בראשית ב:יח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל, באר הגולה וגן נעול

^*תוכן דעתו ז"ל הוא. תחילה אמר, כי אחרי שנוסד בטבע כל אדם כי מדי יחל רוח הדעת והשכל לפעמו, יבחור בטוב וימאס ברע, כי נפש כל אדם נכספה וגם כלתה בטבעה אל הטוב, וקצה ובוחלת היא ברע, (כמאה"כ, "כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב," ומאה"כ "לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב,") ונודע ג"כ, כי שכל כל אדם בריא, אשר לא נשקע במצולת הסכלות או התעות יכיר תמיד הטוב והרע האמיתי, הלוא מחיבור ב' הקדמות אלה תצא התולדה בהכרח, כי כל איש אשר שכלו הולך עוד למישרים באופן שלא יחטיא נקודת האמת לא יחטא, כמו ששאל החוקר באמת דרך תמיהה, "איך יהיה החושב על יושר, חוטא?," והתשובה על זאת השאלה תהיה בהכרח, כמו שכ' החכם זאקראטעס, "כי במקום אשר שם השכל לא יעמוד החטא שר"ל, שכל עוד ישאר האדם בשכלו הבריא להכיר את הטוב והרע אל נכון, לא יחטא באמת, ורק כאשר יוכה בסנורי הסכלות והבערות באופן שלא יכיר עוד כראוי איזה מעשה או פעולה היא טובה או רעה? רק אז יחטא ואשם, וכאחז"ל, "אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות," וע"ז רומז גם מאה"כ בישעיהו ה׳:כ׳ מפועלי און כאלה, "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וכו'," "הוי חכמים בעיניהם" וכו' שר"ל שרק מניעת היותם חכמים אמיתיים כ"א רק בעיניהם ונגד פניהם אינם מכירים כראוי את הטוב ואת הרע. וע"כ הם חוטאים, ואפשר שגם ע"ז נוכל לומר דרך רמז מרז"ל, "כל האומר דוד חטא או שלמה חטא אינו אלא טועה," כי באמת כל עוד נשאר דוד ושלמה בשכלם השלם לא היתה אפשרות להם לחטוא, אפס מצד אחר יוכחש זה גם מהשכל גם מהדת, כי לא לבד יורה הנסיון, שגם אנשים חכמים ונבונים יחטאו, ואיך יעלה על דעתינו שברגע החטא חשך בעדם אור שכלם ועוד מהר ככלותם לחטוא שבו להיות חכמים ונבונים כבראשונה,? כי אם גם יקשה שבאופן זה היינו מוכרחים לומר שרק המעשים הטובים אשר יעשה האדם ייוחסו לו, אבל לא מעשיו הרעים אשר יעשה רק בסור שכלו ותבונתו ממנו כאשר יסור להיותו אדם בבחינה אמיתית, והלא ללעג יחשב זאת בעיני כל משכיל ליחס אל האדם רק הטוב ולא הרע,? וכן אמר גם הכ', "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא," ר"ל אם נייחס אל האדם מעשהו הטוב ונקראהו בעבור זה בשם צדיק, גם הרע צריכים אנו ליחס לו, ולאמר שיחטא לפעמים. גם התורה האלקית אשר יעדה עונשים על המעשים הרעים, כמו שיעדה שכר לעושי הטוב הודיעה לנו בזאת, כי גם הטוב גם הרע יעשה האדם ברצון חפשי מבלי אונס והכרח, ואלו נחשוב כי החוטא נבער מדעת בעת חטאו, הלוא אין אונס והכרח גדול מזה, בעשותו מעשהו בהעדר הדעת והתבונה, וכמו שיחייב משפט השכל לבלתי העניש הקטנים השוטים והאנוסים בעשותם מעשה רע, יען כי הם חסרי דעת אשר כל און לא יחשב למו. כן לא היה נכון להעניש כל אדם? ולבאר הסתירה הנראית בין ב' הקדמות אלה יבאר הרב ז"ל בענין השלישי שכ' החוקר למצוא בזה פשר דבר, והוא, כי ב' כוחות נטע הי"ת בקרב לב האדם, כח השכל המכיר כל הדברים עפ"י אמיתתם, ומשתוקק רק אל העונג הרוחני והנפשיי, והרצון הבהמיי, המשתוקק רק אל הערב אל החושים, ועפ"ז יחלק מין האדם לג' מחלקות, האחת כוללת האנשים הישרים בלבותם השומעים תמיד רק בקול שכלם לבחור רק בטוב האמיתי, ולמאוס הרע המוסרי, והשניה כוללת האנשים הנוטים אחר תשוקתם הבהמית, והם השקועים רק במצולת ההנאות הגופניות, ואל הטוב האמיתי לא ישימו לב כלל, והשלישית כוללת אנשים הממוצעים בין שתי אלה המחלקות, אשר אף כי אור השכל יאיר עיניהם להכיר הטוב והרע האמיתים בכל זאת גם אש התאוה והתשוקה בוערת בקרבם, אשר תעור לפעמים עיני שכלם להכיר האמת, והנה כל איש ממחלקה זאת הוא כאלו נחלק לשנים אישים ועצמים, אשר האחד מהם נקרא בפי חז"ל בשם יצר טוב, והאחר בשם יצר רע, ובכל דבר אשר יקרה לפניו ישפטו שניהם עליו, וכאשר יראה השכל שהוא איננו טוב אמיתי ומועיל לו, ירחיקהו, אבל התשיקה החמרית תראה רקאם הוא ערב ונעים לחושיו הגופניים ויבחרהו, ד"מ כאשר יובא לפני איש מאכל איסור המתוק לחיך, ירחיקהו השכל, ותעב יתעבהו בעבור העון והעונש האחוזים בעקב האכילה ההיא, אבל התשוקה תבחר בו, בעבור היותו ערב ונעים, ולרוב תגבר יד התשוקה, יען כי גם השכל מוכרח להודות שדבר זה ערב, מלבד כי הנאת העריבות ונעימות החושים באה לו מדי אכלו אותו, והרע המוסרי והעונש באים רק אחר זמן [וכן הדבר גם במטעמים ומעדנים, ושאר הנאות גופניות המותריות אף שלא נאסרו בתורה, כי התאוה והתשוקה החמרית תחמוד אותם, והשכל ירחיקם אחרי הודעו, כי הם רעים לגוף ומסבבים לו חלאים רעים ונאמנים, כמו שכ' כבר החכם זענעקא (שהיה מורה נירון קיסר,) וז"ל: "בימים הראשונים היתה חכמת הרפואה כוללת רק ידיעת טבע קצת העשבים המועילים להשקטת שטף הדם, למען רפאות בהם הפצעים והחבורות אשר במקרה יבואו לאדם בהתנגפו באבן או בשאר דבר, כי עוד היה גוף כל אדם חזק ובריא, ומאכלים בריאים וטובים, יען היו עוד פשוטים, ובלתי מרכבים, אפס עתה המציאו הרבה מעדנים לא לשבוע, כ"א לעורר רעבון בלתי טבעי, ע"כ כל פנים ילבינו כשלג, כל ידים תרפינה, ומשמן בשר כל איש ואשה ירזה, לא בעבור הרעבון, כ"א בעבור השובע, והרזון המסובב מזה הוא יותר נמאס לעין כל רואה מהכחשת בשר גוף הרעב, גם כל ברכים תלכנה מים, וכל רגלים תמוטנה ותמעדנה, עד כי ידמו בני אדם לשכורים, וכו' גם חולי הגיכט יעקם כל איבריהם, ויאבד הרגשת הידים והרגלים, חולי הראש ירביון, ועינים ואזנים כואבות לכלם. וצרעת ממארת תצמח בבשרם בעבור היותם שטופי זמה, ומלבד כל אלה עוד הרבה חלאים יבואו עתה לבני אדם, אשר לא ידעו אבותם ולא שערום מעולם, יען כי ידעו למשול ברוח תאותם ותשוקתם," ואמר עוד, "כי ברבות המעדנים וההנאות הגופניות אשר באמצעות החושים ופתחי גוף האדם תרדנה אל תוכו, ירדו גם חמדת הניאוף ותשוקת ההון ושבועת שוא ושאר מדות רעות אל תוכו, ויגרשו הבושה אהבת הצדקה והמישרים מן הנפש החוצה,"] מכל זה נראה כי גם בנטות האדם אחר רצונו ותשוקתו החמרית ישתמש בבחינה מה במשפט שכלו, כמו במשל שלפנינו כאשר יושם לפניו לאכול דבר אסור אבל מתוק לחיך ישפוט במצפון לבו, ויאמר, "הן כל מתוק ערב לחכי וטוב למאכל ולהנאות גופי. דבר זה הוא מתוק, א"כ הוא טוב לבחור בו", ובזה דחה אריסטו דעת הנ"ל, שרק בהעדר השכל יחטא האדם, כי באמת הוא בהיפך, כי בכל חטא אשר יחטא האדם ישתתף תמיד עמו משפט שכלו, ולולא היה בעל שכל ותבונה והיה נמשך כבהמה תמיד רק אחר נטית טבעו, לא היה אוכל ושותה, כ"א די שבעו, ולא היה יוצא גם בשאר הנאות גופו מגדר ההכרחי לו, גם לא היה אז בגדר הראוי לציווי והזהרה. ונמשך מזה שלא היה אפשרות שיחטא כמו שלא תחטא לעולם הבהמה, אחרי שהשה אלוה חכמה ודעת לקבל מצוה והזהרה, ואין לה נטיה, כ"א אל הנאות ההכרחיות לקיום גופה. ועם דברי החוקר אלה מסכימים גם דחז"ל, כי האדם הוא עצם ממוצע בין הנמצאים העליונים והתחתונים והי"ת בראו כן, למען הגדיל מעלתו שיהיה ביכלתו לבחור בטוב, אף שהוא נוטה מצד טבע חמרו ותשוקתו הגופנית אל הרע, כי רק אז תחשב לו בחירתו הטוב לצדקה, אם יש ביכלתו להרע, כי כן אחז"ל במדרש ילקוט רמז י"ד, "אהקב"ה אם אני בורא אותו מן העליונים," (ר"ל לעשותו רק עצם שכלי ורוחני כאחד מצבא מרום) "הוא חי ואינו מת" (ר"ל אז היה יכול רק לחיות חיים מוסריים ושכליים, ולא היה ביכלתו כלל לחטוא, ולא היתה מעלת עשותו הטוב גדולה כל כך) "ואם אני בורא אותו מן התחתונים" (לעשותו רק כשאר בע"ח ונמשל כבהמות) "הוא מת ואינו חי," (ר"ל לא היה עוד ביכלתו להשכיל ולהיטיב ולהשיג עי"ז חיים מוסרים ואמיתיים) "אלא אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים, אם יחיה ימות, ואם ימות יחיה," ר"ל ע"כ אברא אותו באופן שאם יחיה לפי טבע חמרו ותשוקתו ימות בבחינת שכלו, ואם ימות בבחינת גופו וחמרו, יחיה בבחינת עצמותו הרוחנית ועפ"י ההנחה הזאת יבאר הרב ז"ל מאחז"ל "אין אדם חוטא, אא"כ נכנסה בו רוח שטות", כי אין הכונה כמו שנראה ממנו בתחילת ההשקפה שבעת חטאו יסורו כח שכלו ותבונתו, כ"א רק שחטאו מסובב רק בעבור המשכו הרבה אחר טבע וכח חמרו ותשוקתו הגופנית, ולא ירצה לשמוע בקול שכלו לבד אשר יחפוץ להרחיקו בכל עוז מכל אשר תבחר בו תאותו החמדית, בהציגו לפניו הרע הגופני והמוסרי אשר יסובב ממנו.
ואחרי כי נודע לנו מכל האמור עד הנה שרק טבע חמרנו ותשוקתנו הגופנית הם בעוכרינו לסבב לנו כל חטא ועון [כמו שהודו בזה גם חכמי העמים מימי קדם כי כן כתב החכם ציצערא בספרו מהזקנה פי"ב וז"ל "על דברת בני אדם המתלוננים על הזקנה באמרם, כי הוא תפיר האביונה ותסיר התשוקה הגופנית, התענוג והעדן הבשריי מלב האדם, אען ואמר, אם ככה את עושה לנו הזקנה, מה יקרת אף נכבדת, בעיני אף נעמת לי מאוד, אם תסירי מקרבנו רק המכשלה הזאת ואבן נגף זה. אשר בו תנגפינה רגלינו בימי נעורינו, וכבר אמר החכם ארכיטאס טארענטינוס, "אין רעה חולה וגדולה יותר לאדם אשר נתן ה' לענות בה מתאותו החמרית ותשוקתו הבהמית, וחפצו העז והחזק לשתות כוס התענוגים והמעדנים הבשריים לרויה, כי מזה נמשכו כל המריבות והמשטמות תהפוכות הממלכות והמדינות אשר תהיינה בארץ, ואין רע עול וחמס עלי תבל אשר לא יצא ממקור משחת זה, מהתאוה הרעה, וממעין התשוקה הגופנית, כי אלה וכחש רצוח גנוב ונאוף רק מאת החמדה העזה יסובו כל אלה, ולולא נתן אלקים לאדם גם שכל ותבונה למשול ולעצור ברות תאותו ותשוקתו זאת, אין צר ואויב מציק לו יותר מאשר תציקהו החמדה הרעה, כי במשול התאוה בלב האדם לשוא נקוה ממנו, כי ילך מישרים, ואם התשוקה החמרית תשתרר במצפוניו, מהר חיש תגרש מקרבו כל מדה ותכונה יקרה, כי כבואה אל תוכו תהי האמת נעדרת ממנו, ונכוחה לא תוכל עוד לנוח בקרבו, והתאוה במשלה בלב האדם תצוהו להתוות ולחקוק תמיד על לוח רעיוניו ציורי התשוקה כפי היכולת למען התענג בחזיונות נפשו הנמאסות המשוקצות האלה," עכ"ל:] הלא מעצמו יבין כל משכיל, כי ע"כ הכינה לנו התורה האלקית ג"כ כלי מלחמה להלחם מלחמת יצרנו הרע בקרבנו, למען השמר מכל חטא ועון, כי אחרי אשר השלימה פקודת הלוים וסדר חנייתם וחניית כל ישראל סביב למשכן באופן שיהיו פניהם תמיד אל הקדש, והכהנים והלוים הקדושים יותר מכל ישראל והנגשים אל ה' לשרתו, אשר בעבור זה נפקדו ג"כ לבד, יהיו יותר קרובים אליו, וצותה לשלח כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מחוץ למחנה למען יהיה מחניהם קדוש, צותה עתה בפרשתנו איך נעשה מלחמת השכל עם החמדה והתשוקה, ואיך נשתדל לנצחה תמיד, כי על נצוח חמדת ההון והרכוש אה"כ "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם," וכו' ואשמה הנפש ההיא וכו', "והשיב את אשמו וכו'," ועל נצוח התאות הבשריות והשמירה מהניאוף בכל מאמצי כחנו, יורה הצווי להשקות האשה הנחשדת מאישה אשר עבר עליו רוח קנאה, למען הראות צדקתה לעיני כל, אם טהורה היא, ולהענישה בגלוי, אם איננה טהורה היא, ונוסרו בה כל הנשים, ולא תעשינה עוד כזמתה, אפס אחרי שמקור כל תאוה ותשוקה חמרית הפורצות את גדר וגבול השיווי הוא רק חימום דם האדם "ואף כי בהיותו בימי נעוריו, ע"כ אם רוצה הוא לכבוש את יצרו צריך הוא לפרוש ולהנזר מריבוי המאכל, והמשקה, ואף כי משתית היין והשכר, כי עי"ז יוחלש כח יצרו, אשר הוא צר ואויב כל אדם. החזק והעצום משכלו, כי כמו שהוא גם מתחבולות אויב בן אדם אשר יצור על עיר להלחם עליה לכרות כל עצי מאכל ולהחריב כל יאורי מצור, למען יוחלשו יושביה ע"י הרעב והצמאון, ויהיו נוחים להכבש ולהלכד אח"כ, כן יכנע גם יצר האדם ותאותו הרעה יותר על נקלה, כאשר ירגיל עצמו למנוע ריבוי האכילה והשתיה ע"י הפרישות והנזירות, וזאת צריך לעשות כבר בטרם תגבר עליו תאותו החמרית, כי כמו שכל איש משכיל אוסף תבואתו בקציר, וקונה שבר רעבון ביתו בעת הזול, ולא יוחיל עד בוא החורף והסתיו, ועת יוקר כל פרי הארץ, כן לא יוחיל איש משכיל להכניע יצרו עד אשר יגדל למעלה ראש, כי אם בטרם יחל להיות גובר והולך, יכבשנו כבר תחת ידו, וע"כ סמך הכ' גם פרשת נזיר והפלאתו לנדור לפ' סוטה להורות שרק ע"י הפרישות והנזירות ינצל האדם מנפול ברשת התאוה החמרית, והרע הגופני האחוז בעקבה, וזש"א ז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל "למה נסמכה וכו' לומר לך שכל רואה סוטה בניוולה יפרוש עצמו מן היין," אם לא לקחנו איש חלקו בכשרון המעשים כי אם ע"י מלחמה ונצוח. הנה בהיות כלי מלחמתינו בידינו יהי' לנו שכר פעולתנו יותר בטוח: הקודם יתבאר בשני ובשלישי מהז' מספר המדות כי שם נשאל איך יהיה החושב על יושר חוטא. וטעם השאלה כי אחר שקויים וקובל מהכל כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל במחשבתם מצד טבעם ואשר אליו ישימו מגמתם מצד מהותם איך העומד על היושר הזה מהמחשב' אפשר שיחטא לעשות את הרע. והנה אם לא יקבל השכל אפשרות החטא בהיותו חושב על יושר הנה יתחייב שהחוטא הוא מי שאין לו זה הכח לחשוב על יושר. והנה סקר"ט קיים זה המשפט וגזר כי במקום אשר שם שכל לא יעמוד החטא כי אמר במקום אשר שם דעת איך ישלוט אחר עליו להביאו כעבד. וכבר יראה שהסכימו חז"ל לדעתו במה שאמרו (סוטה ג'.) אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות שנאמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר י"ב) כאלו הודו שהדעת והחטא לא ימצאו יחד. וגם ישעיה הנביא יראה שהסכים עמהם במה שאמר הוי האומרים לרע טוב וגו' (ישעיה ה') כי הנה לא גנה אותם כשיהיו רוצים ברע כי אין איש אשר לא יכסוף הטוב אמנם אמר שהם סכלים בהכרתם הטוב והרע עד שגזרו על הטוב רע ועל הרע טוב והוא הסכלות על דרך האמת. וכבר אפשר להליץ על זאת הכוונה מה שאמרו כל האומר דוד חטא או שלמה חטא אינו אלא חוטא (שבת נ"ו:) שכל החושב שבהיות החכם בדעתו וביישוב שכלו חטא הוא ודאי חוטא בדעתו וסברתו. האמנה כי הדעת הזה יכחישהו השכל והדת בלי ספק. השכל כמו שאמר החוקר שם כי הנה זה המאמר ישים ספק בדברים הגלויים המפורסמים והוא המצא אנשים חכמים ונבונים שחוטאים בעוד דעתם בהם ואנחנו לא נוכל להכחיש זה כי מי לנו גדולים בחכמה ותבונה ממשה רבן של נביאים ומדוד ושלמה וזולתם. והנה החכמה גזרה גזירה מוחלטת אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) ואין הפה יכולה לדבר שבעוד שהם חוטאים הם נעדרי הדעת ותכף לזה המה חכמים מחוכמים וכי על זה הענין ישתנו מהדעת אל הסכלות וממנו אל הדעת כמה חליפות בכל יום כי מעלות החכמה והמדות לא יסורו על זה האופן באשר המה קנינים דבקים קשי ההסרה. וגם לעג הוא שנאמר שהפעולות הטובות האנושיות יתייחסו אליהם ואל דעתם והרעות לא להתיחס. כי אם הם מוכרחים מהדברים אשר מחוץ בעשותם הרעות ג"כ נאמר זה על הטובות ואם כן בטלת מהם היותם פועלים טוב ורע כמו שאמר החכם בפ"ד מהמאמר הג' מהספר הנזכר וגם המה דברי שלמה באומרו כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והכונה שאם נייחס אליו הטוב גם כן חוייב לייחס אליו החטא. אמנה הדת כי התור' האלהית וכל הנמוסים כלם הוא מבואר שיסודרו על עמודי השכר והעונש והנה הוא מבואר שאין לתורה ולשום נמוס עסק באלו הענינים רק עם בעלי הדעת כי השוטים והקטנים והאנוסים והבלתי יודעים כלם פטורים מהם כי הנה באמת אין אונס גדול מחסרון הדעת או הסכלות בדבר. והנה אם כן כל החוטאים נפטרו מן הדין אם היה שאינם חוטאים אלא אם כן נכנסה בהם רוח סכלות ויהי' הדבר הזה אם כן מוקשה משני צדדיו. אמנם התר זה הספק ופשר דברו ביארו החכם שם על ג' דרכים נאותים. אמנם היותר נכון והיותר טבעי לפי הענין הוא השלישי מהם והוא כי מהידוע שמין האדם לענין זה נחלק לג' חלקים האחד האיש הישר האלהי אשר בכל מעשיו יפעל על פי ההקש השכלי מבלי שיבא לפניו שום התנגדות בהם. והב' הוא הפך זה כמו האיש הבהמי אשר יעשה על פי ההקש הרצוני מבלי שום התעוררות אל הטוב כלל. אמנם הג' הוא האיש האמצעי אשר יראה את הטוב ואת הרע ויעש' הקש על שניהם והיה באפשרותו שידח' המשפט היוצא על פי הקש הרצון ויעש' על פי ההקש היוצא מהשכל או שידחה המשפט השכלי ויעשה כרצונו והנך רואה כי האיש האמצעי הלזה הוא נחלק בענינו כאלו הוא שני אישים מתחלפים האחד החלק אשר בו ישפוט על הטוב והוא השכל והחלק אשר בו ישפוט על הרע והוא הרצון ושנים אלו נקראו אצל חכמינו הקדושים יצר הטוב ויצר הרע והנה כאשר בא לפניו דבר מהמעשים הנופלים תחת הטוב והרע מיד נקראו עליו שניהם ויושבין על מדין זה לעומת זה וכל אחד ישפוט בו לפי עניינו וטבעו. המשל בא לפניו דבר איסור מאכל או ערוה וכיוצא מהדבריה המתאוים הנה השכל ישפוט משפט זה תארו. כל ערב ומתוק מותריי' הוא רע וזה הוא כך אם כן הוא רע וכל רע ראוי להרחיק וזהו כך א"כ פועל כזה חוייב להרחיקו. אמנם הרצון ישפוט בענין אחר ואומר כל ערב ומתוק טוב וזהו כך א"כ הוא טוב. כל טוב ראוי לעשות וזהו כך אם כן ראוי לעשותו. הרי ששתי הכתות נותנין טעם לדבריהם ומראים פנים לאמתתם בדרך ההקש והשכל לא יוכל להכחיש דברי הרצון לגמרי מוסף עליו שמשפט הרצון יראה אמותו לחוש בהווה כי מתיקות וערבות המעשה הוא עומד מוכן לפניו אמנם מה שישפוט הוא מרעת הדבר ההוא הוא דבר שיראה אמותו לעתיד ואינו נראה בהווה. והחמד' יש לה כח חזק לפעול בהווה. ואלו קצות דברי החוקר בזה. אמר עוד אחר זה הסתכל הטב הסב' כפי הטבע ימצא כי זאת סברא כוללת אמנם האחרת היא מהפרטים אשר החוש מיוחד אליהם וכשיעשה משתיהם אחת בהכרח תהיה התולדה וזה תאמר הנפש אמנם הנפעלים יפעל מהרה כמו אם כל מתוק ראוי לטעום ואמנם זה מתוק כמו היין או דבר אחד מהפרטים בהכרח אם יוכל ולא יהי' מונע יפעל זה כי האמנה תהי' שם כללית מונעת לטעום. אמנם זאת יען כי כל מתוק ערב וזהו מתוק פועל זה החמדה החזקה בהווה. אמנם זאת תאמר לברוח ממנו. אמנם החמדה תביא אליו כי היא תוכל להניע כל אחד מחלקי הנפש לכן יקרה לעשות חטא כנגד השכל והסבר' אמנה לא יהי' מנגד מצד עצמו כמו מסופקים כי אם במקרה כי החמדה מננדת אל השכל הישר לא הסברא ולכן בעבור זה הבהמות אינם חוטאים ולא כשרים כי אין להם סברא כוללת כי אם דמיון וזכרון הפרטים. הנה ביאר איך יעמוד החטא בהמצא השכל ואופן הטענות אשר יעשום אצלו וסבת ההפך השכל אל טענת הרצון מבלי שיתחלף מהותו ולא עוד אלא שגמר שהוא הפך ממה שהניחו סוקר"ט והוא שא"א לחטוא אם לא כשיהי' שם שכל כי הסבה שהבהמות אינם חוטאי' ולא כשרים אינה רק שאין להם שכל ולא סבר'. והנה באמת כל דבריו אלו דברי אלהים חיים אשר לקחנום ראשונה מהתור' האלהית וממדרשיה כי החלוק אשר יוסד עליו זה הענין הוא מה שחוייב מתואר הבריא' האנושי' רצוני היותה ממוצעת בין עליוני' ותחתוני' וכמ"ש אברא אותו מן העליוני' ומן התחתוני' שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה (ילקוט בראשית רמז י"ד) כי משם יחוייב לפי המנהג הטבעי שהחלק העליוני מהבריא' הזאת מטבעו שיחיה על פיו ולא ימות. והחלק התחתון שימות על פיו ולא יחי'. וזה מפני היות הכרעת נטיית כל אחד מהם מחוייב אל קצהו מבלי שום מונעת. אמנם החלק המורכב הוא אשר לו משפט הבחיר' והאפשרות לבא אל הנצוח הנזכר. וענין זה הנצוח וטעמו ביארה הכתוב במאמר לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב׳:י״ח) אך כמו שביארנוהו שם. כי שם ביררנו שא"א להמצא הפועל הטוב המיוחד אל הבחירה כי אם כשימצא שם התנגדות יטהו אל הרע אשר בבחינת כבשו אותו יקרא פועל טוב כמו שיקרא המנוצח פועל הרע בבחינת מה שינגדו העצה השכלית כי על זה עצמו אמר החכם אין איש בארץ אשר יעשה טוב וגו' (קהלת ז׳:כ׳) אשר חשבנו בדבריו מותר מה כמבואר שם עיין עליו. ואולם זה ההתנגדות אשר בין השכל והרצון בדמותו וצלמו ביארו החכם בספר קהלת ט' בענין נפלא מאד כאשר אמר גם זו ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי. עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וגומר. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. ואז"ל עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברי' ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע. ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר הטוב וכו'. (נדרים ל"ב:) וכבר כתב החכם בסוף המאמר הה' מספר המדות מה שיורה היות האדם קבוץ מה אשר בו נמצאו אישי' מחולקים מהם במדרגת מצוה ומהם במדרגת מצויה קצתם יתיחד להם העשות וקצתם הסבול ודברים כמו אלו זכרנוהו בתחלת שער מ"ג. מכל מקום הנה החכם שלמה ביאר היות שם מלחמה ערוכה ושהמלך הסובב העיר בא בכח טענות חזקות אם מצד מה שיטעון סברא כוללת בהקשיו אשר לא יוכל השכל להכחיש' כי אם ע"ד החלקיות. ואם מצד שחוזק טענותיו הוא נראה נחוש בהווה כמו שאמרנו. אמנם שנמצא בתוכה איש מסכן חכם. ומהראוי שנדקדק למה קראו מסכן כי אם הוא יחיד כנגד הרבים והעצומי' הקמים עליו מסכן למה. אל' שהראה נפלאות מסוד הענין הזה ותקפו. וזה כי כל אנשי המלחמה אשר לנגדו אינם עורכי' עמו רק בכלי מלחמתו אשר גזלו ממנו נמצא שדוד מהנה רש ומסכן וזה שאין אחד מהם שיאמר שידרוש רק טוב כי הפסד תאותם יגזור להם על הרע טוב ועל הטוב רע כמו שאמרנו מהוראת פני הטוב בהקשים והוא מה שאמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל וגו' (בראשית ג׳:ו׳). והוא בנין אב לכל החוטאי' שאינם חוטאי' אלא בהראות פני הטוב שיש במעש' ההוא והוא מה שאמר המשורר באומרו נאם פשע לרשע בקרב לבי וגו' כי החליק אליו בעיניו וגו' (תהילים ל״ו:ב׳). והכונה כי הרשע מחליק לפניו דרכו הרעה להראות בה פני הטוב והנאות וזה היה לו לשנוא למצוא עונו. כלומר שאין חפצו למצוא חובתו כשהוא מכוין אל החטא במה שהוא חטא רק לסבת דבר טוב ולזה כל מה שהוא עושה מהרע או שימנע מעשות טוב יתלה אותו בסבה נאותה מהטוב כמו שיאמר אם אלוה מעות ברבית או אבהל להון באי זה אופן הנה יהי' לי ממון ליתן צדקה או למצות אחרות וכיוצא בו אם אחדל מהלמוד והדעת אמנע מהיוהרא והזדון וכדומה והוא אומרו (שם) דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב יטעון שהרפיון והעצלה הנמצאים לו מהשכיל שהן להטיב עצמו ולהרחיקו מהפשעים אשר יפלו בהם החכמי'. והנה על זה האופן כי האיש החכם ההוא מלבד בדידותו הוא גם כן מסכן כי מצד שכל מנגדיו משתמשים בכליו נמצא הוא שלול ושדוד מהן ולא נמצאו כלי מלחמתו בידו ואין מסכנות גדולה מזו. ועל עוצם היאוש הנמצא בענין כזה נאמר ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. אמנם אע"פ שגזלו כלי מלחמתו הנה חכמתו עמדה לו אשר בה מלט את העיר ההיא וזה בשיצא אליו זה המסכן ויאמר לו כמה טוב לנו להמליך עלינו מלך גדול ועצום כמוך שאתה תכבד את העיר ואתה משמרה ואתה מנהיגה לפי חפצה ורצונה ועתה אם יש את נפשך לבא הנה שעריה פתוחות לפניך אך דע נא וראה כי ביום כבושך את העיר לא תכון אתה ומלכותך. בוא וקרא בספר הזכרונות אשר בידי מכמה מלכים גדולים כמוך שכבשוה וכלן אבדו אותם ואת כל ממשלתם עמם לא נשאר אחד. והנה המלך ההוא כשישמע דבריו ויתאמתו אליו א"א שלא ישמע ויחדל ואלו הן הדברים האמתיים שראוי להתחכם בהם עם זה המלך הזקן והכסיל אשר בקרבנו אשר הוא בונה עליו מצודים כי הנה העיר ושכניה כבר ייטיב להם בהווה בהתנהגם על תאות העולם וחמדותיו אשר הוא חפץ בהם והוא מה שירצוהו כל אנשיה באות נפשם הבהמית אבל יש לדעת התאוה ההווה ערבה ומתוקה בראשיתה כי מרה תהיה באחרונה אשר א"א להמלט ממרירותה ויזכור כמה עיירות ומדינות כמו אלה ספו תמו לסבת השמעם לו ומלכם לפניהם ראשונה. והנה אם אמרו עליו שהוא כסיל לא שמוהו חרש ודאי ישמע ויחדל. והנה להיות ענין המשל הזה נכבד מאד וגדול בעיניו אמר אחרי כן עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר (קהלת י׳:ט״ו) ירצה עמל אלו הכסילים הוא תלאה גדולה תיגע את החכם אשר הזכירו ראשונה באומרו דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו והיה זה העמל יען לא ידע זה הכסיל וחבריו ללכת אל העיר הקרובה אשר דבר בה למעלה עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו'. שאם היה הולך לשם יראה איך ינצח המסכן החכם את המלך הגדול ישמע ויקח מוסר. הנה למדנו מכל זה אופן המלחמה הזאת ומערכותיה ודרך הנוצח בה והמנוצח כי הנוצח הוא הגבור באמת אשר אמרו עליו (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי ט״ז:ל״ב) והמנוצח הוא הנפתה אל הטענ' שאינה הגונ' לו להשמע אליה בעת ההיא ואוי לו ולרוע מזלו שלא שם לב אל ההיקש השכלי ההוא אשר יערכהו לו בדבר הפרטי ההוא כי הוא הסבה אשר שם מר למתוק ומתוק למר כי ע"ז וכיוצא היה מתאונן ישעיהו על דרך האמת במאמר שזכרנו ראשונ' הוי האומרי' לרע טוב ולטוב רע (ישעיהו ה׳:כ׳) כי הם גוזרים על ההוה ואינם חוששים לעתיד וכמ"ש האומרים ימהר יחישה מעשהו וגו' (שם). שירא' שהם לועגים וצוחקים ליום אחרון. וגם מה שאז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס' בו רוח שטות (סוטה ג.) לא כוונו שהוא שוטה ממש אלא שנתערב בפעולתו צד שטות שאינו חושש אל הבא אחריו. ^*וגם מה שאמרו וכו', עתה מבאר הרב ז"ל מחז"ל "כל האומר דוד חטא שלמה חטא אינו אלא טועה" בשני אופנים אחרים, הא', הוא, שרצו חז"ל רק לאמור שלא יחשוב איש שהשלמים האלה חטאו על האופן ההוא הנראה לנו מסיפור הכתוב לפי פשוטו, כי אז באמת היה גדול עונם מנשוא, ולא כסה הי"ת על עונם, להראות עוד אהבתו למו, כי אם בלתי ספק היה עונם יותר קל ממה שנראה מפשט הכ', (כמו שאחז"ל כתובות דף ט' בדוד שנתן אוריה ככל היוצא למלחמת בית דוד גט על תנאי), ובשלמה שבקש לבנות ולא בנה (שבת דף נ"ו) והב' שהכוונה רק שמי שיתנצל בעד חטאו באומר שגם השלמים האלה חטאו, יחטא ואשם גם בזה, בהצדיק נפשו בחללו כבוד השלמים האלה מלבד שעי"ז לא יסור החטא מפחותי הערך אם גם יחטאו הנכבדים. וגם מה שאמרו כל האומר דוד חטא וכו'. (שבת נ"ו:) כוונו בו א' משני דברים או שניהם. אם שיאמרו כי האומר שחטאו על האופן ההוא המפורסם מהחטא אינו אלא חוטא לפי שיקיימו שהש"י נושא פני אהבה עצומ' לפושעים פשעי' גדולים כאלה ואולם הראוי שנאמר בחטאו של דוד מה שאז"ל עליו כמו שכתבנו בשער ס"ג ובחטא שלמה ג"כ מה שאז"ל בקש לבנות ולא בנה וכיוצא (שם). או שיאמרו שכל החוטא ויתלה עצמו באנשי' גדולי' כאלה לומר גם אלה חטאו ודי בזה התנצלות לאיש כמוני אינו אלא חוטא כלומר לא יסור ממנו חטאתו בזה כי חטא הרבים והנכבדי' לא ימנע החטא מכל חוטא אי זה שיהי' וכמ"ש אותה תינוקת לרבי יהושע לסטים כמוך כבשוה (עירובין נ"ג:) והנה זה ענין נכון ודי בו לביאור הקודם:

והנה הספק הראשון אשר זכרנו מנטות האדם אחרי נטויו הרי הותר במה שאמרו חז"ל שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו (סוטה ב'.). ואע"ג דאמרינן התם לא קשיא כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני. שהכונה שהזווג אשר מהאשה הראשונה אשר נולדה עמו היא אשר הית' על פי הכרוז הנזכר ע"י המלאך הממונה על ההריון. אמנם הזווג השני אשר הוא לעת מצוא כמו שאמרו רז"ל בן שמונה עשרה לחופה (אבות פ"ה) הוא הנעש' על פי מעשיו כמו שביארנו שם בשער הח' הנזכר. והנה הזווג השני כבר נתבאר שהיה על פי זכות האדם כמו שרצונו. אמנם הראשון יש לו שני מיני תקון. הא' הרשות הנשאר ביד האדם להכריע כח המזל כמו שאמרנו. והשני מה שיעזור אל תקונו השגחת הזווג השני וחריצות ההזהר בו. כי מטבע שני אלו הזווגים להתגלגל זה על זה ולהמשיך זה אל זה הן לטוב הן למוטב כמו שהיה הענין הזה בעצמו באבות הקדושים עליהם השלום. שאין ספק שזווג הראשון של אברהם אבינו ע"ה היה במזל נאה ומזל טוב עד כי ליושר מעשיו המפוארים הנמשכים מטוב טבעו ויושר שכלו זבדו אלהים זבד טוב הראוי לעלות בגורלו. ומשם נמשך שימצא בזרע הנולד מהם כושר הטבע ושלמות הבריאה עד שהיה נבחר לעולה תמימה. וחוייב מזה שיזדקק לו האל ית' להמציא לו מנה יפה ההוגנת לו עד שבכל זה יהי' תמיד הטוב נוסף בהם. עד שבא יעקב אשר היה זה הענין אצלו על השלמות יותר מכלם כי על כן הית' מטתו שלמה. ולא סר מהמשך תוספת הטוב הזה לכל הדורות. רק לבלתי הזהר בשמירת הזווגים השניים כמו שנרא' מבני משה רבינו ע"ה וזולתו מאשר נזכרו בכתובים. וכמו שאמר כי בת אחאב הית' לו לאשה (מלכים ב ח׳:י״ח). ואל התחלת ההשתלשלות הזה רמז אברהם בתפלתו באומרו ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי כו' הוא ישלח מלאכו לפניך כו'. ירצה ה' אלהי השמים אשר הכריז עלי בשעת יצירתי אשר בה קדשני ממעי אמי ומאז לקחני ובחרני מבית אבי והבדילני ממזג אנשי ארץ מולדתי. שכל זה הוא ענין הזווג הראשון. והיא היה סבה לשיהי' לי זרע כשר ראוי לשיאמר עליו לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב:ז׳). יתכן שהוא ישלח מלאכיו הממונים על הזווגים הנעשים לאיש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו ולקחת אשה לבני ליצחק שתהיה ראויה והגונה אליו לפי זכותו. כדי שישתלשל משם והלאה שלשלת טהרה וקדושה. ומשם עצה טובה והכרחית לבדוק האדם עד מקום שידו משגת עד ימצא זווג כשר וטהור בכל מה שאפשר. ואל ימעט לפניך ענין אלו הזווגים שאמרנו. כי הן הנה היו התחלת שלמות האדם והצלחתו. ובהנה תתלה הגעת תכליתו וכל טובו בשני העולמים. כי הנה האשה הראשונה היא הנפקדת בעצם וראשונה על עסקי השכל להביאו אל חיי העולם הבא עולם ההצלחה האמיתית. ואגב ארחא תתעסק גם היא בענינים הצריכין לחיי שעה. כמו שהשניה בעצם וראשונה היא מופקדת על צורכי העולם הזה וכל מלאכת עבודתו בכל המלאכות אשר האשה עושה בבית בעלה והנהגתו. ולפי דרכה תסייע עזר רב למלאכת חבירתה. כי על כן נאמרו שתיהן בדיבור אחד בכל כתבי הקדש. להיות האחת משל לחברתה הטובה היא אם רעה. גם נקרא שם ה' עליהם ליחס אותן לעצמו אעשה לו עזר כנגדו (שם ב') זכר ונקבה ברא אותם (שם א'). ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. וכמו שאמר החכם ומה' אשה משכלת (משלי י״ט:י״ד). וכמה הפליג החכם להורות זה היחס אליו יתב' בשתיהם בקחתו האשה המפורסמת למשל והראשונה לנמשל. ודבר אליהם ובסדר התועלות הגדולות הנמשכות מהן עד הגיע לאדם אל סוף שתי ההצלחות על צד היותר שלם שאפשר: וזה בענינים נאותים מאד וכמעט משותפין לשתיהן. ובסדר אלפא ביתא כדי שיהא מסודר ומלומד בפי האנשים להיות תועלותיהן שגורים בפיהם יאמר: