וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר ידוע משערים הקודמיה, ואף כי משער ס"ז כי העולם בכללו אשר עליו האציל הי"ת מכבודו ג' ענינים, מציאות, קיום, ושלימות, נחלק לשלש מחלקות, העולם העליון הכולל השכלים הנבדלים אשר לקחו כל אלה מיד בוראם במדרגה יותר גדולה ממה שלקחום זולתם, כי מציאותם יותר יקרה ויותר קרובה למציאות הי"ת, וקיומם מתמיד ושלמותם נעלה ונשגבה מאוד, והעולם התיכון הכולל כל צבא השמים הכוכבים והגלגלים, פחות הערך ממנו בבחינת כל אלה, אבל בכל זאת הכי נכבד הוא, במדרגת מציאותו ושלמותו, כי הוא נברא לדעת הקדמונים מעצם השמים לטוהר שהוא חומר יותר זך ונקי מחומר ד' היסודות, ויש לו קיום באישיו., והעולם התחתון הוא השפל במדרגה מכולם, כי מציאות הדברים הנמצאים בו הוא רק מציאות חמרית וגשמיית המורכבת מד' היסודות השפלים וקיומם הוא רק במינם ולא באישיהם הפרטים, אשר אחרי היותם פה זמן מה יעלו בתוהו ויאבדו אח"כ, ותכלית שלימותם היא רק הצורה המחוברת בהם אל החומר אשר גם היא תאבד מהם באבדו, והנה שלש אלה מיני הנמצאים שומרים תמיד מדרגת הויתם ושלמותם, כי לא יעלו למעלה להוסיף מעלתם אף לא ירדו למטה להיות פחותי ערך עוד יותר ממה שהם כבר עפ"י טבעם ותולדותם. [ואף שהדברים החמריים והגשמיים אשר יד מלאכת חרש וחושב שלטת בהם יתיפו ויהודרו תמיד יותר ממה שהיו במעמדם הטבעי, הנה מלבד כי יפוים זה לרוב אינו בבחינת עצמותם הפנימית כי אם רק בבחינת צורתם החיצונית, הנה לא יוכלו גם הם בעצמם לסבב יפוים והטבתם זאת, כ"א יוכרחו לקבל אותם רק מחוצה להם, מיד האומן והחרש הפועל בהם,] ורק האדם לבדו מבחר כל ברואי עולם התחתון, אשר מצד גופו וחמרו הוא כאחד מברואי העולם התחתון, ומצד נפשו דמי לבר אלהין ושכלים הנבדלים לו לבדו נתנה הבחירה החפשית להתקרב יום יום יותר אל מקורו העליון בהוסיפו אומץ לקנות דעה וחכמה מדות טובות ויקרות להוסיף בהן שלמותו הנפשית. או להתרחק ממנו, ולהתקרב יותר אל העולם השפל אשר ממנו לקח גופו וחמרו, ויען כי האדם לבדו נועד להיות נעתק תמיד ממדרגה למדרגה בבחינת שלמותו נקרא גם הוא לבדו בשם "מתהלך" ביחסו אל שאר הנמצאים ברואי עולם העליון והתחתון הנקראים "עומדים", כמאה"כ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" ולהשלמים יחידי סגולה אשר מעולם אנשי שם, כחנוך, ונח והאבות הקדושים תיוחס בעבור זה ג"כ בתורתנו הקדושה תמיד פעולת ההליכה את האלקים או לפני האלקים, כמו "ויתהלך חנוך את האלקים, "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" ושאר כתובים רבים (עיין בפנים,) ושמירת התורה בעצמה המקרבת את בעליה ותומכיה תמיד יותר ויותר אל הי"ת נקראת ג"כ בשם "הליכה בדרך" כמאה"כ "והודעת להם את הדרך ילכו בה" ומאה"כ "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה"' ומאה"כ "כי ישרים דרכי ה' וכו', ופושעים יכשלו בם" ר"ל שימצאו תמיד בדרכי ה' אלה אבן מכשול לפניהם, באופן שלא יוכלו לעבור משם והלאה, אשר עליו רומזת גם מצות הכ' "הרימו מכשול מדרך עמי" [וברעיון זה בארתי גם אני זה כמה שנים את הכ' (בתהילים ל״ט:ו׳) "אך כל הבל כל אדם נצב סלה" ר"ל בעבור שכל אדם משתדל עלי ארץ רק בדברי הבל וריק, ע"כ הוא נצב תמיד ואינו מתקרב יותר ויותר להשגת שלמותו הנפשית, "אך בצלם יתהלך איש ר"ל ואף כי שבעבור היותו איש ובן אדם הנוצר בצלם אלקים היה ראוי לי להתהלך לקרבה תמיד יותר אל האלקים בכל זאת אך הבל יהמיון וכו' אח"ז מצאתי כעין פירוש זה גם בדברי רנה"וו בספרו יין לבנון או ברוח חן שלו, ושמחתי מאוד שכונתי לדבריו] אך יותר רעים וחטאים לה' בנפשותם, הם אותם בני אדם אשר לא לבד שלא יתהלכו בדרכי ה' הישרים לקרבה אליו תמיד יותר ויותר, כ"א הם גם פונים אליו עורף לנסוג אחור מהי"ת ולהתרחק ממנו, ולקרבה תמיד יותר אל הרע, לסבב בזה אבדן גופם ונפשם כעור ההולך חשכים, ואין נוגה לו, אשר על נקלה תגוף באבן רגלו או יפול במהמרות ומת לשחת, ומהם אח"כ "ודרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" ויען כי רבים הם האנשים העוזבים דרך המוסר והמישרים אשר על ידו היה להם לקרבה אל הי"ת, והולכים אחורנית להתרחק יום יום מני אורח הישרה, ע"כ נקראה הטבת מעלליהם "תשובה" כי בהטיבם מעשיהם הם שבים מדרכם הרעה להיות פניהם קדימה ללכת באורח חיים אשר למעלה למשכיל, ופה מצא הרב ז"ל מקום לבאר אופני התשובה לפי שינוי מדרגת בני אדם החוטאים (עיין בפנים) והנה לא לבד עשיית הטוב והישר כי אם גם מניעתו מעשות הרע תחשב לצדקה לאיש השב מרשעו כמו שנראה שמנה הנביא (ישעיהו ל״ג:י״ד) במאה"כ "מי יגור לנו אש אוכלה" וכו'. ר"ל מי יוכל לקרבה אל ה' שהוא אש אוכלה "הולך צדקות" וכו', מואס בבצע מעשקות וכו' מניעת עשיית הרע במדרגה אחת מוסרית עם עשיית הטוב, וכן אמר גם המשורר "ה' מי יגור באהליך וכו'. לא רגל על לשונו וכו"' ואמר אח"כ "עושה אלה" וכו' קרא גם מניעת הרע בשם "עשיית הטוב והישר" וכן אמרו גם חז"ל "ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה" ובזאת גדלה עוד מעלתו ממעלת הצדיקים, כי הם אחרי שלא טעמו עוד טעם החטא מלפנים, לא ימצאו גם בקרבם תשוקה ונטיה לו, ובעבור זה יוכלו ג"כ על נקלה לחדול מעשות הרע אפס האנשים אשר כבר ערבה להם עשיית הרע הלא בכל עת אשר ימצאו עוד יד ומקום לעשותו יאלצם הרגש תשוקתם ותאותם החמרית לעשותו עוד פעם אחרת ואם בכל זאת יהיו מושלים ושליטים ביצרם לכלא את רוח תאותם ויחדלו מהרע, הלוא כפלים לתושיה תחשב למו. ומשנה יקחו חלקם בתור המעלה המוסרית, ובעבור ענין זה גדלה מעלת השב מדרכו הרשעה ממעלת הצדיק גם בבחינה אחרת כי ברצות השב לעשות פעולה טובה מה, צריך להתאמץ ולהתחזק תחילה להכניע יצרו ותשוקתו הטבעית והרגלו הקדום, אשר כל אלה רוצים למנעו מזה ולהשתדל בכל תוקף ועוז לעשות בכל זאת את הטוב והישר, מה שאין כן הצדיק אשר לא יצטרך בעשותו הטוב להתאמצות ולהתחזקות כלל אחרי שמנעוריו הורגל כבר לעשות אך את הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, והנה נודע כי הפעולה אשר תעשה בחריצות והתאמצות יתירה היא יותר שלימה ממה שתעשה בלי עמל ויגיעה רבה ונמשך מזה, כי המעשה הטוב אשר יעשה השב בעמל ותלאה, היא יושר שלם ממעשה הטוב אשר יעשה הצדיק בשובה ונחת ומבלי יגיע כפים. ואחרי כי השב מוכרח תמיד להיות מתאמץ בעשיית הטוב נגד המונעים הפנימיים אשר בקרבו, לא ישוב גם מפני כל מונעים חיצונים אשר יעמדו לנגדו, תחת כי הצדיק אשר אין לו מונע פנימי המכלים בידו מעשות הטוב ואינו רגיל בעבור זה להתאמץ ולהתחזק נגד כל מונע, ע"כ מהר חיש יחדל לפעמים מעשות הטוב והתושיה בעמוד שטן ומונע חיצוני לנגדו במעשהו זה, ואם גם יחלש לפעמים כח השב עד שלא יוכל לעמוד עוד יותר נגד כל המונעים החיצונים, ולא יוכל לבצע מזמתו ומחשבתו הטובה לעשות הישר בעיני ה' בכל זאת התאמצותו והשתדלותו לבדה לעשות הטוב תחשב ג"כ לו לצדקה כמאחז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (ר"ל גם ההשתדלות לעשות הטוב אף אם לא תעצור כח לצאת אל הפועל.) תחשב לבעליה למעשה טוב, והנה בעבור כל הסבות האלה צדקו דחז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל באמרם "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין עומדים שם", אפס כל זה רק במי ששב מאהב', ר"ל בעבור הכרתו את האמת ואהבתו את הטוב והמישרים אשר התעוררו בקרבו אחרי אשר הי' מלפנים שקוע ביון מצולת הסכלות והבערות ובמעמקי הרשע' כי הוא לבדו יתחזק ויתאמץ בכל מאמצי כחו ועוצם ידו להכריח טבעו, אל הטוב והישר באופן שגם כל עונותיו הראשונים בעצמם יחשבו עתה לו לצדק' יען כי לפי גודל רשעו הקדום ועוצם הרגלו עד עתה אך להרע, כן יגדל גם עתה טרחו ועמלו, לעמוד נגד טבעו ולהפוך לבו אל אהבת הצדק והמישרים, תחת כי היה מלפנים נוטה רק אל התאוה והחמדה, אשר ע"כ חדל להשכיל ולהטיב, וממנו אחז"ל בצדק "גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשו לו כזכיות" אבל השב רק מיראת העונש ופחד הרע האחוז בעקב הרשע', הוא לא יתאמץ לעשות הטוב נגד כל המונעים אותו, כי אם יחדל מהרה רק מדאגה בדבר פן תדבקתהו הרעה בגלל עונו. ומראה בזה כי רק בשגגה ומבלי דעת חטא מלפנים, כי לו שם כבר בתחילה אל לבו, כי רק מרה תהי' לו באחרונה עקב אשר הרשיע, לא מטה מעולם אשורו מני דרך הישר' והנכוחה, וממנו אחז"ל רק "גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות" וזש"א ג"כ לבאר ההתנגדות הנראית בהשקפ' ראשונה בין שני מאמרים אלה "לא קשיא כאן מאהב' כאן מיראה". אפס כל זה הוא רק לפי דעת חכמי התורה אשר מצד אחד הם מודים ביקרת ומעלת נפש השלמים בבני אדם הטהור' בעצמותה מכל סיג וחלאה מוסרית, ומצד אחר מאמינים הם גם ביעודי התורה האלקית אשר על פיה ישולם שכר טוב לעושי הטוב, כי מזה נמשך בהכרח, כי לפי גודל טורח האדם ועמלו והתאמצותו נגד טבעו בעשותו הטוב ההוא. כן יגדל גם שכרו וגמולו, כמשאחז"ל "לפום צערא אגרא" וגדלה א"כ גם מעלת השב אשר רבת שבעה לה נפשו עמל ותלאה בעשותה את הטוב והישר ממעלת הצדיק אשר בשובה ונחת יעשהו מבלי טורח ויגיע כפים אבל לדעת הפילוסופים אשר לא יאמינו, כי ישים ה' איש פרטי לפעמים בתור במעל' המוסרית רק בעבור עשותו הטוב והישר וימלא בזה רצונו וחפצו ית' (יען כי לדעתם הנפסדה לא ישקיף ולא ירא ה' כלל על בני אדם בהשגח' פרטית כזאת, לרצות במעשיהם הטובים ולמאוס בדעותיהם, ולהשיב להם גמול טוב או רע עליהם כי אם יחשבו שהמעלה המוסרית והשלמות הנפשיית תהיינה לאדם למנה רק בהכרח טבעיי אם השלים נפשו תחילה כראוי בדעות ומדות ישרות כהכרח כל מסובב להיות אחרי שקדמה לו סבתו הראויה) יהי' תמיד היתרון רק לאיש צדיק מנוער אשר נפשו טהורה מכל תאוה. ותשוקה רעה אשר בשם "מעולה" יקראהו החוקר, ולא לבעל תאות רעות הכובש בכל זאת את יצרו הרע, אשר בשם "כשר" יקרא אחרי שנפשו איננה טהורה מסיגי התאות, ובחבה טמונה חלאתה המוסרית כמו שיותן תמיד גם היתרון אל הכלי העשוי בתחלתו מזהב סגור ומזוקק שבעתים, ולא אל הכלי אשר רק אחרי העשותו יצטרכו להסיר בדיליו ולצרוף כבור סיגיו בעמל רב ויגיע כפים. והנה מכל האמור עד הנה נמשך, כי לפי דעת חכמי התורה נוכל לבחון מעשי בני אדם הטובים בבחינה כפולה, אם בבחינת עצמותם ומהות פעלם או בבחינת גודל העמל הטורח והתחבולה אשר היו הכרחיים לעושיהם למען הוציאם אל הפועל, כמו שבאר הרב ז"ל זאת במשל נחמד ונעים מאוד (עיין בפנים) ובזה מבאר הרב ז"ל גם שינוי דעות ר"ח ור' אבוהו במאמר שהחל בו, כי ר"ח בחן פעולות בני אדם הטובות בבחינת מהות פועליהם ע"כ נתן היתרון אל הצדיקים באמרו "אבל צדיקים עצמם" וכו' אבל ר"א בחן אותן בבחינת עצמותם, ובבחינת העמל והטורח המצטרך לפועלם בעשייתן, ע"כ אמר "במקום שבעלי תשובה וכו', אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד." מי הוא ואי זהו אשר ימצא את עצמו רחוק מבית כבודו ומקום חיותו ולא יחלץ חיש מהר ללכת אליו בהיות לאל ידו. מהמבואר כי בעל הגזירה הזאת הוא האדם לבדו וזה כי מיום שברא אלהים את העולם בכללו כאשר עלה בגזירת חכמתו והמשיך אליו מציאות ממציאותו וקיום מנצחייתו ושלמות משלמיותו כי על כן נאמר על כלו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א) משם נפצה כל חלוקת הנמצאות ומשם הבדלם להיות עליונים למעלה ותחתונים למטה ואמצעיים באמצע כל אחד לפי מעלתו הנאותה לו. והנה העליונים קבלו ג' עניני' אלו באופן יותר שלם ויותר קרוב אל מציאותם בו ית' מכל זולתם. והאמצעיי' קבלו אותם במדרגה למטה מהם. אמנם השפלים קבלום באופן ושיעור פחות מכלן למה שמציאותן מציאות היולאני אשר בעפר יסודם וקיומם ונצחיותם הוא לבד קיום במינם ותכלית שלמותם הוא הצורה ההוא המצואה בחומרם הנפסדת בהפסדם ואובדת באבדנם. וזהו לבדו ענין קירובם וריחוקם מבוראם כי כפי אשר ימצא אתם מזה השלימות יאמר עליהם שהם קרובים אליו ית' ולפי אשר יחסרו מהם יאמר שהם רחוקים ולזה נקראו תחתיים שניי' ושלישיים. ומהידוע כי טבע חלוקי שלשה מיני הנמצאות הללו להיות כל אחד מהם תמיד עומד על משמרתו ובלתי ממיר את מקומו לא למעלה ולא למטה כי העליוני' אין מטבעם לירד והאמצעיים אין מעניינם לא לרדת ולא לעלות. וכן התחתונים השפלים אין להם עוד ירידה למטה ממדרגתם ואין להם שום דרך לעלות ממנה כלל ולכן אין נדרוש ולבקש משום אחד מהם שיעתק ממקומו ויתנועע לקרב ריחוקו או למעט הבדלתו כי אין דרך לו להמיר המקום אשר נמצא בו לשום מקום זולתו. ברם איתי אינש על יבשתא אשר הוא מוצב ארצה עם הממשלה השלישית השפלה והרחוקה מכל שלמות וראשו מגיע אל זבול הממשלה היותר שלמה כאשר גזרה חכמת הבורא אשר יצר אותו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת אלוה קדושה וטהורה לחבר בו שתי קצות היצירה ולחדש בחבורם ענין הבחירה שהוא סוד האדם ומהותו כמו שנתבאר במקומו אשר לו לבדו משפט הגזירה שהנחנוה ראשונה. כי אחר שמתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד בטבע עצמו ובשרו הרי הוא כחרש את חרשי האדמה אשר כלם פגרים מתים ולא נותרה בהם נשמה ותכלית בריאתו הוא להחיות את עצמו בין הנמצאים החיים והקיימים היושבים במעלה ראשונה כי לזה נאמר אדם בצלמנו כדמותנו בתחילת היצירה והיה הרחוק בין שני המצבים גדול יתר מאד הנה לזה חוייב שיהיו לו מהלכים תמידים בם ירוץ בכל כחו מיום היותו לקרב ריחוקו להנצל מן המות אל מקום חיותו לא יתעצל בהליכתו ולא ייעף במרוצתו כי רב ממנו הדרך להגיע אל מחוז חפצו שם תמצא תשוקתו והיתה מנוחתו. זה דרכם של בני אדם השלמים אשר מעולם אנשי השם אם קודם מתן תורה האלהית ואם אחריו רצי כסוסים המהלך הזה איש נכחו לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך רגליו. נאמר בחנוך ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה') העיד עליו הכתוב שהרגיש בעוצם ריחוקו מבואו אז נתעורר לזרז עצמו ללכת להתקרב אליו יום יום עד שנסתלק מבין הרחוקים ולא נמצא אתם כי לקח אותו אלהים בגשתו אליו. וכן נאמר בנח את האלהים התהלך נח (שם ו') וכן על האבות האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו וגו' (שם מ"ח) ולאברהם אבינו אמר התהלך לפני והיה תמים (שם י"ז) והוא היה הולך בכל מסעיו הלוך ונסוע להתקרב אל האלהים והוא הכין את הדרך הזה לפני בניו וכל זרעו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. וכן נאמר ביעקב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (שם כ"ט) ויאמר אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל (שם ל"ה) שכבר היה להם הדרך הזה דרך עלייה בלי ספק וכמו שנא' במשה על זרוזו לדרך ללכת בדרך הזה ומשה היה רעה וגו' וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה (שמות ג׳:א׳) ובסוף ומשה עלה אל האלהים (שם י"ט) כי לזה קרא אליו יי' מן ההר כמו שנתבאר שם. כל אלו נתפרסם ענינם בזירוזם בהליכה זו קודם מתן תורה כי על שדה איש עצל עברו ראו ולקחו מוסר הוא אבינו הראשון שנתעצל בדרך הזה מאד כמו שנראה ממנו בתחלת ענינו שנאמר וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג') כי האל יתעלה היה מתהלך אצלו והוא היה מתחבא. ואפשר כי על הדרך הזה נאמר וילך איש מבית לוי וגו' (שמות ב'). כי ודאי דרך אלהים מה שעשה על פי נבואת בתו ותולדותם תוכיח. ובמתן תורת האל ית' נתפרסם זה הדרך מאד כמו שאמר היועץ הנאמן והודעת להם את הדרך ילכו בה (שה י"ח) וכל התורה אקרי דרך כמו שאמר בה כמה פעמים והלכת בדרכיו. אחרי יי' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזה הענין לא מפי כל החכמים והנביאים. אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי' (תהילים קי״ט:א׳) דרכיה דרכי נועם וגו' (משלי ג׳:י״ז) וכמה יוכיח על זה הענין מעשה אליהו ז"ל בהעתקו ממסע למסע עד הלקחו אל האלהים (מלכים ב' ב') סוף דבר שמלאכה המיוחדת אל האדם הנלבב היא ההליכה המתמדת בדרך הזאת עד הגיעו אל מחוז חפצו למלוך בכל אות נפשו. האמנה כי לא רבים יחכמו לזרז עצמם ולהקל תנועתם ללכת בדרך הזה גם הולכי אורחותיו חדלו ואין שכר הליכה בידם ועל שתי הכתות אמר הנביא כי ישרים דרכי יי' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י״ד:י׳) כי הצדיק באמת הוא הולך בו ומתקרב לאלהיו אמנם הפושע הוא הנכשל בדרך ומתעכב בכשלונו ואינו זז ממקומו וכמו שאמר החכם אמר עצל שחל בדרך וגו' (משלי כ״ו:י״ג). ועל זה נאמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה כ"ז). ומה גם עתה בהיות רובי רובם מכוונים ברוע בחירתם לסור מני דרך ולנטות מני ארח משביתים ממגמת פניהם הקריבה אל קדוש ישראל כנזכר אבל פנו אליו עורף ולא פנים ובאותו מצב ממהרים תנועתם ומתאמצים במרוצתם עד שיתרחקו תכלית הריחוק כמו שאמר הנביא עליהם עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל וגו' (שם א') כי לא די שלא הלכו הדרך ההוא להתקרב אליו אלא שהפכו את עורפם והקלו תנועתם ליסוג אחור ממנו בכל מאמצי כחם. והנה באמת מסגולת שני הדרכים האלה להשכיר ולהעניש ההולכים בם איש לפי ענינו לא ימנע טוב מתמימי דרך ההולכים בתמים גם הדרך הרע נגמר רע ומר על ההולכים בו ומתעקשים במעגלותיו וכמו שאמר הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעללו (ירמיהו ל״ב:י״ט) כי אורח צדיקים כאור נוגה נאמן לשלם שכר פעולתם ולהביאם אל מחוז חפצם ודרך רשעים כאפלה להביא אותם אל תכלית האבדון ואין אומר השב והוא מה שאמר הכתוב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהילים א׳:ו׳). והכוונה כי דרך הצדיקים הוא באמת יודע את יי' ומביא ההולכים בו ' לדעת אותו ולקרבה אליו להדבק בו אמנם דרך רשעים תאבד מאליו ותפסק וישארו ההולכים בו אובדים ונדחים ממנו ית' לעולם לפי שמגמתם הוא הפכו כמו שאמרנו:
הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו
הצדק המוסרי נובע בעיקרו מהמצפון שבלב, או כפי שקראו זאת לפנים "קול האלקים המתהלך בתוך האדם" (ע"פ בראשית ג, ח), ותכליתו היא תיקון הנשמה שבאדם, שבא ביחוד מעולם האצילות והמחשבה ולא מעולם המעשה, ומתרומם מעל העובדות והמעשים כמו שהם בדיעבד, אלא העיקר הוא אצלו הלכתחילה. הוא אינו מקפיד כל כך על הסדר והמשטר החיצוני, אך מבקש הוא דוקא את הפנימיות שבדברים, ותובע פעמים רבות גם את עלבונו של הפרט מהכלל המעליב אותו. אמור מעתה, כי הצדק המשפטי והצדק המוסרי המה שני מושגים שרק במקרה המה משפיעים זה על זה.
עקידת יצחק
ובמדרש פרשת נשא (במ"ר פ' י"ב) והיה ביום כלות וגומר רב אמר דבר שלא היה משנברא העולם ועד עכשו נעשה באותו היום משנברא העולם ועד עכשו לא שרתה שכינה בתחתונים אלא משהוקם המשכן לכך נאמר. ויהי דבר חדש הוא. רבי שמעון בן יוחאי אומר דבר שהיה ופסק וחזר לכמות שהוא שכן אתה מוצא מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים שנאמר (בראשית ג') וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן לרוח היום וכיון שנסתלקה שכינה בעת שחטא אדם שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן לכך כתיב ויהי דבר שהיה נפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהוא זהו שאמר (שיר ה') באתי לגני אחותי כלה. עוד שם (פ' י"ג) בקרבנו של נחשון אמר רבי שמואל בר' יוסי באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני לגנוני למקום שהוא עקרי מתחלה שנאמר וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן לרוח היום. ועוד שם ובילמדנו (פ' נשא) אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שהקב"ה ברא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים וכו' כנזכר הנה שעם היות שרב סובר דההיא וישמעו את קול י"י וגו' לאו יישוב שכינה בתחתונים הוא אלא גלוי של שכינה וקרקור של נבואה לפי שעה כמו שהיה לשאר האבות אי נמי דלשון מתהלך מורה על בקשת ההליכה לא על ההליכה ממש כי המתהלך זולת המהלך וירמוז למה שעתיד. יראה שכל שאר החכמים חשבו מאמר מתהלך בגן כפשוטו וחשבוהו לשכון שכינה ממש אלא שפסק והוא אומרו באתי לגני הראשון ודרשו וא"ו ויהי לתוספת על ענין ראשון לומר שכבר היה וחוזר עכשו להיות ועל כן הלכה כרבים והכל להכריח שזה הענין מהשלמות לא תאמר ראה זה חדש הוא ואין כל חדש כי באמת היא היתה הכוונה הראשונה בבריאת האדם בצלם אלהים אלא שמתחלה לא נמצא השמן הטהור להספיק הפתילה לשאוב האור האלהי כדי שישותפו בו רבים כמו עכשו כי להתפשטותו יחוייב לפי הראוי שלא ימצא בינינו מקום פנוי מהשכינה וכמה הפליגו חז"ל להורות זה השתוף במה שאמרו (ברכות מ"ג:) שהמהלך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה והטעם שהוא מכחיש זה השתוף או בלתי מרגיש בו ומה יקרו מפנינים דברי הרב המורה בפרק נ"ב מהחלק הג' שהתחיל אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו כשבתו ותנועתו ועסקיו לפני מלך גדול והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת נעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. ואלי היה דוד ושלמה והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו וכו'. השומע ישמע כל דברי הפרק ההוא כי באמת הוא לבדו יספיק להנחיל אוהביו היראה והנקיות והקדושה הראוי לפי השתוף האלהי הזה וכ"ש כשנדבר על דרך התורה ולשונה כי המלך הגדול ההוא הוא מלך המלכים הקב"ה *אמנם לדעתי כונת הרב ז"ל פה, שחז"ל רומזים בזה על מה שאמרו חכמי הקבלה שכל תארי הי"ת הנשגבים כלולים תחת עשרה מושגים שכליים כוללים הנקראים עשר ספירות, והרב ז"ל כינה אותם פה בשם עשר שכליים אשר כבודו ית' למעל' מהם, או שרומז הרב בזה על עשר מדרגות המלאכים והשכלים הנבדלים ומדרגות השגותיהם השונות שהזכיר הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יסודי התורה הז', ועליהם רומז גם גובה הארון והכפורת שהיה עשרה טפחים, אשר עליו שכן כבוד היי"ת והשגות הנביאים ואנשי הרוח משוטטות רק בגבול אלה העשר מדרגות ההשגה, יש משיג רק אחת מהנה, וממנו א"הכ "הן באחת ידבר אל, ובשתים לא ישורנה", ר"ל רק מדרגה אחת ישיג, והשניה לא ישיג עוד כראוי, עד שיש עוד תשע מדרגות מבדילות בין כשרון השגתו ובין אמיתת הי"ת, כמש"א חז"ל להורות ע"ז מיחזקאל, שנתנבא בתשע אספקלריאות, כי לקוצר השגתו בעבור היותו על אדמת נכר חוצה לארץ, היו תשע מדרגות השגות אשר קראו חז"ל בשם אספקלריאות, ר"ל מחיצות זכוכיות, מבדילות בינו ובין האור האלקי, ויש משיג ארבע או חמש מדרגות, ומר"עה אדון הנביאים השיג יותר מכולם, עד שנשאר רק מחיצה אחת, כ"ל מדרגת השגה אחת מבדלת בינו ובין האור האלקי, אשר ע"כ נאמר עליו אשר ידעו אלקים פנים אלפנים", אבל כל אלה הנביאים יכירו וידעו כי כבוד הי"ת נעלה תמיד על משרה מדרגות השכלים או העשר ספירות האלה, וזש"א חז"ל שמעולם לא ירדה שכינ' (ר"ל להיות מושגת מהנביאים והחכמים האלקיים) למטה מעשרה. ) אמנם מה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו השלמים למעלה מעשרה הנה הוא באמת הגבלת המהלכים ההם שהשלמים יש להם רשות להתהלך בתוכם וזה כי מהידוע שהכבוד העליון המכונה אליו ית' הוא היותו למעלה מעשרה השכלים כמו שנרמז מגובה הארון והכפורת (סוכה ד':) והעשיריות כלם הם מדרגות והבדלי השגות אשר תשוטטנה בתוכהנה השגות כל הנביאים והחוזים והמדברים ברוח הקדש איש ואיש כפי מעלתו ונקראות אורות או אספקלריאות יש רואה באחד ויש רואה בשתים ויש ביותר וכל עוד שתעבור מדרגתו מהאספקלריאות עוד יוסיף מעלה ונוגה מהכבוד של מעלה. וכל עוד שמקצר בהם יוסיף עובי כי כמספרן כן יהיו המשכם מבדילין. ולזה אמר אליהוא לאיוב בהוכיחו על קוצר השגתו מדוע אליו ריבות וגו' בי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום חזיון לילה וגו' (איוב ל"ג). יאמר שהשגותיהם בנבואה הם קצרות איש מהם לא ישיג אלא במדרגה אחת ואם בשתים לא ישורנה לגמרי ובכתוב הסמוך פירש אותם. והכוונה שמי שהוא מקצר בהשגותיו אין לו להתחזק לדבר דבר נגד פני עליון. אמנם יש נביאים שרואים ומתפשטת השגתם בארבע ובחמש ועוד. וחז"ל אמרו (ויקרא רבות פ"א) שיחזקאל הנביא נתנבא בתשע אספקלריאות שנאמר (יחזקאל מ"ג) כמראה המראה אשר ראיתי במראה אשר ראיתי בבואי לשחת העיר ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר ואפול על פני. והכוונה שהיה מתנבא בראשונ' והיו מתמצעות ומבדילות תשע אספקלריאות בינו ובין האור האלהי העליון אשר הוא למעלה מעשרה וזה היה מתוך צער הגלות והיותו חוצה לארץ ואף הנביאים המתנבאים באספקלריאות רבות כבר ישארו להם מחיצות רבות שהיו מתנבאין מתוכן כלומר חוץ להם כמי שרואה אחרי זכוכיות הרבה ולז"א (יבמות מ"ט:) שכל הנביאים כלם התנבאו באספקלריא שאינה מאירה לפי שליותר משובח שבהם נשארה מחיצה או מחיצות בנתים זולתי משה רבן של נביאים שנתפשטה השגתו בכל העשרה האספקלריאות ולא נשאר' רק מחיצה אחת בנתים כי לזה נאמר עליו (דברים ל"ד) אשר ידעו ה' פנים אל פנים ונאמר (במדבר י"ב) פה אל פה אדבר בו במרא' כו' ואמר במראה לומר שלא היתה השגתו במרא' בקמץ שהיא אספקלרית הנביאים כלם אשר נאמר עליהם (שם) אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע. ושם נתבארו ארבעה תנאים המיוחדים אל הבטת המראה אשר עליהם ועל כל אחד מהם תקרא אספקלריא שאינה מאירה כמו שיבא ביאור זה במקומו שער ע"ו ב"ה. אלא במראה ממש והיא אספקלריא המאיר' מאד מצד קורבתה אל האור העליון כאשר אמרנו והנה כל זה כתבו הרב המור' ז"ל בשביעי מפרקי הקדמת אבות אלא שאמר שהבדל המחיצות היה לפי החסרונות אשר במדות עד שאמר זה לשונו אלו המדות וכיוצא בהם הם מחיצות הנביאים עליהם השלום ומי שיש לו מהם שתי מדות או שלשה בלתי ממוצעות כמו שכתבנו בפרק הרביעי נאמר בו שראה את השם אחרי שתי מחיצות או שלש ולא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט במדרגות הנבואה וכו'. והנה לפי זה היה להם להיות מספר המדות הממוצעות כפי מספר אלו המעלות אשר בהם תתפשט הנבואה כפי מאמרם ז"ל אמנם ירא' שהכל יהיה כפי מה שיהי' החסרון יש מהם שמעכב ומבדיל מחיצות רבות ויש לא כל כך והכל בכלל אלו העשרה שזכרו חכמים זכרונם לברכה אשר הכבוד האלדי למעלה מכלן ומ"מ על פי העיון הזה אמרו כי אע"פי שנזכרה בו יתעלה ירידה דכתיב וירד ה' על הר סיני וכדומה הנה מעולם לא ירדה שכינה ממעלת קדושתה ותמיד הוא למעלה מהעשרה ומשם הושפע השפע האלדי על העולם הזה השפל הכל באמצעות העשרה המתמצעים בינו לבינו אשר נתן לנביאים ולחוזים מהלכים בתוכם כמו שאמרנו והוא כוונת מאמר (שמות כ"ה) ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים ירצה בהיותי אני על הכפורת שהוא למעלה מעשרה ואתה בין שני הכרובים כלומר שיהיו לך מהלכים שכל ים בין העומדים ההם שהם סימן לעולם המלאכים כמו שיתבאר במקומו שער מ"ח ב"ה. וגם אף על פי שסופר מקצתם שעלו אל ה' או לשמים שהוא המרום המוחלט. מעולם לא עלו למעלה מעשרה. אבל היה התפשטותם בתוך העשרה בין רב למעט כמו שאמרנו עד שהגדולים שבהן ואפי' משה רבינו לא עברו מתוך העשרה. אמנם מפני שהשגת משה היא למעלה מכולן כמו שיתבאר במאמר (שם ל"ג) אני אעביר כל טובי על פניך וגו' אמרו דאשתרבב ליה כסא ונקיט ליה ירצה שההשגה הזאת רחבה אצלו משאר כל הנביאים שיעור מספיק להבדיל נבואתו מנבואת כלם הבדל גדול מאד. והנה בזה נתבאר זה המאמר בהסכמת כונת המאמר ראשון אשר היינו בביאורו ולכן פה אחד יודו על אמתת מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד וההכרחי לידיעתנו והוא היות האדם לפי מה שהעיד עליו ההוראה התוריית משותף אל העליונים ואשר המות הכרוך בעקבות החי הוא לבלתי היות מצורף אליו הדבור האלדי כמו שאמרנו. אמנם בשמירת התנאי ההוא הנה לא יצדק עליו מה שאמרנו ראשונ' והתבוננת על מקומו ואיננו כי ודאי מקומו הוא מקום גדולים ומה יופיו ומה טובו כי יתבונן עליו ואפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו לא יהיו מזיזין אותו ממקומו כמו שאמרו (אבות פ"ג) על הפכו הרוח בא ועקרתו וכו' ועל זה אמר החכם אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים (קהלת י'). ירצה אם רוח היצר המושל ברוב בני אדם יעלה עליך להרסך ממצבך זה הנכבד ולהדפך ממעמדך המעולה התחזק בעצמך ומקומך זה המיוחד אל תנח כי הרפיון מזה רצוני לבל תרחיק עצמך להיות מבני עליה במזיד שאם תרחיק המקום הנזכר יניח לפניך חטאים גדולים כי לא תהיה יראת השותפות על פניך. סוף דבר שהוא חובה על האדם לשמור מצבו לבלתי הרוס מקום מצבו וכל איש שלם על מקומו יבא. ומהפלא שאפי' האל יתעלה המרומם מכל אלו היחסים רוממות הכתוב זה היחס בעצמו וזה כי בצאת לפניו ענינים בלתי נאותים למקבלים שלא כמדת טובו נאמר בהרחבת ההשאלה (ישעי' כ"ו) כי הנה ה' יוצא ממקומו כלומר ממנהגו והרגלו וזה הפירוש הוא נכון בכתוב מבלי מחסור דבר באשר ירצהו הרב המורה פרק ל"ג חלק א'. אמנם השבח התמידי המיוחד לו בסתם ממשרתיו הקדושים הקרובים אליו הוא ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג'). וזה מה שיספיק שיעורו לפי הכוונה בזה החלק: