בראשית ב:כב מחשבת ישראל: מורה נבוכים וגבורות השם

ומזה – אמרם שאדם וחוה נבראו כאחד מתאחדים גב לגב ושהוא נחלק ולוקח חציו והוא – חוה והובא אליו. ואמרו: ״אחת מצלעותיו״ – רוצה בו אחד מחלקיו; והביאו ראיה מ״צלע המשכן״ אשר תרגומו ׳סטר משכנא׳ – וכן אמרו: ׳מן סטרוהי׳. והבן איך היה הבאור שהם שנים בצד אחד והם אחד כמו שאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי״. והוסיף זה חיזוק באמרו שהשם על שניהם יחד – אחד ״אשה – כי מאיש לוקחה זאת״. וחיזק היותם אחד, ואמר: ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. ומה גדול סכלות מי שלא יבין שזה כולו – לענין בהכרח. הנה כבר התבאר זה.

ונראה דבפלוגתא דרב ושמואל דבפרק הרואה (ברכות סא.) פליגי; "ויבן את הצלע" (בראשית ב, כב), פליגי רב ושמואל; חד אמר, פרצוף. וחד אמר, זנב. פירוש, כי מאן דאמר פרצוף, סבירא ליה כי האשה כמו פרצוף שני, שהאשה עיקר כמו הזכר. ולפיכך כאשר היתה נבראת עם האדם, היתה נבראת פרצוף בפני עצמו, כמו האדם. ומאן דאמר זנב, סבירא ליה כי האשה טפילה אצל האדם. ולפיכך כאשר נבראת עם האדם, לא היתה נבראת פרצוף, רק זנב, שהזנב נמשך וטפל אצל הגוף. אמנם לפי דעת הכל קודם ישראל למלאכים.