וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃
באר הגולה
אמנם גם זה אמרו לכבוד השם יתברך ולפארו. כי הרבה מחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים, שהם אומרים כי זה חרפת האדם ובשתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת, כי יהיה יסוד הכל, אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה, כי אין זה כבוד השם יתברך שיהיה דבר שהוא יסוד העולם, על דבר שהוא גנות וחרפה, וכאשר היסוד הוא רעוע, כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל. ולכך ראוי להרחיק את דעת זה, כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל. ודבר זה הוא בודאי דעת התורה, דכתיב (בראשית ב, כה) "ויהיו שניהם ערומים גו' ולא יתבוששו". הרי הדבר הזה לא היה גנאי כלל, ואילו היה גנאי למה לא יתבוששו. ואם בשביל שלא היה דעת בהם, דבר זה לא יסבול הדעת, שהאדם שקרא שמות לכל הנבראים (בראשית ב, כ), וזה יורה על הפלגת חכמתו, לא יהיה בו דעת* שדבר זה פחיתות לאדם. ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל (מו"נ א, ב) כי דבר זה כאילו אמר איש* אחד חטא, ובשביל שחטא הושם כוכב בשמים. כך הוא דבר זה, שאיך נאמר שקודם שחטא לא היה בו דעת, ואחר שחטא קנה דעת וחכמה. אבל העניין הוא כמו שאמרנו, כי אין פחיתות בעניין זה כלל מצד עצמו, רק בשביל שהאדם מכוון לתאותו ויצרו, ומצד הזה הדבר הוא גנאי. ולפיכך קודם שחטא ונטה אל תאותו ואל יצרו, אין בזה שום גנאי. רק כאשר נכנס בו היצר, והתלבש בתאוה חמרית, אז הוא גנאי מצד התאוה. ובמדרש (ויק"ר יד, ה) "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נא, ז), אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא בו צד אחד מעון*. אמר דוד, כלום נתכוין אבא* ישי להעמידני, והלא לא נתכוין אלא לצורך עצמו. הרי אף אצל חסיד שבחסידים, המעשה הזה הוא לתאותו, ולכך הוא גנאי. וקודם לכן היה המעשה הזה כמו שאר המעשים. ומה שאמר הכתוב (בראשית ג, יא) "מי הגיד לך כי ערום אתה", פירוש ומי הגיד לך שיש להקפיד על שאתה ערום, ויש חרפה וגנאי בזה, וכן פירש רש"י ז"ל. ואחר שנטה אל התאוה, אז ראוי היה להם לכסות בשר ערוה. וזה שאמרו שם על דבר זה "כי כאיש גבורתו" (שופטים ח, כא), ורצה בזה כי כגבורת אנשים האבר הזה. ודבר זה מורה על חשיבותו, ולא על פחיתותו, כי הפחיתות והגנות אין ראוי להיות מצורף אליו הגבורה, שלא נאה הגבורה, שהיא שלימות, בדבר שהוא מגונה בעצמו. אבל הדבר הזה כמו שאמרנו למעלה, כי אין בדבר הזה בעצמו גנאי, כי אדרבא, מצד עצמו אינו גנאי, לפי שהוא יסוד אשר נבנה עליו הכל. אמנם אשר מתלבש בתאותו, ומשמש בו לתאותו, כמו שהוא אצל כל אדם, הוא גנאי וחרפה, לא מצד המעשה עצמו.
בית אלהים
ולזה סמך (בראשית ב') ולאדם לא מצא עזר כנגדו שהיה חסר הבריאה משאר ב"ח ולא קרא לעצמו שם עד שהביא לו האל יתברך חוה ואז אמר (שם) זאת הפעם וגו' לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, כי עתה הוא שלם כיון שיש לו בת זוג וראוי שיהיה לו שם איש, וכן היא שלימה שיש לה בן זוג וראוי שתקרא אשה, והדמיון שיש בשמות איש ואשה מורה על היחוד שיש בין איש לאשתו יותר משאר זכר ונקבה של שאר ב"ח שאין זיווגם כי אם לקיום המין ואח"כ כל אחד פונה לדרכו ולצרכו, מה שאין כן בזיווג האיש עם אשתו שהוא לקיום המין ולקיומה באיש במה שיש תועלת בזיווגם הישר למה שצריך להם בהנהגתם בעוה"ז להיותם זוכים לחיי העוה"ב, ראה אדם עצמו מבלי אשה ואחר שישן הביא לו האל יתברך את האשה וידע כי היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ועלו למטה שנים וירדו ארבעה כמשאז"ל (מדרש) ג' פלאים נעשו באותו יום בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות וכו', וראו קין והבל עצמם נבראים שלמים ולא היה בעולם זולתו כי אם אדם וחוה ולא עמד הבל בעולם יותר מנ' יום וקין וזרעו האריכו עד המבול, ולסוף ק"ל שנה לבריאת אדם וחוה נולד שת כי ממנו הושתת העולם, כי זרע קין נמחה במבול ומזרע שת נשתיירו נח ובניו, והגיד אדם הראשון לשת בנו כי היה יציר כפיו של הקב"ה, וכן לאנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך, כי מתושלך שמש את אדם הראשון רמ"ג שנה ובן קפ"ז שנה הוליד את למך,