל אחד מהחושים יתבטל שמו מעליו לחסרון פעולותיו המיוחדות כל שכן שיקרה זה לכלו כשיחסר מה שיאות לו מצד כללות אשר לבטולו ראוי שיקרא מת כמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו (משלי כ"א). יאמר שתאות העצל אל הבטלה מביאתו לידי שעמום בעבורו יתואר כמת כמו שאמרו (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרואים מתים מה טעם מפני שמאנו ידיהם לעשות וכי אין המיתה רק בטול הפעולות. ויתכן שירצה שתאות העצל תאוה מסופקת וחלושה רוצה בשלמות ואינו חפץ בהתעמלות להגעתו ועל דרך שאמר במקום אחר מתאוה ואין נפשו עצל (משלי י״ג:ד׳) כאשר כתבנו בשער כ"ב ואמר שהתאוה הזאת על זה האופן תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות בעת הפועל והוא גם כן נכון. הנה שנתיחד לו לאדם פועל מצד כללותו בלי ספק. והנה הפועל הזה אשר מצד הכללות הוא אשר נתברר מסוף מעשה האדם באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה חלוף מה שנאמר ראשונה (שם) ואדם אין לעבוד. כי הנה באמת האדם לעמל יולד ושלמותו תלויה בפעולותיו כמו שזכרו חז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) יכול אפי' יושב ובטל ת"ל (דברים ט"ו) בכל משלח ידיך אשר תעשה כי באמת אמרו (כתובות נ"ט:) הבטלה מביאה לידי שעמום. וטוב שיובן ממאמרם זה המופת עצמו שעשה החוקר כלומר יכול יהא האדם בכלל יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. רצוני שזה תוכל ללמוד ממעשה ידך אשר הוא פועל מיוחד לאחד מחלקיך. ואם לחלק קטן ממך יש לו פועל מיוחד והאדם בכלל שיהיה יושב ובטל זה לא יתכן. והנה הענין הזה יותר ממה שנתבאר והמופתים הנכוחים האלה קובלה אמתתו מהפרסום שכבר נכנסו דברי שלמה ע"ה באזני כל העם בכל מה שהפליג להרחיק ולגנות הרשול והעצלה בכמה מקומות מספר משלי וזולתו עד שכבר היה בעיני ההמון המגונה והנמאס שבכל חטאת האדם כמו שבא בשער כ"ה חלק ב' אמנם הנמשך הנה הוא מבואר מעצמו. וזה שכל פועל ועסק מאי זה מין שיהיה שלא יגיע המתעסק בו אל סוף חשקו ותכליתו הנה הוא פועל ריק כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ה ח"ג. ומה שהוא על זה התואר הנה לא יצא האדם בו מהיותו יושב ובטל. אמנם החריצות והזרוז בכל העסקים הטפלים ^*בתנועות אשר תחת הכמה וכו', ר"ל כי קניני החומר יחשבו רק לפי כמותם כי מעט הכסף והזהב אשר ביד אביון איננו נבדל באיכותו מהכסף והזהב אשר באוצרות המלכים והשרים רק בכמותו שזה מעט וזה הרבה, אפס קניניי הנפש כמדות ומעלות טובות, או חכמות וידיעות, אשר יש לאנשים שונים יבדלו אלה מאלה לא לבד בכמותם כ"א גם באיכותם, כי האיש שיש לו ד"מ מידת הרחמים בכמות יותר גדולה מזולתו תשתנה מדת רחמנותו גם באיכותה ממדת הרחמים של זולתו, וכן כאשר תרבה חכמת איש בכמותה כן תגדל גם באיכות מעלתה. - בתנועות אשר תחת הכמה רצוני מתוספות ורבוי הקנינים המדומים הנשאים והנתנים במספר במדה במשקל ובמשורה הנה הם בזה התואר בלי ספק רצוני שאין להם גבול וסוף אשר ינוחו אצלו המתנועעים בעבורם כמו שראוי שיהיה לכל המתנועע תנועת האנה בהגיעו אל מקום חפצו כמו שכתבנו זה בבירור אצל ברכת יעקב אבינו בשער כ"ד עיין עליו: הנה אם כן הוא מבואר שעוצם ההשתדלות והחריצות בהם ובהשגתם לא יוציאו האדם מהבטלה והשעמום אבל הראוי והמחוייב אליו הוא מה שאמרנו שיהיה עסקיו בטוב פעולותיו קרויות ההשגות אשר יושגו בתנועות האיך והוא החריצות וההשתדלות בקבוץ ורבוי הקנינים המשובחים והאמתיים מהחכמות ומעלות המדות אשר לא ימד ולא יספר ערכם אשר בם יעתק האדם מהפחיתות והחסרון אל המעלה ומהמעלה אל עליונה ממנה עד יגיע אל גבול מהשלמות בו ינוחו כל מבקשיו כי הדברים השלמים כלם הם מוגבלים אצל תכלית יושלם בו המתנועע אליו והוא אשר ייחד שם החכם לשלמות האדם כמה שגזר הנחתו שהוא פועל הנפש כפי המעלה. אמר ששלמות האדם הוא בפועל לא בהיותו יושב ובטל כמו שאמרנו. אמנם שהפועל המיוחד לו הוא שיהיה כפי המעלה לא כפי התאוה והדמיון הוא הראוי שיובן ממאמר הכתוב לעבדה ולשמרה אשר זכרנו למעלה כשיוסב כנוי לעבדה ולשמרה אל הנשמה הנזכרת למעלה באומרו (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים כי הוא פועל הנפש ומעשה עבודתה כאשר כתבנו במקומו שער ו' ואצל נעשה ונשמע בשער מ"ד. וזהו מה שראוי שיושכל ממה שאמר בתחלת פרשה זו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה וגומר שבת שבתון לה' וגומר. כי כשיוקח על כללות המעשים והפעולות האנושיות אשר צוה ה' לעשות לכל אחד מהאדם ישכיל מזה כי כמו שהאל יתעלה הכתיב לעצמו פועל ומלאכה אשר שבת ממנה בהגיע אל תכליתה באמרו (שמות ל"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. כן ראוי שכל אחד מהמיושרים על פי דרכיו יבקשו להם מעשים ופעולות שתמצא בהם זאת הסגולה. והוא שאחר העמל והיגיעה בהם ימצאו המתעסקים בהם מרגוע לנפשם וינוחו אצל השגת התכלית ולא ישארו רקים ממנו. וכמ"ש המשורר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח). ואמרו ז"ל (ברכות ח'.) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אמנם הוא מבואר שהפעולות האלה היו קשות מאד על האדם לסבות רבות הם אשר זכרם הרב המורה פרק ל"ד חלק א'. עם תוספת אחד שלא זכרה שם שהיא בעיני שקולה כנגד כלן. והוא מה שיחשבוה רוב האדם לעקר הצלחתם ותכלית שלמותם ברוב קניניהם ורכושם במיני העושר המדומה שזהו המטריד הגדול והמדיח בעליו מעל כל טוב כמ"ש החכם בפרק י"ד מהמאמר השביעי מהמדות ^*אמר כי טוב ההזדמנות וכו' ר"ל כי כאשר ירבה עושר האדם הזמני אשר יזדמן לו לפעמים לפי שעה הוא מפתה לבו ישתדל עוד בקנין שלמות נפשו, ומונע ע"י זה ממנו האושר האמיתי, ואולי איננו ראוי בעבור זה להקרא עוד בשם טוב ההזדמנות, אחרי שמסיר האושר האמיתי מהצדיק, כי כאשר ירום לבבו ושכח דרכי הצדק והמישרים, וחדל להשכיל להטיב: - אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו עד כאן. והוא דעת אלהי מאד כמו שאמר (דברים ח') פן תאכל ושבעת וגו' וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגומר. וכבר כתבנו מה שראוי בזה בפרשת המן שער מ"א: והנה המשורר זכר ששה אלה באות הדל"ת מהאלפא ביתא סדורות בששה פסוקים בזה אחר זה כשהקדים הראוי להקדים למספרם וסדורם. אמר (תהלים קי"ט):

^*ועתה, תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי לפי מה שנתבאר עד הנה יש שלשה גבולים לאדם בבחינתו המוסרית . הא' הוא הגבול והמצב הראשון אשר בו נוצר האדם מיד הי"ת להיות עצם מורכב מגוף גשמיי ונשמה רוחנית, אשר בעבור זה הוא קרוב בבחינה מה אל העולם העליון ובבחינה אחרת רחוק ממנו וקרוב יותר אל העולם התחתון, והגבול השני הוא כאשר יסוג האדם לפעמים לאחור מאחרי ה' להתקרב תמיד יותר ויותר אל מדרגת הבהמ' המשתוקקת תמיד רק למלאות צרכיה הגופניים, והגבול השלישי הוא שכאשר יעזוב אח"כ את דרכו הרעה הזאת וישוב שנית אל אלהיו, ובשלשה מעמדים אלה היה אדה"ר, כי ביום הבראו וזמן מה אחרי כן, היה במעמד הטבעיי כאשר יורה עליו מאה"כ "ויניחהו ה' בגן עדן לעבדה ולשמרה" וכו' ואח"כ חטא והיה במעמד הנסיגה לאחור מדרך המוסר והמישרים, עד שהוצרך להתחבא הוא ואשתו מקול ה' המתהלך בגן כי קול השופט אשר בקרבו קרא אליו מקירות לבו לאמר "לא נאוה לך הכבוד להראות עוד את פני ה' אלהיך אחרי כי כבד עון הנך" וכאשר שב אח"כ אל הי"ת כמו שקבלו חז"ל היה במעמד וגבול השלישי, והיה בכל זה גם אות וסימן לכל יוצאי חלציו הבאים אחריו, כי כל בני אדם גם יחד הם מנעוריהם תמיד במעמד הטבעיי נקיי עון וחפי פשע, וכאשר יגדלו ותרבה תשוקתם החמרית וכלי תאותם הגופנית יהמו יחמרו בקרבם יחלו לפעמים לסור מני אורח הישרה ועומדים בגבול השני, וכאשר יחלו לבוא בימים, וחום טבעם ודמם יתקרר בתוכם וכח שכלם הולך וחזק וישובו אח"כ עוד שנית אל ה' הם במעמד והגבול השלישי, ומה שהוא תמיד בכל הדורות בבחינת כל אדם פרטיי יעד משה לישראל בפרשתנו שיהיה כן גם בבחינתם הכללית, כי תחילה אמר להורות על הגבול והמעמד הראשון, כי בימיו היתה האומה הישראלית עוד שלימה ותמימה בבחינת כל חלקי חברתם והיו דומים בזה לגוף אחד שלם בכל איבריו, כי כמו שאם יהיה האדם הפרטיי בריא ושלם כראוי בבחינת גופו ונפשו, צריך להיות בו תחילה הראש שהוא מושב המוח והשכל בריא, וצריך להיות בידו שבט מישור לכלכל כל דבריו ופעולותיו בצדק ובמשפט, גם צריך להיות בו מדת ההסתפקות, ונתינת מתג ורסן לכל תשוקותיו הגופניות, וכח הגבורה הכובש בחזקה כל תאוה וכל תשוקה חמרית אשר תחפוץ לעבור החוק והגבול הראוי, כן אם תהיה החברה האנושית בכללה במעמד השלימות, צריכים להיות בה ראשים בעלי חכמה ודעת יותר מכל זולתם המורים את העם ללכת בדרך המוסר והמישרים, ושופטים אשר בידם שבט מישור להנהיג את העם כלו בצדק ובמשפט, באופן שיגיע לכל אחד ואחד מהם מה שמגיע לו מבלי אשר יעשה איש עול וחמס לרעהו, גם צריך להיות ביניהם זקנים אשר בעבור קור דמם וטבעם וכבישת יצרם לבלתי הרוס גדר השיווי והראוי בכל הנאותיהם הגופניות, יהיו לאות ולמופת גם אל הצעירים בעם, כי מהם יראו וכן יעשו לתת גם הם מתג ורסן לכל תשוקותיהם החמריות, [אשר ע"כ יסד הי"ת בחכמתו ג"כ שיהיו בכל הדורות ובכל המקומות עלי ארץ בני החברה האנושית נחלקים לשתי מחלקות, מחצה זקנים ומחצה צעירים לימים, ולעולם לא תמצא אף עיר אחת קטנה אשר לא יהיו בה זקנים וישישים, למען יהיו הזקנים תמיד לנס ולמופת אל אחיהם הצעירים בהיישרת מידותיהם ותכונותיהם הנפשיות,] גם צריך להיות בתוכה אנשי חיל וגבורים אשר הם שוטרי העם להכריח בכחם ועוצם ידיהם את כל מי שיחפוץ בכל זאת לפרוץ גדר המוסר והמישרים, ולבלע ברשעתו את הצדיק החלש ממנו וכל אלה היו בימי משה בקרב ישראל, וזש"א "אתם נצבים וכו' ראשיכם, שבטיכם (ר"ל שופטיכם בעלי השבט) זקניכם ושוטריכם" ואח"כ נעתק אל הגבול השני באמרו כי ירא הוא הוא שיש בהם כבר עתה שורש פורה ראש ולענה, אשר באחרית הימים יוכל לסבב אותם שיסורו מדי הדרך הישרה, ליסוג אחור מאחרי ה', ואז יענישם על עונם ויגלם מארצם להשליכם אל ארץ אחרת במאה"כ פן יש בכם וכו' ואמר הדור האחרון וכו', ואח"כ הבטיחם שבאחרית הימים ישובו עוד שנית אל ה' בצר להם ויהיו אז במעמד וגבול השלישי במאה"כ ובקשתם משם את ה' אלקיך וכו'. ועתה נבא לבאר כוונתינו מתוך הפרשה כי הנה ראינו ששם משה אדוננו בה שלש גבולים מגבילים כל עניניה. האחד גבול ההתיצבות והעמידה במקום הראוי לפי התחלת האדם כמו שאמר באבינו הראשון ויקח יי' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויצו ה' אלהים על האדם (בראשית ב׳:ט״ו-ט״ז). והגבול השני הוא נסיגה וההרחקה אשר על הרוב בטבעו לעשות כמו שנמשך כן אל האדם לעטיו של נחש וחוה אשר מחמתו נתחבאו שניהם ונתרחק הרחקה עצומה. והגבול השלישי הוא ענין ההתעוררות אל החזרה והתשובה מהדרך הרע ההוא כמו שנתיסר מפי חז"ל (עירובין י"ח:) שעשה תשובה אמרו אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זירוזין של תאנים מאה ושלשי' שנה. והיה שלשה מיני תשובות כנגד מה שיחסו חטאו אל הגפן ואל החטה ואל התאנה כמו שכתבנו שם במקומו. אמנם הענין הראשון הוא מה שכוונו באומרו אתם נצבים היום כלכם לפני יי' אלהיכם וגו'. כלומר הרי אני מעמידכם היום הזה לפניו יתע' במצב ההוא שהייתם ביום שנבראתם אינכם רחוקים ממנו אבל אתם צריכי' להזדרז להתקרב אליו כפי הריחוק הטבעי שביניכם לבין אלהיכם כמו שזכרנו ראשונה והרי אתם נמצאים על אופני התקון האנושי הראוי לכם כמו שנברא האדם שלם בצביונו ובקומתו עד שיהיה שלמות כללכם פונה ונגמר בכל חלקיו כשלמות האיש בכל איבריו וכחותיו וזה בהיות לכם ראשי' שבטים זקנים ושוטרים כי זהו מה שישלים הכללות הישראלי המיוחד כמו שמציאות מעלותיהם בכל איש ישלים אישיותו. הראשון מעלת ההשכל והמדע אשר בה יצליח האדם וישכיל בדרכיו כי בלא דעת נפש לא טוב ועליה אמר ראשיכ' כי המוח הוא בראש וזקן שקנה חכמ' הוא הראש. והשני הוא ההצדק במעשים לכלכל דבריו במשקולת המשפט ולא איך שיזדמנו כי על כן אמר שבטיכם כי שבט הצדק והמשפט הוא שבט מישור ביד כל איש. הג' הוא ההסתפקות שהוא רסן התאוות הבשריות שחטאו בהם רבים מהגדולים ועליה אמר זקניכם כי הזקנים באמת הם המסתפקים על הרוב באונם או ברצון. הד' מעלת הגבורה אשר בכח המתעורר עומד על מדותיו ולבלתי צאת מהשווי כי יבער כמעט אש הכעס הקנאה והנקמה וכיוצא כי הבא לכללם בא לכלל טעות ואע"פ שיהיה שלם ביתר המעלות ועליה אמר שוטריכם כי השוטר הוא הכופה את החוטאים להעמיד אותם על גבולם. ואמר כל איש ישראל שבבחינת כללות זה ראוי שיקראו כלם איש אחד כי כל הכחות והמעלות הללו ביום הבראם בו כוננו להשלמת אישיותו. ואמר טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך וגו' לרמוז אל שאר חלקי העם שהם במדרגת שאר הכחות השפלות והמשרתות אשר בהם ישתלם האישיות שאמרנו ואמר שכלם בדעתם ובצביונן היו נצבים היום לפני יי' מעותדים ומזומני' לנסוע וללכת בדרך הישרה שאמרנו אשר התהלכו בה האבות הקדושי' לקרבם אליו ולדבקה בו והוא מה שפירש באומרו לעברך בברית יי' אלהיך וגו' למען הקים וגו'. כי התורה והמצות הם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון למען הקים אותם לו לעם והוא יהיה להם לאלהים והוא ענין הקרבה והדבקות אשר בסוף הדרך ההוא. ואמר לא אתכם לבדכם וגו'. כי את אשר ישנו פה וגו'. לומר שההכנה הזאת והשלמיו' אשר נמצאו אתם לא אתם לבדם הוא נמצא כי אם להם ולבני בניהם עד עולם וכבר דברנו בעצם הענין הזה בשער הקודם:

ועתה אודיעה נא פתרון הספור ושברו ואם ברור לכל בעל שכל ענינו וסודו. כי הצור תמים פעלו הוא המולך על כל העולם כלו בכבודו. ומנהיג אותו בצדקתו ויושרו חלילה לאל מהצדיק רשע ומהרשיע צדיק מתת לאיש כפעלו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב על איש מאישיו כי לכל אחד גמול ידיו יעשה לו והיה זה חן וחסד מלפניו לעורר לב האנשים ולזרזם לבחור בטוב ולמאוס ברע להסכים ולהקריב דעותיהם אל דעת עליון כמו שאמר (תהילים ס״ב:י״ג) ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו והשלשה ילדים המה מספר כתות האנשים אשר יתחלקו אליו האנשים על החלוקה הראשונה המפורסמת דוגמת שלשה בני אדם הראשון גם על מספר שם חם ויפת בני נח כמוזכר במקומם לסבה שנזכר'. שלחם האלהים אל העוה"ז עולם המעשה בו יקנו שם ויעשו חיל בשלמות נפשם אשר ע"ז נאמר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב׳:ט״ו) והכנוי אל הנפש הנזכרת למעלה בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים שהוא פירוש נאה כמו שכתבנו במקומו כי זה חיי האדם האמתיים לא זולת והכין להם די מחסורם איש לפי אכלו לא יחסר כל להם לצורך המלאכה וכמו שאמר (תהילים קכ״ח:ב׳) יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך כי על כל פנים זה לא יחסר לו וכמו שאמרו חז"ל על החסידים הראשונים (ברכות ל"ה:) מלאכתן מתברכת ותורתן משתמרת. ^*ומן הידוע וכו' ר"ל כי מה שיש לאדם מקניני הזמן יותר מדי סיפוקו ומחסורו ההכרחי יהיה לפעמים לו לשטנה למנעו ולהטרידו מקנין השלימות הנפשיות האמיתית, וזש"א החוקר ואולי אינו וכו', וגם בבחינה זאת נוכל לאמר מאה"כ (קהלת ה׳:י״ב) "עושר שמור לבעליו לרעתו", ומן הידוע כי המותר מהספוק יצא ממספיק אל מטריד כמו שאמר החוקר בפרק י"ד מהמאמר הז' מספר המדות ואולי אינו טוב הזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו והוא דעת תוריי נכבד מאד דברו החכם באומרו ריש ועושר אל תתן לי וגו' (משלי ל׳:ח׳). והארכנו בעניני בפרשת המן שער מ"א. ושלח אותם דרך הים באניה כי כן באמת הגופים לנפשות כאניות או הספינות אשר בהם יעבור אדם ארחות ימים ועל דרך שאמר המשורר זה הים גדול ורחב ידים וגו' שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת וגו' (תהילים ק״ד:כ״ו) תאר העולם בכלל אל הים הגדול כמו שאמר המליץ (בחינת עולם פ"ח) העולם ים זועף רב מצולה רחב ידים והמשיל בעלי הנפשות אשר בו לאניות אשר בהם יעברו הסוחרים והסחורות עליו ועל האדם בייחוד אמר לויתן זה יצרת לשחק בו וכמו שאמר המליץ (שם) ואתה בן אדם על כרחך עובר עליו כו' כי חבור הגוף והנפש לבד הוא אשר נברא לשחוק ולשמוח בו מצד טוב תכליתו כמו שאמר ישמח ה' במעשיו (תהלים שם) כי בשאר חבורי הגוף והחיות כאשר חשבה האניה להשבר הכל נשבר ונפסד יחד ואין שמחה מצד אישיהם וצוה שיעשו ויצליחו בכל מקום אשר ימצאו שם ויביאו זכרון לפניה' ועל דרך שנ' ביד כל אדם יחתום (איוב ל״ז:ז׳) והצער והטורח שיש בכל העתק ותנועה הוא העצב שנתעצבו הנערים אלו בשומעם שכבר הוכרחה להם זאת התנועה הראשונה שהיא תנועת העצם שעליה אמר (אבות פ"ד) ועל כרחך אתה חי ובכית התינוק סמוך ללידתו סימן לדבר ועוד מעט בעוברם ראו את העולם אשר נתן בלבם שתחלת ענינה כדמות פרדס גדול ונפלא אשר כן המשילתו התורה לגן עדן מקדם שמה מכל מיני מחמדים מהמאכל והמשקה העושר והכבוד ויתר מחמדי בני אדם ותענוגותיהם אשר תכף להכנסם בו יכספום ויבחרום כמו שאמר חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב (ישעיהו ז׳:ט״ו) כמו שכתבנו במאמר על הנפש שער ו'. ושלשה הזרוזים אשר לא נעלם ענינם מעיני כל נוצר ולא נסתר מיודעיהם. האחד הוא מה שגלה עתיק יומין ית' שמו אל זקננו הראשון כשאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט) וזה כי החיים יודעים שימותו מהכרח החמר והיא המיתה הטבעית שאמרנו ראשונה שהיא יקרה בעיני השם ושעליה אמר בספרו של ר"מ והנה טוב מות (ב"ר פ"ט) והיא הפרדת הנפש והפשטתה משניות החמר וממשיגיה וכבר כתבנו ענין זה יפה במאמר את המות ואת הרע הנה כי היציאה מהפרדס היא מפורסמת הכרחיות על כל החיי'. והענין הב' הוא מה שאמר איש מכאובות ונכאה לבב באומרו בייסוריו ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה והפרסום יעיד על זה שהאדם נקבר ערום מכל אשר לו מהנכסים אשר קנה בעולמו ומאומה לא ישא בידו וכבר לוקח מאמרו המשור' על זה עצמו כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו (תהילים מ״ט:י״ח). אמנם הג' הוא מה שאמרו סבר אפין דזיו ליה כפני חמה במאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע איך שתובן כוונתו וכ"ש לפי מה שפירשנו אנחנו בטוב כוונתו כי כל העם אשר בשער יודעים שהקנינים הנמצאים בזה העולם כולם הם טובות מדומות לא טובו' בהחלט מאחר שלא נמצא בהם תועלת זולתי מה שיספיקו חיי האד' ורהבם עמל ואון. והנה באמת אזן אנשים גלויה ועומדת שאלו הקנינים הם יפים ונחמדי' למראה אבל אינם טובי' ועליה' לשמוע מפי היועץ האלהי להזהר מהנאים והיפים ולבחור הטובי'. והנה באמת ההסתכלות בשלש' דברים הללו המפורסמי' באמתיות' ירחיק כל אדם מעבירה ויביאהו לידי שלמותו האחרונה כאשר יתבאר. והנה כאשר יגדלו הנערים ויעבר עליהם חומש זמנם שהוא ארבע עשרה שנה בין רב למעט כבר התחילו לבוא לכלל אנשים ויבדלו בתשוקותיהם ומעשיהם ואיש לדרכו פונה בכל עניניהם וכמו שנא' (בראש' כ"ה) ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. אמנם כבר שמנו ההבדלים על שלשה ראשים. האחד אשר יפנה דרך כרמים גנות ופרדסי' להשביע עדים מכל אשה תאוה נפשם הבהמית לאכול לשובע בטנם ולהתעלם בשעשועי מחמדי הבשר מתמרוקי הנשים ויתר התענוגים אשר יכללם חוש המישוש המחרף אותנו והשם נפשנו פחותות התאוות והתשוקות כבהמות השדה וחימו ארץ ויותר מהמה מה שימצא האדם על חטא מחתת פי כסיל להפוך קערה על פיה בלא הועיל או שיזיק במה שסבבו לנפשם חיי הצער והמהומה ולעשות הרופאי' בני ביתם ויהי הם מריקים גופותם כהריק האשפות מך הזבל ובין כה וכה הם פורשים לפניהם מכמורות התחלואים ורשתות תבוסת המות התכופה יצפנו לנפשותם ויפלו בהם באין מנוסה וימותו ועמהם תמות נפשם הדברית אין לה עוד שם ושארית כי לא השתדל לחזק אותה להעמיד' על התעצמו' על הענין אשר כתבנו בפסוק המיתה ונוסף גם הוא שנזדמן אליו להכריתה באיסורי האכילות והביאות האסורות אשר נכרתו עליהם כמה כריתות אם טבעיות ואם תוריות. ועל זה וכיוצא אמר החכ' (קהלת ג׳:י״ח) אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקר' אחד להם וגו'. הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר כמו שכתב במקום הנזכר: