בראשית ג:ז מחשבת ישראל: דרשות אל עמי, מורה נבוכים, חובות הלבבות ודרכה של תורה

המקור הוא "מעץ הדעת" שבאדם, שכיון שאכלו אדם וחוה מעץ הדעת מיד "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערמים הם" (בראשית ג, ז) מפני שזו היא תכונתה של דאגת "מי יחיה", שכל אחד חפץ להתגדל על חבירו, וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, אכן אז כשלא היו עוד חברים בעולם זולת בהמות וחיות, היו חפצים להתנשאות רק עליהן ואז פקחו את עיניהם וראו לתמהונם, שהמלבוש אשר עליהם, העור על בשרם, הלא הוא גם המלבוש של כל הבעלי חיים, אבל אם אז די היה גם בעלי תאנה, שיהיו שמחים בחלקם, הנה עתה שנתרבו בני אדם וחוה בעולם, במה נחשבים לו, להאדם, העלי תאנה, אם גם לחברו יש כזה. ושעל כן מיום ליום חדשים לבקרים יציצו כעשב השדה "מָדות" חדשות, ויש שהאדם מלובש עם כל שמונת בגדי כהונה של כהן גדול בשעתו, ובכל זאת הוא פוקח את עיניו ויודע כי ערום הוא.

ושמע עניני תשובתנו. אמרנו אתה האיש המעין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים! התישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר. וזה – כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם – והוא שלמותו האחרון – הוא אשר הגיע ל׳אדם׳ קודם מרותו; ובשבילו נאמר בו שהוא ׳בצלם אלהים ובדמותו׳ ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו יי אלהים וכו׳״ – ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל. ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר; וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה – הוא במפורסמות לא במושכלות; כי לא יאמר; השמים כדוריים – נאה ולא הארץ שטוחה – מגונה אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – ׳אמת ושקר׳ ועל הנאה והמגונה – ׳טוב ורע׳; ובשכל ידע האדם ה׳אמת׳ מן ה׳שקר׳ וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שמות עניניו ותמותם והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ״ותחסרהו מעט מאלהים״ – לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא השיגם – עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות – והוא גלות הערוה – לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות כמו שאמר ״כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים״ – נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בה והגיעה לו השגת המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות; ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר: ״והייתם כאלהים יודעי טוב ורע״ ולא אמר: ׳יודעי שקר ואמת׳ או משיגי שקר ואמת׳ – ואין בהכרחי ׳טוב ורע׳ כלל אבל ׳שקר ואמר׳. והתבונן אמרו: ״ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם״ – לא אמר: ׳ותפקחנה עיני שניהם ויראו׳ כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן – לא היו שם סנורים על העין שהוסרו; אבל נתחדש בו ענין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.

הֲלֹא תִּרְאֶה אָחִי כִּי הַכְּסִיל כָּעִוֵּר וְכַאֲשֶׁר יַשְׂכִּיל יִהְיֶה כְּעִנְיַן מִי שֶׁנִּפְקְחוּ עֵינָיו וְרָאָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית ג) עַל אָדָם וְחַוָּה וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וּכְבָר יָדַעְנוּ כִּי עֵינֵיהֶם הָיוּ פְּקוּחוֹת קֹדֶם לָכֵן.