וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ (ס)
נתיבות עולם
אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש לעתיד לבא מתקבצים ובאים כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך אומר להן מה יתרון לבעל הלשון ע"כ. ור"ל כי בעולם הזה לא ניכר צדיק לפני רשע וטוב לפני רע ולא יובדל ולא יוכר אחד אצל חבירו, ולעתיד כאשר ניכר הצדיק והרשע כלומר כפי מדריגתו אז יתקבצו כל החיות אצל הנחש לדעת ענין הנחש. אבל לשאול אותו בעולם הזה הלא מצד עה"ז אין סדר לגמרי רק כי לעתיד יהיה הכל כסדר, ומצד הסדר הראוי שיהיה בנמצאים, אמר בעל המדרש שכל החיות הם מתקבצים אל הנחש ואומרים אליו, שכל הנבראים אינם יוצאים מן הסדר של המציאות שכל אחד הוא מבקש טובתו והנאתו, אבל הנחש נושך מבלי הנאה בעולם ודבר זה נחשב יציאה מן הסדר. והשיב על זה מה יתרון לבעל הלשון, שהוא פועל רע מבלי הנאה, ובודאי דבר זה מפני שהדבר שהוא בעצם רע כמו שנקרא לשון הרע שהוא יפעול רע כפי מה שהוא בעצמו רע כי נפש רשע אותה רע, וכן הנחש הוא עצמו רע ומפני שהנחש עצמו רע יפעול את הרע אף כי אין לו הנאה בזה, וכן בעל לשון מפני כי הלשון הוא רע בעצמו יפעול הרע אף כי אין לו הנאה. ועוד כי התבאר לפני זה כי בעל לשון שנבדל מן סדר העולם, והנבדל מן המציאות מזיק את הנמצאים ואף כי אין הנאה אליו, וזה בודאי נרמז בנחש כי הנחש הוא נבדל מן הנמצאים כלם עד שאין דומה אליו בכל הנמצאים, ודבר זה מבואר בכתוב דכתיב (בראשי' ג') ואיבה אשית וגו' בין זרעך וגו', שתראה כי הנחש הוא נבדל מן האדם ובשביל כך הנחש מזיק האדם אף בלא הנאה, כי שני דברים שהם נבדלים בעצמם כמו הנחש והאדם יש איבה ביניהם ולפיכך הנחש נושך בלא הנאת עצמו רק להזיק אחר, אף בעל לשון הרע נבדל מן הנמצאים וכמו שהתבאר למעלה ענין זה והוא דומה אל הנחש בדבר זה והוא פועל רע אף כי אין הנאה לו. ואין לשאול על זה למה עשה זה, כי בשביל תשוקתו אל הרע הוא פועל זה, ובאולי יקשה לך למה נאמר על לשון הרע יותר ומה יתרון לבעל הלשון יותר מכל, כי אפשר שהלשון יפעל הרע מפני יצר הרע. אבל אין זה שאלה כי אין היצר הרע בשכל הדברי כמו שיש יצר הרע בנפש, לפיכך מה יתרון לפעול הלשון, כי כל הפעולות שהם מצד הנפש מצד כח הנפש שולט בהם יצר הרע אבל אין יצר הרע בשכל הדברי כי אם שהוא רע בעצמו:
האמונות והדעות
הששי שער הבנים. ראו אנשים אחרים שישתדלו בקשת הבנים, ואמרו שיש בזה שמחה לנפש ומחמד לעין וששון וגילה, ולולי הבנים לא היו בני אדם, ולא יתקים העולם, והם הסגלה לאדם לעת הזקנה, והזוכרים אותו בטוב אחר מותו; ושהחנינה והרחמים אינם כי אם להם, והכבוד והיקר להם. ודי כי כל נכבד מן הנביאים שואל אותם, כאשר תמצא אברהם אומר (בראשית ט"ו ג') הן לי לא נתת זרע, ואמרה התורה ויעתר יצחק ליי' לנוכח אשתו כי עקרה היא (שם כ"ה כ"א), ואמרה רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (שם ל' א'); ופעמים מלמדו האב תורת האלהים יתברך ויתעלה וחקיו ומצותיו, יקנה בם שכר, כאשר אמר (ישעי' ל"ח י"ט) אב לבנים יודיע אל אמתך. והשתכלתי במה שאמרו, וראיתיו נכון בבנים שיחנם הבורא לעבדו כרצונו; ומקום טעות אלה, שמחייבים כונת זה השער לבדו, מבלי שאר הדברים. ואומר מה תועלת יש בהם אם לא יהיה להם מזון וכסות ומחסה, ומה טוב יש בגדולם אם לא יהיה להם חכמה ומדע? ומה היא חנינתם והחמלה עם העדר אלה הדברים? רק תוספת בצער האבות; ואנה הוא יקרם וכבודם, שיקוה מהם דבר, כשלא יהיה להם הקדמות? ואיה צער ההריון וחבלי הלידה ומה שיקרה מן חליה, וכמו שאמר (בראשית ג' ט"ו) בעצב תלדי בנים. ושמא תמות בעת לדתה ותשוב השמחה לאבל, כמו שאמר (בראשית ל"ה י"ח) ויהי בצאת נפשה כי מתה. ואיה יגיעת האב ועמלו והכנסתו בכל סכנה כי אם על מזון בניו, כמו שאמר (איוב ל"ט ל') ואפרוחיו יעלעו דם. ואיה צער הגדול והנהגת החלי ותקון הרפואות ושמירת מי השעורים והכנת המשקים, כי אם עמהם ברוב. כל שכן שאחרית הענין למות ולשכול, והוא האוי והאבוי, כמו שאמר (הושע ט' י"ב) כי שם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם. ואם יחיו, הפחד ממה שיחדשוהו הזכרים מהם איננו מניח לו לישון, וכמ"ש (משלי י"ט כ"ו) משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר; ופחד ממה שיתחדש על הנקבות מהם הוא כלימת עולם וחרפת פנים, כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין ק' ב') מפחדה לא יישן בלילה. והכלל אם יהיו ממרים תאבד התוחלת, כל שכן אם יהיו מרעים, ועליהם אמר (שם ל' י"א) דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. אבל שם האב לאהוב את הבנים להחזיק במה שחננו בוראו בהם ולא יקוץ בהם, כמו שאמר (תהלים קכ"ז ג') הנה נחלת יי' בנים שכר פרי הבטן:
מורה נבוכים
וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו – היות ה׳נחש׳ לא קרב כלל ל׳אדם׳ ולא דיבר עמו, ואמנם, היה השתדלותו וקרבתו לחוה ובאמצעות חוה נזוק אדם והמיתו ה׳נחש׳; והשנאה השלמה אמנם היא קימת בין ה׳נחש וחוה׳ ובין ׳זרעו וזרעה׳ – ואין ספק, ש׳זרעה׳ הוא ׳זרע אדם׳. ויותר נפלא מזה – הקשר ה׳נחש בחוה – רצוני לומר: ׳זרעו בזרעה׳ – ״ראש ועקב״ והיותה מנצחת לו ב׳ראש׳ והוא מנצח לה ב׳עקב׳ וזה מבואר גם כן.