בראשית ב:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נשמת חיים, דרכה של תורה ולנבוכי התקופה

מזמור לדוד הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז (תהילים כ״ט:א׳). הנה שכיון דבריו אל בני אלים כי הם השלמים שביצירה ובדברי האבו' יתאר כן. ואמר שיתנו בשבחיהם לאל ית' שני מיני העלוי וההלול. האחד הכבוד הראוי מצד היותו ממציא כל הנמצאים וכלם כמראה הכבוד אשר ראינו שחייבה התורה להורים מצד מה שהם הורי' ויולדים האדם. והשני העוז והגבורה אשר לו להיות' כלם עומדים בכחו וגבורתו וכל מעשיהם ופעולותיהם אשר הם עושים שם הוא הי' עושה בעוזת עצמות מציאותו ורצונו. וכמו שאמר המשורר בפירוש (שם ק"ג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ואחר שכלל בפסוק הראשון כוונת המזמור ועניינו התחיל לפרט הענין בכל מדרגות הנמצאים כלם אחת לאחת ומהגדולה החל ובקטנה השלים על הדרך שאמרנו כמו שאבאר. אמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש אמר כי השבח היותר מיוחד אליו יתברך והיותר מיוחס לכבוד שמו הוא מה שישבחוהו ויפארוהו בעולם המלאכים אשר למעלתם על כל זולתם מהנמצאים נתיחד עולמם להיות כארמון המלך אשר בו הכין מושבו ושם חביון עוזו והדרת קדשו. וענין השבח וההלול. הוא מה שמשתחוים לפניו מצד מה שמכירין בעלתן ואינם מכירים לעצמם שום מציאות וקיום רק במציאותו וחפצו ית' על כל אחד משני הפנים שאמרנו. ואחר שכלל בזה העולם הנבדל התחיל בעולם הגלגלים בזכרון תשע קולות כמספרן להורות כי אף שהמה גרמים גשמיים הוא ית' הסובלו הנושא והמניע אותם בקול מאמרו ואין שום אחד מהם שיעשה דבר מעצמו. ועל הראשון קרא ואמר קול ה' על המים, כבר נתפרסם בדברי החכמים ומנהג התורה האלהית בהשתמשה במלת מים לשום אותה כנוי אל כלל נמצאות ואם עליונות אם תחתונות וכמו שאמר הכתוב (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כמו שביארנו שם היטב שער שלישי מאמר שני. ועל זה הענין אמר בכאן קול ה' על המים על הגלגל הראשון החלק אשר אין בו ככב כלל ואמר שתנועתו הנמרצת הנמצאת בו בכל יום תמיד היא מקול גבורתו ית' אשר על צד השכלת נפשו כמו שאמרנו. ולפי שלא הורגש ממנו פעל אחר והיותו משולל מהככבים והצורות לא אמר רק על המים סתם: אמנם על הגלגל השני הקרוב אליו הוא הסובב עם כל המון צבא השמים מהככבים הקיימי' הכוללות אל י"ב מזלות אשר בחגורה ^*ושאר הצורות וכו' ר"ל שאר צורות הכוכבים אשר בדרום ובצפון הרקוע הרחק למעלה או למטה מאזור המזלות, המכוון רק בשמים מעל נגד אמצע הארץ וסביבותיה למטה, ר"ל ממעלה כ"ד וחצי למעלה מקו המשוה, לצד צפון, עד מעלה כ"ד וחצי, למטה ממנו לצד דרום, כי בגלגל השני הזה מלמעלה, הקרוב לגלגל היומיי, אשר הוא הגלגל הח' לדעת הקדמונים, אם נחשוב מיושבי ארץ ולמעלה קבועים כל הכוכבים השובתים, (עיין בביאורי לשער ל"א): ושאר הצורות הדרומיות והצפוניות אשר עליהם נאמר (שם ט"ו) אם תוכל לספור אותם אמר אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים. אמר כי אע"פ שהם המונים מגופים נוראים אל הכבוד הוא ירעם עליו בכחו להניע אותם בכל אשר יתהלכו שם כפי הנזכר. והנה החליף הקול ברעם להוסיף קול עוז כפי אומץ הנמצאים ההם ורבוי' יאחר שדבר על שני אלו על זה האופן כמו שיאות להם דבר על ז' הגלגלים בעלי הככבים הנבוכים כל אחד לפי עניינו וטבעו המיוחד. ועל השלישי אשר בו הכוכב הנקרא שבתאי אמר קול ה' בכח. וזה למה שהוא מיוחד משאר הככבים כפי מה שכתבו החכמים בשיש לי כח וגבורה לעורר מלחמות ולהחריב ארצות ולעקר ממלכות ואמר שקול ה' הוא המניח אותו לעשות מעשהו זר מעשהו. ואין לומר כח ידו עשתה זאת: ועל הגלגל הרביעי אשר בו הככב הנקרא צדק אמר קול ה' בהדר לפי מה ששמוהו החכמים שהוא כוכב הרצון והאהבה והוא ירבה שובע ושלום בעולם שכל הבריות נראות יפות והדורות והוא משבית מלחמות ואמר כי מפיו ית' היתה זאת לתת במציאות וחכמת אדונינו הוד והדר לפניו. ועל הגלגל הה' אשר בו הככב הנקרא מאדי' אמר קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון. וזה מפני שהמציאוהו החכמים שנפקד מאתו יתברך להשמיד להרוג ולאבד בני אדם ולגרשם מארצם ולהגלותם לארץ אחרת. וגם להביא בצורת על הארץ רעב ושדפון ושרפת אש ורעמים ואבני אלגביש. והנה ייחס אליו שני הענינים האלו ושם האחד משל אל השני. ועל האחד אמר כי כאשר יפיל אבנים גדולות וברד אש וגפרית וכל חלקה טובה יכאיב וכל ארזי הלבנון ישבר על פי ה' הוא עושה. ועל השני אמר וישבר ה' את ארזי הלבנון ירצה שכאשר ישמיד ויהרוג נכבדי ארץ ואציליה מנכיה ושריה או יגרשם ויטרידם ממעמדת וממצבם יהרס' הוא ית' הגוזר עליהם והמקיים. ועל זה הענין אמר וירקידם כמו עגל לבנון ושריון כמו בן ראמים כי האנשים הגדולים אשר גובה להם ויראה להם כהרים הגבוהים הידועים בעול' לבנון ושריון. עוקר אותם ממקומם וישלחם מעל פני כל הארץ נעים ונדים ואין מאסף. ועל הגלגל הששי הוא אשר בו השמש אמר קול ה' חוצב להבות אש מפני שהפועל המיוחד והיותר מפורס' ממנו הוא החום הגדול המורגש בכל העולם בקו ניצוצי מאורו כמ"ש (תהילים י״ט:ז׳) ואין נסתר מחמתו. והוא שהוא חוצב להבות אש אשר בחומם יתהוו כל ההויות במאמרו יתברך. ועל הגלגל הז' אשר בו הככב הנקרא נוגה אמר קול ה' יחיל מדבר מפני שלפי דעת החכמים היא מחדשת בעולם שמחות אהבות זווגים וחופות חתנים והיא גם כן מגדלת ומקשרת כל הצמחים למלאת פני תבל תנובה לזה אמר שקול ה' בה יחיל מדבר מלשון (ישעיהו ס״ו:ח׳) היוחל ארץ. (שם נ"א) שרה תחוללכם. והולידה והצמיחה הן זרע אדם ובהמה הן זרע השדה וכמו שאמר הכתוב (שמואל ב כ״ג:ד׳) מנוגה ממטר דשא מארץ. ועל הגלגל הח' אשר בו הככב הנקרא ככב כשם מינו אמר יחיל ה' מדבר קדש מפני שזה הככב סוגל להיות חרב פפיות בידו וריב לשונות בכחו לשלח מדנים בין אחים ולחרחר בין איש ובין רעהו הפליג בו המליצה והמשיל לומר. יחיל ה' מדבר קדש כי הוא הידוע אשר רבו בני ישראל אל ה' כמ"ש (במדבר כ״ז:י״ד) הם מי מריבת קדש. ואמר כי כאשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע כי ה' יריב ריבם. ומפני שזו כחה להשמיע קולה כנחש אין קול ענות גבורה אין קול ענות קדושה ^*לא ייחד בה קול אליו ית' וכו', ר"ל יען כי פעולת כוכב זה הנקרא מערקור הוא לדעת הקדמונים, לשבב חימום דם בני אדם, ולהעלות חמתם באפם, עד שיהיו נוטים עי"ז בהתרגום לחרחר ריב ולשלח מדון בין אחים, אשר מכל זה לא תצא שום פעולה טובה, לא רצה הכתוב לומר כי בקול ד' אשר ישמיע על הכוכב הזה יעשה זאת. אבל פעולות שבתאי לעורר מלחמות (לדעת הקדמונים) ופעולת מאדים להשמיד ולהרוג אף כי שתי אלה נראות רעות, בכל זאת תסבינה לפעמים רב טוב, כי תכלית המלחמה הוא השלום, ונקמת ד' בעושי עולתה תסבב כי כל הרואים אותה לא יזידון עוד לעשות הרע בעיני ה"ית, אבל מריב ומדון מצה ולשון הרע, רק רעות תצמחנה לחברה האנושית, וע"כ אף שאמר הכ' לפי' הרב קול ד' בכח, להורות על פעולות שבתאי בשליחותו, וקול ד' שובר ארזים על פעולות מאדים לא רצה לומר "קול ד' יחיל מדבר קדש" המורה על פעולות כוכב, לפי' הרב ז"ל, לא ייחד בה קול אליו ית' מפני הכבוד. והנה על הגלגל הט' אשר בו הלבנה אמר קול ה' יחולל אילות וכו'. מפני שנודע מטבעה וכחה כי היא הממהרת להוליד האדמה ולהצמיחה כאילה זו הממהרת אורחותיה דכתיב (נדרים ל"ג) וממגד גרש ירחים לזה אמר שקול ה' בה יחולל אילות ויחשף יערות כי היער כאשר עציו גדולים וגבוהים הרבה הוא חשוף ונראה למרחוק דכתיב (יחזקאל י״ט:י״א) ותגבה קומתו על בין עבותים וירא בגבה ברוב דליותיו או שהוא לשון חשופת שת וגלוי ערוה מלשון (חבקוק ג׳:ט׳) עריה תעור. נמשך אל מה שאמר יחולל אילות כי הוא על ענין אחד ואמר עליו ובהיכלו כלו אומר כבוד מפני שזה הככב הוא מיוחד בין שאר הככבים להראות פעולותיו לעיני החכמים לעבור בכל חדש במחנותיו על כל המזלות כלם ועל כל חלקי צורותיהם אשר עם זה ^*ועם הבטתו וכו' ר"ל שתנועת הירח סביב הארץ בכל חודש עם הצטרפותו לשאר כוכבי לכת אשר על פניהם יעבור, ולעומתם יעמוד במצבים שונים, ואשר עליו יפעלו גם הם בתנועתם, הוא יסבב כמעט כל מקרי הארץ הטבעיים המתחדשים לבקרים, כמו שנודע זה גם מכמה חלאי העור, אשר לפי קוטן או גודל אור הירח בימי החודש, כן ירבו וכן ימעטו בחזקתם, גם עליית וירידת המים בימים פעמים בכל יום, מסובבות מתנועות הירח כנודע. ועם הבטתו אל שאר הככבים הנבוכים ומצבו עמהם הוא מעורר כל חדושי העולם וקורותיו. והנה הבקיאים בזה ומרגילים להביט פעולות ה' אלו ומעשה ידיו יכירו וידעו את כבודו ואת גדלו במה שעשה הכל בתבונה וחכמה עצומה לטוב העולם ותועלתו כמו שעל המעלימים עינים ממנו אמר (ישעיהו ה׳:י״ב) ואת פעל ה' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו וכמו שאמר המשורר (תהילים כ״ח:ה׳) כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו וכו'. ולסגולה זו המיוחדת אל זה הככב אמרו בהיכלו כלו אומר כבוד: ואחר שהשלים מה שרצינו אליו בענין אלו הנמצאות הנפלאות הן בענין מציאותם וקיומם ובהתמדת פעולותיהם דבר בפלאי היסודות המתנועעים לרגלם. ואמר שעם היותם שפלים נמצאים ומשתנים הנה הם אינם נמצאים זולתו ית'. אבל שכחו ית' הוא המעמידן והמוציא לפועל כל מלאכתו. ואמר ה' למבול ישב וישב וכו'. קרא להמון הנמצאות אשר נתהוו מהרכבת היסודות ועירובן מבול כי שם בלל ה' היסודות הארבעה. ומבלילתם ועירובן הוציא כל מיני הנמצאים וחלופי מזניה' וחלופי חלופיהן. ולסבה זו נראה שנקרא זה העולם תבל כי ענין הויותיו ותולדותיו כלם תבל הוא. ואמ' כי הוא ית' למבול זה ישב והוא הנותן כח בגרמי' השמימיים הנזכרים על הדרך שאמרנו להניע היסודות ולמזגם להכינם לקבל צירתם. ומפני היות אלי הנמצאות מהיסודות הווים ונפסדים אמר וישב ה' מלך לעולם כלומר שאין יחס בזה בין הפועל והמתפעל כלל כי הוא המלך הקיים והנצחי אשר ממנו ימשכו להם העמידה והקיום הנמצא בהם כפי כללותם. אמנם האפיסה וההעדר יבואו להם מפאת עצמם וזה מה שרצהו הרב המורה בזה בפ' י"א ח"א בשתוף ישיבה ועד כאן מה שסדרו המשורר מהענין הנפלא אשר זכרנו אשר עליו יאמר שהוא יתברך נושא העולם וסובלו וכי הוא המעמידו ומניעו תמיד בכח בב"ת אם על צד הסבה ואם על צד הדבוק וההשכנה שהם שני האופנים אשר ביארנו ^*אמנם וכו' ר"ל שרק בתנאי זה רצה הי"ת לקיים עולמו אם ישמרו בני אדם שהם ברואיו המשכילים, חקי המוסר והמישרים אשר הטביע ד' בקרב לבם ושכלם. ע"כ כאשר הפרו עשרה דורות שמאדם ועד נח חקי המוסר האלה, ולא הלכו בדרך אשר רצתה להנחותם, ההשכלה האלקית הביא ד' את המבול לעולם, ונשתנו סדרי בראשית. אמנם לפי שהיה חוזק זה הקיום וחולשתו הוייתו והפסדי כפי חוזק זו ההשכלה או חולשתה עד שכבר היה מה שהיה מהעשרה הדורות הראשונים אשר נתבטלה ההשכלה מהם בשיעור שנפסדו להם סדרי בראשית ונמחו מן העולם כמו שכתבנו בפרק ניגון עולם אשר בשער י"ב. ואף גם זאת כי הדורות השניים היה להם צד קיים והעמדה כמי שכתבנו בשער ההוא הנה סיפר מהם מה שהשחיתו התעיבו אח"כ בדור הפלגה ואנשי סדום ובימי נמרוד בענינים מתחלפים שכללו כל ההפסדים אשר נמשכו אחריהם לדורות עולם עד שכבר היה הספור התוריי הכולל אותם הדורות ואם קצר הוא כולל כל מה שעתיד להמשך ממנהגי האומות עד סוף כל הדורות שכלם נמשכו אחריהם ולא נטו ימין ושמאל. וכאלו נתאחדה הסכמתם להפסיק חוט הקיום הנמשך מההשכלה ההיא ולהחזיר העולם תוהו ובהו אלא שאחר שהגיע הספור התוריי אל סוף הדורות ההם שהיו חזית ותמונת כל האומות העתידות אשר יחוייב ממנה. גם הפסק החוט והתומטטות העולם בכללי. אחז הספור בהגדת החלק מהאנשים אשר נתחזק בידם זה החוט והיה השתדלותם לתקן עולם במלכות שדי: והתחיל מענינו של אברהם אבינו אשר הי' בימי הדור האחרון מהדורות שנתחקו בהם כל הדורות העתידים המקולקלים ונמשך באבות עד יעקב ובניו אשר ירדו למצרים שבו נכלל הספר הקודם והיו שם עד שהופיע האור הבהיר המפורסם והמשובח שבמין האנושי הוא משה אדוננו אדון כל הנביאים שהוא השלים ענין זאת ההשכלה וההדבק האלהי לא בעצמו לבד ככל אחד מהשלמים הראשונים אבל הספיק לשתף עמו כלל המציאות או חלק גדול ממנו. כמו שנתפרסם הענין בהנתן משמים על ידו תורה אלהית בו יוכלו כלל אנשים וכתות המוניהם להשתתף עמהם לעמוד על נפשם ולהתקיים עולם מלא על ידם כמו שיתבאר שם במקומו שער מ"ד בעזרת האל. והוא מה שחתם המשורר המזמור הנכבד ההוא ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום לומר שאם כבר נחלש החוזק אשר בו נושא העולם ביד הדורות ההם אשר הם דוגמת כל הדורות הבאים אחריהם הנה הוא יתברך נותן עוז ותעצומות ביד עמו הנוחלי' תורתו תורת אמת להחזיק במעוזם בענין בו יושלם שלומם וטובתם בתמידות על דרך שהוא נותן שלום במרומיו ע"י השכלת' הפשוט' אשר בה התדבקו בו ויתקיימו לפניו. ולזה היה מעלת הספיר הזה אשר התחיל ממנו זה הספור מעולה מאד למה שמניד בו ענין הוית זה האיש האלהי ואופן תולדתו בימי המלך העריץ אשר חשב למחות שם ישראל מהיות עוד גוי מצויין בארץ. ומה שהי' מהתחלת ענייניו ויושר לבבו וגודלו והוכיחו אדם אחריו ולקנאתו לעמו ואלהיו עד אשר נתרצה האלהים לגאול עמו על ידו מיד מלך קשה ומיד אומה קשה אשר נתפרסם על ידו ממציאותו יתברך ויכלתו והשגחתו במציאות העולם והנהגתו מה שנשתקע בכל הדורות המקולקלים ההם אשר כן עברי כנזכר ולא ישכח עוד לעד לעולם. ועל זה הענין הנפלא אמרו חז"ל באותו המאמר המעולה שזכרנו שהאל יתברך נתאוה שתהיה לי דירה בתחתונים כמו שהיתה לו בעליונים ואיך יהיה זה אם לא בשתהיה שם השכל האלהי. בו יתקשרו העולמות להחשב כלם מעון אחת לשכינתו יתברך שמו. ולזה מה שהצליח לאדם בשכלתו על כל הנמצאים השפלים ולמדו חכמה ומוסר באומרו (בראשית ב׳:י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והכוונה שלא יסיח דעתו אל העניינים הזמניים רק אל הטוב מהם לא אל הרע גם שישמור זה החק בעניינים העיוניים כי פרי העץ ההוא הוא נחמד למראה ומועיל במעט טעמו אמנם הוא ממית במאכלו כמו שכתבנו יפה בשער ז' הוא שער הגן. והנה אדם לא אבה לשמוע ועבר ונתרחק מדרך השכל ונדבק בפתיות הבהמי אשר בו כרוך המית. והנה לזה סלק שכינתו מהארץ כי כלם פגרים מתים אמנם היתה השכינה בכלל הכדורים השמימיים לשתי הסבות שזכרנו ראשונה. בא קין והרג את הבל ונעשה זדוני איש הדמים וחבל את העולם. לזה סלק הש"י שכינתו מגלגל הלבנה מהצד ההוא שנעשה לפרנס העולם כי שני אנשים היו בעולם. האחד ממית והשני מומת. ולמי יחפוץ להכין תבואות ארץ וממגד גרש ירחים: בא אנוש והיו דורו עובדי ע"א והכניסו דוגמת קטטה ותחרות באלהות. לזה נסתלק מככב אשר בו כחו ומלאכתו כלומר שיצליח בפעולתו זאת להכניס ביניהם שנאה ותחרות לבטלם ממחשבתם. באו דור המבול שהיו חוטאים בזמה והשחתת דרכם ונסתלק מנוגה שמלאכתו היא זווגים וחבורי חתנים לומר שנשחתה מלאכתו. בא דור הפלגה שבנו מגדל מגובה וגודל לבב לומר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונסתלק מגלגל חמה שהוא ככב המלכים והגדולים לומר אי אפשי בהם. באו הסדומיים צרי העין על חבריהם לגמול להם שום חסד כמו שהעיד עליהם יחזקאל ושלות השקט היה לה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט״ז:מ״ט). ונסתלק מגלגל מאדים כלומ' לשלח אפו יומם וחצי כחו בהם ולהמטיר עליהם אש וגפרית ורוח זלעפות. בא אמרפל הוא נמרוד אשר רדף את אברהם עבד השם אוהבו ודכא לארץ חיתו ובקש לטרדו וכל חביריו החזיקו בידו לזה נסתלק מגלגל צדק ועלה אל גלגל שבתאי כלו' שאסף שלום צדקו מהם וישלח להם חצי שבתאי ויהרגו אלו לאלו: הנה שסדרו מדרגות ההסתלקות מהעול' ומהגרמים אשר פרנסתם נפקדת בידם לענין תקון העולם ותועלתו כפי חולשת הדורות בהתחזקם בדרכי השכל אשר הוא הענין המשותף בין עליונים ותחתונים שבו תלויה העמידה והקיום התמידי להם עד שכמעט פסקה ההשגחה מהם לגמרי כמ"ש מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און לומר שאי אפשר אל ההתיצבות והקיום באנשי רשע בדעות ובפעולות: אלא שמעתה התחילו לסדר ענין הירידה ואופן החזר' במעלות אשר ירדה ואמרו מה עשה קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד לאברהם כיון שעמד וסגל מעשים ירד מז' לו'. הכונה כי האל ית' כאלו במדת טובו העלים עין מדעת כל הדורות ההם וכבש אותם במקום שלא יזכרו ולא יפקדו והחזיק בידו של אברהם אבינו. ותקן מה שחטא אדם הראשון לחוטאים במה שלא עמד על מצות בוראו אשר צוהו לאמר לא תאכל מהמוזהר. וכמו שנאמר עליו (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. ונאמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וכו' יען זאת ירד ירידה ראשונה. וחזר לצדק לתקן עניניו של אברהם על דרך ההשגחה הנאותה לו כד"א (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק. יקראהו לרגלו וכו'. וכמ"ש ז"ל סוף (שבת קנ"ו). מאי דעתיך דקאי צדק במערב אנא אחזרנא לי' וכו'. וכל הפרשה ההיא מדברת בעניניו עד אומרו (ישעי' שם) אף תמכתיך בימין צדקי. בא יצחק ותקן החטא השני אשר חטא עליו קין כי הוא הביא צוארו לשחיטה לקבל מצות קונו הפך ממה שעשה קין שהרג אחיו וחשבו לית דין ולית דיין. ולזה ירד ירידה שניה אל גלגל מאדים לתת קול ה' בכחו שהוא להשמיד להרוג ולבטלו ממנו כמ"ש (בראשית כ"ב) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה וכו'. בא יעקב ותקן מה שחטאו דור אנוש בחטא העבודות הנכריות. כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים שלמה עד שאמרו הבנים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שכתבנו בשער הקודם. בעבורו ירד ירידה שלישי וחזר לגלגל חמה כי הוא ככב החכמה ויושר האמונה כי שם ביתו. והוא סמכו כמ"ש עליו (שם ל"ז) והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים וכו'. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ח) כי עליו נאמר כי בא השמש. בא לוי ותקן מה שעותו אנשי המבול בחטא הזמה כי הוא מבואר ממעשה אחותו. כמה הרחיק ענין הנבלה ההיא עד שנסתכנו עצמם לגדור פרצת הזנות מעל הארץ, וכמו שאמרו (בראשית ל״ד:ל״א) הכזונה יעשה את אחותנו. יען זאת ירד ירידה ד' וחזר לגלגל נוגה שהוא הככב המיוחד אל ענין הזווגים והחבורים לומר שכבר נתקן ענינו על ידו: בא קהת ותקן מה שחטאו דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים להמרות עיני עליון בזדונם וגובה לבם. אמנם קהת היה ראש ופרנס בישראל במצרים אשר קבלו עול מלכותו. ויבן ערי מסכנות לפרעה וכו' ובכל זה לא שנו את שמם ולא המירו דתם. ולזה ירד ירידה ה' וחזר למדבר קדש הוא ככב כדי לגעור בקולו עליו שלא ירגיל מנהגו ביניהם לרגל באהליהם ולהכניס רוח ?טועים בתוכם להחלק לבבם מאביהם שבשמים ועל דרך שנאמר במתי מדבר (תהילים ק״ו:כ״ה) וירגנו באהליהם: בא עמרם ותקן מה שחטאו סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם עם שום דבר מה שיועילו למו ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו להזדרז לעשות לאשתו זווגים שניים אחר שפירש ממנה כדי שתהר ותחיל למשה מושיעם ממצרים ומנהיגם בכל ענינם אשר נאמר עליו (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. לזה ירד ירידה ו' וחזר אל גלגל הלבנה שהוא הממהר בתנועתו מכל גלגלי ככבי לכת כלומר כי הנה הוא רוכב על גלגל קל ובא מצרים חדש בחדשו במכה מתחדשת לכל חדשי השנה למהר את הקץ להושיעם ולהוציאם אל היערות והמדברות אשר שם קבלו את התורה ונעשה בו את המשכן אשר ירד עליו ה' בענן. ובהיכלו כלו אומר כבוד: בא משה ותקן מה שחטא אמרפל הוא נמרוד במה שרדף אחר אוהבו ובקש להמיתו כי הוא נגש אל ה' בכל לבבו ואוהב אוהביו ועבדיו ומסר נפשו עליהם כמו שעשה בתוכח' הרשע בהריגת המצרי והצלת בנות יתרו מהרועים שהיו ענינים כוללים ומורים על שלמות האדם מכל צדדיו אשר עליהם יאות להמנות פרנס ורועה נאמן על עם ה' כמו שיבא. תחת זאת ירד ירידה ז' וחזר' שכינה לארץ כבראשונ' אחר שנולד הרוע' אותם דעה והשכל אשר ע"ז נאמר י"י למבול ישב וכו' י"י עוז לעמו יתן י"י יברך וכו'. וכמו שאמרנו ראשונה כי בזה נתקן עניינו של נחש הקדמוני וכמו שאמרו (יבמית ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ועם זה נתבאר המאמר הנכבד לרגל כונת המזמור הנעלה ביאור נכון ומסכים לפי כונתנו. וכבר נסינו לבאר בענין הירידות שתהיה הירידה בעבור אברהם לתקונו מה שחטא אמרפל. ובעבור יצחק לתקונו מה שחטאו אנשי סדום. ובעבור יעקב לתקונו אשר חטאו דור הפלגה וכן כלם עד שיהיה ענין העליה והירידה בגלגל האחד בעצמו. והיה עולה בידנו. אלא שמה שכתבנו הוא יותר נכון ויותר רחב לפי עניינם. וכבר נשלם בזה מה שרצינו אליו בזה השער לבא בה אל ספור התחלת זה הספר אשר בבחינת סדורי כללות ההנהגה אשר זכרנו ענינם היה ראוי שיקרא ספר הגאולה כי מלבד מה שיסופר בו מפדות ישראל מיד מצרים הגוי המר והנמהר אשר הוא דבר הכרחי להשלים הבחירה האנושית שעליה נקראו אדם עם ה' אלה ולא זולתם כמו שאמר (שמות ג׳:ח׳) וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה לומר כי בצאתם מן הגלות ההוא המכניעם והמטרידם מהיכולת ובתתם בארץ טובה ורחבה שיהיו רשאים ושליטין לעשות כרצונם הנה בשתים אלה תושלם בחירתם ויבחנו שם אם יעשו הטוב והישר כאשר יצוה ואם יחדלו. הנה על כל זה הוסיף לתת גאולה בארץ בחדש בה דבר חדש ונפלא זכרון לכלם יהי' בו ירצה הש"י לשאת אותה ולסובלה ובו תתנחם מהדורות ההמה אשר בעבורם לא תוכל שאת כמו שיבא ^*ואולם וכו', תוכן כוונת הרב בזה הוא, כי מרע"ה הי' היותר ראוי מכל בני אדם להעשות שליח הי"ת לגאול את ישראל מיד מצרים ולהיות בישורון מלך, ולבאר זה הקדים ואמר, כי כמו שכל אמצעי צריך להיות מסכים ומתקבל עם התכלית הנרצה אשר יושג ממנו, כן צריך להיות השליח מסכים בטבעו עם המעש' אשר יושלח לעשותו, וד"מ וביאור אמר הרב ז"ל, כי לפי דעת האומר שעץ שהורה ד' למשה להשליך אל המים להמתיקם הי' מתוק, הית' הרפוא' טבעית, אבל לדעת האומר שהי' מר הית' הרפוא' רק נסיית יען שהאמצע לא הסכים בטבעו עם התכלית, וכמו כן הי' הדבר בשני בני אדם, שנבחרו להיות שלוחי הי"ת ללחום מלחמת ד' ביד ישראל, כי גדעון הי' מסכים לשליחותו זאת, כאשר נראה, כי מדי נראה אליו המלאך, ודבר עמו בנתינת ישועת ד' בעמו על ידו, הסיח דעתו מתועלת עצמו הפרטי, ולא שם לבו עוד אל תבואתו אשר הי' דש בגורן להניס מפני מדין והי' כל השתדלותו לשחר רק טובת עמו הכללית, תחת כי שאול בלכתו לקחת נקם ה' מעמלק האכזר אויב עמו אשר הצר לנו מימי קדם, חמל על מיטב הצאן ועל שאר הבזה למען בצוע בצע, אשר מכל זה נראה כי לא הי' מסכי' כראוי עם השליחות שנבחר אליה, אחרי שהשגיח יותר על השגת תועלת עצמו בשליח ידו בבזה מעל מצות אלקיו להחרים רכוש האויב, והנה להשגת התכלית שיונהג העם בצדק ומשפט, ובאופן הנרצ' בעיני הי"ת, צריך להיות המלך או השר אשר יבחרהו ד' להיות שליח ואמצע לזה, בעל שלש מעלות, האחת כי יהי' אוהב משפט ושונא כל עול בכל מעשיהו, הב' שיהי' בעל רחמים, חונן וחומל על עמיתו, ואף כי על העניים והאומללים הנתונים תחתיו, הג' שיהי' משתדל תמיד לעצור גם כפי יכלתו ביד כל מעול וחומץ זולתו, ולבלתי הכיר פנים לו, אף אם שר או שוע הנהו, או מדאגה בדבר פן ידחה עליו רעתו, וכל אלה ג' מעלות הזכיר המשורר במלך המשיח, אשר יבחרהו ד' להקימו על עמו באמרו "ישפוט עניי עם, יושיע לבני אביון, וידכא עושק" ושלשתן היו ג"כ במשה, כי בקנאתו לאחיו העברי המוכה על לא חמס בכפו, הכה את מכהו המצרי, והשליך בזה את נפשו מנגד לדכא עושק, ולא חש על הרע המגיע לו כאשר יודע הדבר אל המלך, ובהוכיחו ביום השני את הרשע המכה את אחיו על פניו דרכו, הורה כי אוהב משפט הנהו, ותועבת נפשו עולת', ובהצילו בארץ נכרי' את בנות יתרו מיד הרועים וישק את צאנם, הורה לכל, כי מדת החנינ' והחמל' על העשוקים מבני אדם אף כי נכרים ומוזרים המה לו, קוננה בנפשו הטהור', ע"כ לו לבדו נאוה הכבוד להבחר מאת הי"ת להיות גואל ישראל בעזרתו ית', ורועה נאמן לעדת ישורון. ואולם מה שאמרנו שנמצאו. בו במשה אדוננו המוריד שכינתו ית' לארץ השלמות הטבעיות אשר היה עליהם ראוי להיותו רועה ושליח נאמן אל המעשה הגדול ההוא הוא מבואר מאד לפי השכל. וזה שאנחנו כשנשים שום דבר לאמצעי בינינו ובין אי זה תכלית הנרצה הנה הוא מבואר שכל עוד שיתקרב טבע האמצעי אל טבע הענין ההוא התכליתיי יהי' יותר נוח ויותר קרוב להגיע כמו שהוא מפורסם בהגעת החום והקור וזולתם מהאיכיות ע"י הדברים התרופיים שתניח' מלאכת הרפואה. וכבר אמר הכתוב (שם ט"ו) ויורהו י"י עץ וישלך אל המים וימתקו המים י"א שהי' עץ מתוק וי"א שהי' הרדפני (מכילתא בשלח שם) והנה הכונ' הראשונ' היא הנאותה לפי הטבע. אמנם השנייה לפי הנס. וכן הוא הענין באיזה שליח שישתלח לאיזה שליחות כל עוד שתהי' לו תשוקה וחפץ טבעי מצד עצמו אל כונת המשלח ואל הגעת תכליתו יהי' ענין השליחות ההוא יותר נאות אליו וכל מה שתתחזק ביותר זאת התשוקה יתחזק יותר כח האותות להיותו הוא השליח המיוחד לזה מכל זולתו. צא ולמד מגדעון בן יואש כאשר בא אליו מלאך י"י ויאמר לו י"י עמך גבור החיל (שופטים ו') הנה השיבו ויש י"י אתנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו וכו' ועתה נטשנו י"י ויתננו ביד מדין. נתבאר כי הענין ההוא אשר עליו נראה אליו המלאך ההוא והוא לתת ישועת י"י בעמו מיד המדינים היה ג"כ חקוק בלבו מאד עד שהסיח דעתו מדרוש התועלת הפרטי אל עצמו מהצלת תבואותיו מפני מדין אשר היה עוסק בהם ופנה לבו לקנאת הצער הכללי והצלתם אם למענם ואם למען כבוד שמו הגדול. מה נאמר אחריו (שופטים ו') ויפן אליו י"י ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין ראה שלחתיך. אמר שילך בכחו זה הנודע מפעילותיו כי ודאי הוא האמצעי הראוי והנאות להושיע את ישראל מיד מדין והוא אומרו ראה שלחתיך כלומר זכית בשליחותך והלך והצליח. אמנם היות ההפך כאשר נתחלף טבע השליח מהענין המבוקש בשליחותו הוא מבואר ממלחמת עמלק על ידי שאול כי כונת הש"י לערוך עמהם מלחמה באכזריות חמה ושלא לחמול ביום נקם כמ"ש והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל ועד חמור (שמואל א ט״ו:ג׳). והוא נטה מכונה זו אל הדעת ההמוני כמ"ש (שם) ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר וכו' ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו ורצה שלא חבל מעשה ידיו בשליחותו רק בשיעור מה שנתחלף לבו להיותו שלם עם אלדיו בו. ולזה בקש השם איש כלבבו אשר היה שלם עמו בכל לבבו ובכל נפשו בכל מה שיעש' בעבודתו כמו שנא' עליו בשלמה (מ"א י"ד) ולא היה לבבו שלם עם ה' כלבב דוד אביו. ודרך כלל אמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (תהלים קל"ט). יאמר שהוא מתאחד תשוקתו ורצונו ברצונו ית' עד שהוא אינו שונא שונאי ה' כמי ששונא לאויבי אוהבו ושונאיו שהוא בשניות אליו אלא כמי ששונא לאויביו ממש שהיא תכלית השנאה והאיבה והוא מבואר. והנה במלך המשיח זכר המשורר שלש מעלות אלדיות ואמר שבעבורם זכה לשימנה לפקיד ונגיד ומציה על פרנסת העולם באותו שיעור מהגדולה והכבוד אשר ידובר בו. אמר ישפוט עניי עם יושיע לבני אביון וידכא עושק (תהלים ע"ב) אשר לפיהן אמר להלן שזכה בשלש מעלות כנגדן והם מה שאמר לפניו יכרעו ציים וכו'. מלכי תרשיש ואיים וכו' וישתחוו לו כל מלכים וכו'. ביאר שם היחס אשר לכל אחת מההצלחות האלה עם אלו המדות המעולות אחת לאחת בג' פסוקים רצופים להם. כי יציל אביון משוע כו' יחוס על דל ואביון וכו' מתוך ומחמס וכו'. ירצה יאות שיכרעו לפניו ציי' ויפלו אויביו תחת רגליו יען כי הציל אביון משוע במדתו המעילה הראשונה שזכר והוא ישפוט עניי עם כי באמת מי שהוא זהיר במשפט ה' יעשה משפטו ודינו. אמר דוד (תהילים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. והנה יהושפט מלך יהודה אשר נזהר מאד בדבר המשפט כמפורסם מענינו. אמר (ד"ה ב' כ') אלדינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו', וכן עשה הש"י משפטו ודינו בתת אויביו תחתיו כמוזכר שם: וכן יאות לו שמלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וכו'. תחת אשר יחוס על דל ואביון במעלה השנית שאמר עליה יושיע לבני אביון כי המעולה אשר יקרה בעיניו נפשות אביוני עמו ראוי שתתיקר נפשו מאד בעיני הגדולים וינשאוהו במתנות ותשורות וירוממוהו מעל ראש. וגם שישתחוו לו כל מלכים וכו'. כנגד מה שיגאל נפשם מתוך ומחמס במעלתו השלישית שנאמר בו וידכא עושק כי כן ראוי להשתחוות לו כל מלכים ולהכנע לפני זה האיש המעולה גדול לבב ואמיץ כח להכניע זדים ולאבד עושי רשעה: הנה שנתחברו הג' מעלות האלו היקרות ושכרן בצדן באלו הז' פסוקים על נכון ומתוכן נכיר כוונת הכתוב בספור הזה אשר אנחנו מכוונין לבא אל ביאורו במה שסדר אלו המעלות עצמן במשה אדוננו בזו אחר זו. הראשונה במה שיצא ביום הראשון אל אחיו וירא בסבלותם וירא והנה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויך את המצרי וכו'. הרי וידכא עושק כי קנא בחמס הנעשה ולא יכלה נפשו לסבול: והנה ביום השני כשאמר לרשע למה תכה רעך הרי ישפוט עניי עם כי הבט אל עמל לא יוכל ורצה לתת רסן המשפט על פני הרשע המרים יד על חבירו. ולזה מ"ש ליה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו: והנה במה שנאמר ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען נתבאר ענין יושיע לבני אביון: והיה ספור אלו הענינים הנכבדים אשר באו לידו להודיע לבעלי הלב כי מצא האלדים איש כלבבו לעשות את המעשים האלה עצמם על יד ההשגחה האלדית אם לעשות משפטים במצרים הרודים בעמו ובנחלתו בפרך והמכים אותם בכל מכה ואם להושיע עם עני ואביון משופטי נפשו: ואם לתת להם תורה ומצות בה יתנהגו על היושר האלדיי בכל עניניהם ומי כמוהו ראוי לכל המעשים האלה זולתו. והוא מה שא"ל הש"י (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאוביו. ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וכו'. דוגמת מה שנאמר בגדעון לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין ראה שלחתיך כי מהפעולות הנזכרות יודע כחו הגדול בענין השליחות הגדול ההוא מאין כמוהו. ואחר שנתישב כל זה נבוא אל ביאור זה חלק האחד מזה הספור הנפלא בזכרון הספקות הנופלות בו ראשונה:

ואני שמעתי מאחד מחכמי פלוסופי עמנו ומחשוביהם (הוא ר' אברהם בן ר' שם טוב ברב"ג בספרו דרך אמונה מאמר ב' שער ז') שהיה מחטיא מאד האומר כי משה חטא בשום פנים כי הוא היה רואה שאם הונח כן תפול התורה בכללה וזה משפטו יסוד מוסד אצלינו שתורתנו האלהית היא שלימה בכל מיני השלמות עד שתכלול כל מצוה וכל מניעה שאפשר לזכות ולחטוא בהנה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. והנה שלימותה וכללותה על זה האופן יחייבו שיהיה בטבע האפשר שיצא איש אחד אל המציאות שיקיים אותה בכללה ושלא יחטא בה כלל שאם היה נמנע להיות איש שלא יחטא כבר יהיה האדם חוטא בהכרח ואיש כזה אינו ראוי ליענש אבל יהיה איפשר. ולא עוד אלא שחוייב היותו נמצא שאם לא כן יהיה גם כן שלמות זאת התורה על זה האופן לריק. והנה אם נודה שמשה חטא בה הנה כבר יקרה בטל מהנחתנו המצא זה האיש והוא שהאיש ההוא המונח נמצא על זה תתאר מהשלימות יהיה יותר שלם ממשה ומזה חוייב שתנתן על ידו תורה יותר שלימה כי הנבואה תוקש אל הנביא אשר תושפע עליו וכבר שמנוה היותר שלימה שאפשר והנמשך ממנו הוא בטל. ולזה נאמר בהקש החלוף אם הונח שחטא הנה אם כן לא היתה תורתו שלמה אבל תורתו היא שלימה בלי ספק אם כן הוא לא חטא. זו היא דרך ראיתו והוא מסתייע מהמאמר ההוא שזכרנו ראשונה שנאמר בו שמשה ואהרן קיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו (שבת נ"ה.) כלומר שלא חטאו כלל והיה משתדל לבאר הכתובים המעידים על חטאתו בשיוסבו על כלל ישראל כענין חטא ישראל דעכן (יהושע ז') ומאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי (שמות ט״ז:כ״ח) וכיוצא ואמר שעונש מיתתם היה עונש לכלל ישראל לא להם כי על כן אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (במדבר כ׳:י״ב.) ולא אמר על כן לא תראו וגו'. עד כאן תרף כוונתו ודבריו כפי מה שנשארו בזכרוני. ואני הנה ראיתי שאין דבריו אלה קיימי' מפני שלשה תשובות. ^*האחד מצד שיתוף. וכו' ר"ל בעבור היות שם בטל או נמנע שם משותף המורה על ב' מיני בטל אלה, תעה החכם ר' אברהם הנ"ל להחליף ולהמיר אותם יחד, ולחשוב כי מה שהוא רק בטל נבואיי, הוא גם בטל טבעי ובנה על זה יסודות משפטו, האחד מצד שתוף שנפל בגבולי משפטו ומופתיו שלא נזהר ממנו. ^*והשנית מצד דבקות וכו', ר"ל מלבד שטעה החכם הזה בהקדמתו זאת, בשיתוף ב' מיני בטל אלה, טעה ג"כ במה שרצה להמשיך ולהקיש מהקדמתו זאת. כי גם אלו יונח כדבריו שימצא בזמן מן הזמנים איש שלם יותר ממשה, לא נמשך עוד מזה שרק ע"י השלם ההוא ולא ע"י משה היה ראוי שתנתן התורה, (עיין תוכן השער ובפנים הספר לקמן ד"ה אמנם התשובה השנית) ועפי"ז צריכים אנו לגרוס פה בדברי הרב ז"ל שאין דבריו קיימים מפני שתי תשובות ולא מפני שלש כמו שנדפס בטעות. והשנית מצד דבקות הקודם בנמשך מה שהיה ענין השתוף שכבר נשתתפו בשני מיני הבטל. הבטל אצל הטבע או הכזב אצל הנבואה שהאחד הוא מסוג המציאות וההעדר. והשני' מסוג האמת והשקר וביאור זה שאע"פ שיהיה אפשר לקום אחרי משה מי שלא יחטא וכשיונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל אצל הטבע מכל מקום כבר בא העדות הנבוא יי שלא יצא האפשרות ההוא אל הפועל ושהאדם היותר שלם שהיה או שיהיה הוא משה רבן של נביאים כמו שאמר והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (שם י"ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' (דברים ל״ד:י׳). ולא יתבטל בזה כח האפשרות הטבעי כמו אם ינבא הנביא שלא תפיל אשה בשנה זו או שגתים או שלא תולד נקבה ודאי יתקיים דברו בהשאיר האפשרות הטבע במציאותו. וכשיונחו נמצאים שני הענינים ההם בזמן ההוא לא יקרה בטל אצל המציאות אבל יקרה כזב אצל הדבור הנבואיי. וכמה נבואות באו מזה המין לכל נביא ונביא המיעד הדברים אשר ימשכו אשר על המין הזה נאמר עתה תראה היקרך דברי וגו' (במדבר י״א:כ״ג). ^*כי כאשר לא יקרה וכו', ר"ל גם העדר ומניעת היות בשר לאכול חודש ימים לשש מאות אלף רגלי במדבר ובארץ ציה, היא דבר מצוי על פי מהלך הטבע ובכל זאת אחרי שהי"ת אמר לו "בשר אתן להם," הוא נמנע נבואיי שלא יהיה להם בשר רב כזה, וכן היות חוטאים בקרב ישראל ויהודה גם באחרית הימים, או היות אז ג"כ אנשים הבונים בתים ולא ישבו בהם, או נוטעים כרמים ולא יאכלו פרייהם בעבור שימותו תחילה. כל זה הוא אפשרי טבעיי, ובכל זאת הוא בעל נבואיי עפ"י מאמר הי"ת ב"ימים ההם וגו'", ומאה"כ לא יהיה משם עול ימים לא יבנו ואחר ישב וכו'". כי כאשר לא יקרה יהיה הדבר היותר מנוי אצל הטבע אבל יקרה בטל אצל המאמר האלהי. והנה הנבואה אומרת בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה (ירמיהו נ׳:כ׳) והרי האדם הוא אפשר על החטא כמו שאמרנו. אמנם אם ימצאו החוטאים בימים ההם הנה יהיה האפשרי אצל טבעם אמנם יקרה הבטל אצל הנבואה וכן בכל כיוצא בזה לא יהיה עוד עול ימים לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל (ישעיהו ס״ה:כ״ב) ורבים כמו אלה שבכלם נתחייב להאמין מה שתייעד הנבואה באחד מחלקי אפשרותם בהשאיר האפשרות הטבעי על ענינו כמו שאמרנו. והנה כאשר נבדיל בשני מיני הבטל האלו יתבאר שתוף הענין ועלה בידנו כי משה רבינו אע"פ שחטא הוא היותר שלם שהעיד עליו הנבואה שיצא ושהוא עתיד לצאת אל המציאות ולזה נתנה התורה השלמה על ידו. והפלא ממה שקבל מהמאמר ההוא שמשה ואהרן לא חטאו כלל איך לא זכר שנאמר במשה בתחלת ענינו ויחר אף ה' במשה (שמות ד׳:כ״ד) ובסוף ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שם) ואם אין שם חטא חרון אף ומיתה למה וכן אמר כמה פעמים ויתעבר ה' וגומר (דברים ג'). גם בי התאנף יי' (שם א'). ויותר קשה מאהרן השכח מעשה העגל שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (שם ט') והוא מבואר שהקרבנות הראשונים בשמיני למלואים היו לו ולכל ישראל לכפרת עון העגל ועוד נאמר ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' (במדבר י״ב:ט׳). ונאמר ויחר אף ה' בם וילך (שם). והוא עצמו אמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם). סוף דבר שאין עקר להנחה הזאת וכמו שיבא. אמנם התשובה השנית שאף גם זאת שנודה שיצא אל המציאות איש אשר לא יחטא כלל הנה לא בעבור זה יחוייב הנמשך והוא שיהיה הוא יותר ראוי להנתן דת על ידו כל שכן שתהיה יותר שלמה שמן המבואר שלא כל הראוי לנבואה ינבא אם לא שיסכימו תנאים אחרים הכרחיים. וברוך בן נריה סופר עד בדבר לפי הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' גם חז"ל מנו בתלמידיו של הללהזקן רבים שראוי שתשרה עניהם שכינה כמשה רבינו ורבי' שראוי שתעמוד להם חמה כיהושע אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכה כ"ח.). והנה א"כ נאמר שהיה משה רבינו היותר שלם שנמצא בזמן מהזמנים אשר הביא הצורך וההכנה מכל הצדדים להנתן תורה מן השמים על ידו. וכבר הגידו החכמים ולא כחדו אפשרות הנותן טבע חכמה ומדע על יד איש גדול ממנו כמו שאמר בסוף ההצלחות (ישעיהו נ״ב:י״ג) ירום מאברהם ונשא ממשה וכו' (תנחומא פ' תולדות) כמו שכתבנו פירושו בשער כ"ח. וכבר דחה הראב"ע ז"ל סברת מי שאמר שלא יתכן שליח השם ממיר דברו כמו שנראה מפירושיו ז"ל (פ' חקת) ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן כשיהיה השליח מהשם ממיר דבר מהשם ואם הוא ממיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אלו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאיננו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה ברצון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם (דברים א׳:ל״ז). הנה שהזכיר זה הדעת ובטלו לפי שהשם יקבל שאע"פ שחטא הוא אמת ותורתו אמת. והנה כי מה שחויב מבלתי המצא איש שלא יחטא שיהא האדם חוטא בהכרח ושלכן אינו ראוי להענש הנה מזה לא יקרה בטול לכלל רק אם יקח לו המשפט החלקי לכולל. וזה כי היות האיש ואפילו היותר שלם שבמין חוטא בשום דבר מהדברים שכללה אותם שלמות התורה האלהית כאשר הניח הנה הוא מוכרח מצד טבעו וכמו שאמר כי אין צדיק בארץ וגו' (קהלת ז׳:כ׳). וכמו שאמרנו ראשונ'. אמנם כאשר יהיה על זה האופן מקלות החטא או משלמות התשובה ודאי לא יענש ולא יקרה מזה בטול. וכמו שאז"ל אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא לאחר שיחטא וישוב (ר"ה י"ז:). אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש כי אם האדם מוכרח לבלתי היותו אלהי לגמרי לא הוכרח להיותו מעמיק בחטא ומורגל בו וזה מבואר. והנה אחר שהמין הזה מהחטא עם שהוא אפשרי על האדם ימצא על המעט ועל הזרות מי שלא יחטא בו ולא עוד אלא שבא העדות הנביאיי שלא ימצא וכל שכן שהחטא מהמין הראשון הוא הכרחי אליו מצד טבעו. הנה מזה יתחייב היות המות הגופיי הכרחי על האדם וא"א זולתו ^*כמו שכ' הרב וכו' ר"ל כי שם כ' לתלמידו וז"ל "אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי עד שיהא אבדו באבדי אשר אי אפשר מבלעדו. "היה בעיני או נאה בחיקך ובחיק כל נבוך וכו'. כמו שכתב הרב המורה בהקדמת החלק הג' אמר עד שיהא אבדו באבדי אשר א"א מבלעדיו רמז אל זה הענין מהמות והכרחיותו אשר עליו נאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז):

^*אמנם וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, שאחרי שאמר למעלה שכונת התורה היא ב' ענינים. הא' ליישר הדעות ולהסיר כל שיבוש וטעות, מהשכל העיוני, והב' לטהר חומר האדם ולהרחיקו מכל תאוה בהמית, והנה האזהרה על הרחקת הדעות הנפסדות אינה צריכה חיזוק גדול, כי מדי תודע הדעה האמיתית ותושרש בלב האדם, הלא חיש קל כמוץ מגורן יסוערו כל השיבושים, ובהגלות האמת לעיני כל משכיל יפוצוץ מפניה כל הדעות הנפסדות המתנגדות לה, אשר ע"כ יראו כל השיבושים האלה רק כמומום מוסריים הדבקים רק בחיצונו של אדם, ואינם מוטבעים ומושרשים בקרב איש ולב עמוק, וע"כ גם על נקלה יוכל איש להסירם מעליו, וע"כ בא באזהרת שחוטי חוץ אשר היא רק להרחיק רעיון עבודת השעירים והאלילים מלב בני ישראל רק לשון איש המורה על חיצונו של אדם כמו שהוא לפנינו, כמא"כ "איש איש מבני ישראל אשר ישחט וכו' דם יחשב לאיש ההוא, וכו' ונכרת האיש ההוא וכו', אפס התשוקה העזה והתאוה הבהמית אל אכילת החלב והדם ושאר מאכלות אסורות, ושכיבת העריות הן תכונות רעות המוטבעות ומושרשות בפנימיות נפש האדם הרעה, אשר לא על נקלה תוסרנה מלב בעליה, ע"כ צריכה אזהרתם חיזוק גדול, כמאה"כ באיסור הדם, רק חזק לבלתי אכול הדם" ויחס גם הכ' הנפילה ברשת החטאים האלה, אל נפש האדם, כמאה"כ כל נפש מכם לא תאכל דם, כל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה, ובעריות ונכרתו הנפשות העושות וכו', (וכעין זה כ' גם הר"ן בדרשותיו שע"כ נמנעו אבותינו הקדושים מאוד לקחת אשה מבנות הכנעני בעלות תכונות נפשיות רעות, ולא נמנעו מקחת אשה מבנות לבן ובתואל, אף שהיו עובדי אלילים, יען כי האמונה הנפסדת מקור כל ע"ז אשר היא רק טעות השכל תוסר על נקלה ע"י הלימוד הראוי והודעת האמת, אפס התכונה הרעה היא מוטבעת בנפש האדם והיא מורשה לו ולזרעו אחריו ולא על נקלה יוכל איש לשרש אותה מלב בעליה. אמנם מה שעוררנו עליו בספק הראשון והוא היות האזהרות והעונשין בדבור הראשון עם האיש ובשני עם הנפש ואמרנו שהיה ראוי שיהיה בהפך מהטעם שזכרנו (א) הנה להיתר זה נאמר כי הנה הוא מבואר שהאדם עשוי לחטוא על אחד משני פנים אם מרוע תכונת הנפש אשר תאוה אל החטא או הפחיתות ההוא ועל דרך שאמר החכם (משלי כ״א:י׳) נפש רשע אותה רע. או שיהיה מחמת שבוש דעת או סברה כוזבת רצונית מהתאוה כאלו יאמר לו נביא שקר שמצוה להרוג הנפש או לבא על הערוה והנדה וכיוצא שהוא חושב שחייב לעשותו ואם לא יתאוה אליו. והנה האזהרה על זה הענין השני איכה צריכה חוזק גדול כי כשתודיענו שהנביא שקרן או שתוציאנו מסברתו מיד יעזוב. אמנם מה שיהיה על הענין הראשון צריך אזהרה חזקה מאד כי הנה הוא בא מצד תאותו ותשוקתו אל הדבר והוא קשה לפרוש. ויורה זה על היות תכונות נפשו רעות ומקולקלות וכבר היה ההפסד בנפש עצמה שהיא התחלת הפעולות ושרשם. ולזה בענין הראשון שהוא הרחקת האנשים מהקרבנות אל השדים עם היות שבא זה משבוש הדעות והפסד הדמיונות הנה אינו בא מחמת תאוה והתחלה רעה נפשיית ולזה אין צריך רק להודיע שהדבר אסור ונמאס בעיני השם ושהכל הוא טעות ודמיונות השוטים ודי כשיתרחק ממנו כל בעל שכל. אמנם בדברים אשר בא אליהם בתשוקה נפשיית כאכילת הדם שהיו שטופין אחריו כמו שאמרו (ספרי פ' ראה) על רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים י״ב:כ״ג) מלמד שהיו שטופין אחריו וכן הנבלה והטרפה כי תאוה נפשו לאכול בשר ותאמר מה לי נשחטה מן הצואר או מן העורף ואצ"ל העריות והשכיבות המגונות אשר כלם תבאנה מהפסד ההתחלה וקלקולה לזה באה האזהרה בהם מיוחסת אל הנפש כי היא העושה החטא והיא תשא את עונה. ועכ"פ נתבאר מה שאמרנו ראשונה מהיות האזהרות האלו האחת אל עצם החלק השכלי שלא ימשך אחר דעות בטלות ומשובשות באלהיות ואח"כ בתיקון הגוף והכשרו לשמור לעשות כל הפעולות התוריות המסודרות ממנו. וזה הענין ביארו בסמוך באומרו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. כי מעשה ארץ מצרים הוא מפורסם היותו מהמין הראשון כי הם היותר נודעים בעולם בענייני ע"א ובמעשה שדים ובמעשה כשפים המכחישים פמליא של מעלה מכל זולתם. אמנם מעשה ארץ כנען עם שלא היו משוללים מעבודת אלילים הנה הנם אוחזים יותר בקלקול המעשים המכוערים והמתועבים בעריות המאוסות והשכיבות המגונות והתאוות המקולקלות כמו שביאר אותם מיד על ראשון ראשון. כי על מעשה ארץ מצרים אמר את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם ואמר זה דרך סתם על הרחקתם מכלל מעשי העבודות הזרות והדבקם בעבודות התוריות בשמרם עקב רב וללכת בהם כלומר לכונת עצמם ולהתכבדם עמהם כמו שאמרו בנדרים (פ"א) היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחלה והוא ענין נכבד כתבנו אותו בשער נ"ט עיין עליו וחתם אני ה' אלהיכם כלומר לא תחליפו אלהותי באל אחר כאשר המה עושים. אמנם על מעשה ארץ כנען אמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' ^*כי הנה וכו' כונתו, כי ד' מיני פעולות יש. הא' פעולות הרעיון והשכל לחשוב דעות אמיתיות ומחשבות נכונות אשר קראם הרב ז"ל הקנינים הנפשיים הב' הפעולות המסודרות מהן, ר"ל עשיית המעשים התוריים בעבור שיאמין השכל במציאות ורצון הי"ת המצוה אותם לעשותם, הג' פעולות והנפש להשתוקק רק אל הטוב האמיתי והמועיל, ולהתרחק מכל רע מוסריי והן התכונות הטובות אשר קראם הרב הקנינים המשובחים מהמעלות, והד' פעולות הטוב והישר בעיני אלקים ואנשים המסובבות מהתכונות הנפשיות הטובות האלה, וכל אחת מד' מחלקות הפעולות האלה תסבב לבעליה חיים טובים ואמיתיים גם פה עלי ארץ גם שם בארצות החיים הנצחיים, - וע"כ אחר שהזהירם הכ' ממעשה ארץ מצרים הכולל שיבושי דעותם, ע"א, ושאר הפעולות הרעות המסובבות מהן, וממעשה ארץ כנען הכולל מדותיהם הרעות והתועבות הנמשכות מהן אמר ממצות התורה הכוללת בהפך כל ד' מיני פעולת טובות אלה, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: כי הנה הפעולות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם על דרך האמת יכללו כל ארבע מיני הפעולות אשר זכרנום ראשונה. אם הקנינים הנפשיים. ואם הפעולות המסודרוח מהם כמו שתראה שעל כל פרט ופרט מהם כתב החכם הצלחת החיים אשר ראוי שיובנו לפי תרגום של אנקלוס (על וחי בהם) כלפי מה שאמרה תורה (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכמו שאמר העם המאושר (דברים ה׳:כ״א) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ירצה מהמיתה אשר נקנסה עליו בחטאו. וזה יתבאר עוד בפרשת אם בחקותי שער ע' בעזרת האל. והנה החכם על הקנינים התוריים אשר בנפש אמר (משלי ג׳:י״א-י״ב) מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד הזכיר בימינה מציאות החיים לעולם שכלו ארוך. והצלחת העולם הזה בשמאלה. ועל הפעולות המסודרות מזאת הקכמה והידיעה אמר בסמוך (שם) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר והוא מבואר. וכן על הקנינים המשובחים מהמעלות אמר (שם ד') בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואמנם על הפעולות המסודרות מהם אמר (שם) החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך. הנה שבכל אחד מאלו הפעולות פנימיות וחיצוניות אמר שחיי האדם תלויין בהם ובכל אחד מהם. והוא מה שכיון באומרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי משפטי התורה האלהית וחוקותיה מחזיקים את כלם. ולזה מזהיר ומרחיק אותנו מהיות כגוים האלה המקולקלים הנוהגים בחוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם תיי האדם. ואמר אני ה' כי מלבד היותי אלהיכם והיותכם נזהרים ממעשי עבודת אלילים אתם חייבים ליזהר בהם כדי שלא תצאו מגדר האנושית ותבאו לענין הבהמות ומיד סמך פירוש מעשה ארץ כנען שזכר. ואמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'. ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה. ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה וגו'. עריות הנמאסות בטבע האדם. ואתר כך אמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'. ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ובכל בהמה לא תתן שכתך לטמאה בה. ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. ואמר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה. הרי מפורש שכל הפרשה כלה היא פירש כמעשה ארץ כנען אשר אתם באים שמה שעקר קלקולם היה במעשים האלה המכוערים אשר קאה אותם הארן ולא חיו בהם. ואח"כ אמר שלא יקרה להם כמו שקרה לעם הארץ ההיא כי את כל התועבו' האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. אמנם לא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם כי כל איש מכם אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם כלומר תכף ומיד ולא יתארך להם עד גלות הארץ כמו שהיה להם לכן ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם לומר שלא ישמרו אותם מחמת יראת העונש הנזכר לבד אלא כשומרי משמרת ה' במשפטים ישרים ותורת אמת שיושר השכל יחייבם וימאס מעשי הגוים ההם תכלית המיאוס והתיעוב מצד יציאתם בהם מההגבלה האנושית. והנה הרמב"ן ז"ל כתב כי טעם איסור העריות בשאר בשר איננו מפורש ואמר ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר בבני נח וישא שתי אחיות כיעקב אבינו. ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנו וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידינו דבר מקובל וכו'. כמו שהוא בפירושיו. ואני תמה מאד מדבריו שהרי עריות שאר בשר כאם והבת והאחות יותר ממה שאסרתם התורה הטבע האנושי הבריא מרחיק אותם ומואסן תכלית המיאוס והתיעוב עד שלא נמצא שום אומה ולשון שיהיו פרוצים בהם וחרפת עמון ומואב וגדופם על היותם מזה המין (בראשית י"ט) יוכיח על זה. ולא תאמר כי אסור התורה גרם זה ההרחק והמיאוס שהרי איסור אשת איש או אשת אח או שתי אחיות וכיוצא לא השאיר זה המיאוס והרחיק בטבע האנושי אבל נמצאו רבים חומדים אותם וחוטאים בהנה מה שלא נמצא כן בנזכרות אלא אם היה על צד הפלא במי שהיה טבעו מקולקל ומשותף אל הבהמות כמו שנמצא אצל הזכור וההרבעה שהם כאוכלי הפחם או הבשר החי או כאוכלי בשר בניהם ובנותיהם וכיוצא. ולזה הזכירה התורה אלו העריות אשר בשאר בשר אצל הזכור וההרבעה להראות הפסד וקלקול טבע אנשי הארץ ההיא אשר קאה הארץ אותם מפניהם כי הפורץ עצמו בכך הנה הוא משולח תכלית השלוח בכל התאוות מבלי מעצור לרוחו יותר מבהמות השדה וחיתו ארץ והארץ לא תוכל שאת. וברוך אלהינו שבראנו לכבודו והחכים את הטבע האנושי בזה לקיים בו העולם כי אם היה משגל האם והבת והאחות נכסף אצל הטבע האנושי כמו משאר הנשים הנה באמת לא ישוער מציאות אל יישוב העולם כלו בזה והיתה הזמה מצויה מאד והחסד מרובה איש באביו בבנו ובאחיו והיה היחוד עמהם מוכרח ומסוכן ותגדל ביניהם הקנאה ורבה משטמה והנקל שבגוף זה הענין המגונה שהיו האחין מצויין מקטנותם אצל אחותיהן כתרנגולין והבנות הפקר לפני אחיהם כקטון כגדול ואיש ואביו ילכו אל הנערה ויהיה שטפת הזמה מתרבה וזרעם מתערב ומתבלבל ולא ידעו איש את אחיו ואת בניו לא יכיר ולא יהיה להם יחס אבות ידוע והיה הקלקול הזה רב ומפורסם מה שהוא מבואר מאד. ועלינו לשבח לבורא הכל המחכים את טבענו להיותו נבדל התחלתו מכל אלו הבלבולים להיותו מסכים מעצמו אלהרצון האלהי ומי יתן והיה לבבנו זה לנו בכל שאר האסורין. וזה אצלי טעם נכון למה שנאמר בפרשה הבאה (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו'. וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו וגו'. כי נתבלבלו בו המפרשים וזה שמאמר חסד הוא חוזר אל כלל הרחוק והאיסור לומר כי הריחוק הזה ואיסורו אם מצד הטבע ואם מצד התורה חסד אלהי הוא כנזכר ולזה אם יקרה שהאיש יצא מכללו ויראה בלבו ערות אחותו ויחמדה לו והיא גם תראה בלבה את ערותו ותחמדהו ונכרתו ימיהם לעיני בני עמם כי יראו ויכירו כי הפרו חוק החסד הזה וברית טבע העולם מלבד אשר תשיג יד העון הנפשי ואיש אשר גלה את ערות אחותו כי עונו ישא יתר עליה ודאי. גם המפרשים אותו לשון חרפה גזרו כי האנשים בטבעם יהיה להם בושת וכלמה בחטא המכוער הזה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ואף על פי שהוא פירשו כמשמעו הנה פירושו כבד עליו. ומה שנמצא שהיו החכמים אומרים (קידושין פ"א:) הזהרו בי בבתי הזהרו בי באחותי [בש"ס הגירסא כלתי] כבר אמרו כי לזרז התלמידים אומרים כן חלילה שהיה לבם על זה כלל. אמנם זכרתם התורה כמו שאמרנו להורות קלקול טבע יושבי הארץ ההיא ולהרחיק ממנו את פשעינו בהם ובעריות אחרות שהטבע אינו מואס אותם על אותו שיעור מצד מה שישאר קצת מהנזיקים או מביאים אליהם. אמנם בדבר עבודות המולך ומלאכתו גם בענין קדושת הארץ מזולת מהארצות אצל כל אלו המצות ובהבדל הכריתות הבאים בתורה על עבירות מתחלפות כבר האריך הרב ז"ל הרבה (הרמב"ן ס"פ קדושים) כמו כן מפיו נשמע ואהימנותיה דמר קא סמיכנא. וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק: